כבר כמה שנים שמאיה ורטהיימר מגלמת את דבורה. אישה חרדית בסדרה "שבאבניקים" שהתשובות שהיא מקבלת מגיעות מספרי דת ובטח לא מושפעות מהחלטות בתי משפט ומצווי גיוס. אבל במציאות של ורטהיימר מסביב, כמו של כולנו, הרבה דברים השתנו. "את יודעת", היא אומרת, "כשעבדתי על התפקיד של דבורה פגשתי מישהי משכונת מאה שערים שאמרה לי, 'אני לא יכולה להבין איך אתם שולחים את כל הילדים שלכם לצבא. את לא מפחדת?' ואני גדלה בידיעה ברורה שכמו שסבא וסבתא שלי היו בפלמ"ח וההורים שלי היו בצבא ואני הייתי בצבא, גם הילדים שלי יהיו בצבא. וכשאני מסתכלת על הבן שלי, נח, עם השאלה זו שמהדהדת לי - 'את לא מפחדת?' - אני תוהה: האם זה באמת נורמלי? כי יש אנשים שחיים במדינות שבהן אין את ההתלבטות הזאת".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ומה את עונה לעצמך?
"את מה שכל אמא במדינת ישראל אמרה לכל אחד מהילדים שלה אי פעם - שכשתגדל לא יהיה צבא".
מאמינה בזה?
"זה מה שאני רוצה לספר לעצמי".
במציאות נפיצה הכל מקבל גוונים פוליטיים. גם הסדרה 'שבאבניקים' שעלתה השבוע בעונה שלישית ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-NEXT TV, ומספקת הצצה לעולמם של בחורי הישיבות. דבורה, בגילומה של ורטהיימר, מתמודדת בעונה זו עם שנת הנישואים הראשונה, ולצד ההומור מתגלה גם מורכבות. השאלה היא אם הצופים יכולים בימים אלה להכיל אותה. "את חייבת להיות אמפתית לדמות שאת משחקת, ולבוא ממקום לא שיפוטי, לא משנה מה. תשאלי כל שחקן - החובה שלך היא להבין את הדמות שלך. אני חושבת שלסדרה יש שליחות חברתית".
היחסים בין חרדים לחילונים נמצאים בתקופה הזו על פרשת דרכים. שאלה אותך אישה ממאה שערים על הגיוס. היא לא תשלח את הבן שלה לצבא.
"יש בחברה החרדית חבר'ה מדהימים שהכי מתגייסים. יש בנות שהולכות לשנת שירות. כשאני עשיתי את התחקיר הזה, הבנתי שהם גדלים במציאות אחרת. אנחנו חיים בשבטים, כל אחד הולך לחינוך נפרד, אנחנו לא חיים ביחד, אז איך תבין את הצד השני? התפקיד שלי כשחקנית הוא לפתוח לצופה את הלב".
הלב יכול להיפתח לחיים המסקרנים של החרדים כשבכותרות חוק הגיוס, חוק המעונות, שנציגי המגזר החרדי לא מאיימים לפרק ממשלה על נושא החטופים אבל כן מאיימים סביב הגיוס לצה"ל?
"תגידי לי את".
לי קשה. אני יודעת לאן זה מתנקז במציאות, שאין מספיק חיילים, שהמדינה קורסת במלחמה ונציגיהם שואבים את הקופה הציבורית.
"אני אפילו לא יכולה להתייחס לדברים האלה, כי אני לא יודעת".
באמת?
"כן. ניתקתי את עצמי מהאירוע. זה לראות משהו בלופ. אני לא יודעת מה קורה, מה עבר, מה לא עבר, מה הם מעבירים לאן, כי אז כל הגוף שלי סוער, כועס, אני נמצאת באנרגיות של מלחמה, אני מוצאת את עצמי מכינה קפה בבוקר וצועקת 'תתארגנו, תתארגנו!' ולמה אני צועקת? מה קרה? או שתלכי לממשלה, תעשי משהו, תהיי בממשלה, או שתפסיקי לבזבז את האנרגיה שלך על דברים שאת לא יכולה לשנות. בממשלה יש אידיוטים, נקודה. את יכולה לשנות אותם? לא. בן גביר יהיה בן גביר, מזעזע שהוא נבחר. האם אני חושבת שאני יכולה לקרב לב אחד אפילו בתוך החברה החילונית והחרדית ולגרום לאחד להבין את השני? כן. אם אישה אחת תקרא את הכתבה הזאת ותספר לאחותה שגם היא עוברת טיפולי פוריות, עשיתי משהו. אם יש אישה חרדית אחת שתבין שהיא לא חייבת לשכב עם בעלה, שתוכל להגיד לו בחדר המיטות 'אני לא יודעת אם מתאים לי היום', עשיתי משהו".
