מדי בוקר, חנה לסלאו פוקחת את עיניה עם "מודה אני לפניך", אחרי כל ביקור בשירותים היא מקפידה על "אשר יצר" ("כי זה לא מובן מאליו שהכל מתפקד ועובד, זה משהו שלא עובר לך במחשבה כשאת צעירה"), לפני השינה היא אומרת "שמע ישראל" ("שכולל בקשת סליחה למקרה שפגעתי במישהו. אמנם אני אף פעם לא יורדת על הקהל, אבל בסופו של דבר זה מושב לצים") ויש לה גם ברכת תודה לאלוהי השגרה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"זה אחד מהסודות שלי", היא מגלה, "כל יום אני הופכת את הכוס. לא 'מה אין לי', אלא 'מה יש לי'' וככה אני שומרת על האופטימיות שלי גם בעת הנוכחית. מול הבית שלי יש גן ילדים, הקולות שלהם זה ציוץ הציפורים שאני שומעת, וברור שמדי פעם יש לי צביטה בלב, כי שלושת נכדיי חיים מעבר לים. אבל אז אני מדפדפת בסלולרי ורואה כמה שהם מתוקים ואומרת לעצמי 'תגידי תודה על מה שיש, העיקר שהם בריאים ומאושרים'. כשיש סטיות מהשגרה, בשבתות ובעיקר בחגים, אני מרגישה שהצביטה הופכת לקווץ'. הבכור שלי, רפאל (7), חטף הלם בפעם הראשונה שראה אותי בגודל טבעי, הוא לא העלה בדעתו שיש לי גוף מהמותניים ומטה, הוא רגיל לדבר עם החצי העליון שלי".
את ליל הסדר היא תחגוג בלונדון אצל בנה הבכור, מפיק הקולנוע בן גלעדי (40) וזוגתו השחקנית רומי אבולעפיה ושני ילדיהם, רפאל המכונה רפא ולולו היפהפייה (3). "אני אף פעם לא גרה אצלם", היא מדגישה, "אורח הוא כמו דג, אחרי שלושה ימים מתחיל להסריח. למה שאכנס להם בין הרגליים? חוץ מזה, חדר האורחים שלהם קטן ואני אוהבת את הנוחיות שלי, אז יש בית מלון לא רחוק מהם, במרחק הליכה. בביקור הקודם הבאתי להם סיר של 12 ליטר וכמו בפעם הקודמת רפא יעזור לי להכין קניידלך ונבשל מרק. בן כבר קנה לנו כרטיסים למחזמר לילדים שרפא רצה לראות. ביקור קצרצר, אבל זה מה שיש. לבשל ביחד זה כיף. תראי", היא מריצה סרטון, "רפא אוהב פסטות ובמיוחד את הפסטה פסטו שלי, תראי, הוא אוכל ואומר 'חנה, טעים'. כן, הוא קורא לי חנה, זה שמי".
איך הגבת כשבישרו לך ששם נכדתך הוא לולו?
"למה נראה לך שהייתי אמורה להגיב? תרשי לי להשוויץ במשהו? לא בפרסים ותארים, אלא בגישה לחיים. הורים יהודים, ובמיוחד ישראלים, נוטים לקחת בעלות על ילדיהם ואילו אני תמיד אמרתי: 'בסיבוב שלי עשיתי מה שרציתי ואני עדיין עושה, עכשיו זה הסיבוב שלהם והבחירות שלהם'. אמא טובה צריכה לדעת לתת שורשים וכנפיים – ואני נתתי, בכל התחומים, ולדעתי הייתי אמא טובה. נכון, החיים לא היו פיקניק, התגרשתי פעמיים, היו מעברים, אבל תמיד הייתי שם בשבילם.
"בסיבוב הקודם שלי בלונדון בן ורומי נסעו לפסטיבל של שלושה ימים ואני נשארתי עם הנכדים. רומי שאלה אותי אלף פעם 'את תסתדרי?' ואמרתי לה 'מאמי, אמנם זה היה לפני הרבה שנים, אבל עוד לא שכחתי איך מגדלים ילדים'. ואיך הסתדרתי? ישנתי עם רפא ולולו במיטה של רומי ובן, כאילו שזה הסידור הרגיל".
