בערב תשעה באב בשנת 1994 הגיעו רשף ורגב לוי לבית ציוני אמריקה. הם היו בני 20 וקצת, עמדו ברחוב אבן גבירול מתוחים נורא. בשנה שבה יצחק רבין ויאסר ערפאת חתמו על הסכם קהיר, ו"נטוויז'ן" הוקמה כדי לראות אם האינטרנט בארץ יתפוס, עמדו האחים לוי בפני אתגר משלהם: פגישה ראשונה עם האח המבוגר שלא הכירו. "עמדנו וחיכינו", מספר לוי. "זה לפני פייסבוק, לפני אינסטגרם. לא הייתה לנו תמונה. אנשים עברו ברחוב על פנינו, ושאלנו על כל אחד: זה הוא? נראה לך שזה אח שלנו? עד שהגיע אחד והיה ברור שזה הוא, כי הוא היה גרסה כזאת של אבא ושלי עם הפזילה שיש לי. אבל בהיר, עם עיניים כחולות כאלה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
איך בכלל ידעת שיש לך אח שלא פגשת?
"כשהייתי בן חמש אחד מבני הדודים שלי אמר: 'אתה יודע שיש לך שני אחים שאתה לא מכיר?' רצתי לאבא ואמרתי, 'אבא, נכון שיש לי שני אחים שאני לא מכיר?', והוא אמר לי, 'יש לך, נדבר על זה בבית'".
בחזרה לשנת 1994. אחרי שאביו חלה, החליטו האחים לוי לחפש את האחים האבודים שלהם בעצמם. "זה לא היה קל. גם השם לוי נפוץ. התקשרנו לדירה הישנה של אבא שלי והשגנו את המספר של האח היותר-גדול, אבל הוא לא ענה, אז ניסינו את הקטן. התקשרנו לבת דודה רחוקה שהיה לה את השם של אשתו, וידענו איפה הוא גר, אז דרך אשתו מצאנו ב-144 את המספר".
וואו, מה אומרים בשיחה כזאת?
"היי, אתה הבן של אליהו לוי? כן? אני חושב שאני אח שלך".
חתיכת שיחה. דיברת על זה פעם עם אבא שלך?
"מאותו רגע שגיליתי את זה בגיל חמש, זה הפך להיות מנושא שלא מדברים עליו לנושא שמדברים עליו הרבה מאוד. הייתי אובססיבי לגבי זה דיברתי על זה הרבה עם אבא שלי, שומע אגדות על הנישואים הראשונים שלו, על איך הוא עזב את הבית ולמה הוא עזב את הבית, דיברנו על הכל בצורה מאוד גלויה. הוא גידל את הבן הבכור עד גיל 12. זה סיפור קלאסי של פרק ב' כזה, ופרק א' שהיה עם גירושים מכוערים".
רצית לפגוש את האחים שלא הכרת? ביקשת ממנו?
"רציתי, אבל לא ביקשתי. זה לא היה סוג כזה של בית. זה היה בית עם אבא מאוד-מאוד דומיננטי, מאוד אוהב, מאוד מלמד, מאוד חם, מאוד מכבד, אבל מצד שני, It was his way. כאילו ברור היה שאם הוא לא בקשר איתם אז אני גם לא. השיחה הנורמלית האחרונה שהייתה לי עם אבא שלי התקיימה בגיל 16. הייתי ילד צעיר כשאבא שלי חלה, והתחלתי לנהל את הבית. לא עברתי את כל שלבי ההתבגרות הנורמליים והבריאים. לא היה לי את המרד מולו, כי כבר לא היה במי למרוד. כשהוא עבר לבית אבות גיליתי בדיעבד שהאח שנפגשתי איתו ביקר אותו פעם בשבוע".
אתה יכול להבין למה אבא שלך קיבל החלטה לעזוב גם את הילדים שלו?
"לא הבנתי אף פעם איך אבא שלי היה יכול להיות אבא כזה טוב, ומצד שני לנטוש את הילדים שלו. דיברתי איתו על זה הרבה, תמיד היו לו תשובות לא כל כך משכנעות, ואני ידעתי שכשלי יהיו ילדים, תמיד אהיה שם בשבילם. הילדים שלי יודעים שבכל שעה כשהם מתקשרים אליי, אני עונה. אני עונה להם גם בהופעות. עצם זה שאבא שלי אומר שהוא מסוגל לנתק קשר כשזה לא הולך, שם את האבהות שלו, שהייתה מעולה ומדהימה, באיזו נקודה שחורה, כי רגע, איזה מין בן אדם אתה שאתה לא מדבר עם הילדים שלך?"
דיברת על זה עם אמא שלך?
"דיברתי איתה על זה כי זה הכי קרוב לגרסה של אבא שלי. היו גירושים מכוערים, התחילו להילחם על הילדים, הוא לא רצה שיהיה ריב עליהם, והוא היה בן אדם עם הלם קרב לא מטופל ממלחמת העצמאות. לא טוב בעימותים. אם נניח היה ריב, הוא היה הולך לישון".
