7 באוקטובר הוא מסוג אירועי ה"איפה היית כשזה קרה". קרול גיליגן הייתה בבית בניו-יורק, אבל יותר משהיא זוכרת היכן הייתה, היא זוכרת מה הרגישה. היא הייתה ילדה בלואר איסט-סייד של מנהטן כשהשואה השתוללה באירופה ואמא שלה שלחה אותה לבית ספר יהודי, כי למרות שהבית היה חילוני לגמרי, אמה חשבה שחשוב שהילדה תבין מי היא. עשרות שנים עברו מאז, בגיל 88 קרול גיליגן היא קצת פורסט גאמפ, באמת שראתה הכל, אבל טבח 7 באוקטובר החדיר בה פחד שלא הכירה. גיליגן הייתה בישראל הרבה פעמים, לבן שלה יש אזרחות כפולה, היא פעילת שלום עם לב יוקד והייתה חברה טובה של ויוויאן סילבר. גם שנה וחצי אחרי, מי שעשתה קריירה מפוארת מלמצוא את הקול שלה, מתקשה למצוא מילים. "יש לי כל כך הרבה חברים בישראל שמאמינים בשלום", היא אומרת, "ויוויאן הייתה אישה יוצאת דופן, פשוט אישה יוצאת דופן, מה שקרה הרס אותי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
שבועות ספורים לפני 7 באוקטובר יצא בארה"ב ספרה של גיליגן "בקול אנושי" — עדכון ל"בקול שונה", הספר הפמיניסטי פורץ הדרך שכתבה ב-1982. את יציאת המהדורה העברית היא לא יכלה להשאיר בלי התייחסות ספציפית לאירוע, או יותר נכון, לקשר שלו לעבודת חייה שמגדירה את הפטריארכיה כהמצאה ההרסנית של האנושות. בהקדמה ל'בקול אנושי' (שכתבה עם צבי טריגר, מעורכי הספר), מזכירה גיליגן ספציפית את מקרה התצפיתניות בעוטף שהזהירו והזהירו ואף אחד לא הקשיב להן.
"כשאומרים שהקונספציה נכשלה", היא אומרת, "למעשה אומרים שהפטריארכיה איכזבה את ישראל. הגבר, האבא שתמיד יודע הכי טוב, לא הגן על המדינה. גם התצפיתניות וגם נערות שאני עובדת איתן משתמשות באותן מילים, החשש להגיד משהו שייצר 'דרמה', או ויתור על דיבור כי אף אחד לא יקשיב או שיהיה לזה מחיר. הסיפור של התצפיתניות נתן משקל כבד מאוד לדברים ששמעתי מתלמידות בית ספר רגילות כאן".
אנחנו נוטות לפנטז שאם נשים ישלטו בעולם, המצב יהיה הרבה יותר טוב. יש לזה בסיס?
"מעולם לא בדקנו את זה. יש סיבה שבאמריקה מעולם לא הייתה נשיאה, היה אפילו נשיא שחור לפני נשיאה. אתיקת האכפתיות עדיין נתפסת כאתיקה נשית ולכן נחותה, שולית ולא רלוונטית ב'עניינים של גברים', כמו ביטחון לאומי ושלטון. מה הטעם במנהיגות של נשים אם אין להן קול? אלוהים נתן לאדם אישה שתהיה 'עזר כנגדו', כי הוא הבין שהגבר צריך פרטנרית שתהיה שווה לו. זו הייתה נקודת הפתיחה הנכונה לאנושות, אבל מאותו רגע הלכנו בדרך הלא-נכונה ואז מגיע 7 באוקטובר כי אנשים לא הקשיבו לנשים".
ראינו גם קולות שאמורים להגן על נשים, אבל לא גינו את האלימות המינית הקיצונית של מחבלי חמאס נגד נשים ישראליות בטבח 7 באוקטובר, למרות העדויות, הדיווחים והחקירות של 'הניו יורק טיימס' בנושא. ג'ודית באטלר, אחד הקולות החשובים בשיח המגדרי, לא רק שלא גינתה, אלא אף תקפה את ישראל, קראה למחבלי חמאס לוחמי חירות, וביקשה לראות הוכחות לאלימות הקיצונית שהופעלה נגד הנשים שעונו, נאנסו, נורו ונדקרו.
