האיש השמן ששקל 150 קילו לפני עשר שנים רודף אחרי דביר בנדק גם אחרי שהשיל יותר מ-60 קילו ממשקלו. כשגלעד קמחי, המנהל האמנותי של התיאטרון הקאמרי, חשב להעלות את "הלווייתן", מחזהו עטור הפרסים של סמיואל ד. האנטר, על מורה לספרות שמוצא מפלט מפרידה כואבת בבולמוסי אכילה בלתי נשלטים, בנדק נראה לו האיש המתאים. "גלעד אמר לי, 'זה נראה לי משהו שנורא תרצה לעשות - לתקשר עם העבר שלך'", אומר בנדק, "והסכמתי בשמחה. אחת הסיבות האנוכיות שבגללן אני עושה את זה, היא כי הוא מזכיר לי יום-יום למה אני בשום פנים ואופן לא רוצה לחזור למה שהייתי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אתה עדיין מתעמת עם האיש השמן ההוא?
"לא שקלתי כמעט 300 קילו כמו צ'ארלי במחזה, אבל גם 150 קילו זה הרבה סימפטומים. אנשים שלא מתמודדים עם משקל גבוה במיוחד לא מעלים על דעתם עם מה אתה מתמודד. אלה אנשים שמזיעים מלֹּא לזוז. הייתי הולך לישון עם מגבת, כי הייתי מזיע כל הזמן. היו לי בעיות בעור, גירודים, בעיות בשלפוחית, כאבים בפרקים, כאבי גב, הייתה לי עייפות כרונית. לא משנה כמה אתה ישן, הגוף רוצה לישון כל הזמן.
"יש לזה גם הרבה בלאי. אני אצטרך להחליף ירך בגיל הרבה יותר מוקדם מאשר גבר בגילי. מי חשב פעם שאשקול היום 93 קילו? לא תיארתי לעצמי שארד אי פעם ממאה קילו, אבל בגיל 45 התחלתי לפחד. הפחיד אותי רופא אמריקאי של חברת ביטוח לסדרה שעשיתי".
מה הוא אמר לך?
"הוא אמר לי, 'אתה שמן בסדר. המדדים שלך לא נוראיים, הכל בסדר לכאורה, אבל עם המשקל הזה, עוד שנה-שנתיים אתה תמות. בסגנון חיים המאוד אינטנסיבי שלך, במאמץ שהגוף משקיע, משהו יקרה ללב וללחץ הדם שלך'. זה היה כמו טיפול בטראומה.
3 צפייה בגלריה
דביר בנדק. "מי חשב פעם שאשקול היום 93 קילו? לא תיארתי לעצמי שארד אי פעם ממאה קילו"
(צילום: איליה מלניקוב)
"במקביל היה לי ראיון אצל פרופ' יורם יובל. הוא דיבר איתי על ההתמכרות של אבא שלי להימורים ושאל, ‘ומה עם ההתמכרות שלך?' אמרתי, 'אני לא בטוח שאני יודע על מה אתה מדבר'. 'התמכרות לאוכל', הוא אמר. 'יש לך אכילה בלי שליטה'. פעם ראשונה שמישהו שיקף לי את חוסר השליטה. אמרתי, 'אם אני גם נרקומן של אוכל, אז אני צריך עזרה'. נפגשתי עם המנתחת ד"ר אילנית מלר מאסותא, והיא שיכנעה אותי שזה מה שאני צריך".
אף אחד לא אמר לך קודם שזה מסוכן, גם לא אשתך?
"לא, כי הייתי דובי חמודי. לכולם היה נוח עם המשקל שלי. עירית חייתה בשלום עם זה, היא גם הייתה הרבה יותר גדולה בזמנו ורזתה מאז, הבנק (מזרחי טפחות – י"ב) שאני מפרסם אהב את האיש החביב הזה שכולם מאמינים לו, וגם הסוכנת שלי אהבה את זה".
תמיד היית כזה?
