אחרי יותר מ-70 אלבומים והופעות בכל העולם, פתאום התחילו לכאוב לחוה אלברשטיין הרגליים. "כבר כמה חודשים אני במצוקה גופנית מאוד קשה, פשוט בייסורים. אפילו הלכתי למרפאת כאב, הדבר הראשון ששאלו אותי שם זה אם יש משהו שמלחיץ אותי בזמן האחרון".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זה מתוך יראת כבוד מיוחדת להוד רוממותו, פורמט "הספר"?
"בכל פעם שעומד לצאת משהו חדש, אז כואב. בדרך כלל הגב, או הבטן — יש את המקומות הקבועים. אבל פה פתאום — הרגליים. ברגע שהרופא שאל אותי אם משהו מציק, הבנתי. למרות שלא חסרים דברים שמכאיבים לנו בזמן האחרון במדינה הזאת, פתאום זה הוביל אותי לספר ואמרתי: יכול להיות שיש פה איזו חרדה. וככל שהספר הממשי התקרב, הכאב התחיל לרדת. אני משתפרת, אני משלימה עם הגורל, ואפילו קצת מבסוטה שעשיתי את זה, כי אני מקבלת תגובות כל כך נעימות וכל כך נחמדות. אז אני אומרת לעצמי, מה כבר קרה? מה כבר קרה?! אז סיפרת קצת סיפורים".
"סמטת כנען" הוא סיפור חייה ויצירתה של אלברשטיין (78) מילדותה כעולה חדשה במעברה ואז בחיפה בבית מלא תרבות, דרך הופעותיה הראשונות עם אחיה בחמאם, שנות העבודה הארוכות עם שותפיה: צדי צרפתי, עובד אפרת, נורית הירש, שלומי שבן ורבים אחרים, על משפחתה, על הזִקנה, על הופעות במוצבים מסוכנים ובמרתפים מעושנים, על חו"ל ועל הטלוויזיה הלימודית, על טקסטים והעבודה עליהם עם משוררים, מלחינים, מעבדים ונגנים. היריעה רחבה ולמרות זאת, זהו ספר צנוע. בדיוק כמו אלברשטיין בעצמה, שהיא גדולה מהחיים, אבל גם תמיד נשארת בדיוק במידתם. הפסקאות בספר קצרות, קלות לקריאה. הניסוחים בהירים ונטולי פרכוסים. התחושה שאנו נותרים איתה היא שקיבלנו את האמת, רק את האמת אבל אולי לא את כל האמת.
"אני חושבת שזה מספיק, זה רמז. יש לי שיר שנקרא רמז — מספיק לרמוז להם, שהם יבינו. היו כמה קטעים שבאמת התייעצתי עליהם עם החברים הקרובים, ובסוף הרגשתי שאין טעם בלחטט יותר מדי, לא בעצמי ולא במכרים שלי. אבל נכון, יש קצת קמצנות בספר".
"אלגנטיות וחסכנות", התכוונת.
"יפה, כן, 'אלגנטיות וחסכנות'. זו גם גישה לכתיבה. לא צריך להתנפל".
את כל ההחלטות שלה היא לוקחת מתוך אינטואיציה. גם את ההחלטה הלא-מובנת מאליה להוציא את הספר בהוצאה קטנה, "אפרסמון". על הספרים היא מתעתדת לחתום בחנות העצמאית "המגדלור". "מצא חן בעיניי הרעיון של ההוצאה הזאת. אני הולכת עם חושים, משהו מוביל אותי. רוב הדברים שהם מוציאים זה דווקא מתורגמים, אבל נורא מיוחדים ומאוד אהבתי את האסתטיקה שלהם, של הכריכה, והאיורים. פתאום הרגשתי נעים עם זה".
קשה לשאול מישהו על הצניעות שלו, כי לענות תמיד יסתור את הצניעות עצמה, אבל אלברשטיין לא מצטנעת, אלא ישירה. "מה שיש לי מספיק לי. אני חושבת שככה זמרים חיו פעם, בצניעות. כחלק מהאמריקניזציה שנהייתה פה, זמרים פתאום צריכים מכוניות ודירות מפוארות. אני גם לא מופיעה בקיסריה, אלא איפה שנעים לי וטוב לי. אני לא צריכה יותר מזה".
מתי התחלת לכתוב?
