אניה בוקשטיין גילתה שהמציאות המזרח-תיכונית יודעת להגיע גם לעיר ליל שבצרפת, כשלהקרנת הסדרה בכיכובה בפסטיבל היוקרתי 'סירייס מאניה' התפרצו בשבוע שעבר מפגינים פרו-פלסטיניים. "האנשים האלה נכנסו להקרנה בתור קהל רגיל, תפסו מקום של קהל שרק רצה לבוא וליהנות מהסדרה, ואחרי עשר דקות קפצו והתחילו לצעוק שאנחנו רוצחים, ועוד כל מיני דברים בצרפתית שהם לא דברים נעימים", היא משחזרת. "זה הביך גם את הצרפתים, יש הרבה אנשים שזה היה גדול עליהם, שבאו כדי ליהנות מתרבות, והם יצאו החוצה. המפגינים הגיעו בשלושה סבבים. אחרי שהוציאו את הסבב הראשון, פתאום מקדימה קופצת קבוצה של שמונה אנשים שצורחים עם דגלים, ואז עוד קבוצה כזאת. ואנשים מאבדים ריכוז כי לא מפסיקים את ההקרנה".
ומה התחושה?
"התחושה היא שמחרבנים לך על האמנות שלך. זה כואב. את מגיעה עם יצירה שבאה לספר סיפור בהקשר השואה, ואת מקבלת את החרא הזה על הראש. אז זה מכווץ, אבל אמרתי לדותן (בן זוגה של בוקשטיין) ולגבִּי הבמאי שישבו לידי, 'אנחנו ממש לא יוצאים מפה עם הראש למטה'. יצאנו לשטיח האדום בניצחון, הרגשתי שאנחנו כוח. חוויה כזו היא גם משהו מחשל".
וגם תזכורת לאתגר שעומד בפני יוצרים ושחקנים ישראלים בעולם.
"נכון. זה כמו תמנון עצום ששולח זרועות למקומות שאנחנו לא יכולות בכלל לדמיין. למשל, קשה עכשיו לקנות זכויות על הצגות תיאטרון. קשה לעשות הפצה, למכור, ללהק אותנו לפרויקטים. זו שרשרת שבסוף גם היא כסף, כלכלה, שיתופי פעולה, יש לזה אין-ספור השלכות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ראינו את זה גם בסערה סביב הליהוק ויחסי הציבור של גל גדות לגרסה המונפשת של 'שלגיה'.
"נכון. כולם חוטפים, אבל פרופורציות, כן? אנחנו לא בשדה הקרב. אנחנו בשדה הקרב התרבותי, שזה מאוד מבאס, אבל אני מאמינה שבסוף גם לזה יהיו גלים, כלומר עכשיו זה מין טרנד שאני מאוד מקווה שיחלוף, ואסור לנו להפסיק ליצור. בסוף אלה שלושה אחוזים שעושים רעש מטורף, אבל יש 97 אחוז שבאו לראות את האמנות שלך. וגם אם הם לא מסכימים איתך הם לא אלימים כלפייך, הם לא תוקפנים כלפייך, הם מכילים את השוני. לקולות הקיצוניים יש המון הדים, וגם התקשורת היום מאפשרת לקולות האלה להישמע נורא חזק. יכול להיות שלפני 20 שנה, כשלא הייתה לנו את המדיה הכל כך מפותחת הזאת, היה יותר קשה לכל בן אדם שיש לו דברי שנאה ונאצה להרים את הראש".
והיי, הסדרה זכתה בפרס התסריט בפסטיבל.
"נכון. ההודעה התקבלה בשישי, ואני נרדמתי עם הבת שלי בשמונה וחצי בערב. התעוררתי ב-11 בלילה, ואני רואה שבקבוצה של הסדרה יש 80 הודעות עם תמונה של אסף גיל מקבל פרס. שמחתי מאוד. אמרתי וואלה, דברים קורים בזמן שנת הערב שלי".