ואם את שמה רגע את מאיה השחקנית בצד ומתחברת למאיה האזרחית, האמא, אשתו של סגן ראש המגדלור הליברלי תל-אביב, איפה זה פוגש אותך?
"כשנח נולד התנתקתי, כי כמה שעות קודם, כשהתחילו לי צירים, ישבתי מול הטלוויזיה, הבנתי שאנחנו בסכנה והגוף שלי עצר בבת אחת את כל התהליך. הגוף שלי, ממש כמו בטבע, כמו לביאות, הבין שאני נמצאת בחרדה, בפחד, ואי-אפשר להוציא עכשיו ילד לעולם הזה. הבנתי שבשביל הבריאות שלי ובשביל הבריאות של הילדים שלי אני חייבת להתנתק. ואסף כל פעם היה מעדכן אותי, אומר לי, 'מאמי, אני צריך לספר לך מה קרה עם הביפרים'".
התנתקות כהישרדות.
"בדיוק. אז אני לא יודעת הכל, ואת יודעת מה? אני חיה חיים שבהם היום בבוקר, השכנה הדתייה שלי הגיעה עם הילדים להביא לאסיה משלוחי מנות. כשנח נולד היא הגיעה ואמרה לי, 'היי, אני פה לעזור'. אין לי מושג אם היא קוראת את הכתבה הזו כדי שתדע שדיברתי עליה. בעיניי זה מה שמרכיב את העם שלנו. חלק ממה שהופך את תל-אביב לכזו מדהימה זה שיש פה דתיים וחילונים וערבים והכל מהכל, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות ביחד. סבא שלי ז"ל, כשפתחו פארק תעשייה בנצרת, אמר לי, 'ברגע שנבין שאנחנו לא צריכים להיות האויב אחד של השני, כי האויב של המפעלים זה הייצור בסין, יהיה לנו הרבה יותר כוח יחד'. ככה גדלתי".
ההתנתקות של ורטהיימר ממה שקורה מגיעה אחרי לידת בנה השני, ואחרי שלוש שנים של טיפולי פוריות מטלטלי גוף ונפש. "זה שווה כל זריקה, כל דיכאון, המתנה הכי גדולה בעולם. בטיפולי פוריות את מרגישה כל כך לבד, אף אחד לא מבין את מה שאת עוברת. באיזשהו שלב הודעתי לאסף שאני רוצה שנתחיל לברר על הליך פונדקאות".
למה?
"כי כבר הייתי בדיכאון, הגעתי לאסותא והפקידה הסתכלה עליי ואמרה לי, 'מה, את עדיין פה?' ואמרתי, די, אני כבר שלוש שנים עובדת בדבר הזה, כל יום מזריקה, כל שלושה ימים בדיקת זקיקים. המחיר הנפשי שזה גבה היה מטורלל. את ההחזרה הייתי אמורה לעשות ב-8 באוקטובר, ויונתן ג'וני זיידמן, הבן של הרופא שלי, פרופ' דניאל זיידמן (מבכירי רופאי הפריון בישראל, ר"א) נרצח בנובה".
"אני מתעוררת בבית שלי, יש לי שני ילדים במיטה, אני בוכה בלילה ומרגישה אשמה על זה שאני בוכה. את לא מטפלת בעצמך, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע, יש עדיין חטופים. אנחנו לא מגרדים עשירית מהסיפורים, הפוסט-טראומה של מה שהולך לצוץ פה עוד חמש שנים. אנחנו בהתחלה של הדבר הזה"
אז אני רוצה לקחת אותך לרגע שבו הבנת שהמסע המתיש הסתיים.