איתמר (37), קולנוען ויוצר, הבן השני שילדה לבעלה הראשון, המפיק אביב גלעדי, חי בלוס-אנג'לס עם האמנית נעה יקותיאלי ("הם יחד מסוף התיכון") ובנם יונה, "בן עשרה חודשים עם שמונה שיניים. ב-7 באוקטובר הייתי אמורה לחזור ארצה מניו-יורק, הייתי שם עם איתמר ונעה שהציגה עבודה בתערוכה, ונתקעתי בביג אפל במשך עשרה ימים בגלל שלא היו טיסות. השתגעתי. השואה בעוטף עזה התכתבה אצלי עם שואת אירופה. אני בת של ניצולים. שניהם היו עם מספרים כחולים על היד. אמרתי לאיתמר 'אני רוצה לחזור לארצי. אם אני צריכה למות, אז בתל-אביב".
ואז, תוך שנייה היא מתהפכת. כוכבים נוצצים באישוניה ולשונה מלקקת את שפתיה. "אחרי פסח הם יבואו ארצה, לחודשיים. תראי כמה שיונה דומה לי. גם לו יש פנים עגולים".
האורחים מאמריקה יגורו בדירת הדופלקס המרהיבה שלה שבמרכז תל-אביב, קרוב לים, אבל לסלאו לא מתחייבת לסבתאות במשרה מלאה מפני שבגיל 72 היא מתרוצצת ברחבי הארץ כמו בת 27. לפני דקה היא נפרדה מהמדים של קפטן הוק ב"פיטר פן" (74 הצגות מאז חנוכה) ובעוד דקה יירד המופע "בנות" (עם מיכל אנסקי, ליהי טולדנו, מיקי מוכתר ומיה דגן) שצבר 32 הצגות בחודש האישה ("זה קרוב ל-100 הצגות בלי הפסקה") בין לבין היא ממשיכה להיכנס לנעליה של הסקסולוגית ד"ר רות וסטהיימר בהצגה בתיאטרון חיפה, ועל התפקיד שמתבשל בימים אלה בחדר החזרות בהבימה עדיין אסור לה לספר לאומה. "די, אני כבר זקנה!" היא סופקת כפיים במחאה מדומה.
עד כמה הזִקנה מעסיקה אותך?
"לא הרבה, למען האמת, אבל פתאום הגוף מתחיל לבכות, כל פעם מסיבה אחרת. עכשיו, למשל, כואבת לי הרגל ואני מבינה למה אומרים שהזִקנה היא קללה. מה שאני עדיין לא מבינה זה למה השאירו את הזִקנה לשליש האחרון? הרי במסעדה אתה מחכה לקינוח, שהוא החלק הטוב. למה בחיים הקינוח הוא לא כזה מיטיב? מבחינתי, הסוד הוא לעבוד, בכל גיל, ואצלי המקצוע הוא לא עבודה, הוא אהבה, והוא ממלא אותי וחיי טובים. אני קורעת את התחת כדי לטוס ביזנס. אני יודעת להנעים לעצמי את החיים, למרות שהדאגה לחטופים לא מאפשרת הנאה. הם כל הזמן איתי. כיוון שאני עונדת רק זהב הזמנתי את שרשרת החטופים בזהב, ובשבת הראשונה שהם חזרו השרשרת נקרעה".
"הציעו לי בעבר קמפיין לבריחת שתן, והראו לי שוופי גולדברג עשתה את זה בארצות-הברית ודווקא הציעו לי סכום עתק, אבל אמרתי לא. למה? בגלל שזה קמפיין עם ריח של פישה, כבר דמיינתי את העקיצות, 'הפישלונית הגיעה, כנראה שהפעם לא ברח לה', זה לא הרגיש לי נכון"
אני מניחה שלא הופתעת כשהציעו לך להפוך לפרזנטורית של בית גיל הזהב תל-אביב.