"אני מתעסקת עם זה כבר הרבה שנים. זה לא התחיל כספר, אלא כרשימות. השראה ראשונה קיבלתי מהספר של אהוד בנאי, מלפני 20 שנה בערך. נורא מצא חן בעיניי שהוא מספר סיפורים על עצמו, אז אמרתי שאני אנסה גם כן. התחלתי ממש מאל"ף — מההתחלה והעלייה לארץ... המשכתי, המשכתי, ואז עזבתי את זה. מדי פעם הייתי שולחת לחברים איזה קטע ושואלת, 'זה שווה איזה משהו?' בני מר (משורר, עורך ומתרגם מיידיש — ש"ק) היה הראשון שהתחיל לסדר את הקטעים בשביל להוכיח לי שאפשר לעשות מזה ספר. באיזשהו שלב שלחתי לאיזו הוצאה וסורבתי, לא התאים להם. זה מאוד שימח אותי. אמרתי לבני, "אתה רואה? אמרתי לך שזה לא ספר!" ואז איכשהו הסתבר שבני מר העביר לחיים וייס, שכבר שלח ליואב רייס (מו"ל הוצאת אפרסמון — ש"ק) במזימה מאחורי הגב שלי, וזהו — זה קרה".
מי את מקווה שיקרא אותו?
"בגדול, איך אומרים, אין לי אשליות בקשר ללונדון. אני יודעת שאנשים לא קוראים. אנשים נחמדים וטובים ואינטליגנטיים לא קוראים ספרים. נורא קשה להם להתרכז, הראש שלהם כל הזמן תפוס במיילים ובוואטסאפ ואני לא יודעת במה, ואין להם את השלווה לשבת ולקרוא. אז מה נעשה? נמשיך לכתוב. אם אני הוצאתי ספר, אז ודאי שאנשים שזאת העבודה שלהם ימשיכו להוציא ספרים. וגם, כמה אנשים כבר אמרו לי, 'אני לא יודע אם אקרא, כי כבר המון זמן לא קראתי ספר'. אז אמרתי, 'בסדר, אני לא אעשה לך מבחן אם קראת או לא'. ואז פגשתי אותם שוב והם אמרו, 'תשמעי, כל הלילה לא הנחתי את הספר!' הם אומרים את זה כאילו נס קרה להם, וזה כבר טוב. אז אולי אנשים בגילי, פחות או יותר, כאלו שעברו את החוויות שלי, יקראו את זה. אולי אמנים, אולי זמרים, שכמו שאני קראתי את הספר של אהוד בנאי ואת הספר של דן תורן, למשל, יתעניינו בספר שלי. אני סקרנית, אני קוראת הכל, בטח מה שקשור למקצוע שלי".
"אני זוכרת שהגענו לחתונה של יעל אבקסיס, שעם אמה ריימונד הייתי מיודדת. פגשנו שם את נעמי שמר ובעלה, ונעמי שאלה, תגידו, לא באתם מהבית? אתם פה יושבים ומדברים כאילו לא התראיתם שנים" (מתוך פרקי נדב ב"סמטת כנען").
רוחו ומילותיו של נדב לויתן, חברה לחיים וליצירה של חוה, שהלך לעולמו ב-2010, נמצאים בספר כולו. גם המוטו שפותח את הספר הוא פרי עטו. אבל יותר מכל שייך לו משפט הפתיחה הלופת: "אני כותבת מפני שאין לי עם מי לדבר מאז שנדב עזב אותי ורוב שעות היום אני שותקת".
זה באמת ככה?
"זה באמת ככה. אני יכולה להיות פה שעות, בשקט. בערב אני הולכת למאירה לדבר קצת על הנכדה שלי, לקשקש קצת, אבל אני ממש ככה. זו לא איזו בעיה, התרגלתי לזה. יש הרבה עניינים. יש לקרוא, ויש קצת לצייר ויש ולחשוב. לחשוב זו עבודה".
"לא קל להתחבר עם 'המותג' חוה אלברשטיין", היא מעידה בספר, ומביאה דברים שנדב כתב לה: "מיד כשמתרחש אירוע דמים הרדיו מתחיל להשמיע אותך בתכיפות גדולה. מתי הפכו שירייך למבשרי אסון? למבשרי אסון פרטי וגם לאומי? מתי הפך קולך לקול העצב דווקא? איך קרה שניכסו אותך, לא תמיד בטובתך, למטרות ואירועים שאליהם לא כיוונת כלל?"
