על השטיח האדום בפרמיירה בניו-יורק לסדרה בינלאומית חדשה בכיכובה, בין פלאשים וחיוכים מפורסמים, איילת זורר ביקשה להזכיר שלא הכל זהב, או סתם סבבה. על דש שמלתה היא ענדה אקססורי שלא משדרג לוק ולא מצב רוח: סיכת החטופים. "זה שיח שחייב להיות במקום הראשון. הם לא נושא פוליטי", היא פוסקת. "לא הייתה שאלה אם אני עונדת סיכה או לא. גם לא ממש דיברו איתי על זה פרט לשני כלי תקשורת ששאלו אותי מה אני חושבת על זה. ניו-יורקים יהודים אמרו לי תודה רבה, כי בשבילם זה כאילו להביע איזושהי גאוות יחידה כזו, אבל בשבילי זה לא קשור לזה, אלא לכך שיש עדיין חטופים ושצריך להעלות את הנושא הזה לדיון".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
איך את מסבירה את העובדה שרק שני מקומות דיברו איתך על זה?
"אני לא יודעת. יכול להיות שזה לא נושא שמעניין את כולם כמו שאנחנו חושבים. ויכול להיות שהם באו לחגוג משהו, והם לא היו בעניין של פוליטיקה, וזה לא תחום שמעניין אותם לדבר עליו".
3 צפייה בגלריה
איילת זורר בלהיט של ''דיסני'', ''דרדוויל: נולד מחדש''
(צילום: ג'ובני רופינו, באדיבות אמזון פריים)
חתמת על עצומת אמנים שקוראת להחזרה מיידית של כל החטופים והפסקת המלחמה. בישראל הדבר הזה כן הפך פוליטי.
"האנשים האלה חפים מפשע, הם ישבו בבית שלהם בבוקר ונחטפו. אם אנחנו מפנים להם גב - מה זה אומר על עולם הערכים שלנו? אז יגידו לי, 'אוקיי, את לא מבינה מהחיים שלך, את בחוץ לארץ'. אבל זה כואב לכולם. כולנו פועלים מתוך כאב ופחד לעתידנו ולעתיד ילדינו. אני מבינה גם את האנשים שקשה להם עם זה, שאומרים 'זה מחיר מופקע', אבל את הציווי הזה אי-אפשר לקחת מאיתנו, מהעם הזה. אם לא מחזירים אותם אז אנחנו לא גוף אחד יותר, לא יחידה אחת חזקה. זה מה שהלב שלי אומר, ושם אני נמצאת. אז אי-אפשר להתעלם מהקול של אלה שחוששים. אבל צריך להזכיר להם - זה לא על חשבונכם. זה לא פוליטי".
מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר תפסה את זורר הרחק מהמולדת, בביתה שבלוס-אנג'לס. "אחרי ארוחה גדולה עם מלא אנשים, מלא כיף, מלא שמחה, כשסיימתי לשטוף כלים ושמתי את עצמי שנייה על הספה לנוח. השעה הייתה אחת בלילה אצלנו, פתחתי את הרשתות החברתיות והתחלתי לראות ידיעות מוזרות, תיאורים ראשונים ממסיבת הנובה. פתחתי טלוויזיה ישראלית, גלעד (לונדובסקי, בן זוגה של זורר ואבי בנה, ר"א) התיישב לידי ואמרתי לו, 'משהו מוזר קורה'. הייתה לי תחושה כזאת של סרט, עם איזו ידיעה פנימית שזה לא סרט, שאני רואה מציאות. נשארנו ערים עד שלוש-ארבע בבוקר, זה היה נורא. מתכתבים עם אנשים, אנשים שאני מכירה התחילו לבקש עזרה, במשך כל אותו שבוע קיבלתי כל מיני סרטונים שאנשים שלחו לי כי רצו שזה יגיע לאנשים מסוימים, או שאפרסם, והיו לי על הטלפון כמה דברים מאוד קשים".
איך זה לחוות את הדבר הזה כישראלית שחיה מחוץ למדינה? אני מניחה שיש לזה רבדים אחרים של קושי.