"ממש לא, מפני שאת סבתא זפטה עשיתי לפני 40 שנה, כשהייתי בת 32, ולא ידעתי שככה אני מכינה את עצמי. עכשיו, כשהגיעה ההצעה, אמרתי: 'הו, סוף-סוף הגעתי לגיל שאפשר להתחיל', ובתור בנאדם יסודי החלטתי לבדוק את המקום לעומק. שאלתי איפה זה וכששמעתי 'יד אליהו' אמרתי 'א-מחייה'. למה? בגלל שתמיד תוקעים את בתי האבות באיזה חיק הטבע. מי רוצה את השקט הזה? השקט יכול לשגע, גם בגיל הזהב צריך אקשן. יד אליהו זה ממש בתוך תל-אביב, ומתחת לבית יש תחנת אטובוס ומרכז מסחרי ואתה לא מרגיש מנותק. בשלב השני עשיתי בדיקה כלכלית. היום זה יקר מאוד להזדקן, יש מקומות שאתה חייב למכור את כל הרכוש שאין לך בשביל להיכנס וכל חודש זה עולה. בבית גיל הזהב תל אביב יש משהו עממי, גם מבחינת המחיר, ויש גם פסיפס עדתי והכל מאוד מחבק ואישי. וכל זה עוד לפני ההרצאות והריקודים והחוגים".
את רואה את עצמך עוקרת לדיור מוגן?
"אני לא יודעת", היא מרצינה. "מדי לילה אני אומרת לאלוהים שיש לי רק בקשה אחת ממנו – למות בריאה. זה דבר והיפוכו, אבל אני סומכת עליו שבשבילו זה לא יהיה בלתי אפשרי. ליא קניג מחשמלת את הבמה בגיל 95, הלוואי עליי, וכל עוד יש לי אנרגיות לעבוד עוד ועוד אני עוד לא רואה את עצמי מחוץ לדירה שלי. אבל עוד מעט הבניין הזה ילך לפינוי-בינוי, וכמה זמן יהיה לי כוח לדהור במדרגות למעלה-למטה? צריך מעלית. מה שמפתיע הוא שאני מכירה אנשים צעירים יחסית, בני 40 וקצת, שרוצים לעבור לבית אבות בגלל המעטפת החברתית".
בגלל הבדידות.
"כמו בשיר של שלמה יידוב, 'מבדידות האנשים הופכים קשים'. אני לא אוהבת את המילה בדידות, אני אף פעם לא בודדה, אני עם עצמי, חברה נהדרת. לפעמים אני לבד וטוב לי הלבד הזה מפני שברגע שאני יוצאת לרחוב מתחילים עם סלפי ודיבורים. אני חיה כבר 25 שנה לבד, מאז שיצאתי לחופשי מבעלי השני וטוב לי ככה. כשפעם ב- יש לי ערב חופשי אני אצה-רצה לקולנוע, אין יום שאני לא רואה או סרט או סדרה, וכשאני חוזרת מהצגה אני קוראת. מגיל צעיר אני תולעת. בילדות, בבת-ים, כל יומיים החלפתי בספרייה".
ואם, לאור גילך, יציעו לך קמפיין לבריחת שתן?
"הציעו לי את זה לפני יותר מעשור, והראו לי שוופי גולדברג עשתה את זה בארצות-הברית ודווקא הציעו לי סכום עתק, אבל אמרתי לא. למה? בגלל שזה קמפיין עם ריח של פישה, כבר דמיינתי את העקיצות, 'הפישלונית הגיעה, כנראה שהפעם לא ברח לה', זה לא הרגיש לי נכון. ואני עובדת לפי הבטן, תמיד, גם בבחירת תפקידים. כשהתחלנו לערוך ישיבות על הקמפיין הסברתי שאני לא רוצה ולא יכולה להיות רק פרצוף, אני חייבת שיהיה איזה סיפור, והמשכנו לדון ולחשוב עד ששאלתי 'למה שלא נביא את סבתא זפטה?' ועוד לפני שהם ענו התחלתי לדמיין איך אני לובשת את הפאה שלה, שכבר 40 שנה שמורה אצלי בארון 'למקרה ש'. הנה, המקרה קורה. גם את התיק של סבתא זפטה הבאתי מהבית, וגם את היידיש העסיסית".
