הרגשתי קצת כמו ילד מול תיבת ממתקים עצומה, כשהתבקשתי לבחור רק שיר אחד מתוך מכלול יצירתו המרגשת, החיה, העשירה, המפעימה, של אהוד מנור ז"ל, במלאת 20 שנה לפטירתו. כישראלים, בחיינו רצופי התהומות והפסגות, שירתו של אהוד היא כמו דופק לאומי - פועמת בנו, מלווה אותנו, בקצב ער ורגיש. כל תקופה והשיר שלה, וכל צעד במסע והמילים שמתלוות אליו.
בימים האלה, שבהם אנחנו קמים מעפר ועמלים על מלאכת התיקון והריפוי שנדרשת לנו כל כך אחרי הטלטלה העזה שעודנה עוברת עלינו מאז יום שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, השיר שמתנגן בי, השיר שמהווה עבורי תזכורת קריטית ומקור לכוח ולתקווה, הוא השיר 'חי'.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
קשה להאמין שמילותיו האלמותיות הושרו לראשונה בקולה הצלול של עפרה חזה מעל במת האירוויזיון בגרמניה, רק 38 שנים אחרי שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, וכעשור אחרי הטבח באולימפיאדת מינכן.
שיר אמיץ כל כך, נפלא כל כך, שיש בו הודיה עמוקה על נס החיים, על התקווה. שיר שהעברית הנפלאה שלו חוגגת את תחייתנו, את ניצחוננו על הרוע המוחלט. שיר שמבעד למילים שלו מהדהד לא רק המשפט המחשמל, הנצחי - "עם ישראל חי!" אלא גם השיר העתיק משולחן הסדר: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".
והנה, גם השנה, 20 שנים לאחר שהלך מעימנו, אהוד מוסיף להעניק לנו את המילים המתאימות ביותר, ואנחנו מוצאים את עצמנו מצרפים לשירת "והיא שעמדה" את מילותיו החותמות של "חי", כמעין תפילת הודיה וכזעקה, למען אחינו ואחיותינו החטופים: "שִמְעוּ אַחַי, אֲנִי עוֹד חַי וּשְתֵי עֵינַי עוֹד נִישָׂאוֹת לָאוֹר. אָז כֹּה לֶחָי לְכָל אוֹרְחַי וּלְבָנַי הַמְבַקְשִים לַחזוֹר".
"שנינו יום ולילה סובבים ללא לאות, זה מזה באים וזה אל זה שבים". אהוד כתב לי את השורה הזו במרפסת ביתו השמשית בתל-אביב, בדרכנו לייצג את ישראל באירוויזיון בשנת 1975. רצינו לכתוב שיר שיתפוס את האוזן. קראנו לו 'את ואני', או באנגלית יו אנד מי, כשהדבר הכי בולט בו הייתה האנחה - "אה אה אה", שחשבנו שתכבוש את אירופה. בסופו של דבר השיר הגיע למקום ה-11 בלבד והפך לימים לשיר כניסה לחופה בהרבה חתונות.
אהוד הוא עד היום מגדולי כותבי המילים בישראל ואני מתגעגע לשיח איתו, ולשירים שהיה שולח לי מדי פעם כדי שאלחין אותם.
איש יקר שלי.
"אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע?"
אהוד, נדמה היה לי תמיד, יוצא ממותו של יהודה ואליו הוא חוזר. והכאב והרגישות במבטו היו כולם שכול המשפחה.
באחד הראיונות המופלאים של אהוד, הוא מספר מעל קברו של יהודה, שהיה הכי חכם והכי יפה ולא היה לו שום נמש. והוא היה כל מה שאהוד רצה להיות.
אהוד עבר את חייו עם חור ענק בלב, וכל שיר שנשלח אלינו משם נגע לליבנו ונתן לנו מילים לכל אירוע בחיים. ואהוד מצידו, רק רצה את החיים שלו בחזרה - ולספר ליהודה, והוא המשיך לשאול כל חייו - האם אתה יודע? האם אתה שומע?
המבט הזה בעיניים של אהוד הוא אותו המבט שרואים מכל עבר בשנה האחרונה, של אלפים שהצטרפו גם הם למשפחת השכול הגדולה כל כך בארצנו.