"הייתי שמנמן, לא שמן. סיימתי את האוניברסיטה במשקל מאה קילו, אבל תוך 20 שנה עליתי 50 קילו. זה שניים וחצי קילו בשנה. זה לא מורגש לכאורה, אבל זה מצטבר עם השנים. עירית ואני היינו בטיפולי פוריות הרבה שנים. בדיעבד הבנו ששם שיחררנו רסן בנוגע לאכילה - אנחנו סובלים מספיק, אז נתנחם באוכל. שנינו עלינו במשקל, עירית גם בגלל ההורמונים".
סבלת מדימוי גוף נמוך?
"הסתדרתי עם הגוף שלי, אבל רציתי גוף שאותו אוהב יותר. אהבתי אפילו את האקסטרים, להסתובב עם בגד ים או עם חצי גוף עירום על הבמה, בטלוויזיה או בקולנוע. רציתי להוכיח שאני לא שונה מכם, הרזים, שאני שמן אבל מיודד עם הגוף שלי. יש משהו בגודל שמייתר את חובת ההוכחה. אני כבר שמן מאוד ממילא, אז אין פה כבר מה להסתיר ואפשר להשתולל. היום, כשאני רואה תמונה שלי מפעם, או תמונות שהשתמשנו בהן ביחסי הציבור של 'הלווייתן', אני אומר לעצמי, 'היית מאוד-מאוד שמן'. אבל במראה ראיתי מישהו שאפשר לצאת איתו בכיף מהבית. בקיצור, חייתי בחוסר מודעות מוחלט".
ועכשיו?
"בגלל ההרזיה אני מתמודד עם העולם יותר פרונטלית. דברים כמו פרגון הפכו לא מובנים מאליהם. הפרגון לאיש השמן היה בילט-אין, כי הוא סובל מספיק. אתה לא יודע למה הם מפרגנים - לעבודה שלך, לאישיות שלך או למסכן שאתה. כשאתה מרזה אתה נהיה כמו כולם, ואז הפרגון פוחת. פתאום אתה בתחרויות על תפקידים כי אתה רזה".
בחדר החזרות של תיאטרון הקאמרי, ימים ספורים לפני עליית ההצגה, קשה שלא לחוש חמלה כלפי הדמות שמגלם בנדק. הוא יושב על כיסא גלגלים שמתקשה להכיל את גודלו, עטוף בחליפת השמנה ששוקלת כמעט 15 קילו, שאותה יצרה מורן גרוס ומדמה בהצלחה גוף אנושי עצום, כשלצווארו מולבש צוואר מסיליקון עטור סנטרים. הבמאי עירד רובינשטיין המוכשר מנצח על החזרה, כשלידו מרגשים השחקנים שרון כהן רז, שמשחקת את בתו, רות אסרסאי, עופרי ביטרמן ומיכל עוזיאל. שבוע אחר כך, בהצגה הראשונה, הקהל מכבד אותו במחיאות כפיים סוערות.
"הלווייתן" - שזכה גם לגרסה קולנועית של דארן ארונופסקי, שהעניקה לברנדון פרייזר את פרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר לפי שנתיים - הוא סיפורו של צ'ארלי, מורה לספרות שמוצא מפלט מהפרידה הכואבת מבן זוגו בבולמוסי אכילה. משקלו הגבוה במיוחד גוזר עליו לא רק מגבלות גופניות, אלא גם בדידות עמוקה ומפחידה. בניסיון נואש למצוא נחמה ותיקון, הוא מבקש לחדש את הקשר עם אלי, בתו המתבגרת, לפני שיהיה מאוחר מדי. "מורן גרוס הצליחה, ביצירת החליפה, לדַמות את הנשימה והתזוזה של השומן", אומר בנדק תוך כדי שהוא משתחל לתוכה. "כשהייתי שמן גם לי היה צוואר גדול. זה מפגיש אותי עם כל מיני דברים שקרו לי בעבר".
3 צפייה בגלריה
בהצגה "הלווייתן". "החליפה מדמה תזוזה של שומן. זה מפגיש אותי עם דברים שקרו לי"
(צילום: רדי רובינשטיין)
למה החלטת ללכת בשנים האחרונות לפסיכולוג?