"בנובמבר עשינו אצל פרופ' זיידמן את ההחזרה. אני זוכרת שאני מקבלת את התוצאה החיובית בבדיקת הדם. אבל כשאת מטופלת פוריות את לא מתרגשת, את מתחילה לפחד. את אומרת לעצמך, אוקיי, זה זמני. וצריך לחכות שיהיה דופק, וכבר חוויתי לפני זה דופק שהפסיק. אני חושבת שרק בשבוע 26 הרגשתי שמותר להיות שמחים".
בכאוס של 7 באוקטובר 2023, נחרדה השחקנית, המנחה ומשפיענית הרשת לגלות שאכן אין צבא, או מדינה. "מהבוקר התחלתי לקבל עשרות הודעות של אנשים שכותבים 'מאיה, תעזרי לי לחפש את קרוב המשפחה שלי'", היא משחזרת, "אנשים כתבו לי מתוך הבתים בעוטף 'צריכים סיוע ואף אחד לא עונה'. ואני מעלה לסטורי נעדרים, ותוך כדי אנשים אחרים כותבים לי, 'הוא היה איתי במסיבה, הוא מת, תמסרי למשפחה שלהם, הם אינם'".
כלומר את יודעת לפני חלק מהמשפחות שיקיריהן מתים.
"כן. ואני לא יכולה להודיע את זה למשפחות, אני לא הבן אדם. ושולחים לי את כל הסרטונים של חבר'ה שחוטפים אותם בתוך טנדרים, כותבים לי, 'זה בתוך עזה', או גופה של מישהו שפירסמתי שנעדר".
מה עשית? העברת את זה לצבא, למשטרה?
"לא, לא היה צבא ולא הייתה משטרה, לא היה כלום. אז פירסמתי מידע על סיוע רפואי, על מה עושים בפאניקה. לא קיבלתי הנחיות איך מתמודדים עם כזה דבר, פתאום הייתי בפוזיציה הזאת יחד עם עוד הרבה אנשים, הרבה משפיענים".
זה מאוד טראומטי.
"כן, אבל מה אני יכולה להגיד? לא הייתי בעזה, לא פינו אותי מהבית שלי, המשפחה שלי בריאה, אז אני אדבר על הטראומה? אני מתעוררת בבית שלי, יש לי שני ילדים במיטה, אני בוכה בלילה ומרגישה אשמה על זה שאני בוכה. את לא מטפלת בעצמך, כי אנחנו עדיין בתוך האירוע, יש עדיין חטופים. אנחנו לא מגרדים עשירית מהסיפורים, הפוסט-טראומה של מה שהולך לצוץ פה עוד חמש שנים. אנחנו בהתחלה של הדבר הזה. מה נראה לך קורה אצל המילואימניקים? זה עכשיו מתפרץ אצלם. את יודעת מה קורה עם האלימות בבתים? ולא מדברים על זה כי אומרים 'זה לא הזמן', אבל כולם בדריכות אינסופית. כאמא את בדריכות אינסופית. שומעת אופנוע ואומרת זו אזעקה. אנחנו לא חיים חיים נורמליים, אנחנו כל הזמן מנסים להעמיד פנים שאנחנו חיים חיים נורמליים. גם לשבת כאן ולהתראיין זה כאילו אני משחקת משחק של חיים רגילים. אבל לא, אנחנו בתוך אירוע מפחיד. אני מספרת לך את הדבר הזה וכל הגוף שלי רועד".