"זה רבדים אחרים של קושי, כי את לא יכולה להיות שם לעזור ברגע הזה. אחותי נסעה לדרום להתנדב ולעשות קטיף, חברה אחרת שלי בישלה לאנשים, מי שבחר להיות במצב של נתינה ואחווה ואחדות חזר מהפעולות האלה עם תחושה של התרוממות רוח לצד הטראומה. וכשאת מבחוץ את לא יכולה ללכת להתנדב, מה שאני יכולתי לעשות זה לעזור בתרומות בשני מקומות שהם בלב שלי. הראשון זה כפר נהר הירדן, פרויקט שחי על תרומות ומאפשר לילדים עם מחלות קשות לחוות ילדות. בזמן הזה הם לקחו מפונים, פתחו בית ספר זמני בשביל להם מענה, ואז נפל שם טיל והייתה התרמה גדולה בשביל לבנות שם מקלט. במקביל גיליתי שיש קושי נורא גדול בארץ בתחום התמיכה הנפשית. אז פניתי לבית החולים הרצוג בירושלים ששם יש מחלקה גדולה לפגועי טראומה, וביקשתי לעזור במה שאפשר, גם בהעלאת המודעות. אז את עושה מה שאת יכולה, אבל זה לא ללכת ברגליים לקטוף עגבניות. זה אחרת״.
ובסוף את יוצאת מהבית ואת בלוס-אנג'לס. אנשים לא סוחבים את אותו פצע.
"אני זוכרת שכשאבא של בן הזוג שלי נפטר והוא חזר לעבודה אחרי השבעה הוא אמר לי שהעולם מתנהל כאילו כלום, שיש פער בינך ובין החוויה הכלל-אנושית כרגע. באיזשהו אופן זאת הייתה גם החוויה שלי".
איפה הפער הזה בלט?
"אני זוכרת את עצמי עומדת בגינה עם שכנים שלי ומדברים על מה שקרה. ואנשים שואלים אותי שאלות, ואני פתאום מוצאת את עצמי במקום של המסבירה הלאומית בזמן שאני בחוויה רגשית מאוד אישית שלא מצליחה עדיין להפוך למילים. כאמא, וכמי שאמא שלה ניצולת שואה, אז החוויה היא בכמה רמות. הדבר הראשון שעולה חוץ מהצער הנורא זו התחושה שאי-אפשר להיות בטוחה בעולם הזה. זה מאוד מערער. עם זאת, אני חייבת להגיד שהיו גם המון אנשים שפנו אליי בתמיכה ובאהבה, ועצם זה שהם רצו להבין ולשמוע וללמוד היה מאוד מרגש בעיניי. אנשים על יבשת אחרת שלא קשורים ליהדות, לא קשורים לישראל".
3 צפייה בגלריה
''את עושה מה שאת יכולה, אבל זה לא ללכת ברגליים לקטוף עגבניות. זה אחרת''
(צילום: רפי דלויה)
וכישראלית מצליחה בעולם את נדרשת לתפקיד המסבירה הלאומית, נבחנת גם על ידי הישראלים וגם על ידי הקהילה שלך והחברות שמעסיקות אותך, זה חתיכת דבר.
"אני חושבת שבישראל חווים את הטראומה נורא-נורא חזק, ומי אני? קטונתי. אז אוקיי, אני צריכה להסביר ולדבר את התחושות שלי או את החוויה המשפחתית שלי במובן של הארץ שממנה באתי, ואנשים לא רוצים את כל התמונה. אין להם את כל המידע. זה הרבה יותר מורכב. קשה לי לשים את זה במילים ולהגיד לך איך זה עובד. אני יכולה להגיד לך שבאתי לעבודה ושחקן ביקש ממני שאסביר לו מה קורה, והסברתי לו, ומצד שני, הלכתי לארוחת ערב עם מישהי שאני עובדת איתה שגם ביקשה לשמוע, למרות שהיא נמצאת על המפה בכיוון אחר לגמרי. אז אני יושבת עם אנשים ומשוחחת איתם. אין לי את הפריבילגיה במירכאות כפולות של לשנוא ולא להקשיב. כי כשאנחנו לא מקשיבים אז אנחנו רק מייצרים עוד שנאה ועוד היפרדות".