"התזונאית הגאונה שהייתה לי אז פתרה המון בעיות, אבל לא הצליחה לפתור לי את אכילת הלילה. המשכתי לקום בלילה ולאכול מתוק, כמו השמן שהייתי. הייתי אוכל הרבה פחות כמובן, אבל בלי שום סיבה. היא המליצה לי על מומחה שמטפל בהיפנוזה כדי להימנע מסוכר. שני טיפולים ואתה יכול להימנע מסוכר עד מתי שאתה רוצה. הוא אמר לי, 'אני צריך פגישה אחת כדי להכיר אותך קצת, לראות אם אתה מתאים לטיפול'. בסוף לא הייתי צריך היפנוזה, אבל מאז אני חמש שנים אצלו".
באילו בעיות אתם מטפלים?
"טיפלנו ביחסים שלי עם אבא שלי, בפרידה המוקדמת מאמא שלי, שנפטרה בגיל 54 ממלנומה, בעובדה שאני מעמיס את עצמי בעבודה. תמיד לקחתי כל מה שיש. גם היום אני פועל יותר מתודעת שואה מאשר מתודעת שפע, אבל הרבה פחות מפעם".
"התזונאית הגאונה שהייתה לי פתרה לי המון בעיות, אבל לא את אכילת הלילה. המשכתי לקום בלילה ולאכול מתוק כמו השמן שהייתי. הלכתי למטפל בהיפנוזה כדי להימנע מסוכר. מאז אני חמש שנים אצלו"
כל הבעיות עם אבא שלך נפתרו?
"הרוב. אבא שלי, פרדי, שהיה איש חם ולבבי מאוד, עבד מאוד קשה. באיזשהו גיל הוא התאהב בקזינואים ובילה בהם. למזלנו הוא היה פחדן, לא אחד שלוקח הלוואות בשוק האפור וממשכן אותנו. בוא נגיד שהוא לא השאיר לנו כלום, למזלנו גם לא חובות. הוא היה איש שמנמן, בתקופות מסוימות בחיים גם שמן, אבל לא אוביס כמו שאני הייתי. הוא גם הזניח את הסוכר, שתמיד גבוה אצל כולנו, אבל בסוף מה שהרג אותו זה אי-ספיקת לב.
"רוב הבעיות שאני מדבר עליהן עם הפסיכולוג שלי הן הפחדים שלי מאלימות, שנולדו בתאונת דרכים שעשיתי בתור חייל. אני הייתי אשם, הייתי הנהג, אנשים נפצעו. הפחד מאלימות התחיל בשבועיים שהייתי בכלא בפקודת מעצר. הייתי במקום שהוא כמו הסדרה 'אוז', המקום הכי מפחיד שיש. לא ידעתי שיש אלימות ברמה כזאת. הייתה לי נפש רכה מאוד בזמנו, ואני פגוע מזה. גדלתי בקריית-ים. כשהגעתי לשם, המנהיג של המחלקה היה מקריית-ים, והוא שמר עליי, אז לא הייתי מועד לפורענות, אבל ראיתי פורענות שלא תיארתי לעצמי שקיימת – סדיזם. ראיתי פחד נוראי אצל אנשים חדשים שהגיעו לשם, ולא הייתי ערוך לזה. הפסיכולוג שלי לקח אותי חזרה לשם, ואמר שמשם נובע הפחד מאלימות".
גם עם אמא שלך השטח נקי?
"הייתי בן 31 כשאמא שלי, אראלה, נפטרה, ולקח לי זמן לעשות שלום עם הזמן שלא הקדשתי לה לפני מותה. אם אדע היום שמישהו שקרוב לי הולך למות, אקדיש לו יותר זמן. אבל אני לא כועס על עצמי. הייתי ילד. היא בילתה את השנה האחרונה לחייה בטיפולים קשים, כואבים ומחלישים. הרופאים אמרו שזה סופני, אבל היא לא ויתרה ונלחמה במקום להיפרד מאנשים ולעשות דברים שהיא רצתה לעשות. אני יותר טיפוס של אם זה גורלי, אני רוצה לחייך בדרך החוצה מהעולם הזה וליהנות, לא לסבול".