ויש אירוע אחד שמאיה עדיין לא עיבדה עד עכשיו. שהתנהל במקביל לנסיון לעזור לאזרחים ולאזרחיות באותה שבת ארורה: החיפוש אחר החברים הקרובים מכפר עזה, שי-לי עטרי, יהב וינר והתינוקת שיה. בני כיתתה מניסן נתיב, שהתאהבו אצלה בבית. "אנחנו מתחילים להתכתב בוואטסאפ הכיתתי, ואף אחד לא יודע איפה הם. מישהי שלחה לי באינסטגרם ששי-לי ושיה ברחו. אחרי זה חשבנו שיהב בבית החולים. אנחנו מתכתבים בלחץ מטורף, מנסים להבין איפה הוא, אני מתכתבת עם אנשים זרים באינסטגרם בניסיון לקבל מידע. אנחנו מבינים ששי-לי הצליחה לברוח עם התינוקת ולהסתתר. שהיא יצאה מהבית בלי כלום עם תינוקת בת חודש. שיהב נעדר. אנחנו מתקשרים לבתי חולים. יודעים שיש שם גם אנשים שמוגדרים אנונימיים, ועדיין מקווים למצוא אותו. ב-10 באוקטובר בחמש אחר הצהריים מתקבלת ההודעה שיהב הגיבור שלנו נהרג. 7 באוקטובר פוצץ לי בועה. האמנתי בשלום. נחשפתי לרוע שאני לא רוצה להגיד שהוא מפלצתי, כי זה לא פייר כלפי אף מפלצת מאף סיפור. זה רוע שכשאני חושבת עליו אני מתאבנת מפחד ומעצב, ואני רוצה לסרב להאמין".
זה שבר לך את האמונה שיכול להיות פה שלום?
"אני עדיין רוצה להאמין שיום יבוא ויהיה שלום. אבל אני מבינה שהצד השני לא בהכרח רוצה בזה. לא יודעת אם זו התפכחות, אם זו יציאה מהתמימות. אבל זה גרם לי לשיברון לב אמיתי. כולנו נדפקנו, את רואה טנדר לבן היום ואת נבהלת, הכל אסוציאטיבי, כולנו באמת מדינה בטראומה".
גם הג'ינג'יות הפכה למטרגרת.
"כן. אני לא יודעת מה להגיד על זה. הנושא רגיש כל כך, ואין לי שום מקום לנכס את הכאב של הדבר הזה. כמו הרבה אמהות בארץ לא תיפקדתי סביב הסיפור של הביבסים. אסיה שמעה אותי בלילה בוכה והתעוררה ושאלה, 'אמא, מה קרה?' ואמרתי לה, 'לא-לא, אני בסדר'. יש ימים שאני בוכה מהבוקר עד הלילה, מרגישה שהעצב כל כך עמוק שאפשר לטבוע. משפחות החטופים, המשפחה של הביבסים, הם אנשים קדושים".
יצא לך לפגוש משפחות חטופים?
"ברור. ואני הולכת להפגנות".
"אני מדברת עם אבא כל הזמן, הוא איתי, הוא חלק ממני. הדבר שממש ממוטט אותי זו העובדה שאבא לא פגש את נח פנים אל פנים, למרות שאני מרגישה שנח הוא משלוח טייק-אוויי מאבא, הוא נראה כמוהו. אפילו האנרגיה שלהם דומה"
את מקבלת על זה תגובות קשות?
"כן. זה נע בין קללות לבין נשים נגיד מהשטחים שכותבות לי, 'איך אפשר לחיות עם המחיר של שחרור המחבלים? המחיר הוא כל כך יקר, אני מפחדת', ואת יודעת, אני קוראת את מה שהיא כותבת ואני מבינה אותה. אבל אני גם אומרת שאין מצב שיש אנשים שנמצאים בתנאים האלה בעזה ואנחנו לא מוציאים אותם עכשיו. יש אנשים שעוד אפשר להציל. אנחנו חייבים לעשות הכל, זו החובה שלנו".
איך הגענו למצב הזה שחטופים זה עניין פוליטי?
"יכול להיות שאני חיה באילוז', אבל אני לא חושבת שחטופים זה דבר של ימין ושמאל, אני חושבת שכולם רוצים את החטופים בבית. הוויכוח הוא על המחיר. מה שבפוליטיקה עשו מהדבר הזה זה מתחת לכל ביקורת. לפעמים אני אומרת לעצמי, אוקיי, אנחנו נחשפים רק לקיצון. רק לקצוות. כי זה מה שמקבל כותרת בפופוליזם בעולם שבו טראמפ הוא הנשיא. כל מה שקיצוני מקבל במה, קניה ווסט מקבל במה, אבל הרוב הוא טוב. אני באמת לא מתייחסת לממשלה. מה שקורה בממשלה זה מזעזע. כשאני מקבלת אש אני לא יכולה להאשים אף אחד. אני מבינה שכל בן אדם שכותב דברים רעים נמצא במצוקה ופחד. אם אתה במקום טוב, אתה לא כותב דברים כאלה. כל מה שאני רוצה זה שיהיו פה מנהיגים טובים שישמשו דוגמה וייקחו אחריות. יש לנו בעיה עם כל האנשים שקשורים ל-7 באוקטובר ולא לוקחים אחריות על המעשים שלהם. אבל אולי זה כבר לכתבה עם מישהו אחר".