"נפגשתי עם נשים שעוסקות בנושא הזה מאז 7 באוקטובר ואני מייעצת לסטודנטית באוניברסיטת ניו-יורק, שהפרויקט שלה מתמקד בשבירת השתיקה סביב מה שקרה לנשים שם. אם היו פמיניסטיות שהצדיקו את מה שחמאס עשו, הן יצאו מדעתן. אבל הרוב המכריע של הפמיניסטיות, בוודאי אלה שאני מכירה אישית, נחרדו ממה שקרה, פעלו להציף את זה בכל מיני פורומים, ואף אחת מהן לא הצדיקה את המעשים הנוראים האלה. השתיקה של ארגוני נשים באמת הייתה מזעזעת, אבל כולנו עבדנו קשה כדי לשנות את זה".
פרופ' קרול גיליגן נראית היום בערך כפי שנראתה בשנות ה-60 וה-70 כשהייתה חוקרת וכותבת רדיקלית ששינתה את עולם הפמיניזם. עדיין מאוד חדה, ועדיין עם לב בוער שלוקח ללב את כל מה שקורה. מי שהחלטת רו נגד ווייד להפיכת ההפלות לחוקיות ב-1973 הייתה המשגר לקריירה שלה, יושבת עכשיו בדירה מרווחת ועמוסת ספרים המשקיפה על וושינגטון סקוור פארק בניו-יורק, ולא מאמינה שהיא רואה תגובת-נגד פטריארכית כל כך קיצונית ב-2025.
"זה כל המאבק עכשיו באמריקה. זו הסיבה שהנושאים המגדריים כל כך מתסיסים. לא חשבתי שאי פעם יהפכו את רו מול ווייד. מכל הדברים שהיו צריכים לעשות, למה הפלות? כי זה הכל מגדרי. הם לא יכולים להעביר חוקי פיקוח על נשק במדינה שבה אלפי אנשים מתים מירי, אבל היה כל כך חשוב לבטל החלטה שנתנה לנשים קול לגיטימי? או קחי את האובססיה סביב טרנסג'נדרים, זה הרי פחות מאחוז באוכלוסייה, למי בכלל אכפת, אבל המגדר זה כל העניין עכשיו".
למה?
"כי בדמוקרטיה, המגדר אינו רלוונטי. בדמוקרטיה לכולם יש קול. הפטריארכיה מבוססת על שליטה מגדרית והיא אנטי-דמוקרטית".
טראמפ הוא הפטריארכיה מכה בחזרה?
"אין שאלה, זה לא מעודן במיוחד".
אבל הוא לא היה מנצח בלי הרבה קולות נשים. בעיקר נשים לבנות.
"זה כל כך מטריד שיותר מ-50 אחוז מהנשים הלבנות הצביעו לו ב-2024, כשהן יודעות שהוא ייקח מהן זכויות. אלה לא רק הפלות, זו שליטה בסיסית על הגוף שלך. עם כל מה שאני יודעת על פטריארכיה, זה עדיין זיעזע אותי, באמת חשבתי שכל נושא זכויות הרבייה יכריע את הבחירות. זו אמא שלך, זו אחותך, זו אשתך. נשים מתות. חשבתי שנשים ייצאו בהמוניהן להצביע לקמלה האריס, כי כבר היום אי-אפשר לסמוך על קבלת טיפול רפואי שגרתי לנשים ב-22 מדינות, אבל בסוף פחות נשים הצביעו לקמלה מאשר לג'ו ביידן".
איך קורה דבר כזה?
"חשבתי על כתבה של רייצ'ל אביב המצוינת ב'הניו יורקר', בעקבות הגילויים שלפיהם בעלה של אליס מונרו התעלל בבת שלה ולמרות זאת היא נשארה איתו. רייצ'ל הסבירה איך הידיעה על ההתעללות השפיעה על הכתיבה של מונרו, אבל היא לא עשתה שום דבר נגד זה במציאות. במקום זאת אליס כתבה את הסיפור הקצר 'ונדליזם', שמתאר אישה שנשארת עם גבר שמתעלל בילדים שבהם טיפלה. האישה הזאת מסבירה את זה לעצמה בשאלה הרטורית, 'מה זה לחיות עם גבר, אם לא לחיות בתוך הטירוף שלו'. הכוונה היא שנשים מזהות את הטירוף, אבל איכשהו מרגישות מוגנות על ידו, ואולי זו הסיבה שנשים תמכו בגבר כמו טראמפ. חלק מהן ראו את הגברים בחייהן נמצאים במשבר גדול וחשבו שאם טראמפ יעזור להם, אז זה שווה. טראמפ אמר לנשים, 'אני אגן עליכן, אם תרצו ואם לא', והרבה נשים חשבו שזה מה שהן צריכות".
