שבוי / פגשתי באקראי לפני שבוע את אחד החטופים שהיה שנה וחצי במנהרות. בחור צעיר, יפה תואר. הוא חלף במסדרון המואר ומלא אוויר המזגנים במשרדנו. וכשהבחנתי בו עצרתי אותו בשאלה שאלתית כזו: תגיד, תגיד - מה עשיתם שם שנה וחצי כל היום במנהרות? כלומר, לא רק איך שרדתם מבחינת בדידות נוראית, געגועים וייאוש, בהרעבה מחרידה וענייני נפש וגוף בחושך. אבל בתכלס (שאלתי בעדינות יתרה), מה עשיתם שם פיזית כל היום? י' היסס לרגע וענה: ניסינו להעביר את הזמן בנמנומים הזויים כשיכולנו ולא הציקו לנו ועינו אותנו. ואיך ידעתם מה השעה ואם זה יום או לילה? שאלתי. היינו מביטים בתפילות של השומרים הערבים שלנו, ענה. כמה הדברים הקטנים קובעים ברגעים האיומים האלה.
הבטתי בו. ראיתי ממש על פניו את החסרות של מי מחבריו שלא חזר עדיין. וכשהלך חשתי שאולי פגשתי (לפחות כך קיוויתי) את "השורד הלפני-לפני-לפני האחרון". לא שחקן קולנוע, כמו מארק וולברג בסרט בשם הזה. אדם אמיתי, אמיץ, גבר ישראלי חדש, שגם אחרי עשר דקות שיחה אמנם לא הצלחתי לקלוט איך הוא עבר שנה וחצי במנהרות התופת של חמאס מרוב שזה בלתי ייאמן, אבל לפחות ראיתי אותו פוסע כבר עם ידו הפצועה במסדרונות המוארים של בניין המשרדים, קומה רביעית, גבוה מעל המנהרות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
נושא בעול עם חברו / אל תגידו להם שייכנסו מתחת לאלונקה כדי שירצו להתגייס, כי הם לא ראו אלונקה צבאית בחיים שלהם (מלבד של אמבולנסים בשכונה), ובטח לא מכירים את המושג הזה שנולד במסעות האלונקות בטירונות צה"ל. אגב אנחנו, התותחנים, היינו רצים חסרי אוויר במסעות אלונקות למערות קומראן באזור הבקעה.
"אז מה להגיד להם? איך לשכנע אותם?" שאלתי את חברי נתי, הפרופסור המלומד והחכם.
"צריך להביא בפניהם משפט ממסכת אבות שאומר: 'נושא בעול עם חברו' - משמע עוזר לו, לוקח אחריות עליו". אהבתי את התשובה. "נושא בעול עם חברו", זה מצלצל כל כך ערכי שקשה להאמין שמישהו יקנה את זה. הלוואי.
בושם מלחמה / הייתה עצבות באוויר, היה בלגן נוראי. ארץ כמרקחה. אפילו השמש משעון הקיץ, שעלתה בערך בשש וחצי, עלתה בהססנות. האם זה ייתן משהו אם נשפריץ יחד כולנו בושם באוויר? שאלתי ת'עצמי כשהתזתי על עצמי בבוקר טיפות בושם בשם ג'ו מלון. כן ולא. כי מצד אחד מה רע ב"בושם מלחמה" בעת קשיחות הלב, ומצד שני מה טוב בזה? ואז לרגע נזכרתי בחברי שנלחם ונפל בזמנו על אדמת מדבר סיני במלחמת 73'. היה לו בושם מיוחד שהיה שם על עצמו באותם ימים. הייתי מזהה אותו גם עכשיו, ממרחק השנים. ואילו אז, באותו רגע שבו נהרג, פצצות התעופפו, רסיס פגע בו והבושם פג כשהוא נעלם מחיינו. כמה אכזרי. כמה עצוב לי עדיין בגעגועיי אליו.
ראיון מיוחד / בכל מקום עצרו אותי לאחרונה והגיבו על התוכנית שעשיתי עם האוטיסטים ("ריאיון מיוחד"). כבר עשיתי דברים בטלוויזיה, אבל תגובה אמוציונלית כזו לתוכנית טלוויזיה לא פגשתי מימיי. היו הרבה מחמאות, אבל גם היסוסים. חלק חשו לא נוח מול החבורה האוטיסטית המופלאה. אבל האמינו לי שהייתי איתם שלוש שעות והם היו כנים, נטולי אגו, ישירים ואותנטיים. ואני, שלא פגשתי כמותם, נחשפתי כמו רבים להכיר עולם של אנשים שביום-יום (כן, כן) חיים לידנו ובתוכנו. כמה חשוב.