נפגשתי עם אהוד לקראת הפסטיגל, שם הייתי אמורה להופיע כנערת מים שהולכת לבמאי ולמפיק של ההצגה ואומרת להם, "אני גם רוצה להיות כוכבת". בכל פעם שהייתי אומרת את המשפט הזה, הייתי נתקפת מבוכה. הזמנתי את אהוד לביתי כדי לשתף אותו בתחושות, כי הוא גם כתב את סיפור המחזה. אמרתי לו, "אהוד תשמע, אני לא יכולה לומר 'אני גם רוצה להיות כוכבת'". והוא ענה, "אבל למה, את הרי כוכבת". עניתי: "המקום הנקי והאמיתי והצלול ביותר שלי הוא פשוט: אני רוצה לשיר. אני לא יודעת מה זה להיות כוכבת. במקום המאוד-פרטי זה היה רק לשיר, זה גם המקום שהציל אותי מהכל". סיפרתי לו שלאמא הייתה מספרה בבית והייתי לוקחת את מברשת השיער ושרה כל הזמן. אהוד חשב ואמר: "אני אכתוב את השיר לפסטיגל עם המשפט שאמרת הרגע". 'רגע פרטי' הפך עם השנים לשיר שמזקק את הזהות הבסיסית שלי, ואהוד ראה אותי במדויק.
בהופעות מאז המלחמה אנשים מחבקים את השיר וממש לוקחים אותי איתם לרגע הפרטי שלהם. תודה אהוד, על שיר שלא יכולתי לדעת שיהפוך למתנה גדולה כל כך.
כי רק כאן אני מרגיש בבית. זו כל האמת ולא צריך יותר מזה.
אהוד קיבל את הלחן של קורין אלאל וכתב אותו על רקע הייאוש שהוא חש ממלחמת לבנון הראשונה, שעימתה אותו שוב עם הכאב על אחיו יהודה ז"ל. אנשים ראו בזה שיר מחאה נגד המלחמה, אבל אני לא התייחסתי לטקסט בכלל כאל משהו מחאתי. מבחינתי זה היה שיר אהבה למדינת ישראל, כזה שאומר שעם כל המגרעות והצרות, זו המדינה שלי, אין לי אחרת.
זה מאוד רלוונטי לתקופה הנוכחית, כמו גם השורה 'לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה', שהייתה רלוונטית לאורך כל השנים. עבורי, אחרי כל השנים, זה עדיין שיר אהבה, סיפור על מערכת זוגית ארוכת שנים שבה אתה הולך עם הרגש, באש ובמים, בטוב וברע, כי אתה אוהב את האדם, את המדינה, כמו שהיא. גם כשהיא בוערת, ממש כמו מאז 7 באוקטובר.
בכל פעם השיר מרים שוב ראש מתוך הקהל, מקבל חיים חדשים משלו, מדליק מחדש אולי את האהבה לארץ, מספר לנו שוב, שנזכור, שאין אחרת. תמיד חשבתי שאהוד מנור היה גם נביא. 'אין לי ארץ אחרת' מדבר בעד עצמו.
אהוד מנור היה עבורי אגדה עוד בחייו, גדלתי על השירים שלו. ופתאום, כשהייתי רק בת 20 וקצת, הוא הגיע אליי הביתה. פגשתי איש צנוע, נעים, מדבר בגובה העיניים. היה לי כל כך כיף לדבר איתו והיה בינינו חיבור מיידי. השיר הזה התחיל קודם כלחן של שמעון בוסקילה המוכשר, ומשם זה נשלח לאהוד שכתב את המילים. אני חייבת לשיר הזה הרבה, ולאהוד הרבה. 'הייתי בגן עדן', להרגשתי, נתן לי חותמת של כבוד במוזיקה הישראלית. הרגשתי את זה עם הצלילים הראשונים של השיר, בכל הופעה ובכל אירוח בתוכנית טלוויזיה או רדיו. בהמשך אהוד העניק לי שירים נוספים. במופע שעשו לכבודו לפני מותו, הוא סיפר שהקול שלי נתן לו השראה וגרם לו לכתוב עבורי את השירים, ולא היה מרגש מזה. השיר הזה קיבל משמעויות נוספות מאז המלחמה. להרבה מאוד אנשים לא נותר דבר מלבד הגעגוע.