בעולם מראים גם את מה שקורה בעזה, מה שמפחית אהדה לישראל. כאן לא מהדהדים את זה כמו שם. חמלה לצד השני נתפסת כמעט כבגידה.
"שמעי, זה הגיוני שמי שחווה את זה כל כך קשה וטראומטי לא מסוגל כרגע לראות זווית אחרת. זה נורא טבעי, אי-אפשר לצפות למשהו אחר, את מבינה? אנחנו לא הדלאי לאמה".
שואלים אותך שאלות על הצד הפלסטיני? על המחיר בעזה? את נתקלת בזה בראיונות?
"כן, אבל ממש לא בראיונות. לפעמים שואלים אותי, כי מישהו יכול לראות תמונה מזעזעת של ילדים מעזה ולשאול אותי שאלה על זה. את מבינה, אנחנו לא מקבלים מדיה מסוימת, אנחנו רואים את כל התמונה באיזשהו אופן. ויש אנשים שאומרים לא מעניין אותי לראות את כל התמונה, כי כרגע כואב לי הפצע, אז אני מלקק את הפצע שלי, אני לא מלקק את הפצע של מישהו אחר. אבל בתור מישהי שנמצאת בחוץ ומדברת עם אנשים שרואים גם אינפורמציה אחרת, ואני לא מדברת על אינפורמציה שקרית בהכרח, אלא פשוט תמונות קשות, אז כן, שואלים. אבל לאחרונה אני כבר לא נתקלת בשיחות כאלה. יש דיונים אחרים כרגע על הפרק".
הישראליות יכולה להשפיע לרעה על קריירה של שחקנים בעולם?
"תראי, העולם כולו עכשיו עובר טלטלה, לא רק ישראל. נכנסנו לעולם AI, אמריקה משנה את התנאים של הדולר ושל הסחר. באירופה יש שינויים מהותיים, סטרימינג לא עושה אותה כמות של סרטים וטלוויזיה, הכלכלה משפיעה על איכות החיים של אנשים. זיהום האוויר עולה, השריפות, הטייפונים, דברים גדולים קורים בעולם, אז העיסוק בדבר הזה הוא קטן בעיניי".
אי-אפשר להתעלם מהשריפות שחרכו את לוס-אנג'לס. זה התקרב אלייך?
"גם במקרה הספציפי הזה לא הייתי קרובה, ארבעה ימים לפני כן עזבתי את הבית עם מזוודה לארבעה חודשים של צילומים, ובן הזוג שלי היה אמור להצטרף אליי. ואז פרצו השריפות, ואמרתי לו, אני מרגישה שאולי אתה צריך להישאר בבית, כי אנשים עמדו עם צינורות והשפריצו על הבתים שלהם בשביל להציל מה שאפשר. היה לנו מזל מטורף שהבית שלנו מספיק רחוק ומוגן על ידי כבישים מהירים. אבל אני לא יכולה לתאר לך את כמות האנשים שאני מכירה שהבית שלהם נשרף, כל החפצים שלהם הלכו, הם יצאו עם תיק בקושי. זה היה לא צפוי. אנשים לפעמים עברו משריפה אחת לעוד שריפה, כלומר פינית את הבית שלך לתוך האוטו, ואז אנשים התחילו לפרוץ למכוניות, אז גם היית צריך לפנות את האוטו לבית שעברת אליו עכשיו, וגם את הבית הזה היה צריך לפנות. זה מה שקרה לקבוצה ענקית של אנשים שאני מכירה".
חברים מתקשרים אלייך ומבקשים להגיע אלייך עם הדברים שלהם?
"נכון. אצלנו גרה עכשיו בחורה שנשרף לה הבית. את מבינה, מתחוללים בעולם דברים נורא-נורא קשים וכל מה שצריך זה להגיד תודה".
בישראל לא ביקרה זורר מאז פרוץ המלחמה כי בשנתיים האחרונות היא עובדת ללא הפסקה וללא הנחות סלב. שתי סדרות גדולות גרמו לה לנדוד בין צילומים: "בית דוד", סדרת דרמה היסטורית שמספרת על קורותיו של דוד המלך, זורר מגלמת שם את אחינועם בת אחימעץ, אשתו של שאול המלך. "אני מאוד מתחברת לסיפור ההיסטורי שלנו ללא קשר לדת. הסיפור הוא סיפור רוחני, של אדם המתגבר על אתגרים. אני מתחברת לזה מתוך מקום של אמונה פנימית".