לוי, תסריטאי, מחזאי, סופר, במאי קולנוע, מפיק, סטנדאפיסט, שחקן וקומיקאי ישראלי, האיש בטלוויזיה מאחורי "הבורר" ועד "נחמה", ובקולנוע מ"אהבה קולומביאנית" ועד "איים אבודים". הוא זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל קאן סדרות, בפרס התיאטרון הישראלי וארבע פעמים בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.
את הסיפור האישי והלא-ייאמן על משפחתו, החליט לכתוב כמחזה "החולה ההודי", שמגיע ביום שלישי לבימת הקאמרי, בכיכובם של עידו טאקו, שרה פון שוורצה, תום אבני ומוטי כץ. גיבור המחזה, שגב, יוצר קשר עם אחיו הבכור שניתק קשר עם משפחתו לפני שנים כדי לספר לו שאב המשפחה חולה. הפגישה יוצרת מורכבות משפחתית וחושפת סודות ישנים. זה לא הסיפור המשפחתי היחידי שאיתו התמודד לוי. רגב, אחיו, נפטר בגיל 25 לאחר שנדבק באיידס דרך עירוי דם שקיבל בילדותו. לוי סיפר כי החליט לחתום על יצירותיו בשם "רשף ורגב לוי" כדי להשאיר לכבד את אחיו ולהשאיר זיכרון אחרי מותו. גם המחזה הזה חתום בשמם.
"בכל פעם שאשתי חוזרת מהצומת ומספרת שעצרו לידה וקיללו אותה, ואני חושב על ההסתה במקומות כמו ערוץ 14, שמחרפנת אנשים במדינה לא שפויה, וזה שובר לי את הלב"
"כשההצגה עלתה בפעם הראשונה, הזמנתי את שני האחים שלי לראות אותה. נקרא להם ד' ו-מ'. ד' לא רצה לבוא, והוא ביקש שאשלח לו את המחזה. הוא התקשר אליי ואמר שמרגישים שהמחזה מאוד אמיתי ושכתבתי אותנטי, חוץ מדמות אחת שפיספסתי לגמרי, הדמות שמבוססת עליו. אהבתי אותו מאוד על זה שהוא אמר את זה. יש גם צדק במה שהוא אמר, כי חלק מהדברים שכתבתי במחזה הזה הם דברים שקרו לי, וחלק מהדברים שמעתי מאנשים שזה קרה להם".
באיזו מערכת יחסים אתם עכשיו?
"עם אחד מהם היה קשר לתקופה. נפגשתי איתו ועם הבן שלו, ואז הקשר התנתק, כי זו משפחה כזאת שלא שומרת על קשר בקלות. ואולי זה קשור לזה שלא גדלנו ביחד. את האח השני אני חושב שפגשתי פעם או פעמיים, לא היה קשר באמת. יש סיפור מקסים ששמעתי על האחים שלי. כשאמא שלהם נפטרה, שהיא הרי פרק א' של אבא שלי, הם עשו לה לוויה ולא הודיעו לאף אחד, רק שניהם היו בלוויה. לכל האנשים זה נשמע מזעזע ונורא, אבל בעיניי זה מוכיח שכולנו צאצאים לאותו אבא, לכל הילדים של אליהו לוי זה הגיוני. אני מבין את הראש שלהם, אני מבין למה הילדים שגדלו לאליהו לוי חשבו שזה רעיון מעולה. גם אנחנו גדלנו על האתוס הזה, שלא הולכים לחתונות ולא הולכים ללוויות. אני כבר מתריע ומזהיר אותם שיום אחד אני אכניס את זה לסדרה או סרט".
עוד לפני הסרט, לוי מתכוון להגיח למסך כמנחה השעשועון החדש "הזירה" שעולה ב-13.4 בכאן 11 ובכאן BOX. "בתחילת הדרך שלי אמרתי לא לכל ההצעות שקיבלתי, ואז לאט-לאט משהו נפתח והתחלתי להתרכך ולנסות דברים. וכשהגיעה ההצעה ל'הזירה', ראיתי את הפורמט, אהבתי אותו. הוא לקח את הרעיון של ריאליטי, שהעונה ממשיכה ואתה מכיר את המתמודדים ורואה את המאבקים ביניהם, ומחבר אותו לשעשועון".
הפרויקט הקודם שלך בכאן 11 היה "קרתגו", שצולמה בהשקעה כספית גדולה מאוד של התאגיד אבל זכתה לנתוני צפייה פושרים. קיווית שהוא יצליח יותר?
