מיכאל קליין רק בן 23 אבל כבר יש לו פז"ם מכובד בכתיבת שירים. "את השיר הראשון הכתבתי לסייעת בגן", נזכר בנם של הסופרת שירי ארצי והשחקן יפתח קליין, והנכד של שלמה ארצי. "קראו לו 'בין הרוחות והשדים'. אולי אמא שלי שמרה אותו איפשהו".
אם הרוחות והשדים הסתננו לשירו של ילד בן ארבע, זה סימן שהם היו קיימים גם מחוץ לשיר.
"כנראה. הייתי ילד מורבידי כזה, אהבתי רוק כבד, וזה היה מצחיק ומשונה. ילד כל כך צעיר וכל כך קודר".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
הוריו, הוא מספר, קיבלו את טעמו המוזיקלי ברגשות מעורבים. "אבא ניגן בסלון את התקליט של 'איירון מיידן' כשהייתי בן ארבע והרגשתי שהוא משמיע את זה במיוחד בשבילי. פתאום הבנתי מה אני רוצה לעשות ומי אני. אחר כך הלכנו יחד להופעה של 'מטאליקה' ואמא הרגישה צורך עז להחרים לי את צמיד הניטים שקניתי עם סבתא ביפו. אמא גם קילפה מקירות החדר שלי את הפוסטרים של הגולגולות, היא חששה שאלה תכנים יותר מדי קודרים לגילי".
מאז, לדבריו, הוא השתנה. "היום אני אדם שמח הרבה יותר מכפי שציפיתי להיות. היו לי שנים של טבע יותר עצוב וגם של חיבוב הנטייה הדכדוכית. היום אני אוהב את החיים הרבה יותר מאשר את המוות וגיליתי שגם בשמחה יש עומק. היא מוציאה לעצמה שם רע בקרב משוררים ואנשים שחושבים שיש עומקים מיוחדים ביגון ובייסורים".
מתי התחלת לשמוע את השירים של סבא?
"מלידה. אני זוכר את היציאה של 'שפויים', ב-2007. זה היה האלבום הראשון שלו שיצא כשכבר הייתי על פני האדמה. היה לנו דיסק שלו בבית וניגנו אותו בסלון המון. הוא זכור לי כמו התנגנות רפטטיבית והייתי משוגע עליו, במיוחד על השיר 'האמיתי'. בשנה האחרונה יצא לי להאזין לו וצחקתי מהטקסט".
והוא מדקלם את סבא שלו לאט ובהטעמה: "תעשה כל יום דבר כן/ שמאז ומתמיד מפחיד/ היום אתה חי, מחר מת/ ההווה זה העתיד./ שכח את הפקולטות/ שכח את הפגיעות בך/ תשתדל לחיות בסוטול/ הודו רחוקה אבל תיסע".
הבנת מה זה פקולטות וסוטול?
"ברור שלא, אבל הרגשתי שזה טקסט רוחני שבאיזשהו אופן ממלא אותי. הייתי פספוס בן ארבע וחצי ושרתי את כל המילים בתחושה של חיבור עמוק".
התחושה הזו אולי ניבאה במשהו את השיר 'מישהו אחר', שמתפרסם עכשיו בספר שיריו הראשון, 'השמרטף מדבר על עצמו', שיצא בהוצאת 'הבה לאור'. ספרון דקיק, נועז ומיוחד. השיר הזה נכתב, לדבריו, באחת הסטלות הראשונות שחווה. "כשהתפכחתי מאותה סטלה נכנסה לי המחשבה שהשתניתי, ומיד הגיע לי החשק לשאול אנשים אם אני שונה, אבל ידעתי שלא השתניתי מבחינה חיצונית ושכנראה מדובר בשינוי של החוויה הפנימית, ומי יכול להעיד על זה? ואז הגיעה לי השורה פרי דמיוני, 'בלילה באו גמדים ופירקו את אמא מפרק-מפרק'. זה שיר על ילד שפוחד שבלילה מחליפים את אמא שלו ומרכיבים אישה שנראית ונשמעת ומתנהגת בדיוק כמוה, אבל היא לא אמא שלו".
איך סבא שלך הגיב לשיר הזה, ובכלל לספר?