זה מתחבר לטיעון אחר שלך, שלפיו הפטריארכיה קשורה גם לגיל. טראמפ הוא האבא הזקן שיודע הכל ויגן עלינו.
"כן, נשים גדלות לחשוב שהקול של הגבר הוא קול הסמכות. 'הוא יודע יותר טוב. למרות שהוא מושחת ולמרות שאני רואה שהוא נכשל בלי הפסקה, הוא עדיין יודע יותר טוב'. זה, אגב, נכון גם לגבי בנימין נתניהו. שניהם כאלה".
קרול גיליגן נולדה ב-1936 בניו-יורק. סבא וסבתא שלה הגיעו בסוף המאה ה-19 ממזרח אירופה, "ממש בלי כלום", ובנו בית בלואר איסט-סייד המיתולוגי, שהרגיש אז כמו אירופה של אותם ימים. המשפחה כללה שורה ארוכה של רבנים יהודים גרמנים, אבל אבא ואמא של גיליגן יצרו בית חילוני. "המשפחה של אבי נתפסה בהונגריה, אז ההורים השאירו את הדת מאחור. אבל הייתי ילדה בזמן המלחמה ואמא שלחה אותי לבית ספר עברי שלוש פעמים בשבוע. ספגתי כל כך הרבה, זה היה נפלא. חזרתי הביתה ולימדתי את ההורים איך חוגגים שבת. הייתה תקופה שאפילו ידעתי עברית".
לפמיניזם הגיעה גיליגן ממש במקרה, למרות שבדיעבד היא מניחה שזה תמיד היה הייעוד שלה. "זה התחיל כשלימדתי באוניברסיטת שיקגו באמצע שנות ה-60 עם חברה טובה, נעמי ויינשטיין, והיא שמה לב שכולנו מלמדים באותו קורס גדול, אבל לגברים קראו 'עוזרי פרופסורים' ושילמו להם שכר X ולנשים קראו 'מדריכות' ושילמו שכר Y".
4 צפייה בגלריה
''כל כך מטריד שיותר מ-50 אחוז מהנשים הלבנות הצביעו לו ב-2024''
(צילום: REUTERS/Brian Snyder)
בסוף שנות ה-60 כבר הייתה גיליגן אמא צעירה לשלושה בנים וגרה בפרבר של בוסטון. היא ניסתה להרוויח קצת כסף על ידי הוראה בהרווארד עם הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, שלמד אצל בתו של פרויד, אנה, ועם לורנס קולברג, הפסיכולוג שחקר את ההתפתחות המוסרית. העבודה עם שני כוכבי-על אקדמיים כאלה לימדה אותה הרבה, אבל גם עוררה בה את התהייה: איפה קולות הנשים במחקרי הגברים המפורסמים?
"הייתי האישה היחידה בבית שלי. בעלי, שלושה בנים, כלב זכר, חתול זכר, כולם בהרווארד היו זכרים. בדיוק אז בית המשפט העליון אישר את חוקיות ההפלות והנשים שדיברתי איתן בכלל לא עסקו בצד המוסרי, כן חופש הפלות, לא חופש הפלות; הן דיברו על מי יטפל בתינוק הזה. זה היה כל כך שונה מהקול של הדיון הציבורי סביב הפלות, שונה מתיאוריות של התפתחות מוסרית ופיתוח זהות שהיו אז והגיעו רק מגברים. אז כתבתי מאמר שנקרא 'בקול שונה' וחשבתי שרק אני שומעת אותו".