פעם אהוד אמר לי ששיר טוב צריך שתהיה בו שורה משיחת טלפון. משהו שיכולת להגיד בלי ששמת לב תוך כדי ויכוח ("אין לי ארץ אחרת"), או בשביל לעודד מישהו ("עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה"), אבל דווקא בשיר התקופה, 'הביתה', אין שורה כזו. ואנחנו שרים אותו בכיכר החטופים עם המשפחות:
"הביתה, הביתה
טרם רדת אור.
לילות קרים,
לילות מרים,
קרבים עכשיו לכאן".
כמו שקורה לשירים טובים באמת, הטקסט טוען את עצמו כל פעם מחדש. השורות הכי אהובות עליי נמצאות בבית שהתווסף בגרסה מאוחרת של השיר. אהוד ביקש למסור לנו שריב האחים שלנו הוא לא הבית שלנו, אלא המקום שאליו נקלענו כשהלכנו לאיבוד. הבית האמיתי שלנו הוא המקום שנחזור אליו כשהחטופים יחזרו, כשהמריבות ייגמרו, כשנחזור להיות אנחנו.
זכיתי לעבוד עם אהוד מנור במשך 30 שנה ובאין-ספור פרויקטים על הבמה ובאולפן. אהבתי אותו מאוד והתפעלתי כל פעם מחדש מהיכולת שלו להתחבר לנפש האדם שמולו ולכתוב את המיית הלב המשותפת, גם שלו וגם של הזמרים שאיתם הוא עבד. זו באמת זכות גדולה.
כשחזרתי מהופעות בפני חיילי צה"ל בלבנון הייתי מטולטלת ונסערת ממה שראיתי שם. הרגשתי שזו לא המדינה שהכרנו. דיברתי איתו מדם ליבי וביקשתי שיכתוב את השיר 'הביתה', עם המחאה שבו ועם הכאב שבו.
לקראת מופע חדש שהעליתי ב-2003 ביקשתי ממנו להוסיף בית חדש לשיר בפרספקטיבה של 20 שנה למלחמת לבנון. היה באהוד משהו נבואי. היכולת שלו להסתכל על המציאות ולהבין ממנה משהו יותר עמוק שאולי לא כולם מבינים בזמן אמת. אני מרגישה את זה בכל מילה בבית החדש שהוא כתב:
"השנים חולפות,
השנים קוטפות
ואנחנו לא מצאנו עוד מנוחה.
דור הולך ובא,
הלחי רטובה
ובוכה דמעה מלוחה
כמו קוראת:
הביתה, הביתה
באה עת לחזור,
מסוף דרכים, מריב אחים,
אל תוך אותו מקום בלב".
עוד 20 שנים חלפו מאז נכתב הבית הנוסף וכל מילה בו מהדהדת ומתכתבת עם מציאות חיינו, במיוחד בשנה וחצי האחרונות.
אהוד היה אח שכול, ובהרבה שירים שהוא כתב יש גרעין של עצב ליד השמחה. הכאב הזה ליווה את היצירה שלו, ואני מודה שגם כזמרת וגם כאזרחית התחברתי לזה מאוד.
'הביתה' היה שיר אמיץ בשעתו, היה לנו את האומץ לעמוד מאחוריו ואני עומדת מאחוריו גם היום, כשהוא הפך לשיר שקורא לממשלה לפעול להחזרת החטופים, ובכל הופעה מחדש אני זועקת את המילים האלה מתוך הלב. אני בטוחה שאם אהוד היה איתנו הוא היה מצטרף לזעקה הזו.
אהוד מנור היה הכותב הראשון שהאמין בי. כמעט אף אחד לא הסכים לכתוב לי לאלבום הראשון. הוא היה שם, חם, חכם מחבק, מעודד. אהוד.
"מה שרואות העיניים כעת
זאת לא תמיד האמת
כתב החידה הישן לא נפתר
והגלוי הוא בעצם נסתר".