סבתא זפטה, היא מתרפקת על רגע של נוסטלגיה, נולדה בימים של "סיבה למסיבה", מדורת השבט של שישי בערב, בימים של ערוץ אחד ויחיד. לסלאו, דני בסן ויגאל בשן ז"ל הגישו בה את שיר השבוע, שהגיב לאירועים. "כשתל-אביב כולה התחלחלה – בלב שינקין נשדד זוג קשישים שנכפת לכיסאות – אלון אבידר ורוני וייס כתבו לי שיר על סבתא זפטה שאומרת לגנבים 'קישטה, הביתה' ועירבבתי את זה עם יידיש והיה גדול. שבוע אחרי זה רצינו להגיב על ההפגנה של ג'קי מקייטן המנוח וחבורת הזמרים המזרחים נגד הקיפוח בגלגלצ. אלון אבידר ודוד קריבושי כתבו פרודיה 'מריומה שלי, כתבתי לך שירים / אבל ברדיו לא משדרים / ואת אולי היפה בנשים / אך למה את עושה את החיים קשים?' הקלטתי את זה מגרונה של סבתא זפטה וג'קי הצטרף אליי בבית האחרון 'כשאת עוברת בבוקר ברחוב / הלב שלי מתחיל לכאוב' והדואט הזה נהיה שלאגר מטורף. בעצם, זו פרודיה, אבל העם אימץ את זה כאחדות בין אשכנזים למזרחים".
סבתא זפטה תצעד לבית גיל הזהב תל אביב בקול תרועה בקמפיין שיעלה ברשת בראשית מאי, אף שגוגל ניסו לחסום את כניסתה. סיפור מהחיים. בתסריט נכתב שסבתא זפטה מתלהבת ממעונה החדש, מכריזה "סוף-סוף הגעתי לדירת הרווקים התל-אביבית שלי" ובדיוק לכבוד הסצנה הזאת הביאה לסלאו עוד שני פריטים מדירתה: כלוב עם תוכי מפוחלץ וציור עירום של עצמה.
את דוגמנית עירום?
"ממש לא", היא גועה בצחוק, "אבל במאה שעברה התארחתי בתוכנית 'דיוקן' ושלושה ציירים ציירו אותי. בשני ציורים התאהבתי וקניתי אותם, מהשלישי פחות התלהבתי. הציירת ציירה אותי בעירום, הייתי אז מלאה עד אפס מקום, 25 קילו יותר מעכשיו, ודי נפגעתי. 'ככה היא רואה אותי? מגדל של צמיגים?' עבר זמן, לא זוכרת כמה, ויום אחד קיבלתי טלפון מגיסי, התעשיין גד פרופר, בעלה של אחותי. הוא אמר 'חנה, תקשיבי, נורא לא נעים לי. אני קובע צהריים בבית ציוני אמריקה, ליד המשרד, ובכל פעם שאני הולך לשירותים אני נתקל בציור שלך עירומה'. מה שנקרא געוואלד. במקום להיבהל התחלתי לברר, שאלתי כמה עולה הציור, זה היה משהו כמו 3,000 שקל, לא סוף העולם. פדיתי את עצמי, הבאתי אותו הביתה, למחסן שלמעלה, ושכחתי ממנו. כשישבנו על התסריט, הצעתי שסבתא זפטה תיכנס לבית גיל הזהב תל אביב עם נהג מונית שיתלה על הקיר תמונה שלה מצעירותה. ובגלל ציור העירום הזה, עם פיקסלים על הפטמות, פחות משנייה על המסך, בגוגל פסלו את הקליפ. זה לא מטורף?"
איך זה נגמר?
"בית גיל הזהב תל אביב הגיש עתירה, זה אפילו לא צילום, זה ציור מכוסה, וגוגל התקפלו, וזה אחלה סיפור ליחסי ציבור. סיפור אמיתי. אין שקר יותר טוב מהאמת".
גם בתור קלרה המנקה התגלגלת לבית אבות.