"הוא מתרגש, יחסית. כמעט את כל השירים הוא מכיר מיום היוולדם. בשיחות שלנו יש הרבה 'זה מזכיר לי משהו שכתבתי'. זה חלק אינטגרלי מהיחסים שלנו. לפעמים, כשהקראתי לו שיר, ראיתי שהקשב שלו מתפזר. הוא אינדיקטור מעולה למה מעניין ומתי זה נגמר. אין בו העמדת פנים. את השירים היותר-מוזרים הוא מבין פחות, אולי כי הם בוסריים יותר ואולי כי אני מוזר ממנו. כך או כך נראה לי שהוא מבין אותי"
אתה מבין את השירים שלו?
"נראה לי. אני לא מבין את האמירה שהוא כותב נורא לא ברור. אני גם לא חושב שיש לה סימוכין במציאות, בהתחשב בכמה אנשים מבינים אותו מספיק. בשירה יש מטאפורות ודימויים מתעתעים, אתה יכול להגיד דבר אחד ולהתכוון לדבר שונה לחלוטין. אני אוהב את זה שלא הכל מובן, זה משאיר את הקורא מנחש, לא ממקום שכלי, אלא ממקום חושי-אינטואיטיבי. אף פעם לא יצאתי מאלבום של סבא בתחושה של לא הבנתי. לדעתי, לא להבין זה לא 'לא הבנתי מה המשמעות', אלא 'לא הבנתי מה הבנאדם הזה רוצה ממני'. ואצל סבא, תמיד יש לי תחושה שאני מבין ומרגיש מה הוא רוצה ממני ומהעולם".
לא רק סבא ארצי מרחף מעל התלתלים של קליין. נדמה שכל השושלת רובצת על כתפיו ושהוא, למרות גילו הצעיר, בקיא ומתורגל בחוקי המשחק. "ברור שאילולא הייתי הנכד של והבן של, לא הייתי מקבל כתבה על ספר ראשון, ועוד ספר שירה. מצד שני, מעכשיו עליי להוכיח שלכל דף יש מה לומר".
כמה זה קשה להימצא במקום הזה?
"אני לא רואה את הקושי, אולי מפני שמעולם לא הייתה לי משפחה אחרת ואולי מפני שאני מאוד אוהב אותה. הייחוס המשפחתי הוא הדבר הראשון שיגידו עליי, אבל אף פעם לא התרגשתי מהעובדה שמסתכלים עליי בגלל סבא שלי".
5 צפייה בגלריה
מיכאל קליין. "אף פעם לא התרגשתי מהעובדה שמסתכלים עליי בגלל סבא שלי"
(צילום: איליה מלניקוב)
זה גם פתח דלתות אחרות? חברתיות, רומנטיות?
"אף פעם לא נטיתי לצאת עם בחורות מהסוג הזה. בעיניי זה גם לא עניין סקסי עד כדי כך, ואם זה סקסי אז זה לא משהו שמחזיק ליותר מכמה שניות. אני לא חושב שגדלתי מתחת לענן יוצא דופן של פרסום, בטח שלא ברמה קיצונית שגובלת בסבל, וזה עזר לי לרוקן הרבה אוויר מהבלון של השואו-אוף. הידקתי היטב את הברגים הפנימיים שלי כדי לא להתבלבל מתשומת הלב".
הוא בנם האמצעי של שירי ארצי - בתם הבכורה של מילכה ושלמה; ויפתח קליין - שחקן קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון. מעליו יהלי (26), "קולנוען ומוזיקאי, שניהל עד לא מזמן את קולנוע קנדה בפלורנטין ובעוד חודש אנחנו אמורים להוציא אלבום משותף", ותחתיו נעמי (14) ש"עכשיו התקבלה גם לתלמה ילין וגם לעירוני א', ועליה לבחור באיזו מגמת תיאטרון היא רוצה ללמוד".
אם מתחת לעץ תפוח אין שום צ'אנס למצוא אגס, מה הסיכוי שהנכד של שלמה ארצי יהיה רופא, מהנדס או פקיד בנק?
"הסיכוי קיים תמיד, אבל אף אחד עדיין לא ניצל אותו".