"תסתכלי על ממשל טראמפ. לשר ההגנה, פיט הגסת', ולשר הבריאות, רוברט קנדי ג'וניור, יש היסטוריה של התעללות בנשים, ולא רק שזה לא פגע בהם — נראה שזה אפילו עזר. לטראמפ עצמו כמובן יש היסטוריה ארוכה כזו. זו התגובה למי-טו, ישר לפרצוף, במהירות ובאכזריות"
מתברר שלא. המאמר הפך ויראלי בימים שבהם אף אחד לא ידע מהו תוכן ויראלי. על המאמר בנתה גיליגן את הספר "בקול שונה", שיצא ב-1982 ובו טענה כי נשים וגברים ניגשים לשאלות מוסריות בדרכים שונות. מצד אחד, זו הייתה כנראה הפעם הראשונה שבה האפשרות שלנשים יש בכלל קול משלהן עלתה לדיון, מצד שני, היו שטענו נגדה כי היא מנציחה סטריאוטיפים נשיים של חמלה, אמפתיה ואכפתיות. השמרנים, כמובן, בכלל חשבו שהיא מנהלת מלחמה נגד גברים.
הספר הפך לרב-מכר מיידי. הרווארד מינתה אותה לפרופסור/ית הראשונ/ה של האוניברסיטה ללימודי מגדר. ב-1994 עבר חוק השוויון המגדרי שאסר על אפליה בכיתות, שנתיים לאחר מכן, נבחרה גיליגן על ידי המגזין 'טיים' לאחת מ-25 האנשים המשפיעים ביותר בארה"ב. כשהספר יצא, נציג המכירות של ההוצאה לקח את גיליגן לארוחת צהריים. "לא לגמרי הבנתי למה. הוא חיכה עד שהגיע הקפה ושאל, 'למה הספר נמכר כל כך?'"
ב-40 השנים שעברו מאז, המשיכה פרופ' גיליגן ללמד, כתבה, הרצתה, ובעיקר חקרה גם בנות וגם בנים. העבודה הזו הובילה אותה לכתוב את 'בקול אנושי', שיוצא עתה בישראל בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתרגום יסמין הלוי, והוא למעשה עדכון ל'בקול שונה'. כאן אומרת גיליגן כי הקול האנושי הוא גם של נשים וגם של גברים, והוא שונה מהקול הפטריארכלי.
"הספר הזה הוא מעין שיחה שאני מנהלת עם קרול שכתבה את "בקול שונה". מה שבזמנו נשמע כציטוט של קול נשי, כולל על ידי, הוא למעשה קול אנושי. נאבקתי במה שהיה קריאה שגויה שלי. כשכתבתי את 'בקול שונה', התכונות שאנחנו משייכים לגבריות נתפסו אז כמו נקודת השיא של ההתפתחות: רציונליות, אוטונומיות, לא להיות תלוי באף אחד. זה כבר לא ככה ובגלל זה הפאניקה של הפטריארכיה היום. זו הסיבה שאנחנו רואים עכשיו מאבק גלוי בין דמוקרטיה לפטריארכיה, כי הפטריארכיה תלויה בשמירה על איום של אלימות גברית ושתיקה של נשים".
עידן מי-טו אמור היה לשנות את כל זה, לא?
"הוא שבר משהו, ולכן הגיעה תגובת-הנגד. תסתכלי על ממשל טראמפ. לשר ההגנה, פיט הגסת', ולשר הבריאות, רוברט קנדי ג'וניור, יש היסטוריה של התעללות בנשים, ולא רק שזה לא פגע בהם — נראה שזה אפילו עזר. לטראמפ עצמו כמובן יש היסטוריה ארוכה כזו. זו התגובה למי-טו, ישר לפרצוף, במהירות ובאכזריות".
הגישה שלך, שגברים ונשים נולדים עם אותו סט של רגשות ותכונות וזה הכל שאלה של חינוך וסביבה, יותר אמפתית כלפי גברים מזו של מרבית הפמיניסטיות.
"עשיתי עבודה ארוכה מאוד עם בנים ואני אמא לשלושה בנים, ואני באמת חושבת שהפטריארכיה היא לא איזו גזירה משמיים. כן, זו גישה עם תקווה עמוקה, כי אני מאמינה בקול האנושי".
אז פמיניזם עוזר גם לבנים?
"אין שאלה. פמיניזם בעיניי הוא תנועת השחרור הגדולה. זה גם אינטרס של בנים".
