הבן שלי, אדם בן הארבע, כל כך התרגש לקראת היומולדת שלי ושאל "אבא, כשאני אהיה בן 50 אתה תהיה בן 51, נכון?" אמרתי לו "כפרה עליך, הלוואי". אף פעם לא ייחסתי ליום הולדת חשיבות יתרה, אולי כי אני מרגיש ילד. אני אותו צחי שישב בחדר בגיל 16, כתב שירים וניגן בגיטרה. אבל אני חווה השנה דברים שלא חוויתי אף פעם בחיים שלי. אני מפיק ויוצר דוקו ועושה את הפסקול של הדוקו בעצמי, ומופיע בפעם הראשונה בהצגה "הערת שוליים".
ומה עם מסיבה?
"אין בתכנון. יש ללוסי ולי חופשה שאנחנו מושכים כבר שנה ואני מקווה שנממש בקרוב, ואלה החגיגות מבחינתי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
ובכל זאת, איפה אתה פוגש את המספר הזה?
"אני עכשיו רוצה להיכנס לתהליך של עבודה על הגוף לקראת תפקיד. ואז אני מסתכל על תמונות לפני שנתיים-שלוש, תקופה שגם עשיתי בה תהליך, ואומר סבבה, איכנס לשגרת אימונים. אני מתחיל להתאמן ואחרי שני אימונים פתאום כואב לי פה, פתאום כואב לי שם. אני אומר, רגע, מה, יכול להיות שזו השפעה של הגיל? אבל טפו, טפו, אני מרגיש לגמרי בחיות, ואני מייחס את זה גם לחוויה שיש לי עם לוסי ואדם כמשפחה בארבע השנים האחרונות".
למה הכוונה?
"זה משהו שלא חוויתי לפני. עם הבן הגדול שלי מנישואים קודמים, דין, יש לי חיבור חבל על הזמן ואהבה שבאמת אי-אפשר לתאר במילים, ועדיין, החוויה איתו אחרת. עד גיל שנתיים דין לא ישן אצלי, ופתאום הנוכחות של אדם כל הזמן, ואיך זה בא לידי ביטוי בזוגיות עם לוסי ואיך הדברים מסתנכרנים, זה אחר. בשבוע שעבר יצא לי לחשוב על זה. חזרתי מהסטודיו בשלוש לפנות בוקר והייתי רעב. פתחתי סיר פתיתים עם פטריות שלוסי הכינה. ישבתי עם הפתיתים והרגשתי כמו איזה רווק שחוזר רעב הביתה ורואה קצת טלוויזיה כדי לשחרר את המוח. אמרתי, איזה קטע, הצלחנו לייצר הרמוניה. לכל אחד יש גם את הלבד שלו וזה לא יוצר מתחים".
חשבתי שהתדהמה נובעת מכך שבגיל 50 אתה אוכל פתיתים.
"אורז בן-גוריון, לא? לפחות איזו המצאה ישראלית חוץ מהבמבה שאפשר להגיד שהיא שלנו. לאנשים יש נטייה להגיד שקשוקה, חומוס, פלאפל. לא, זה ממצרים, זה מאלג'יר. לנו יש במבה ופתיתים. את הפתיתים אי-אפשר לקחת. זה שלנו".