עדות / זה היה ביום השלישי למלחמה. בביקור שעשיתי פעם ראשונה במלחמה אצל פצועים בבית החולים תל השומר פגשתי את פצועי צוות טקילה. לא שאלתי לפשר השם המוזר הזה (טקילה), אבל כשנכנסתי לחדר של אחד מהם, הבנתי שהם הגיעו מכל קצוות הארץ נחושים להציל את המולדת. לבחור הפצוע הזה (לא אשכח) נתקעו שבעה כדורים בגוף. אולי טעיתי במספר. ונניח שישה או חמישה, זה לא מספיק?
הפרס / ובינתיים החל להיות מחולק בנדיבות פרס ישראל. וזה העלה על הסף את השאלה של מי שחלף על ידי, למה סירבתי בזמנו לקבל אותו. לא איכנס לזה עכשיו, אולי פעם. אבל אני קורא משפט כזה:
"אין פרס ואין אבל / צעד אחר צעד / אנחנו פורמים את החבל / מבזבזים את האוצר שהאהבה לא תקבל", כתב בזמנו לאונרד כהן. ואני מתרכז דווקא בבזבוז, באהבה ובפרימת החבל, ביש ובאין.
לישון באמצע / ישראל כנראה לא יכולה לחיות בשקט בלי חדשות קריטיות. ועדיין, במדד האושר שפורסם בעולם נמצאנו לאחרונה במקום השמיני המפתיע אם אינני טועה.
ואז עלתה השמש בשש וחצי בבוקר לאט-לאט, כאילו הכריחו אותה. ואני נזכרתי בתיאוריה שפיתחתי פעם עם אלעדיק חברי, שטען שמי שישן באמצע על הגב ישן מאושר ומי שישן על הצד מוכיח שהוא חי בדריכות וחוסר מנוחה, למשל להתקפת טילים.
"האמצע זה הסנטר", היה אלעדיק אומר ומגניב אותי כי הסנטר, למי שאינו יודע, זה "המרכז הרוחני והפיזי" שעליו אנחנו נשענים כל אחד ואחד כדי לשרוד בכל סיטואציה. למול אויבינו מבחוץ ועד מה שקורע אותנו מבפנים. בקיצור, למול החיים הסוערים ומלאי ה”סחלה”.
יודעים מה הייתי עושה כשהייתי ילד קטן המהלך בין שבילי שכונת רמת ישראל-ביצרון כדי לשמור על הסנטר שלי? הייתי מחזיק חזק במרכז היד ג'ולה שרכשתי בשני גרוש בגלנטריה (כך קראו לחנות למכשירי כתיבה ופיצ'פקעס). זה נתן לי תחושת סנטר.
"ומה אתה עושה עכשיו?" שאל אותי פעם אלעדיק שכבר עזב אותנו לאנחות.
אני מחזיק בלילה במיטה ספר. לא חשוב איזה, רק שיהיה כרוך חזק. ואני אוחז בו ונרגע קצת. הרי בחיים ראיתי אנשים לוקחים אבוקדואים קשים והופכים אותם לרכים. ראיתי אנשים מייבבים בחושך וקמים מזה. אז למה לא אנחנו, עם הלב שהתקשה?
אני מחזיק בלילה במיטה ספר. לא חשוב איזה, רק שיהיה כרוך חזק. ואני אוחז בו חזק ונרגע קצת. הרי בחיים ראיתי אנשים לוקחים אבוקדואים קשים והופכים אותם לרכים. ראיתי אנשים מייבבים בחושך וקמים מזה. אז למה לא אנחנו, עם הלב שהתקשה בשנה וחצי האחרונה? בינינו, לו ראיתם בהופעה שלי בהיכל מנורה בשבת האחרונה את הקהל המכבד את אמיתי, הפצוע האמיץ קטוע הרגליים, את זכר החייל הגיבור עמית פרידמן ז"ל או את גלי עטרי, שאותה אירחתי ושרה את המילים: "מי אני היום, מה היום, מי אני בשיר" (מתוך "דרך ארוכה" שכתבה תלמה אליגון-רוז והלחין קובי אשרת). שאלה שכל אחד חייב לשאול עצמו לקראת היציאה המחודשת ממצרים בעוד שבועיים, שהלוואי שתהיה רגע החופש של שבויינו.
קשהנא / אז נכון שלא פעם קשה. קשהנא, אני קורא לזה. אבל בינינו, האם יש ברירה בכלל כשהמציאות צועקת קשהנא שעה שאנחנו מחכים להתרומם מכאבינו, ממתינים לשובם של התמימים שנפלו בשבי ומנסים לשמור על מה ששמר עלינו תמיד, הרוח והסנטר.
הלוואי שניתן היה לשאת איש-איש בעול חברו, לפזר המון בושם ריחני על הארץ, לפגוש חטוף ולהגיד לו: אם אתה שרדת, אז איך לא נשרוד אנחנו? רק שיחזרו הביתה ונתחיל להתפכח מכל החזיונות הרעים שעטפו אותנו עד שנהיה ראויים לעלות למקום השביעי במדד האושר. אולי אפילו השישי המכובד.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.04.25