"בישראל, רגע אתה מוזיקאי ורגע אתה עובד בשירות הציבור וצריך ממש בכוח לצאת מזה ולחזור לעצמך. זה לא פשוט לי. אין הרבה זמרים שהם בגיל של המדינה. אני מבוגרת מהמדינה בשנתיים בערך, אז אני צריכה להכיל המון דברים. זה לא שהמדינה פה ואני לידה, שרה לי את החיים שלי"
מתישהו נמאס לה להיות הקול של השכול. כך היא מתארת בספר את רגע המפנה, לפני "שבע השנים השקטות", שנות הסירוב שלה: "ב-4 בפברואר 1997 אירע אסון המסוקים הנורא. כבר באותו ערב ישב דן שילון באולפן הטלוויזיה והייתה מין אזכרה, מין טקס שזמרים שרים שירים עצובים. גם אליי פנו. סירבתי. הרגשתי פתאום סוג של בחילה: מצד אחד הצורך ההיסטרי הזה, הריטואל הקבוע להפוך כל אירוע טרגי למין מופע זמרים, כאילו המילים והתמונות לא מספיקות; ומצד שני רגשי האשמה שאני לא הולכת לקונן עם כולם... הרגשתי שאני חייבת להתנתק מהמחויבות הזו למדינה ולכל מה שקורה לה. זה לא התפקיד שבחרתי בו כשהתחלתי לשיר. רציתי רק לשיר".
בשנים האחרונות, כמו רבים מאיתנו, שחזרנו בעצם לשרת, חזרה אלברשטיין אל "החיטה צומחת שוב", והקליטה מחדש את "השכם השכם בבוקר". ביום ה-300 להינמקם של החטופים הישראלים בשבי חמאס, הוציאה את השיר "אבא חטוף", שכתב הרב ליאור אנגלמן בעקבות מותו של יוסי ג'אן, מספר שעות לפני שבנו אלמוג חולץ מהשבי. החזרה הזו קרתה אחרי שהשנים חלפו, ואלברשטיין בעצם הצליחה, במידה לא מבוטלת, להיפרד מהמותג.
"הייתה תקופה שהייתי נבהלת כששמעתי שירים שלי ברדיו. הייתי אומרת, 'מה קרה?' אבל בשנים האחרונות החבר'ה הצעירים, ברובם, לא קולטים אותי כמותג. הייתי בפסטיבל הג'אז באילת, ובדיוק כשעמדתי לעלות לבמה, הגיטריסט החמוד אומר לי, 'יאללה תני בראש'. נורא אהבתי את זה. הוא אמר את זה באופן טבעי, כי אני מוזיקאית ואני הולכת להופיע. מאז כל הופעה אנחנו מתחילים ב'חבר'ה תנו בראש'. אני חושבת שמוזיקאים צעירים מעריכים אותי כי אין בהם נוסטלגיה. השיר הזה לא מזכיר להם את הקרב ההוא או את המילואים, הם מקשיבים למוזיקה וחושבים שאני עושה מוזיקה טובה. זה נורא כיף".
במקור, וזה עולה בחריפות מהספר, יש לך נטייה הרבה יותר רבגונית, כמוזיקאית: ג'אזית, בלוזית, פולקית, לא כל כך ישראלית, אפילו. התחושה היא שישראל, בהיותה באמת המקום הקטן והבור השואב שהיא, לצד זה שהצלחת כל כך מהר, שישר היית "חוה אלברשטיין", לא איפשרה לך לבטא מספיק מהצדדים האלו.
"אין עוד מקום בעולם, שזמר כל כך מעורבב עם המדינה ועם הסיפור של המדינה. אין לך רגע מרגוע בשביל להיות אתה, מה שאתה רצית להיות באמת, איזה זמר בלוז, או איזה זמר... אני לא יודעת מה. אתה תמיד איכשהו נשאב לזה. בישראל, רגע אתה מוזיקאי ורגע אתה עובד בשירות הציבור וצריך ממש בכוח לצאת מזה ולחזור לעצמך. זה לא פשוט לי. אין הרבה זמרים שהם בגיל של המדינה. אני מבוגרת מהמדינה בשנתיים בערך, אז אני צריכה להכיל המון דברים. זה לא שהמדינה פה ואני לידה, שרה לי את החיים שלי".
אז מצד אחד ישראל כאילו לא מניחה לך להיות את, ומצד שני תמיד אומרים שאין פה מספיק מוזיקת מחאה או שירים שנוגעים ישירות במדינה.