כמו אחיו הבכור הוא התחיל במוזיקה. "בגן חובה סבא קנה לי גיטרה חצי צעצוע. דפקתי על המיתרים שלה והפרעתי לתושבי הבית. רק בכיתה ב' התחלתי ללמוד מסודר. מההתחלה צירפתי טקסט למוזיקה שלי, אבל זה היה בצורת פזמונים. השירה נפתחה לי בכיתה ח', כשמצאתי על השולחן בסלון את הספר 'תת הכרה נפתחת כמו מניפה' של יונה וולך, והשירים הטריפו לי את הראש. בבת אחת התחלתי לקרוא הרבה ולכתוב הרבה. במשך כמה שנים בכלל לא כתבתי שירים מושרים, או שכתבתי שירה או שהלחנתי שירה של אחרים, אבל לא טקסטים שלי, היה לי שם איזה נתק".
מתי הפכת מילד שדופק על גיטרה למוזיקאי רציני?
"תמיד התייחסו ברצינות לכל מה שעשיתי. מתישהו בתיכון הופעתי עם סבא בקיסריה. הוא הציג את נכדו הגיטריסט בגאווה ובאהבה".
והאופציות של משחק לא היו מונחות על המגש שלך?
"לא ראיתי את זה כדיכוטומיה של מוזיקה או משחק, ובטח שלא כבחירה בין סבא לאבא. פשוט לא הרגשתי שחקן ולא היה לי עניין מיוחד לשחק. היום אני יכול לחשוב על זה".
מאז המפגש עם וולך הוא חלם על ספר ביכורים. "התאהבתי בשירה, ובתיכון, בכפר הירוק, מצאתי בשירה המון ביטוי לוגי והגיוני להסביר בו את עצמי לעצמי, לפרק ולהרכיב אותי. היו שנים של חלומות בלילה והיו שנים של חלומות בהקיץ ועכשיו, כשהספר על המדף, אני רואה את המרחק שבין הממד הגשמי של הוצאת הספר לבין המרקם החלומי. זו הסיבה שאני לא מסוגל לומר 'אני משורר'. יש בי יראת קודש".
לקראת סוף שירותו הצבאי כגיטריסט ומעבד מוזיקלי בלהקת חיל האוויר ("בשבוע הבא אני יוצא למילואים של אירועי הזיכרון") קליין פגש את "המשורר המבריק עמנואל יצחק לוי בהפגנה באיילון. קבענו פגישה, ובאתי עם מזימה סודית לתפוס לי אותו כעורך. הבאתי יותר מ-200 שירים, הוא קרא אותם בעין נורא חכמה והסכים לערוך. גם לעודד כרמלי, המו"ל, היו הערות מאירות עיניים. יכולתי להרשות לעצמי את הלוקסוס של הוצאה עצמית, אבל רציתי מו"ל ושמחתי כשקיבלנו קרנות. מבחינתי זה היה סוג של תו איכות".
המהדורה הראשונה של הספר כוללת 600 עותקים. לא פשוט להיות משורר בישראל.
"נכון, זה המצב. ההיסטוריה מלמדת ששירה מעולם לא הייתה הזרם המרכזי. עדיין יש קוראים, ולדעתי יש קוראים טובים, וכיום יש בה עניין מצומצם כמו בעבר. זה באמת קשה. שירה היא לא מדיום מתמסר, היא לא מתגמלת במהירות, וצריך קשב מיוחד כדי להקשיב לבן אדם שמנהל שיח עם עצמו ולא מנסה ללכוד אותך בכותרות. אז יש ציפייה נרקיסיסטית וילדותית לצאת אל העולם, להכריז 'הגעתי!' ולחכות למחיאות כפיים ולמחמאות, ויש ציפייה בוגרת יותר שאני כבר מרגיש אותה כמנת חלקי".
והיא?
"להגיד 'הגעת לעולם, כולם הגיעו לעולם ואתה צריך לעשות משהו מעבר להיותך בעצמיותך ובנכדיותך ובהקשריך באשר הם כדי לעניין מישהו'. הספר הזה לא נכתב כדי לגרום לאנשים להתעניין בי. הוא נכתב כדיאלוג שלי עם עצמי כדי לגרום לי להתעניין בי. השירה יושבת לי במקום מאוד דומה לאמונה באלוהים. כשאני רוצה להגיע אל הדבר שהכי קרוב לי לאמת, אני צריך להרגיש שאני לא נדרש לשום אדפטציה בעבור אף אחד על הדברים כפי שהם נהגים ונכתבים בתוכי. זה נקי".