אם אתה לא באמת חווה את החיים, אם אתה לא מתעד אותם בדרך מסוימת, אם אתה לא חש אותם, חווה את הקשיים, חווה את ההצלחות, על מה תדבר? איפה העומקים? בסוף, גם אם זה לא במודע, כל דבר שאני עושה באמנות זה משהו שנובע מתוכי ומהניסיון שלי. אני יוצר עכשיו סדרה צרפתית סביב מוזיקאי שממש מנסה להצליח ובאיזשהו שלב מקבל עסקת שטן מאיזה מאפיונר שאומר לו "בוא, תהיה שכיר החרב שלי ואני אעזור לך עם המוזיקה". אני קולט שאני מכניס ליצירה אלמנטים שקשורים לחיים שלי, הניסיונות שלי במוזיקה, חוויות שאני חוויתי, הגירושים, הילדים. הבנתי שאני מכניס המון רגש לדמויות שאני מגלם, וראיתי את זה מאוד חזק גם בתיאטרון, ב"הערת שוליים". אני ממש אמוציונלי על הבמה, ולא למדתי משחק
בראייה לאחור אני מבין שהצעד הזה, עם כל הכאב, והיה שם כאב, היה נכון. חרות לי הרגע שבו אמרתי לדין שאנחנו תמיד אוהבים והוא שאל 'אם אתם אוהבים אחד את השנייה אז למה אתם לא ביחד?' אבל זה היה צעד מתבקש, שאם לא היה קורה אז היה קורה בשלב מאוחר יותר. גם כגרוש אתה צריך ללמוד איך להתנהל. בסוף, זו עוד מערכת יחסים שאתה צריך לתפעל אותה ולדעת איך אתה עובד. היו אתגרים והיו מצבים שהייתי צריך להתמודד עם דברים לבד. זה גם הוביל אותי לכתוב יומן שעד היום קבור איפשהו. הייתי מגיע הביתה אחרי שהחזרתי את דין לאמא שלו, חוזר לדירה שלי עם החדר שלו והצעצועים והייתה לי מועקה, היה חוסר. רציתי לעשות את הקלוז'ר של היום איתו. אז שפכתי על הנייר.
אני עדיין בסוג של הכחשה, יש לי הודעות ממנה שאני עדיין מסתכל עליהן. היא באמת הייתה משהו מיוחד וקשה מאוד להכנס לנעליים שלה ולהחליף אותה. היא היתה זן נדיר. היכולת שלה לגרום לכל מיוצג שלה להרגיש כאילו הוא המיוצג היחיד שלה זה משהו שלא הכרתי.
את דין הייתי לוקח למלא טיולים, היינו הולכים להופעות והייתי שם אותו על הכתפיים. ועכשיו, אפרופו הגיל, זה יותר "רגע, שנייה, בוא תלך ברגל". אני שואל את עצמי אם אני עושה לעצמי הנחות או לא, וכמובן שאני מוצא את עצמי עסוק בלהשוות את האבהות המאוחרת לאדם לאבהות לדין. בזמנו, כשהיו לי את הימים עם דין, לא הייתי עונה לטלפון, למשל. היו לי ארבע-חמש שעות נטו איתו. עכשיו, כשיש נוכחות של ילד בבית כל הזמן, אני צריך להזכיר לעצמי "אדם מדבר איתך, תתייחס אליו, עזוב את הטלפון". זה כאילו דורש טיפה יותר מאמץ. אבל הוא פשוט אור, מחיה את הבית, קלישאתי ככל שיישמע. וכשאני חוזר מחו"ל הוא נצמד - "אבא, אבא, אבא, בוא תנגב לי את התחת". אמא עונה "אני באה" והוא אומר "לא, אבא!"
חשבת שבגיל 50 עוד תנגב ישבנים?
"את הטוסיק הזה אני מוכן לנגב כל הזמן".
אני זוכר שדין אמר לי פעם, "אבא, אם אתה מרים את הקול אני לא מקשיב". זה לימד אותי שאתה יכול להעביר את המסר שלך במנעדים אחרים. וכמובן, לתת לילד תשומת לב ולהשקיע בחינוך. אדם הוא ילד של אהבה, כשהוא מחייך יש לו סימן של לב בין הגבות. אחד הקטעים שהכי מרגשים אותי זה לראות את החיבור שלו עם דין, למרות הפערים ביניהם ולמרות שדין עכשיו בחו"ל. פתאום אדם יכול להגיד "דין, הזמנו פיצה ואנחנו שומרים לך מגש שלם". אנחנו אומרים לו "בבי, דין בקנדה. זה רחוק". והוא מתעקש לשמור לו מגש. ממנו אני שואב את האופטימיות, וגם לחץ ודאגה.