דברים טובים מתרחשים בחייה של בוקשטיין. לצד אותו תפקיד ראשי בסדרה 'הגרמני', שתעלה ב-21.4 ב-yes וב-STING, היא משיקה גם אלבום חדש, 'ילדות גדולות' שפורט על מיתרי הלב, ובבטן של חודש תשיעי היא מבשלת את היצירה הפרטית שלה ושל בן זוגה, דותן ויינר. בגיל 42, אחרי מסע לא פשוט, היא מצפה לטייטל החדש - אמא לשתיים. "יש לי במקרר שקית מלאה עם זריקות והורמונים לטיפולי פוריות", היא מודה, עיני האוקיינוס שלה נוצצות; "הייתי אמורה להתחיל עוד סבב, ואז גיליתי שאני בהיריון. עד עכשיו אני לא מסוגלת להוציא אותה מהמקרר. אמרתי שיום אחרי שאלד, או ברגע שאוכל, אתרום אותה למישהי שצריכה את התרופות ואין לה אותן בסל תרופות".
כמה זמן היית בטיפולים?
"שנה. זה לא כיף. יש בזה נפילות ותחושת אי-ודאות נורא-נורא גדולה. כשאת כבר בפנים, את מגלה שוואלה, 80 אחוז מהנשים סביבך עברו איזושהי מהלומה בדרך. היו לי גם שתי הפלות בדרך בהפרש של שנה וחצי, אחת בשלב מוקדם ואחת בשלב פחות מוקדם, אבל עדיין בשלב כזה שזה קורה להמון נשים. ועדיין, זה לא מוריד מהכאב. אחרי ההפלות הגיעו הטיפולים, ואז זה קרה ספונטני, וזה מלמד שזה לא היה בידיים שלי. אני לא מרגישה שאני יוצאת מזה עם צלקת. בסוף לדברים יש את הקצב שלהם".
ובכל זאת חשפת את ההיריון בשלב מאוחר.
"כן, בשבוע 20 ומשהו, כי ברור שכשזה תהליך שלוקח לו זמן אז נלווית לזה חרדה. בטח ובטח כשכבר ידעת כמה דברים".
והנה, היא תכף כאן.
"כן. איזה מטורף זה מה שהגוף האנושי יודע לעשות. אני רוצה לעשות הפעם תיקון לכל מה שרק אפשר".
באיזה מובן?
"יש בי תקווה ללדת ולהמשיך להרגיש את הסֶּנטר שלי. ליהנות מהחוויה. לא לרצות כל הזמן להיות בשליטה עליה, להרפות. וגם להתמסר במידת הרצון והצורך שלי, לא כי אני חייבת אלא כי נעים לי בתוך זה, ואני מתפללת שאצליח להגיע לשם".
"יש לי במקרר שקית מלאה עם זריקות והורמונים לטיפולי פוריות. הייתי אמורה להתחיל עוד סבב, ואז גיליתי שאני בהיריון. עד עכשיו אני לא מסוגלת להוציא אותה מהמקרר. אמרתי שיום אחרי שאלד, או ברגע שאוכל, אתרום אותה למישהי שצריכה את התרופות"
בשיר הנושא של האלבום - 'ילדות גדולות' - את מתארת את תקופת האימהות הראשונה. "כשילדות גדולות הופכות לאמהות זה מפץ גדול, זה טורף הכל, וזה עצב דק ומדרון חלק לפרידה זמנית אבל גם נצחית ממי שאת".