מי הקורא הראשון שלך?
"אמא. היא תמיד אומרת מילים חמות וטובות, ואני באמת מרגיש שאני כותב בשפת אם. השירה היא אמצעי הקשר שלנו לאורך השנים וזו דרכי לחשוף ערוצים ונימים נפשיים בפניה ולעיניה. זו מלאכה של לספר ולא לספר, לגלות ולכסות, מלאכה של ביישנים".
כמה זה מביך כשהיא קוראת את השיר 'על אוננות אחת', שעוסק בפואטיקה של העניין באופן די מפורט, כולל נייר טואלט תלת-שכבתי?
"מביך מאוד, ולכן אני כותב על אוננות. אם זה מביך אותי כנראה שיש שם משהו שאני רוצה להתייחס אליו ולא רק מתוך הפרובוקציה. השער הראשון בספר הוא אוננות, השער השני הוא אהבה ואחריו באה פרספקטיבה אחרת שהיא מעל הדברים האלה. אוננות היא גילוי האדם את עצמו והאהבה היא גילוי אדם אחר וחשיפה בפני אדם אחר. לדעתי, אהבת עצמך וידיעת עצמך הכרחיים לפני האהבה".
הספר נפתח במילים האלה: "תעודת זהות קם הקליין שבמיכאל לתת עבודה והוא יודע את ייעודו (השורה הזאת מדגדגת בי פנימה כמו אצבע בתחת)..."
זה מזכיר לי את צביקה פיק המנוח, שהקפיד לדבר על עצמו בגוף שלישי.
"אצלי הדיבור בגוף שלישי לא בא לדבר על עצמי כדבר חשוב בצורה בלתי רגילה. הוא בא לדבר על עצמי כדבר חיצוני לי, כמו שאני מדבר בספר על גרי אקשטיין. הוא היה זמר ומוזיקאי נפלא, והקליט עם סבא שלי את 'פתאום שלא באת'. מותו הידהד לי את השיר הזה כסמל להתפיידות של עולם שלם, אז כתבתי על אמא ששוכחת לאסוף את הילד שלה מהגן. למי זה לא קרה?"
"המשבר הזוגי של ההורים היה מאוד יפה, מלמד ומעורר השראה. אני חושב שהם זוג מופלא שנותן לנו, הילדים שלהם, דוגמה מאוד יפה ליחסים, באופן שזה היה מדובר ביניהם, באופן שזה היה מדוברר מולנו ובאופן שבו הם חזרו"
לפני שנתיים נפרד הקליין שבמיכאל מליה, מי שהיוותה השראה לשירי הספר. "אהבנו, היה לי טוב, חזק ואמיתי, עכשיו הבאתי לה עותק. השירים הם שירים, הם לא דוקו. אנשים יכולים להתייחס לשירים איך שהם רוצים, חיי הם לא בלתי רגילים והמשפחה שלי היא לא שם העניין, ומי שיחפש רק את הצהוב - יחמיץ".
אמא שלך כתבה את 'סיפורים מן הפרידה' בעקבות המשבר הזוגי בין הוריך שסוקר בהרחבה, בטח לא קל להיות ילד בכזאת סיטואציה.
"המשבר הזוגי היה מאוד יפה, מלמד ומעורר השראה. ואני לא אומר את זה כדי להמתיק דברים מרים, אלא כי באמת אני חושב שהם זוג מופלא שנותן לנו - שלושת ילדיהם - דוגמה מאוד יפה ליחסים, באופן שזה היה מדובר ביניהם, באופן שזה היה מדוברר מולנו ובאופן שבו הם חזרו. אני חושב שגם אם הם לא היו חוזרים, מודל האהבה שהוצג שם היה מרשים וראוי".
האמנת שאמא ואבא יחזרו ותחגגו הפי-אנד?
"זה קרה כשהייתי בן 15, טינאייג'ר קול כזה שלא לוקח שום דבר ללב. כלפי חוץ, כמובן. עכשיו, השירים יגלו מה הרגשתי באמת".