היה רגע שאדם שמע סירנה של משטרה ואמר "אבא, יש אזעקה, צריך להיכנס לממ"ד". אלו רגעים שאתה תופס את עצמך ושואל למה ילד בן שלוש צריך להילחץ ולרצות להיכנס לממ"ד. נכון לעכשיו החיים שלנו פה, ולוסי ואני מאוד מעורבים, מאוד מחוברים חברתית ומשתדלים להשפיע ולתקן איפה שאנחנו רואים תחלואות. אצלי זה ברמת השירות הצבאי, המילואים, וגם ההירתמות שלי למתמודדים עם פוסט-טראומה. עכשיו אנחנו מרימים פרויקט עם ערן, חבר שלי - לקחת פצועים ולהכשיר אותם לטריאתלון כחלק מההתמודדות עם הפציעה.
הכל פוליטי אצלנו בארץ, ומי שמתחמק מלגעת ולהגיד שזה פוליטי, אז אני חושב שזה מתוך זהירות.
אין שום תחילת תהליך כזה עד שסיפור החטופים מסתיים. אני מרגיש שאנחנו לא עושים מספיק, גם אני, ושצריך להמשיך להפעיל לחצים ולזעוק את זעקתם. זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו או מישהו שקרוב לנו. את צחי עידן ז"ל לא הכרתי אישית, אבל בגלל ההיכרות עם אחותו נעם לקחתי על עצמי לדחוף לשחרור שלו. כל אחד מאיתנו התחבר למישהו מהחטופים, בין אם מהיכרות אישית או לא. הידיעה על המוות שלו תפסה אותי במקסיקו וזה גרם לי להשתנק באמצע הרצאה.
יכול מאוד להיות שאני אדבר עם מישהו, והאמת שלו היא 180 מעלות מהאמת שלי, אבל אני מוכן להיכנס לשיח עם כל בן אדם, ואני נגד קיצוניות מכל צד. לא מוכן להכיל את התפיסה ש"אם אתה חושב הפוך ממני אין לך זכות קיום". ולשם הגענו, זאת הקיצוניות. לאנשים כאלה אני אומר, לכו חפשו. לתפיסתי, בסוף שום דבר טוב לא יוצא מקיצוניות, אבל יש הרבה אנשים שמפחדים, וזה בסדר, מאז 7 באוקטובר מפלס הפחד עלה. אנשים מפוחדים ואנשים לא יודעים ולא רוצים לראות מה קורה במקומות אחרים. אני לא נרתע מהמקומות האלה, ואני ער לכך שאם אנחנו נמשיך בקצב הזה, אז אין ספק שלאדם החיים יהיו הרבה יותר מאתגרים פה.
אם אני עושה תמונת מראה על החיים של לוסי ועל החיים שלי, ועל איך שאנחנו גדלנו, באילו מקומות אנחנו הרגשנו את הפערים ואת הזרות ואיך התמודדנו עם זה, בסוף זה מה שבנה אותנו. אז אנחנו, בקן שלנו, מנחילים לאדם בעיקר אהבה והכלה. לאדם יש גננת נוצרייה, גננת יהודייה וגננת מוסלמית. מבחינתי אלה כלים שיכולים לעזור לו להתמודד עם המציאות, והמציאות תהיה מורכבת, אין לי ספק.
כשנכנסתי לשם אחרי 7 באוקטובר עם היחידה שלי ראיתי כמה כסף הם השקיעו בדוקטרינה של חמאס. יש דור שלם שגדל שם על דוקטרינה קיצונית, אלימה. אני עושה דוקו עכשיו על יחידת שמשון, על עזה בשנות ה-80 וה-90, ובאיזשהו מקום הדברים לא ממש השתנו.
מה ראית שם?