"כן. זה באמת מפץ מאוד גדול. לפחות ככה זה היה בחיים שלי. ושוב, בלי שום קשר לבת שלי, סשה, משוש חיי מהרגע הראשון שהניחו אותה עליי. אבל כשזה הגיע, והייתי בת 36, הייתי רגילה לעבוד באמת 27 שעות ביום, היה לי איזה קצב ואיזו תחושת חופש גדולה. אני מתעקשת על החופש היצירתי, על החופש הפנימי, על החופש המיני, הנשי. זו לא איזו אג'נדה, זה פנימי, זה אמיתי, זה אותנטי. ואני חושבת שכשאת הופכת להיות אמא, הדבר הזה מאוד מתערער, זה לא אומר שזה לא חוזר, זה חוזר ביג טיים, אבל בשנה הראשונה, וואלה, את מרגישה שגמרו עלייך. הייתי מסתובבת עם העגלה ברולדין בגבעתיים ומרגישה שאני באמת במקום מאוד נמוך בחיים שלי. שנה וחצי לפני זה הייתי ב'משחקי הכס', ועכשיו אני קונה בורקס ברולדין בבורוכוב".
חתיכת טוויסט בעלילה.
"הקצב נורא השתנה, ואחת הבעיות שאני מאוד עובדת עליה לאורך השנים היא שהרבה פעמים הערך העצמי שלי נמדד בעשייה. כלומר אני מרגישה ראויה כשאני יוצרת. לא המצאתי כלום".
ובאימהות יש הרבה רגעים עלובים ושקופים.
"וגם בדידות, זו חוויה נורא בודדה לאנשים שרגילים מאוד לתקשר, שהתקשורת שלהם היא מילולית והם רגילים לתגובתיות. בסוף מגיע ייצור אהוב וקסום שלוקח הרבה זמן להבין איך מתקשרים איתו. אז אני חושבת שהשילוב הזה של שינוי הקצב והבדידות בתוך זה, זה המתכון לדכדוך. היה לי דכדוך והוא עבר. אני לא מרגישה שאני יוצאת דופן במובן הזה, ואני ממש-ממש אשמח לעשות מה שאפשר כדי הפעם לחוות את זה באופן מתוקן".
סשה שמעה את 'ילדות גדולות'?
"כן. היא מאוד אוהבת מוזיקה, גם את השירים שלי. על 'ילדות גדולות' היא גם שאלה שאלות קשות".
מה היא שאלה?
"'אמא, היה לך עצוב? למה את מדברת על עצב?' אמרתי לה, 'אבל תקשיבי למילים בסוף, זה אושר וזאת התשובה למי שאני, שאני אמא שלך'".
זה שיר שחושף את אחורי הקלעים של האימהות שרובנו מסתירות.
"נכון, אבל אולי שווה לא להסתיר. בסופו של דבר האמנות היא גשר, ואולי אנחנו צריכים להראות לילדים שלנו גם את הקושי שלנו. וכמובן להשתדל בלי לשרוט אותם בדרך".
ללדת שוב בגיל 42 זה חתיכת דבר. זה הגיל שלרוב הילדים גדלים קצת, אנחנו חוזרות למימוש מחוץ לאימהות, מרגישות שוב את החופש. כמו בשיר שלך, 'חופש', עם המילים "לא עושה ילד ולא מחפשת".
"ובאמת 'חופש' זה שיר על הבחורה שאני רוצה להיות. אני זוכרת שבחודשי הדכדוך הראשונים אחרי הלידה, הקנאה הכי גדולה הייתה בבנות על אופניים. הייתי רואה בנות על אופניים ואומרת, 'אין, הכל אצלה ביד. איך הרוח בפנים שלה, עם הסלסילה, עם הפרחים'. זה נהיה דימוי כזה, לא משנה שאני לא יודעת מה עובר על הבחורה הזאת על האופניים, היא פשוט נראית לי בחופש. עכשיו כשאני שומעת את השיר הזה, אני מרגישה שאני כבר האישה הזאת. אני ממשיכה להתאים את החיים שלי בהתאם לשינויים, אבל לא מוותרת על החופש".
אז דווקא עכשיו לחזור לחיתולים?