בנדק, 55, נשוי לשחקנית עירית נתן, ואבא לשתי בנות – יולי, בת 15, וגלי, בת תשע וחצי – שנולדו בפונדקאות. "עירית עברה איזה 12 מחזורי הפריות, רופאי אליל ומזוזות", הוא אומר. "פתחנו את כל קשת האמונות שלנו וניסינו הכל. דברים שהיא שמה מתחת לכרית ושיקויים שהלכנו לקנות במקביל לטיפולים קונבנציונליים. כשיולי נולדה אמרנו, איזה מזל שלא ויתרנו על הדבר המקסים הזה. איזה אושר היא ואחותה מביאות לנו".
בקריירה הפורייה שלו שיחק בנדק בסדרות וברצועות סאטירה והומור בטלוויזיה ("הרצועה", "גם להם מגיע", "המשרד"), בתיאטראות השונים ובקולנוע ("סיפור גדול"), אבל יותר מכל הוא מזוהה עם הסדרה "סברי מרנן", שירדה לפני שבוע מהמסך אחרי כמעט 14 שנים. "היום בבוקר הייתה סעודת פרידה מ'סברי מרנן'", הוא אומר. "ישבנו שם והתרגשנו. בשביל חלקנו זה רבע מחיינו. היינו צעירים והזדקנו שם. אחת האיכויות של הבמאי והתסריטאי רובי דואניאס היא לבנות קבוצה נדירה של אנשים, אנשים ששמחים לפגוש האחד את השני. אין מניפולציות ואין תככים".
הביקורות כיסחו אתכם לא פעם.
"הביקורות על 'סברי מרנן' נעו מהמבקר הכי אכזרי בהתחלה, ועד שלאחרונה נדמה היה כאילו אמא של רובי כתבה אותן. 'סברי מרנן' נולדה כז'אנר שלא הכירו, ואת תפקידה היא עשתה – יצרה צפייה משפחתית של זקנים וטף, וזה אוצר, מכרה זהב עבור גוף שידור. ברחוב אתה מרגיש את האהבה הזאת".
אילו תגובות אתה קיבלת?
"קיבלתי תגובות מ'איזה כיף זה' ועד 'מה אתה צריך את זה, תברח מזה כמה שיותר מהר'. הביקורות כל כך לא עניינו אותי. לאורך הקריירה שלי עשיתי הרבה דברים שנויים במחלוקת, כמו 'הרצועה' ו'גם להם מגיע'. 'הרצועה' התחילה כמשהו שאנשים לא הבינו כל כך מהו. שודרו שם תכנים שאי-אפשר היום לשדר בשום גוף שידור. תקפו אותנו על הגזענות שיש ב'המשרד'. היום לגופי השידור אין גב או זמן לשדר משהו עד שהוא יתפוס.
"בסרטון ויראלי, שרץ עכשיו ברשת ושודר ב'המשרד' לפני 15 שנה, אני אומר: 'אני מאמין בדבר אחד, באמון. אמון זה מה שדרוש, חוץ ממקרים שבהם צריך לשבור את האמון כי אין ברירה. זה כמו שאנחנו אומרים לחיילים שלנו שאם ייפלו בשבי אנחנו נעשה הכל כדי להחזיר אותם. אבל חייבים להגיד, מה, אנחנו ערבים?' היכולת האמיתית של המדינה להתחייב, היא אולי משהו שעוזי וייל, שכתב את זה, מגחך עליו. אני רוצה להאמין שאין דבר כזה לא להחזיר את החטופים. זה מוות יותר גדול".
"במאים ובמאיות קצת מפחדים ממני. כשאני עולה לבמה, אנשים שואלים את עצמם, זה ההוא מהבנק? מ'סברי מרנן'? מזדהים עם מה שעשיתי ולא עם מה שאני מביא. ב'הלווייתן' מהשנייה הראשונה זה לא אני, מעדיף שיתמכרו לדמות מאשר שיגידו: זה דביר בנדק"
תתגעגע ל"סברי מרנן"?
"יהיו דברים אחרים, אני מאמין. היום אמרתי לקשת שאני מאמין שהאיחוד קרוב מאי פעם. קשה לוותר על זה. הם משדרים שידורים חוזרים שמספרי הרייטינג שלהם לא נופלים מהשידורים הראשונים".
מה עם תפקידים בקולנוע?