"'קרתגו' זו סדרה שכאן השקיעו בה הרבה כסף, אבל הרוב הגדול של הכסף הגיע מכסף פרטי שהשגנו ממשקיע, שמעדיף להישאר בעילום שם, איש מדהים, שנתן לנו מלא כסף מכיסו הפרטי, לקח סיכון, והשקיע מתוך אהבת אמנות ומתוך אהבת מדינת ישראל. כיוונו לחו"ל מלכתחילה. רצינו לעשות סדרה בינלאומית, שתגיע לאחד הסטרימרים הגדולים בעולם. אנחנו פשוט מחכים כרגע שייגמר הדבר הזה שנקרא מלחמה, ומישהו ירצה לשמוע מישראל בעולם. בסדרות שעשיתי כל דבר הצליח אחרת. אני מספיק מנוסה בשביל לדעת גם מה יכול להצליח. ברגע שאתה עושה סדרה עם נושא היסטורי באנגלית, היא לא תצליח כמו סדרה בעברית על מאפיה עם כוכבים כמו 'הבורר', אבל כאמן אני בוחר כל פעם לעשות משהו אחר כדי למצוא את הקול שלי".
אחד הקולות האלה שהוא מחזיק כבר יותר משני עשורים הוא הסטנד-אפ. בהופעה שערך בשבוע שעבר בחולון הגיעו כמעט 400 אנשים. רובם נחשפו לקטעים שהוא מעלה בעצמו ברשתות החברתיות. "יש לי שמונה וחצי מיליון צפיות בחודש. זה ממש שינה לי את החיים. ואז, בעצם בגלל הרשתות, אני לא צריך לעשות טלוויזיה, כי החשיפה שלי מספיק גדולה כדי להביא קהל לקופות של הסטנד-אפ".
ללוי אין פחד במה והוא אישי ונגיש גם באולמות גדולים. הוא שולף מהר, אמן הפינג פונגים המהירים עם טיפוסים בקהל, גם כשהתמהיל אקלקטי: חייל במילואים, סבתא ונכד, בחור אל-הורי ויתום שהגיע עם הוריו המאמצים. את הפוליטיקה הוא מעדיף להשאיר בחוץ. "אני מודע לתפקיד של הסטנד-אפ, זה לא מדיום סאטירי. זה הומור ששובר גבולות, מפרק את הקהל מצחוק ולא מחנך את הקהל לדעות מסוימות. הקהל שמגיע אליי מכיל את כל החברה הישראלית - שליש דתיים, והשאר חילונים ומסורתיים. אני משאיר בחוץ כל קונפליקט פוליטי, מגיע להם ליהנות".
ובאופן אישי? אתה נניח הולך להפגנות?
"אני הולך להפגנות עכשיו וגם הלכתי להפגנות נגד הרפורמה המשפטית, כי אני רוצה לחיות בדמוקרטיה. אשתי הולכת כל יום לצומת ומחזיקה תמונה של חטופים כדי שהם לא יירדו מסדר היום. הבת שלי למדה ביסודי עם אביתר דוד וגיא גלבוע-דלאל. בכל פעם שאשתי חוזרת מהצומת ומספרת שעצרו לידה וקיללו אותה, ואני חושב על ההסתה במקומות כמו ערוץ 14, שמחרפנת אנשים במדינה לא שפויה, וזה שובר לי את הלב. איך אפשר לקלל משפחות של חטופים? הילדים האלה הם הילדים הכי חמודים והכי ישראלים והכי של כל אחד מאיתנו. זה סתם מקרי שהם שם ולא הבת שלי. אין לי ספק שצריך לעשות את העסקה, ובמידת הצורך לחזור להילחם עד השמדת חמאס - אחרי שהם יהיו בבית. אין שום משמעות להבטחות שמדינת ישראל תיתן לארגון טרור שסוחט אותה, זה לא מחייב, לא חוקית ולא מוסרית. אבל להשאיר אותם שם, זה חטא יהודי שאין עליו כפרה".
המלחמה שינתה את דעתך בקשר לדברים מסוימים?
"ה-7 באוקטובר לימד אותנו זה שצריך לחזור לעסוק בערכים. לא בפייק-ניוז ולא בתדמיות. ויש ערכים בסיסיים שאני חוזר אליהם - אם מישהו רוצה להרוג אותי, רוצה לרצוח את הילדים שלי או לפגוע בעם שלי - אז הוא אויב, ומדינת ישראל צריכה להגיע אליו ולנטרל אותו לפני שהוא עושה את זה. זה דבר שהממשלה והצבא שכחו לפני 7 באוקטובר, וגם אנחנו כעם לא דרשנו כמו שצריך מההנהגה, ושילמנו על זה מחיר כבר. מצד שני, אם מישהו רוצה לחיות איתי בשלום - אז באהבה ובשמחה. אני חושב על כל הערבים שהתגייסו לצה"ל וחילקו אוכל לחיילים או סתם תמכו במדינה שלנו - בן אדם ערכי לא יפנה להם עורף. והמנהיגים שלנו הם ההיפוך מערכים - כל מה שאנחנו מקבלים מהם זה הסתה ותירוצים".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.25