הוא כתב בשיר 'משחק הדמעות' והרגשתי שהוא כותב אותי. זו הייתה הפעם הראשונה. בכתבה הראשונה שפורסמה עליי ב-'7 ימים' ב'ידיעות אחרונות', הוא היה היחיד שמוכן להתראיין בשמו - "יבוא יום ויתייחסו אליה רק כאל זמרת. בלי הסיפור האישי שלה. רק זמרת מוכשרת". אפילו אני לא האמנתי לו! אחר כך הגיעו שירים נוספים, ידידות ופרגון אין-סופי. אהבתי אותו מאוד ותמיד זכרתי לו את חסד נעוריי.
הוא חסר כל כך לתרבות הישראלית. אין לו תחליף ואין לו מחליף. הוא היה אחד ויחיד. השיר האחרון שכתב לי היה הרצועה האחרונה לאלבום האולפן השביעי, כשהיה כמעט מוכן. נשארה לנו רק מנגינה אחת שלא הצלחנו למצוא לה מילים מתאימות. ניסיתי אני לכתוב, והפעם זה פשוט לא התחבר.
שי כרם, המנהל שלי, החליט להתקשר לאהוד. הוא אמר לו שיש לנו מילה אחת בראש: תחלום. למחרת בשבע בבוקר הגיע פקס עם מילות השיר מנוקדות; אהוד היה נוהג לכתוב בלילה ותמיד שלח את השירים מנוקדים.
השיר הזה יצא כסינגל, אבל לא הושמע אפילו פעם אחת. ככה זה במקצוע הזה. החוק היחיד הוא שאין חוקים. לפעמים אתה מוציא שיר ובטוח שהוא יהיה להיט ענק, אבל אף אחד לא יכיר אותו, ולפעמים השיר האחרון שחשבת שיצליח הופך ללהיט מדינה.
'תחלום' הוא אחד השירים שלי שאני הכי אוהבת. יהלום אמיתי. עד היום יש לי צביטה בלב כשאני מדברת עליו, גם בגלל השיר המפוספס, וגם בגלל אהוד - הילד החולם הנצחי - שכתב לי שיר יפה כל כך והרגשתי שאיכזבתי אותו, כי בסוף רק אני, הוא ועוד 20 אנשים מכירים את השיר הזה.
"עמוק בתוך החורף תגלה שיש בך עוד קיץ.
עמוק בתוך העצב תגלה שיש בך שמחה.
עמוק בתוך הלילה תגלה שיש בך עוד בוקר.
עמוק בתוך הזעם תגלה שיש בך סליחה.
עמוק בתוך הפחד תגלה שיש בך עוד אומץ.
עמוק בתוך השקט תגלה שיש בך עוד קול.
עמוק בתוך הקרח תגלה שיש בך שלהבת.
עמוק בעננים שוב תגלה כחול-לבן-כחול".
מילים. כמה הן יכולות לבנות, להפיח תקווה, לשלוח אותי רחוק בדמיון אל ארץ רחוקה. המילים של אהוד מנור תמיד מרגיעות ומחברות אותי לטוב. ב'שיר ציוני אופטימי' הוא מדבר על איזו שיטת חיים שמתחברת לי בול למלחמה.
הרי לאן שלא נסתכל יש חושך.
אין איך להדחיק ואין לאן לברוח.
לאן שלא ניסע הבעיות נוסעות איתנו.
והוא, בענווה מרתקת, מציע לנו להתבונן, לשהות. מדבר על מה שקורה עמוק בתוך החורף, הלילה, העצב והזעם, מגלה בהם קיץ, בוקר, שמחה וסליחה. מי היה מאמין.
בהתחלה, המלחמה הייתה עדיין "תקופה", כמו עוד פרק בסדרה. ועכשיו זה מרגיש לי שיש לה עונות, יש בתוכה גלים, תהליכים. יש את אלה שלא מפסיקים להתנדב, ואת אלה שצועקים ברחובות את מה שיש להם על הלב. יש את אלה שכותבים פוסטים נחרצים ויש את אלה שמשתפים. יש את אלה שהתייאשו ויש את אלה שעוד ממשיכים לקוות, להתעקש ולבנות. שמבקשים לגלות בתוך הפחד עוד אומץ, בתוך השקט עוד קול, בתוך הקרח שלהבת, בעננים כחול, לבן וכחול, ואני מבקשת להיות אחת מהם. לא להפסיק לקוות. יותר מהכל.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