"את כל הקרבה הזו של נשק ואמל"ח ליד ולצד בתי חולים, גנים ובתי ספר. הגעתי לאיזה קאנטרי קלאב עם בריכה, ומאחורה יש מפעל של הג'יהאד. עכשיו, בסוף כשאתה נכנס אתה רואה חורבות, אתה לא רואה באמת את החיים. אני לא חושב שמישהו יכול לבוא ולהגיד איזושהי אמת אבסולוטית על מה שקורה בעזה, אני לא סומך על אף אחד בהיבט הזה. אני מרגיש שאנחנו חיים באיזשהו סייקל שמישהו כנראה לא רוצה שייגמר. וכן, יש לי בעיה עם כל הפרשנים למיניהם וכל אלה שאומרים 'יש בלתי מעורבים, אין בלתי מעורבים, כל העזתים כאלה'. זה כמו שמישהו עכשיו מבחוץ יבוא ויגיד על ישראל 'כולם ככה' או על החרדים 'כולם ככה'. אין ספק שבסוף הכל מתחיל ונגמר בחינוך ובמי מוביל את המושכות. צריכה לקום שם הנהגה שתגיד לחבר'ה 'חלאס, ישראל לא הולכת לשום מקום, ואנחנו פה'. וגם אנחנו צריכים להבין שאלה השכנים שלנו, אנחנו לא חיים בשווייץ, זה האזור שאנחנו צריכים להתמודד איתו. אז או שאנחנו כל הזמן מכוונים את עצמנו ללחיות בסבבים של מלחמות, או שאנחנו מנסים דברים אחרים. בשביל שיהיו שינויים, ואני מאמין ששינויים יכולים לקרות, דרושים תהליכים שלוקחים שנים, והם צריכים להתחיל מאיפשהו".
"צריכה לקום שם הנהגה שתגיד לחבר'ה 'חלאס, ישראל לא הולכת לשום מקום, ואנחנו פה'. וגם אנחנו צריכים להבין שאלה השכנים שלנו, אנחנו לא חיים בשווייץ"
זה יכול לקרות תחת ההנהגה הנוכחית?
"אני לא חושב שההנהגה הנוכחית רוצה".
מה היא רוצה?
"חלקים ממנה רוצים ארץ ישראל השלמה, חלקים ממנה רוצים לשנות פה את שיטת המשטר, זה די ברור. הם אומרים את זה בריש גלי - בואו נחליף את שיטת המשטר, בוא נדכא את כל המוסדות, בין אם אלו מוסדות המשפט או המשטרה. כל גוף צריך לעבור שינויים ותיקונים, אבל כשאני רואה את הדמויות שמובילות אותנו, אני אפילו לא קורא לזה ניתוק, כי אני לא חושב שהם מנותקים, הם יודעים מה הם עושים".
אף אחד פה לא פועל כדי לאחד אותנו לסנטימנט אחר של חיים, של נתינה, של ערכיות, של חמלה. איפה החמלה? אנחנו הופכים להיות יותר ויותר קהי חושים, וזה מבחינתי אסון. מבחינתי, אם אנחנו נהפוך לקהי חושים זה הניצחון של חמאס.
אם אנשים רוצים לראות לאן מובילה אותך הנהגה שהיא קיצונית והיא נורא סקטוריאליסטית, עם אג'נדה של שליטה והישרדותית, שיסתכל מסביב. אם אנחנו רוצים להפוך למדינות כמו לבנון אז לפחות שאנשים יגידו את זה בפנים לאוכלוסייה הישראלית. שנהיה מוכנים. כי זה מה שקורה שם - אין ערך לחיי אדם, אין שם מקום לדעות אחרות ולפלורליזם.
השלום שנעשה למשל עם מצרים וירדן, הניב פירות. יש מקום לדיון על המצרים ואיך הם מתנהלים ופילדלפי ורפיח. מצרים זה מצרים, אין מה לעשות, אבל בסוף זה שורד. תחשבי, אם לא היה שלום עם מצרים וירדן, באיזה מצב היינו.
אז הפתרון זה הסדר מדיני.
"ברור. ואני לא חי בלה-לה-לנד. בסדר, זה תהליך ארוך, אבל הוא צריך להתחיל מתישהו. וזה לא ישנה את התפיסה. אנשים רוצים שאנשים יתחילו לאהוב אותם. זה לא מעניין אותי, אני לא צריך שיאהבו אותי לא המצרים ולא הירדנים. וחייתי במצרים, והיו כאלה שאהבו אותי והיו כאלה ששנאו אותי. צריך להגיע למצב שחיים באיזשהו סטטוס קוו, לא כמו עכשיו. עכשיו אנחנו מנסים לאכול את כל העוגה ולהשאיר אותה שלמה, זה לא עובד. ולצערי אין בהנהגה שלנו את האנשים עם החזון, התעוזה והראייה קדימה".