"ולא סתם, לבית האבות של אמ"י, איגוד אמני ישראל. באמת עשינו ערב התרמה למימוש הרעיון הזה, ועד עצם היום הזה לא ידוע לאן הכסף הלך. במערכון של קלרה קיטרתי על זה שיום העבודה שלי מתחיל מאוחר כי האמנים הקשישים שומרים על ההרגלים מפעם וישנים עד הצהריים, וגם דיברתי אל האמנים שכבר גרים שם. 'פנינה רוזנבלום, אל תסתובבי בלובי עם קומביניזון, אני לא צריכה את הקרמים שלך, תנסי למכור לרבקה מיכאלי'. כאילו שחזיתי את העתיד. איזה מזל זה שבנאדם רגיל רואה אחרים יותר ממה שהוא רואה את עצמו – מה שקורה רק כשהוא נעמד מול הראי. אני יודעת לסדר לעצמי את הראש".
איך את מצליחה להצחיק בימים כל כך קשים?
"אני לא מאלה שנדבקים לטלוויזיה ולחדשות. מספיק עם 'פרשננו ופרשננו ופרשננו'. יש לי אפליקציה של ynet, אני רואה את עיקרי הדברים ובכל פעם שאני נכנסת למונית אני מבקשת מהנהג לכבות את הרדיו. זה ברמה של לשמור על הבריאות. פולי מהגשש החיוור (השחקן ישראל פוליאקוב ז"ל), שהיה הבמאי שלי בתוכנית היחיד 'סקס, שקרים וחנה לסלאו', אמר לי 'אנחנו מדינת נכון לעכשיו'. יש דברים שהופכים ללא אקטואליים עוד לפני שהם קורים, וכל הזמן קורים אסונות ומעט מאוד דברים טובים, וכמי שרוצה לשמח אני לא יכולה ליפול לבורות. לכן אני אומרת לנהג 'תכבה'. כדי שאוכל למלא את תפקידי. בנוסף, אין לי מחשבות רעות. אילו הייתי חושבת על כל מה שעברתי בחיים הייתי מרמורית החורש, ואני לא כזאת מפני שגם בדבר הכי רע ונורא אני מנסה לראות את האור. לא תמיד יש, חיינו מתנהלים בתוך תסריט אפוקליפטי מטורף, אבל אם אחשוב על מה שאין אחטוף שיתוקית".
"פעם סקס היה דבר חשוב מאוד בחיי והיום הוא כבר לא חסר. לחברה שלי, שהתגרשה לאחרונה, אמרתי 'אל תחכי עד שתתרגלי לישון באלכסון'. זאת חוכמת הבדיעבד. אולי פיספסתי את הטיימינג. התרגלתי ללבד"
את הולכת להפגנות?
"לא, אני פוחדת. נורא מוזר להגיד שיש לי פחד קהל מפני שאני חולת במה, אבל יש לי זיכרון רחוק מיפו, במבצע סיני, הייתי כבת שלוש ורצנו בפיג'מות למקלט הציבורי שהיה במה שהיום הוא מתחם נגה. אני זוכרת שהחזקתי את היד של מישהו ואנשים דחפו ומחצו אותי ומאז יש לי פחד ממקומות הומי אדם".
הורייך שיתפו אותך בזיכרונות מהשואה?
"הייתי מאוד קרובה לאבא שלי, הייתי בתו של הכובען, והוא נהג לספר לי סיפורי גבורה מהשואה, איך הם עשו וברחו ונשארו בחיים. כילדה הייתי בטוחה ש'הגרמנים-ימח-שמם' זו מילה אחת. אבא שלי היה מוזלמן כשיצא מאושוויץ, וכששרעבי חזר מהשבי וסיפר על הרעב ראיתי בו את דמות אבי ובכיתי.