"תראי, יצא ככה. זה לא שלא ניסיתי לפני. עכשיו, אני בת יחידה. אני יודעת מה זה להיות בת יחידה, זה לא סוף העולם, אבל הבנתי שאני רוצה שני ילדים. את יודעת מה הדבר שהכי מרגש אותי בלידה הקרובה? שאני אראה אינטראקציה של אחים. אני חושבת על זה בלילה ומתחילה לבכות. הרגע הזה שסשה תפגוש את האחות הקטנה שלה, המפגש הזה בין שתי הנשמות האלה שאני רוצה להיות עדה לו ולהרגיש אותו, כי לי לא היה אותו. זה ירחיב את עולמי, זה משהו שלא חוויתי. אני עושה אותו בגיל 42, ועדיף מתישהו מאשר בכלל לא. אבל הפעם אני אעשה הכל בשביל הוול-ביאינג שלי. ואני לא רוצה ליפול, הרי מה שכל כך מושך אותך למטה זו האשמה, אבל האמת שאף אחד לא שופט אותך. זה איזה טרלול שהוא גם הורמונלי וגם קולות פנימיים. הפעם אשתדל לא להיות חדירה לדבר הזה".
האלבום מתאר את תקופת הזמן הזו של נשים בגיל 40. מה שמכנים משבר, כשההפך הוא הנכון. יש פריחה, יש התפכחות, יש תהיות על הווה ועל עתיד.
"נכון. זו תקופה שיש יותר פוקוס ושחרור, את מפסיקה לרַצות, מפסיקה שיהיה לך אכפת, עושה מה שמדליק אותך".
איפה זה פגש אותך?
"אני בשלב שבו אני עושה רק מה שמדליק אותי ורק מה שעושה לי את זה. אני עושה את המוזיקה שאני רוצה, בתנאים שאני רוצה, אני הבוס של החיים שלי בכל תחום, מנהלת את כל האספקטים של החיים שלי. זה לא אומר שאני שולטת בהם, אבל אני כן מנהלת אותם ובוחרת איך הם יהיו. אני הרבה פחות מְרַצָּה. אם אני מרגישה שלא מכבדים את התנאים שלי יותר קל לי להגיד 'זה לא מתאים לי'. לכל מקום שאני מגיעה אני מרגישה מחויבת לעצמי - לא לוותר על שום צורך, להשמיע את הקול שלי בכל מקום".
זה משהו שלא היה בעבר?
"זה מאוד התחדד. בגילי ה-20 את עוד לא יודעת לנהל את המערכה הזו, בטח לא בתעשייה שלי. ועכשיו אין כזה דבר יותר".
"בזוגיות כל אחד חייב להמשיך להתפתח. אני תמיד הייתי מאוד מחוברת וזה לא שמצאתי את הנשיות שלי פתאום. כבר כנערה ידעתי מה אני אוהבת. זה נכון שזו קצת הטרגדיה הנשית, כי בין הגילים 20 ל־30 את לא בשלה לכל, ומצד שני את כאילו בשיא שלך, ואז ככל שאת מעמיקה בחיי הזוגיות, במשפחה, אז משהו סוגר עלייך, אבל את בעצם רק נפתחת"
ואיך מוצאות חופש בתוך מסגרת משפחתית?
"איך אומרים בפוליטיקה? איזונים ובלמים. אי-אפשר רק להתרסן ורק לבלום, וגם בזוגיות כל אחד חייב להמשיך להתפתח ובשביל זה צריך חברות טובה ואהבה. אני תמיד הייתי מאוד מחוברת, זה לא שמצאתי את הנשיות שלי פתאום. כבר כנערה ידעתי מה אני אוהבת. זה נכון שזו קצת הטרגדיה הנשית במידה מסוימת, כי בין הגילים 20 ל-30 את לא בשלה לכל, ומצד שני את כאילו בשיא שלך, ואז ככל שאת מעמיקה בחיי הזוגיות, במשפחה, אז כאילו משהו סוגר עלייך, אבל את בעצם רק הולכת ונפתחת".
אבל בסוף יש מונוגמיה.