את הראיון הזה אנחנו מקיימות בזום מדירתה בניו-יורק, שם היא מתגוררת בזמן הצילומים ל"דרדוויל: נולד מחדש" של מארוול, שחזרה להפקה מחודשת תחת דיסני פלוס, ואחרי שזורר למעשה נדרשה להיפרד מהתפקיד של ונסה פיסק, זוגתו של הנבל הראשי. "בעצם היו שלוש עונות של מארוול תחת נטפליקס שהסתיימו לפני שבע שנים. כשעלה הרעיון לחדש את הסדרה, הם יצאו מנקודת הנחה שהם רוצים משהו חדש רק עם שני השחקנים הראשיים - צ'ארלי קוקס ווינסנט ד'אונופריו, שהוא חבר טוב שלי ושחקן אדיר. לקחו אותם, כתבו סדרה בלי שאר השחקנים ופשוט התחילו לצלם. ואז הייתה שביתת תסריטאים, הייתה להם הזדמנות להסתכל בחומרים, והם הבינו שהם לא הולכים בכיוון הנכון. הם עשו מהפך, שיחררו את הכותבים ואת היוצרים, לקחו כותב ושואו-ראנר חדש, וכולנו נקראנו לדגל. מבחינתי התפקיד של ונסה כבר היה שייך לעבר, איחלתי לכולם הצלחה ואמרתי שאתגעגע. ואז יום אחד קיבלתי טקסט סודי מציפור קטנה שאמרה לי, 'את יכולה לדבר רגע?'"
"חוויתי המון בקריירה שלי גברים שלא הקשיבו לנשים, אז היה צריך להתבטא בצורה עדינה או לא להתבטא בכלל. אבל אני מרגישה עם השנים שזה הולך ומשתפר, כי אני גם פחות מייצרת התנגדות, זה לא מפחיד אותי אז זה לא מייצר פחד, אז זה לא מייצר אגרסיה, זה פשוט טיעון אמנותי. נקודה. אני מציעה שינויים שמשרתים את התמונה הגדולה"
שמחת?
"וואו, מאוד. זה כיף לחזור לעבוד על תפקיד שאני מכירה עם אנשים שאני אוהבת, אבל היה גם חשש. הרי לקחו את הנעליים שלי, נתנו את זה למישהי אחרת, ועכשיו הן חוזרות להיות הנעליים שלי, זה מוזר. מיד טסתי לניו-יורק והתחלנו לעבוד, והיה מאוד מעניין כי בעצם עברו שמונה שנים מאז שגילמתי את הדמות הזו, והשתניתי. ונסה היא עכשיו אישה בוגרת, היא מנהלת את האימפריה, היא הרבה יותר מניפולטיבית ומסוכנת. התמימות שהייתה לה, של אישה שמנהלת גלריה, פתאום בכלל לא הייתה, והיה לרגע קושי להיכנס לזה מחדש. אז לקח קצת זמן, אבל מהרגע שצעדתי על הסט זה הרגיש בבית, כמו להיכנס לאמבטיה של מים חמימים, זה לא היה חדש".
איך זה לשחק דמות כזאת?
"זה מלמד אותי להיות כזאת. כי אני אישה בכפכפים וג'ינס, ופתאום להיות האישה הזו שהולכת עם נעלי עקב זה נותן לך איזו תחושה ואפילו עוצמה מסוימת שאני כאיילת לא מרגישה. לי יש נטייה להתכנס ולהיות יותר מבוישת כשאני צריכה להתבלט פיזית. אז עכשיו אני הולכת לפרמיירה וחושבת לעצמי - ונסה".
ולהיכנס לנעליים של אישה מניפולטיבית?