"במאים ובמאיות קצת מפחדים ממני. גם כשאני עולה לבמה אנשים שואלים את עצמם, מי זה האיש הזה? זה ההוא מהבנק, ההוא מ’סברי מרנן’? יש הזדהות עם מה שהאיש הזה עשה, ולא עם מה שהוא מביא. ב'איש הגשם' וב'הלווייתן', מהשנייה הראשונה זה לא אני. יש אנשים ששואלים אחר כך מי זה היה. אני מעדיף את זה ושיתמכרו לדמות, מאשר שיגידו שזה דביר בנדק.
"הסטנד-אפ שלי קשוח מאוד, סטנד-אפ למועדונים תל-אביביים. המפיק שלי אומר לי כבר כמה שנים, 'אי-אפשר למכור את זה לצהריים לאיזו חברה'. אתמול הסכמתי, לא בחוכמה, ללכת למלון בטבריה. פגשתי קהל שחיכה לדביר מ'סברי מרנן' – רך, חמוד, מצחיקול. לא התאים למשפחות דתיות שאדבר איתן על סקס בשישי בערב. זה לא היה קל, אבל בסוף היה סבבה. בתיאטרון אני מצליח לעשות דברים נפלאים שאני אוהב".
7 באוקטובר תפס את בנדק על המטוס, דקות לפני שהמריא ללונדון. "כשצילמתי את הסרט 'גולדה' עם הלן מירן בלונדון, התאהבתי בעיר", הוא אומר. "היה לי כרטיס ל-7 באוקטובר, ב-6:45 בבוקר. עליתי על המטוס בשש וחצי, ואנשים התחילו לקרוא ב-ynet דיווחים על מה שקרה. חשבתי שזה בטח עוד סיבוב קטן של טילים וזה ייגמר.
"נחתנו בלונדון ב-11:00, לתוך המלחמה. זוג חברים שלי עשו ערב התרמה לבארי ואחר כך לכפר עזה, והציעו לי להנחות אותם. הגיעו 200 איש לאיזה מועדון של בחור יהודי שנתן את המקום בחינם. דפנה ארמוני שרה ואני קראתי כמה קטעים. בינתיים, עד שהיה לי כרטיס חזרה לארץ, התחלתי להופיע במועדון במשך 12 יום".
לא דאגת?
"דאגתי, אבל הבנתי שעירית והבנות בבית. אחותי, שגרה בשלומי, מיד הייתה אצלנו ונשארה חודש וחצי עד שהם פונו למלון, שאותו עזבו רק לפני שבועיים. כשחזרתי, הקמנו פורום של כל מאלתרי ישראל – ביניהם יעל לבנטל, אלון נוימן, לירית בלבן ונעמי לבוב - והופענו. עשינו את זה במשך שבועות ארוכים.
"הופעתי בבתי חולים, בבתי מלון של המפונים מהעוטף. זה היה כמו להיכנס לשבעה אחת גדולה, נוראית, עם הרבה בכי. באלתורים שעשינו עם הקהל ניסינו לא לגעת בנתונים הבעייתיים, בעצב. לאורך הזמן הבנו שאנשים רוצים לראות את המציאות מאולתרת, ועשינו צחוק מהכל".
"צריך להחזיר את החטופים עכשיו, ובכל מחיר. הייתי משתגע אם מישהו מהמשפחה שלי היה חטוף. לא הייתי עומד בזה. כולנו היינו צריכים לזעוק מהיום הראשון יותר חזק. נבחרתם כדי לעשות את העבודה, לא כדי להגיד לנו שאי–אפשר לעשות אותה"
בשבתות הוא משתדל להגיע לכיכר החטופים. "אני פרזנטור של בנק מזרחי טפחות ויו"ר עמותת Make A Wish, שפועלת להגשמת משאלות לבני 18-3, יש לי אחריות לשמור על יציבות המותג ולכן אני לא יכול, מבחירה, להנחות עכשיו את העצרות האלה", הוא אומר. "בתל-אביב נראה שכולם רוצים להחזיר את החטופים, אבל זה לא בדיוק ככה. חלק מחברי הכנסת בטוחים שזו טעות להחזיר אותם.