"זה שני צדדים של אותו דבר, כי אתה נזהר. באמריקה אתה יכול להיות להיות אתה, או להתבטא באופן שנוי במחלוקת — ועדיין יש לך את ה-20 מיליון חבר'ה. פה, תוך דקה, שמים לך בתיבת דואר מכתב מקלל. לפני שלוש שנים בערך עמדתי להוציא שיר שכתב הלום קרב אחרי שירות בעזה. שיר קשה על הצבא שלנו — אני לא אדבר על השיר עצמו, כי אני לא רוצה להסתבך — המשפחה והחברים אמרו לי, 'שלא תעזי! שלא תעזי! אנחנו כולנו ניכנס לבונקר!' ומזל שלא הוצאתי את זה, כי מאז הכל נהיה עוד יותר מסוכן ועוד יותר מסובך".
אבל את לא בן אדם שמפחד להסתבך. הסתבכת עם "חד גדיא", הסתבכת עם "הקוסם".
"פעם הייתי יותר אמיצה. אני מודה שבלי נדב לצידי — שמחזק אותי ומפמפם לי ולא עוזב אותי, לא נותן לי להיות חוה אלברשטיין 'המותג', אלא כל הזמן אומר לי, 'תעזבי, את לא צריכה את זה, תעשי מה שאת רוצה' — יותר קשה לי. וזה גם מפחיד אותי פיזית, מה שקורה היום במדינה. אנשים יכולים היום לגשת אליך ברחוב ולירוק עליך. זה מטריד".
כלומר הרחוב יותר מטריד אותך מאשר הפוליטיקה פר-סה, "החלונות הגבוהים"?
"פוליטיקה? מה כבר יכול להיות? אז לא ייקחו אותי לאיזה טקס, זה לא מעניין אותי. אבל אנשים הם אלימים, אני שומעת איך הם מדברים ברחוב. אני לא יוצאת הרבה, אבל גם לקרוא טוקבקים זה כמו לשבת באיזה פרלמנט ולשמוע אנשים מדברים, ואת שומעת כמה מהר הם הופכים אלימים".
אבל הרי כבר היה שלטון ימין, קרו פה כבר דברים. מה בעצם השתנה?
"השתנה משהו מאוד דרמטי. אני חושבת שנתניהו הצליח לעשות משהו היסטורי. הוא לא מוטט את חמאס, הוא גם לא ימוטט את חמאס. אבל הוא מוטט את החברה הישראלית. הוא הוציא מאנשים כל כך הרבה זדון ורוע וכעס ותסכול, שלא היה כדבר הזה לפי דעתי. ואני לא יודעת איך מתקנים את זה".
זה לא לייחס לו כוחות-על? אדם אחד יכול לחולל כזה נזק, בלתי הפיך לתפיסתך?
"כן, זה מצמרר להגיד את זה, אבל אני חושבת שיש לו כוחות-על. הוא הצליח גם לארגן סביבו חיילים שעוזרים לו, ואני שומעת דברים שלא עלה בדעתי שאשמע אי פעם במדינה הזאת. הרי המלחמות והשכול תמיד היו הדבק, מה שעליו לא מדברים. ותראי מה קרה, מקללים משפחות של חטופים, מקללים משפחות שכול. אני באמת חושבת שיש פה רעידת אדמה היסטרית והיסטורית. מה עוד יכול לאחד את העם הזה? אני לא יודעת. זה נורא עצוב".
זה לא דברים שתמיד היו, אולי מתחת לפני השטח?
"יכול להיות שחיינו באשליה, באיזה יקום אופטימי, עם האמונות האלה, שהביטחון זה ביטחון, והצבא זה צבא, ושכול זה שכול. פה לא נוגעים ובזה מבטחנו, שתמיד נצא מכל הסכנות כי יש לנו ביטוח כאן, ופתאום אין ביטוח, ככה אני חשה. אני מודה שאני מבוהלת, כי מעולם לא עמדנו בפני סיטואציה כזאת קיצונית. מצד שני, אני מעריצה את האזרחים של הארץ הזאת, איך הם קמים, שוב פותחים את בתי הספר, שוב חוזרים לקיבוצים. אני עוד לא הפסקתי לכעוס ולרטון, והם ממשיכים. תמיד היינו אומרים בבית, נדב ואני, שהאזרחים הכי טובים בעולם אלה הישראלים. הם משלימים עם הכל, הם זורמים. עברתי השבוע על שמות כל המבצעים שהיו פה בשנים האחרונות, כבר לא זכרתי כמה. אנחנו כל הזמן במצב הזה ואנשים חיים עם זה".