אסיה ורטהיימר-זמיר נכנסת הביתה עם אבא אסף. "רוצה עוגייה? אני כבר טעמתי מכולן", אומרת בת ה-5, ומציעה לי שלל עוגיות נגוסות. איך אפשר לסרב לשמש. עשר שנים הם יחד, השחקנית ועובד הציבור. המצחיקנית והפוליטיקאי. איך זה עובד? קל. "בחרתי באספי קודם כל בגלל שהוא מצחיק אותי", היא פוסקת, "בגלל שהוא פוליטיקאי לא כולם יודעים שהוא מצחיק יותר ממני, הכי מצחיק בעולם. והוא גם כריזמטי וטוב לב, מזכיר את אבא שלי בקטע הזה. אבא שלי כל הזמן היה בשליחות לעשות טוב. גם באסף יש את הדבר הזה".
תכף ימלאו שלוש שנים לפטירתו של אבא איתן. הזמן מרפא?
"לא. הוא לא מרפא, אבל הוא מאפשר לכאב להיות קהה יותר. אפשר לחיות חיים לצד הכאב. אני מדברת איתו כל הזמן, הוא איתי, הוא חלק ממני. הדבר שממש ממוטט אותי זו העובדה שאבא לא פגש את נח פנים אל פנים, למרות שאני מרגישה שנח הוא משלוח טייק-אוויי מאבא, הוא נראה כמוהו. אפילו האנרגיה שלהם דומה, וזה מוזר. מה זה תינוק עם אנרגיה של גבר שמחייך אליי ומרגיע אותי?"
ואם נחזור רגע לזוגיות, את לא אשת פוליטיקאי קלאסית. לא בדיוק פרח קיר.
"עליי לא יכתבו 'מים שקטים חודרים עמוק', נגיד את זה ככה".
אז איך זה מסתדר?
"מה זאת אומרת? זה לא מסתדר, זה הופך את זה לקומדיה רומנטית מדהימה!"
מה זה קומדיה רומנטית? את עושה בושות בארוחות ערב דיפלומטיות?
"דווקא בדברים האלה אני מעולה. בארוחה האחרונה שהיינו עם חבר'ה מהפדרציה האמריקאית הם אמרו לו, 'אם הצלחת להתחתן איתה אנחנו יודעים שאתה גאון'. תקשיבי, אם הוא מצליח להתמודד איתי - תל-אביב קטנה עליו. אני תומכת בו והוא בי, ובכל זאת, ב-90 אחוז מההיסטוריה האנושית האישה הייתה עזר כנגד. גדלתי בבית כזה. בדיוק צפיתי באמא שלי מתראיינת ואומרת, 'כל החיים הייתי מספר שתיים ואני שמחה להיות מספר שתיים'. אחר כך כתבתי לה, 'אמא, את מספר אחת, לא מספר שתיים של אף אחד'. ואני גם חושבת שהיא לא הרגישה מספר שתיים, היא אומרת, 'אבא תמיד נתן לי להרגיש שאני מספר אחת שלו'. ואולי זה הסוד לזוגיות, שבסופו של דבר אסף הוא מספר אחת שלי. אני אוהבת אותו ומעריצה אותו על מלא".
ב"אהבה חדשה", תוכנית הריאליטי שהיא מנחה ב"רשת 13", מאיה מנסה להיות קופידון. "אהבה היא הדבר שאני הכי אוהבת להתעסק בו. זה המשאב היחיד בטבע שכמה שאתה נותן ממנו יותר ככה אתה גם מקבל ממנו יותר".
לא פשוט לעשות את זה בטלוויזיה. כלומר, זה לא ממש עובד.