"אני חושב שצריך להחזיר את החטופים עכשיו, ובכל מחיר. הייתי משתגע אם מישהו מהמשפחה שלי היה חטוף. לא הייתי עומד בזה. אני חושב שהמשפחות וכולנו היינו צריכים לזעוק מהיום הראשון את הזעקה הזאת יותר חזק. נבחרתם כדי לעשות את העבודה, לא כדי להגיד לנו שאי-אפשר לעשות אותה”.
אבל אנשים פוגעים במשפחות החטופים.
"מעליב אותי שאנשים כאלה לא נפלטו חברתית ועדיין חיים בינינו, שמישהו מסוגל לחשוב שמשפחות החטופים עושות להן נזק, שהן מחלישות אותנו. יש אנשים חיים, לא תחזיר אותם? אין בכם טיפת רחמים? כשאני רואה את משפחות החטופים הלב שלי נשבר.
"עירית הולכת להפגנות ולוקחת איתה את הילדות, שיהיו מעורבות במה שקורה במקום המורכב הזה. אני משתדל לעשות דברים עם משמעות, אבל לא תמיד זה קורה. את הסטנד-אפ שלי הפסקתי בתחילת המלחמה, וחידשתי אותו רק בחודש האחרון. לא חשבתי שיש לי זכות להתעסק בשטויות שלי, אלא שעליי להתרכז בדברים משמעותיים יותר. באחרונה אני פותח את ההופעות שלי בתודה לאנשים שבכלל טורחים לצאת להופעה המשוגעת".
צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית?
"בהחלט. כל עוד אנחנו מאמינים במערכת הזאת, זה מה שצריך לקרות. להטיל בה ספק זה להטיל ספק בעצמנו. זאת לא שאלה פוליטית האם להקים ועדת חקירה ממלכתית - זאת שאלה ממלכתית, אבל פוליטיקאים הצליחו לגרום לאנשים לחשוב שזאת שאלה פוליטית".
למה התיאטרון כמעט שלא מתעסק במלחמה ובטבח הנורא?
"תיאטרון במדינה מתוקנת, שמשוחרר מתלות כלכלית-מסחרית, יכול להוביל תפיסה שונה. במקומות שתלויים בהכנסות עצמיות אי-אפשר להגיד מה שאתה רוצה. לאמנים בארץ אין קול נחשב. מה זה משנה אם ליאור אשכנזי אומר את דעתו, או לירית בלבן? יש פה תפיסה שאמנים הם ליצנים, לא מובילי דעה. אנחנו חיים במקום קשוח נורא. אין פה שאר רוח. אתה מכיר חבר כנסת אחד שהוא איש רוח? לא. אני גאה מאוד בליאור אשכנזי שמנחה את העצרות בכיכר החטופים, אבל המקום הזה מאוד קשוח, ולא סופר את אנשי הרוח".
"לאמנים בארץ אין קול נחשב. יש פה תפיסה שאמנים הם ליצנים, לא מובילי דעה. אנחנו חיים במקום קשוח נורא, שלא סופר את אנשי הרוח. אתה מכיר חבר כנסת אחד שהוא איש רוח? לא"
יש סיכוי לשינוי?
"אני לא יודע איזו ממשלה תהיה פה אחרי הממשלה הזאת. אני מאמין שהיא תהיה של הימין, אבל הייתי רוצה שיהיו בה גם ערכים של הקשבה. אני מאוד מפוחד שביבי ילך הביתה ותהיה פה ממשלה קיצונית יותר.
"שבועיים אחרי שהמלחמה החלה, עירית אמרה שזה יביא לתנופה של אחדות. אמרתי לה, 'מאמי, זה זמני'. הלכתי להתראיין באולפן של ערוץ 12 ולספר על אחד החטופים שהיה 'ילד משאלה' בעמותה שלנו. לפניי התראיין יאיר גולן. בסוף הריאיון יצאה המפיקה ושאלה את נהגי המוניות שישבו בחוץ, 'מי יכול לקחת אותו הביתה?' היה שקט. המפיקה שאלה שוב, 'מי לוקח את יאיר גולן הביתה?' ואחד הנהגים אמר 'אני לא לוקח שקרנים'. אמרתי לו, 'לא שמעת מה הוא עשה ב-7 באוקטובר?' והנהג ענה לי, 'עזוב אותי, הוא עוכר ישראל'. הלוואי ואתבדה".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