"זה לא קשור אצלי למונוגמיה, אני שרופה על הגבר שלי שמקבל את המקום הזה בי ומעולם לא שם לי שם גבולות כי אני יודעת את הגבולות של עצמי. זה לא קשור לאנשים אחרים, אלא ללהביא את עצמי ולעשות את זה באותנטיות. להגיד כן אני אישה, יש לנו פנטזיות, הכל בסדר. אין לנו במה להתבייש. זה לא על חשבון כלום, לא על חשבון נאמנות, חוכמה, חריפות, רגישות, צניעות. זה שדות אחרים. מותר להחזיק אותם במקביל".
יש לי תחושה שבסבב האימהות החדש תרגישי טוב כשתלכי עם העגלה ותאכלי בורקס בגינה.
"לא, מאמי, זהו. אמרתי לחברות שאני עושה הפעם חולצה עם הכיתוב 'לא עושה גינות'".
בסדרה 'הגרמני' מגלמת בוקשטיין את אנה, ניצולת שואה בשנות ה-70 שהקימה קיבוץ ומשפחה חדשה, ובמסגרת פתיחת פצעי העבר מגלה שההווה הוא לא מה שסיפרה לעצמה. "זאת אישה שעברה דברים נוראים, ולמרות הכל הצליחה לבנות משפחה, זוגיות טובה, יש לה שני ילדים נהדרים, בנתה קיבוץ. היא נותנת עדות על מה שעברה בשואה, וחיפשתי עדויות מצולמות מהסבנטיז של נשים צעירות, ואין חיה כזאת, לא קיים. התחילו עדויות רק משנות ה-80 ואת כבר רואה אנשים בני 60 פלוס-70 כזה. וכשראיתי את העדויות של הדמות שלי בסדרה זה זרק אותי לכל השנה האחרונה. זאת אומרת, יש פה אישה צעירה שמספרת איך היא ישבה שנתיים בתוך בור, בלי אוכל. זה התכתב באופן כל כך עוצמתי עם המציאות שזה זיעזע אותי, הפחיד אותי. עד שלא נחזיר את האנשים שלנו, את החטופים, לא תהיה תקומה. אם יש בכלל איזשהו סיכוי להחלמה, זה לא יקרה בלי זה, וכל ניסיון לנרמל את זה ולהסיט את תשומת הלב מזה מאוד כואב לי".
עד כמה הצופה הישראלי יכול עכשיו לצפות בסדרה כזו?
"אני חושבת שבגלל שאנחנו בתוך הטראומה עדיין, יכול להיות שיש חלק שיהיה להם קשה להחזיק את זה, ויכול להיות שיהיה חלק שדווקא ירצה רגע להמשיך ולהזדהות ולהרגיש, אבל קצת ליד, כי זה לא כמו לראות אילנה דיין, זה לראות את זה כתוב ובנוי ובצורה של דרמה, אז יכול להיות שזו אפילו איזושהי התמודדות. בסוף, האמנות היא גם טיפולית במובן מסוים, והיא עוזרת לנו להוציא רגע. אז אני נורא מקווה שיצפו, אני חושבת שזאת סדרה טובה, היא עשויה היטב, והיא גם לא רק על זה".
איפה המציאות הישראלית פוגשת אותך כמי שהיגרה מברית-המועצות כילדה?
"אני לא יכולה להגיד שזה זורק אותי לאיזה משהו בעבר שלי. להפך, העובדה שאני מהגרת נותנת לי אקסטרה-אהבה למקום שאני חיה בו, הערכה למקום שאני חיה בו, ואני מסתכלת תמיד על חצי הכוס המלאה, למרות הקושי העצום, הכאב, הזעם, הכעס, הכל כאן. אבל אני אני תמיד מצליחה לראות גם את הטוב, כי אני יודעת איפה הייתי יכולה להיתקע. זאת פרספקטיבה שאין אותה לרוב החברים שלי שנולדו כאן, וגם קשה לי להסביר אותה, זה לא שכלי, זה מאוד-מאוד רגשי".
מה, תחושת השייכות?