"מאוד קל לשפוט כשנמצאים בבית על הספה, אבל דורש אומץ לב באמת ללכת ולשים את הלב ולהגיד 'באתי למצוא אהבה'. אני תמיד בצד של המתמודדים שלנו, גם אם הדרך שלהם שונה משלי. אף אחד לא יודע איך זה מרגיש להיות בנעליים של האנשים שבאים ובאות באומץ לתוכנית הזאת. אני כל כך אוהבת לאהוב, אוהבת את הפרפרים, את ההתרגשות, את התשוקה ואת כל מה שמתלווה לאהבה שאני מאושרת מזה שאני יכולה לעסוק בזה גם בטלוויזיה וגם באינסטגרם".
באינסטגרם?
"רתם, אני חיברתי כבר 200 זוגות באינסטגרם. יש מעל 20 חתונות. נולדו ילדים!"
מה? תסבירי.
"כשהלכתי לבקר חיילים בבתי חולים בנות היו כותבות לי, 'הוא רווק?' והתחלתי פינה בסטורי שנקראת 'רווקים במדים'. פשוט ביקשתי מנשים וגברים לשלוח לי את האהובים שלהם שהם רווקים על מדים. ובגלל שיש חשיפה מאוד-מאוד גבוהה בסטורי שלי דובר צה"ל התערבו וכזה הסבירו לי את ההנחיות, לא מראים יחידות, בלי נ"צ, יש אשת קשר, אסור את הפרטים של החייל. רק שם פרטי, בלי שם משפחה. ואז העליתי תמונות עם טלפון של אשת קשר, נגיד אמא או החברה הכי טובה או אחות, והן גם היו עושות את הסינון. ומה שפתאום קרה זה שהאנשים האלה שכל היום היו בלחץ של 'מתי הבן שלי חוזר ואיך הוא יחזור', במקום לדמיין את הנורא מכל היו חייבות לדמיין עם מי הוא יסכים לצאת לדייט. עזבי את זה ששוכבים חיילים בבית החולים ופתאום הם מקבלים 200 הודעות מבנות. ממקום של 'החיים שלי הסתיימו' הם אמרו, 'אוקיי, אני עומד על הרגליים'. ואני יודעת על 20 חתונות כבר".
הוזמנת?
"כן, גם לחתן. אבל לא הסכמתי, זו המון-המון אחריות, פחד אלוהים".
טוב, זה כבר לא רק מקום בגן עדן.
"זה נדל"ן בגן עדן. יש לי פיסת נדל"ן. לא סתם אני כותבת 'בשת"פ עם אלוהים'".
ובמקביל לא מעט עבודה. צילומים לסדרות, קמפיינים לנסטלה, יד 2, BuyMe, kcare, גלילות ביג פאשן. שיתופי פעולה מניבים.
"אני מרגישה מבורכת. סבא סטף אמר לי פעם שאם אני שרה כל הדרך לעבודה אני כנראה במקום הנכון. כן, אני מצוטטת יקה. שושלת גרמנית של מוסר עבודה ואהבה שאולי עוברת בתורשה. אגב, אני באמת שרה בבוקר בקולי קולות. קיבלתי חינוך מגיל 14 לצאת לעבוד. אולי זה גם הרצון שלי להוכיח שאני בפני עצמי. אולי זה הרצון לעצמאות כאישה, אולי הרצון להוכיח לבת שלי שכשהיא תהיה גדולה היא תוכל לעשות הכל, גם קריירה וגם משפחה, ושהיא תוכל ללבוש את המכנסיים ולנעול נעלי עקב והכל תוך כדי ריקוד".
שמעי, במציאות זה מאתגר.
"כן, אני עדיין מנסה להבין איך עושים את זה. אני מעריצה נשים על מלא. הייתה לי פגישת זום בשבוע שעבר שעשיתי מהג'ימבורי תוך כדי שאסיה מושכת אותי ואומרת, 'אמא תקפיצי אותי גבוה'. והאנשים בזום נקרעים מצחוק ואומרים, 'בחיים לא עשינו ישיבת זום עם מישהי בתוך ג'ימבורי'. היה לי איזה רגע שהרגשתי רע, שאמרתי, זה כל כך לא מקצועי, מי עושה זום בתוך ג'ימבורי? אבל אלה לפעמים החיים. יש לזה מינוסים, אבל גם המון יתרונות, ואף פעם לא משעמם".