ועדיין שמרנים אומרים שאת מנהלת מלחמה נגד בנים.
"לימדתי בנות, ומתברר שזה אומר שאני נלחמת בבנים. ניסיתי לעודד את הכוח של בנות צעירות, וגם לעבוד עם בנים צעירים כדי לעזור להם לשמור על הרגישות יוצאת הדופן שאיתה נולדו, וזו מלחמה נגד בנים? אני מנסה ככה להפוך בנים לבנות?"
אבל אם שמעת את זה ב-1975 ובתחילת שנות ה-2000, ואת שומעת את זה היום, זה מרגיש כאילו לא עשינו כזו התקדמות.
"התקדמנו. יש תמיד תגובות-נגד כי הפטריארכיה היא כוח עצום, אבל התקדמנו. אני זוכרת שראיינתי נשים מיד אחרי שבית המשפט העליון העביר את פסיקת רו נגד ווייד, והדבר הגדול והחדש לגמרי ששמעתי מהן היה פקפוק בכל התפיסה שלפיה הן חייבות לחשוב כל הזמן רק על אחרים. אמרתי להן, אם זה נכון ומוסרי להיות אמפתי ולהגיב לצרכים ולדאגות של אנשים אחרים, למה זה אנוכי לעשות אותו דבר עבור עצמך? ואישה אחרי אישה ענתה לי, 'שאלה טובה'. היעדר אנוכיות, שנחשב תמיד להתגלמות הטוב הנשי, הוא בעייתי מוסרית. כשאישה הופכת עצמה ל'לא אנוכית', ללא קול או צרכים או תפיסות משלה, זה לא סימן לטוב לב, אלא אקט של ויתור".
איך מחסלים את הפטריארכיה כשהיא קטנה?
"אפשר לחנך בנים לאמץ בלי פחד את החלקים של עצמם שסומנו כקודים נשיים, את העדינות שלהם, את האינטליגנציה הרגשית. נתקלתי בילד קטן בן 4-5 שאביו פגע בו. האבא באמת התחרט, והילד הקטן הזה אמר לו, 'אתה מפחד שאם תרביץ לי, אז כשאהיה גדול אני ארביץ לילדים שלי'. ובמקביל שמעתי ילדה בת 11 אומרת לאמא שלה, 'למה את מחייכת כשאת עצובה?' יש פה את הקול הרגיש של ילד בן ארבע ואת הקול החזק של הילדה בת ה-11, והפטריארכיה מדכאת את שניהם. ילדים לומדים מה הם צריכים לעשות כדי להיות גברים, ובנות לומדות מה הן צריכות לעשות כדי שיאהבו אותן. אלה דברים שפוגעים ביכולות ההתייחסות האנושיות הבסיסיות, זו תקיפה של המערכת החיסונית של הגוף האנושי".
קרול גיליגן מודאגת מאוד מהמצב בארה"ב ומהעתיד. "אני חושבת שכולם בהלם ממה שקורה פה כל יום, כל שעה. אני שומעת אנשים אומרים, 'בסדר, יעברו ארבע שנים'. לא, לא, אני לא יודעת אם יהיו בחירות חופשיות בפעם הבאה. זה מרגיש כמו גרמניה בשנות ה-30. לא חשבתי שאראה דבר כזה". את החרדה היא מפרקת בהמשך עבודה יום-יומית בגיל של הרבה אחרי פנסיה. "יש לי בית, יש לי אנשים, יש לי כלב, אני עומדת לפרסם רומן, ויש לי עבודה חלומית כי אני מלמדת באוניברסיטת ניו-יורק ונמצאת בקשר עם צעירים. צריך להמשיך בכל הכוח עד הסוף".
זה בודד להיות פמיניסטית פורצת דרך?
"לפעמים. אף אחד לא אוהב להיות מותקף. אולי זה הרקע שלי כבת יחידה, אבל אני דואגת שתמיד יהיו אנשים סביבי. זו אחת הסיבות שכל כך שמחתי על מי-טו, כי לאורך שנים רבות הותקפתי והייתי רוצה שנשים אחרות יבואו אז ויגידו, 'גם אני', אבל אף אחת לא באה".
האם אי פעם ניפטר מהפטריארכיה?
"אין ברירה, כי אם לא, כנראה שלא נשרוד".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