"זו הישרדות. או שאתה רוצה להיות נחמד או שאתה רוצה להיות מקצועי. ואני לא חושבת שאני בן אדם נחמד, לא הייתי עושה קריירה ארוכה אם הייתי בן אדם נחמד, אנשים נחמדים מהר מאוד דורכים עליהם"
להשלים עם הכל זה ההפך מאזרחות טובה. התכוונת לצייתנות.
"מצד אחד זה מעצבן, ומצד שני זה מעורר הערצה. זה כמו איזה מין שבט מוזר. אני לא חושבת שיש עוד עם בעולם שחי ככה, שכל שלוש-ארבע שנים עובר מלחמה קטנה, גדולה, אירוע, או איך שהם קוראים לזה היום, תמרון, מילה מה זה מעצבנת, או עצימות, אני לא אתחיל אפילו לדבר על כל המילים האיומות האלה. אז יש כאלה שאומרים שהם עוזבים — ולא עוזבים, ובגדול — אנשים קמים וממשיכים לחיות. זה מדהים, הכוחות העצומים שיש פה לבני אדם. את זוכרת שהיה מין ריקוד כזה, שכל פעם היו מורידים את המקל? לימבו. לימבו זה דימוי טוב למה שקורה פה. כל פעם מורידים את המקל והעם עדיין מגמיש את הגב, עובר מלמטה".
עד שבסוף תהיה לו פריצת דיסק.
ממש לפני שבועיים, בעוד נאום משולח רסן, בחרה ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן לשייך את אלברשטיין ל"עליונות לבנה" (מושג שכמובן מושאל כשלעצמו מהתרבות האמריקאית). כחלק מהמתקפה שלה על תאגיד השידור, טענה דיסטל כי ברשימת השידור שלהם נועה קירל "לא נמצאת ב-100 המקומות הראשונים — אבל אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ונורית גלרון בעשירייה הראשונה". בתאגיד מיהרו להכחיש ומנו את כל הזמרים ממוצא מזרחי הממוקמים בעשירייה הראשונה, וגם הזכירו שנועה קירל היא נכדה של ניצולי שואה. נכון, חשוב היה לתקן את העובדות, אבל חשוב לא פחות היה לפסול את כל סוג השיח הזה.
"עדתיות זה רק כלי נשק של המפרקים", מזכירה אלברשטיין, "הם חוזרים אחורה לפצעים שהתאחו מזמן, זה אטריות שצריך לחמם אותן כל הזמן".
הנאום של דיסטל-אטבריאן לא היה הפעם הראשונה שבה אלברשטיין מואשמת בגניבת מקום, שלכאורה שייך לאחרים. "בכל פעם שזמר או להקה היו מתראיינים", היא מספרת בפרק "סיפורי הופעות", "איכשהו השם שלי היה עולה בתלונה למה היא ולא אנחנו. כאילו זממתי איזו מזימה ממשלתית עם הרדיו... היו רגעים שרציתי לבקש מעורכי המוזיקה שלא ישמיעו אותי יותר. כל כך נלחצתי".
5 צפייה בגלריה
גלית דיסטל-אטבריאן. ''עדתיות זה כלי נשק של המפרקים''
(צילום: נועם מושקוביץ / דוברות הכנסת)
הביקורת על החברה הישראלית, וגם הנוסטלגיה, מגיעים בספר במשפטים קצרים מאוד, כמעט אגביים, כמו 'גם החיילים אז היו אחרים' או, בהקשר של הופעתו של פיט סיגר, הזמר שהשפיע עליה יותר מכל, באולם 'אורה' בחיפה: "בתקופה ההיא הקהל עוד לא היה כל כך 'מקצועי' כמו שהוא היום".
למה הכוונה ב"קהל מקצועי"?
"בגלל שיש המון הופעות וההופעות הן מאוד המוניות, כלומר, עומד שם איזה זמר קטן ועשרת אלפים אנשים, אז הם הרוב. היום הקהל יודע בדיוק איך להתנהג: יש את ההופעה של הזמר ויש את ההופעה של הקהל, עם קודים ברורים: למשל, בזמנו, כשהתחלת שיר מוכר, לא מחאו כפיים. היום מההתחלה — כפיים! וואו! לפעמים גם משתלטים על האמן: שרים בקול רם ומתלהבים כל כך. אבל רגע, תקשיבו רגע, תקשיבו. האמן בא לדבר אליכם, לספר, מה אתם כבר מתנפלים?"