לא ראיתי את "אין ארץ אחרת", הסרט הישראלי שזכה באוסקר, אבל זה מאוד מתחבר לי למה שאמרתי על קיצוניות. לבוא ולהציג אותנו כמדינת אפרטהייד - אני לא בעד. ואם אתה כבר עולה לנאום אז תן מקום לחטופים, דבר על הרוע שחווינו כאן. ועדיין אני אומר - יש מקום לאמנות, קולנוע, מוזיקה. יש הרבה מקום לביקורת עצמית. אני לא חושש מלכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. אני גם יכול לבוא בביקורת לאנשים מהחברה הערבית שאני מדבר איתם. אני אומר להם "למה אתם לא מביעים את הביקורת העצמית שלכם על החברה שלכם?" תראו מה קורה עכשיו עם הפשיעה בחברה הערבית. אתה פתאום שומע איזשהו קול שאומר "חבר’ה, זה גם עלינו והחינוך שלנו והערכים האלה, שאנחנו מגדלים על נקמה". אבל אתה שומע מעטים מהם שמבקרים את עצמם. אני בא בטענות לחבר'ה האלה, אבל מצד שני אני גם יודע שכשאתה מיעוט אתה נורא נזהר. וכשיש לך הנהגה שלא לוקחת אחריות על כלום, אז איך תבקשי ביקורת עצמית? זו בעיה רצינית מאוד.
5 צפייה בגלריה
היוצרים של "אין ארץ אחרת" בטקס האוסקר. "להציג אותנו כמדינת אפרטהייד - אני לא בעד"
(צילום: John Locher, AP)
כבר 11 שנים שבכל יום אני אוהב ומתאהב בלוסי אהריש. אני קם בבוקר, רואה אותה, אומר, איזה כיף לי. חוזר בלילה, מנשק אותה, אומר לה, איזה כיף לי. אדם רואה הרבה אהבה בבית, ולוסי מלמדת אותי אהבה בהיבט הכי נקי. אין לנו דייט שבועי, ניסינו, אנחנו גרועים בקטע הזה. יש לנו בקושי הודעות בווטסאפ. אני יכול להיות בסטודיו, ואז פתאום בשתיים וחצי לפנות בוקר היא כותבת לי "מאמי, הכל בסדר?" אני לא מפסיק ללמוד ממנה וזה חולש על כל התחומים. אני גאה בה. לחברים שלי יש איתה קשר שהם יכולים פשוט להגיע, לשבת איתה, להיפתח ולדבר.
להיות זוג מעורב במדינה שהולכת וזזה ימינה, שבה הגזענות שוברת שיאים, זה עוד אתגר למערכת.
"נכון. אנחנו לא חיים את זה בצורה סטרילית. יש הרבה דברים שמחברים בינינו, החיים שלה והחיים שלי באיזשהו מקום משיקים. זה אפילו בהתנהלות של הבית. ההרגלים שלה, שאיזה מזל שאלו ההרגלים שלה, כי אז אני לא צריך להצטדק על ההרגלים שלי. היא יכולה להירדם על הספה ואני יכול להירדם על הספה. היא יכולה לנשנש בלילה, אני גם יכול. גם היא יכולה להיעלם לפרק זמן לא מבוטל. סעידה, אחותה, נגנבת. שואלת אותי 'איפה לוס?' וכשאני עונה שאני לא יודע היא אומרת 'מה לא יודע?'"
כלומר אתם נותנים זה לזה חופש, כל אחד מצליח לשמר את עצמיותו.
"לגמרי".
בא לך עוד ילדים?
"שמעי, אנחנו בשיח הזה הרבה, כל פעם זה קופץ ועולה. הוא יכול לעלות אחרי סוף שבוע אינטנסיבי, היא מסתכלת עליי ואומרת 'אתה רוצה עוד ילד עכשיו?' אחרי שאדם מפרפר לנו את הצורה. כרגע התשובה היא לא. מה שכן, לוסי כן התחילה לחשוב על להביא כלב".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