"גם תחושת שייכות, גם תחושת הכרת תודה. שהיא מתחברת אצלי קודם כל דרך ההורים שלי שעשו בכלל את המהלך הזה. ההורים שלי היו בני 30 וקצת, עזבו את הכל, אין לך כלום, אין לך דבר, ואת נוסעת בשביל החלום, את נוסעת נטו מהציונות. המקום שלי של הכרת התודה להורים שלי לא יתמלא בחיים. כי הם עשו דבר גדול והם שרדו אותו. אז עכשיו דווקא במלחמה הזאת שאנחנו עדיין בתוכה, בתוך כל הכאב הזה, הצער הבלתי נגמר הזה, חוסר הוודאות, לראות אנשים נוסעים מפה - זה כאב עצום. התחושה שלי היא שאיזה מזל שהמקום הזה קיים, ואיזה מזל שזכיתי לגדול בו ולהקים בו משפחה. זה נותן לי המון תקווה, זה מחזק אותי".
ובכל זאת, אנחנו במציאות איומה.
"הבעיה היא למעלה. אני לא לוקחת אחריות עכשיו על כלל האוכלוסייה של מדינת ישראל, אני רק רוצה להגיד שרוב הציבור זה אנשים נפלאים, אנשים שרוצים את אותו הדבר גם אם הדעות שלהם מנוגדות. יותר מזה, אני מאמינה שרוב הציבור יודע להחזיק שוני. יודע לקבל את זה שיש לידו מישהו שחושב אחרת, בלי לרצות עכשיו לשבור את הכלים. ומה שמבאס זה האחוז הקטן ששובר את הכלים, וכמובן ההנהגה שלנו, שבאמת, כמה שהם ינסו לנרמל, שום דבר פה לא נורמלי, וכמה שהם ינסו לעשות לנו ספין - האחריות היא שלהם. האחריות היא שלהם ביום שזה קרה והאחריות שלהם לתקן את זה".
מה הכי מרגיז אותך בתקופה הזאת?
"חוץ מזה שהחטופים עדיין לא חזרו? התוקפנות. הניסיון כל הזמן שנתקיף אחד את השני, כמו מחלה אוטואימונית. זה מאוד מבאס אותי, כי אני לא באמת מזהה את זה בחברה הישראלית, לא באחד על אחד, אני חיה פה הרבה שנים, אני פוגשת אנשים, אני מרגישה שרוב האנשים פה יודעים לקחת אחריות אישית, אבל בלמעלה זאת האג'נדה, והיא עלובה בעיניי. מכעיסה, ומכאיבה".
יש שיח היום עם אניה, הילדה המהגרת?
"כן, אבל מאוד בהשלמה. אמא שלי שלחה לי איזה וידיאו שלי כילדה שרה ביידיש, העליתי את זה לאינסטגרם לפני שבועיים. זה העבר שלי, אני אוהבת אותו ואני מבינה אותו. ובמובנים מסוימים רק התחלתי. זאת אומרת, אני יודעת שהדברים המשמעותיים והעמוקים שיש לי לתת עוד לפניי. זו הבנה שמחזקת, ואני שולחת את זה לכל הנשים שקוראות עכשיו את השיחה שלנו. אני רוצה להגיד להן - לא התחלתן עדיין, הכל טוב. ונכון, זה כאפות להתבגר, אבל ברגע שמזקקים את זה לניסיון, לאמת, לנינוחות, לביטחון, אז איכשהו הכאפה אחרת".
צילומים: מיכל חלבין, סטיילינג: שי לי נסים, ע. סטיילינג: דורין יהודה, בגדים: חולצה Alaia לבוטיק אניגמה ,עגילים וטבעות Eva circular-luxury, צמיד Paula Bianco. בשער: שמלה בוטיק ורנר, Sara Cristina ,תכשיטים: SWAROVSKI מ-SHOP.YALON, איפור: Adam Mechaly ,במוצרי CHANEL, עיצוב גבות: מושיק טקו , שיער: שי הללי זיו, ע. שיער: שובל אדרי, צולם בבית אודם, יפו