אז הקהל המקצועי הוא פחות טוב בלהיות קהל מאשר הקהל הלא-מקצועי?
"נכון, הקהל הלא-מקצועי יש בו איזה תום, הוא באמת בא לשמוע, הוא לא רוצה לראות את עצמו. הקהל בזמן האחרון כאילו רוצה להוכיח שהוא קהל טוב; הנה אני מוחא כפיים, הנה אני צועק".
ברגע שהכל מצולם אז באמת כולם בכל רגע נתון גם בהופעה של עצמם.
"בדיוק. הוא מצלם ומצולם, הוא רוקד והוא שר. אני זכיתי עוד לראות את כל האמנים הנהדרים בהיכל התרבות — את פול סיימון ואלטון ג'ון ובילי ג'ואל, כולם היו שם. והקהל הקשיב, לא שר. ג'ואן באאז הופיעה בקיסריה לבד עם הגיטרה. היה לה שולחן קטן עם פרחים, ובאיזה קטע היא הצחיקה את הקהל כי היא הוציאה את הפרחים ושתתה את המים מהצנצנת. והקהל ישב בשקט והקשיב".
מהספר עולה שלמרות שאת בן אדם נחמד, את גם יודעת לעזוב, להגיד "זה לא מתאים", או "תודה, אבל כרגע אני מעוניינת לעבוד עם מישהו אחר".
"זה מאוד קשה, לעשות החלטות כאלו, זה עולה לי בבריאות, אבל זה סוג של 'או אני או אתה'; זו הישרדות. או שאתה רוצה להיות נחמד או שאתה רוצה להיות מקצועי. ואני לא חושבת שאני בן אדם נחמד, לא הייתי עושה קריירה ארוכה אם הייתי בן אדם נחמד, אנשים נחמדים מהר מאוד דורכים עליהם. אני כן יותר נחמדה בשנים האחרונות. נרגעתי קצת ואני הרבה יותר מתחברת עם אנשים. אגב, בשנים האחרונות יש תופעה מטורפת — כל הזמן מתחבקים. פעם היו באים ולוחצים ידיים, היום מתנפלים עליך בחיבוקים. 'אפשר חיבוק? אפשר חיבוק?' גם הנכדות שלי והחברות שלהן מתחבקות כל הזמן".
גם החיבוקים וגם תופעת "הקהל המקצועי" הם בעצם ביטויים של היעדר גבולות.
"אין בכלל גבולות. מאז שהתחילו כל הרשתות החברתיות והכל, אין גבולות. אז אתה צריך לשים לעצמך איזשהו גבול. אצלי זה בגוף. למשל, אם אני צריכה לשיר שיר שאני לא אוהבת, זה כואב לי בגוף, אני סובלת מזה. ואומרים לי, 'מה יש לך? נו, תשירי את השיר הזה, חמש דקות, תעשי את זה'. ואני לא יכולה. אולי אני קצת טמבלית בקטע הזה, אבל באמת, אני לא יכולה. זה משהו ששייך ליושרה. אני מרגישה שאני מזייפת, שאני מרמה, ואני לא יכולה לרמות. כשאני עושה משהו שהוא לא ממש מתוך היושרה שלי, הוא גם לא מצליח, לא נשאר מזה כלום".
אני לא יודעת אם זה קשור, אבל כשאת אומרת יושרה, אני חושבת על הקול שלך, שאת שרה ישר. פתוח וישר. משהו שכמעט נעדר מהשירה היום.
"בדוקו על אריתה פרנקלין היה רגע יפה, שהיא עובדת עם הנגנים והם מתחילים לחפש, להפוך, והיא אומרת להם, Guys, guys, guys — Let the song do the work. באמת - פשוט לשיר. זה חסר. לפעמים, כשכבר יוצא לי לשוחח עם זמרים צעירים, אני אומרת להם, 'מה שבשורה הראשונה זה השיר, לא אתם. תהיו צנועים. השיר הוא נהדר — יש מילים, יש מנגינה, למה אתם צריכים לצעוק אותו או לסלסל אותו או להוכיח שאתם שרים אותו?' זה חלק מהדבר הזה של להראות את עצמי".
זו לא רק שאלה סגנונית. ההבדל באופן שבו מגישים טקסט, האופן שבו שרים, הוא תמיד גם בעל משמעויות פוליטית, זה לא נפרד.
"לא, בטח שלא. אם יש לך משהו להגיד — תגידי את זה ברור".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.03.25