"זה נורא מעניין, כי היא כתובה בצורה מאוד מסוימת. הכותב הוא גבר, הוא כתב אותה מנקודת המבט הגברית שלו על אישה עם כוח. ואני בעבודה שלי צריכה למצוא את המקום שאני מתחברת לדמות, ותודה לאל שהוא נתן לי את הספייס לעשות את זה. מבחינתי יש בינה לבין בין זוגה יחסים סימביוטיים. הוא הדונאט והיא הפנים של הדונאט, היא לא יכולה להיות בלעדיו. היא יכולה להוציא מישהו להורג אבל בו-זמנית אין לה מעטפת נוקשה. כל מה שהיא עושה - היא עושה מתוך אהבה, לא מתוך שאיפה לכוח, שזו תפיסה גברית בעיניי. היא לא עושה את זה כדי להיות עשירה או כדי שיהיו לה תיקים יקרים ונעליים יקרות, זה משרת אותה, אבל זה לא מה שהיא צריכה. מה שהיא צריכה זה להגן בכל מחיר על מה שיש לה, שזה הוא והיא והם. והיה לי ולכותב דיון על זה".
היכולת לבוא לכותב ולהגיד "אני לא מסכימה עם איך שכתבת" ולשנות את זה היא תוצאה של ותק? של ביטחון? של ניסיון?
"שמעי, חוויתי המון בקריירה שלי גברים שלא הקשיבו לנשים, אז היה צריך להתבטא בצורה עדינה או לא להתבטא בכלל. אבל אני מרגישה עם השנים שזה הולך ומשתפר, כי אני גם פחות מייצרת התנגדות, זה לא מפחיד אותי אז זה לא מייצר פחד, אז זה לא מייצר אגרסיה, זה פשוט טיעון אמנותי. נקודה. אני מציעה שינויים שמשרתים את התמונה הגדולה. אני גם כותבת המון שנים, יש לי ארבעה פרויקטים בתהליכים כאלה ואחרים, אז גם פיתחתי איזו ראיית מבט מעבר לשחקנית. התפתחתי מאוד, וכשאת מתפתחת כבן אדם את מתפתחת גם כשחקנית".
היום את פחות מרגישה שהקול הנשי צריך להיות טיפה יותר חזק כדי שיקשיבו?
"הקול הנשי עד עצם היום הזה צריך להיות יותר חזק כדי שישמעו אותו. חזק זו לא הדרך להגיע, כי חזק דווקא לפעמים יוצר התנגדות, אבל כן, הוא צריך לחזור לפעמים יותר מפעם אחת או להסביר יותר או בעדינות, אבל אני מרגישה שברגע שהרעיונות טובים אז הבן אדם שאת עובדת מולו לומד להעריך ולסמוך עלייך. אני לא יודעת למה, אבל לגברים יש יותר התנגדות מלנשים. כשאני עובדת עם נשים אין התנגדות, לא חשתי את זה עם סיגל אבין (תסריטאית ויוצרת הסדרה בכיכובה של זורר, 'לאבד את אליס', ר"א) המהממת והחד-פעמית. כשאת עובדת עם אישה אין את הדבר הזה שאתה צריך טיפה להיזהר, לא לאיים, לא להידחף. אני כל כך מחכה לעבוד עם עוד נשים. אני גם חושבת על בימוי כבר הרבה זמן".
סיפרת שחלית בעבר בסרטן והחלמת. איזה מקום הדבר הזה תופס בחייך היום?
"היה לי סרטן בבלוטת התריס שהביא הרבה פרופורציות. הוא לימד אותי שהכל שברירי, והיום תודה לאל אני בריאה והכל טוב. בראייה לאחור זה היה רגע של התעוררות. במזרח אומרים שפרח הלוטוס המרהיב גדל מביצה עכורה, כמשל לצמיחה מתוך כאב".