"אמא, בניגוד לאבא, כמעט ולא דיברה. וכששאלנו למה היא לא מספרת אמא אמרה 'כדי שלא יהיו לכם סיוטים'. לימים, כשכבר היו לי ילדים, ישבנו ביחד ואמרתי לה 'אמא, את חייבת לספר לי איך התגברת'. אמא אמרה 'חנה'לה, יצרתי לעצמי מציאות חדשה שלא נתנה לי אפשרות ליפול. ארבעה ילדים, לא הייתה לי מכונת כביסה, לא הייתה עזרה, עבדתי, עשיתי הכל לבד ובסוף היום הייתי כל כך עייפה עד שלא היה לי כוח לחשוב. לא הרשיתי לעצמי את הלוקסוס של מחשבות רעות'. זה סוג של אסקפיזם שהיא יצרה לעצמה, להשקיע את עצמה בעבודה כדי לא להיבלע בתוך הבור השחור. גם המקצוע שלי הוא סוג של אסקפיזם".
איך את מצחיקה את הנכדים?
"אני לא מצחיקה אותם, הם בכלל לא יודעים שאני מצחיקה. רפא ולולו ראו אותי בפעולה רק עכשיו, ב'פיטר פן'. פחדתי שלולו תפחד, קפטן הוק קצת מפחיד, אבל הם נהנו. נשארו עד הסוף. ברור שאילו הם היו חיים בארץ הסבתאות שלי הייתה אחרת, אבל אני לא מרגישה שהם מפסידים אותי. אני סבתא שלהם, אני לא חנה לסלאו שלהם".
25 שנה ללא אהבה.
"למה ללא אהבה? כל חיי הם אהבה. למדתי לאהוב את עצמי ולדאוג לעצמי, אני אוהבת חברים, אוהבת אוכל, אוהבת לארח ולהאכיל, אוהבת את הבמה ואת הקולנוע, ואני כבר יודעת שלא כל התשובות נמצאות בזוגיות, בטח שלא בעשור השמיני, כשכבר אין סקס. פעם סקס היה דבר חשוב מאוד בחיי והיום הוא כבר לא חסר. לחברה שלי, שהתגרשה לאחרונה, אמרתי 'אל תחכי עד שתתרגלי לישון באלכסון'. זאת חוכמת הבדיעבד. אולי פיספסתי את הטיימינג. התרגלתי ללבד. זוגיות היא חוכמת הפשרה, גם אם תחיי עם האדם הכי נוח ביקום תהיי חייבת להתפשר, ואחרי שתתרגלי לחיות לבד כבר לא תרצי לוותר על העצמאות המלאה".
מתי יצאת בפעם האחרונה לדייט?
"אני לא זוכרת. כשאת מתחתנת בגיל צעיר את עוברת דברים עם בן זוגך, אתם חולקים חיים, מגדלים ילדים, אבל בגיל 72 אני אומרת 'זה תחת וינטג' שאני לא מכירה. הוא לא מתאים לכריות שלי'. והתחת הוא מטאפורה, כמובן. כשהילדים היו קטנים הייתה לי מטאפורה אחרת. בין בעל אל"ף לבעל בי"ת אמרתי שאני לא רוצה לכבס גרביים של גבר זר במרק של הילדים שלי. ונניח שאפגוש גבר נדיר. את יודעת מה יהיה? אולי יהיו לי איתו שלוש-ארבע שנים טובות ואז אצטרך להפוך לפיליפינית שלו כי אנחנו חיות טיפה יותר מהגברים. אני לא רוצה לטפל בגבר בן 80, אני רוצה לטפל בעצמי".
וגבר צעיר ממך?
"לא, לא, יש לי בנים צעירים. חברה אמרה לי שכשגבר ואישה מתבגרים ביחד, והמנוע של תשוקה ותאווה נרגע, הם יכולים להיות חברים נורא טובים. אולי זה נכון. לעולם כבר לא אדע. מאז שאוצ'ו, הג'ק ראסל שלי, הלך לעולמו, אני גם לא רוצה להכניס הביתה כלב חדש. אוצ'ו היה פרטנר משובח, הוא תמיד קידם את פניי בכשכושי זנב, הוא היה בנאדם משגע".
הכלב?
"כן, הרי הכלב מקבל את האופי של בעליו. היום, אפילו לכלב אני לא רוצה לדאוג. אני לעצמי בלבד".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.04.25