וגם בזום, המקום שבו אדם מסכים לוותר על פוטוגניותו, זורר יושבת עם הבייגלה הזה, השקוף ושאי-אפשר להסביר במילים, מעל הראש. יפה לאללה, ומובכת כשאני אומרת לה שזה מרגיז. בת 55 בהוליווד, המקום שבו ההתבגרות הנשית נשלחת להסתכלות ולשיתוק. תובנות, ניסיון חיים והתפתחות רוחנית זה נהדר, אבל העיקר מרקם המצח. "פתאום אני מגיעה לסט בתור האישה הבוגרת", היא מודה, "אני מסתכלת על השחקניות בנות ה-25 והן כל כך יפהפיות, כל כך זוהרות, אבל עם זאת, אני גם רואה את הדרך שיש להן לעבור בחיים כשחקניות, כנשים, ואני שמחה על מקומי. כי אני לא בהיסטריה. אני לא צריכה להוכיח את עצמי כל הזמן. כי יש לי אותי. הצמיחה וההתפתחות הפנימית הוכיחו את עצמן. זה הצד הטוב של המטבע הזה. יותר תאים מתים, אבל יותר דברים אחרים מתגלים. הייתה לי שיחה עם קבוצה של חברות שחקניות פה בניו-יורק, בנות 50, שדיברו בדיוק על זה, על השינוי, על המעבר. מצד אחד, יש איזה קושי, חלק דיברו על זה שהן לא כבר לא מושא וסיפור האהבה. אני בתוך עצמי לא מסכימה עם זה, כי אני משחקת עכשיו מושא אהבה, אבל עם הגיל את רואה את זה פחות ופחות".
שאת כבר לא גיבורת הרומן.
"כן. אבל מצד שני, את משחררת את הצורך להוכיח, את הצורך להקסים, את משחררת את זה, זזה לשלב הבא, או להיות שחקנית וואו שעושה את העבודה שלך ויש לך כבר כלים, את יודעת מה עובד ומה לא עובד, או באמת ללכת לדבר הבא. אני מסיימת את הפרויקט ויותר מעניין אותי לחזור הביתה ולסיים את התסריט שלי. מרגש אותי לקבל מונולוג ולכתוב לכותבים 'אפשר לדייק את זה יותר, להביא את זה למקום אחר', ולעשות איתם הלוך-חזור, ואז כשמגיעים לצילומים זה פשוט מעולה כי הבאנו את זה למצב יהלום. פחות מעניין אותי שיחשבו שאני חמודה, אני כבר לא מרגישה שיש בי מערבולות. אני מצליחה לראות נקי".
ובהוליווד זה מתעתע, כי נשים לא נראות בגילן.
"זה נכון. נשים שלא מתעסקות בלהיות על המסך לפעמים לא נראות אותו דבר, למרות שאני מתהלכת פה בניו-יורק ובלוס-אנג'לס ונשים שומרות על עצמן. הן יכולות, יש להן את הזמן ויש להן את הכסף".
אותך המראה מעסיק?
"תראי, אני יודעת שמה שמוביל אותי בחיים האלה זה ערכים. נקודה. אם אני צריכה לעזור לעצמי קצת להיראות יותר טוב ולשמור על זה וללכת להתאמן ולאכול יותר טוב ולעשות מדיטציה ואת האבן גוואשה המטומטמת הזאת, אז אני אעשה את זה. כי זה יעזור לי להדהד את הערכים שלי בעבודה שלי, כי העולם ממשיך להתנהל בצורה שהוא מתנהל עם הערכים של העולם הזה, והעולם הזה הוא לפעמים שטוח. אבל אני עדיין יכולה לשמור על איזה גזרת גבולות שעובדת לי, אבל לא בטירוף, לא שהמפלצת הזאת תאכל אותי, אלא שאני אשלוט בה. אני במושכות המרכבה הזו, זה לא להפך".
יש דברים על המסך שבא לך לשחק בהם?
"אני נורא אוהבת את הסדרה 'סילו', וכמובן 'הלוטוס הלבן' שאני חושבת שאין שחקן בעולם שלא היה רוצה תפקיד בזה עם כותב כזה שמאבחן את האנושות בצורה כל כך מעניינת. אבל שוב, אני גם נורא רוצה שהדברים שאני כותבת ויוצרת ייצאו לדרך. בין אם זה סרט אנימציה קצר שאני עובדת עליו, בין אם זה סרט ישראלי ובין אם זו סדרה באמריקה. זו שאלה שחוזרת, 'היית רוצה לעשות את ליידי מקבת'?' אז היום אני אומרת, אולי דווקא הייתי רוצה לביים את זה. אני קצת עוברת מסלול, או מתפתחת, או מרחיבה מסלולים. נראה לי שאני כבר שם".
