כששלמה ארדינסט חזר מהשבי המצרי אחרי מלחמת יום כיפור, אף קצינה לא ניגשה אליו בעדינות עם חיוך, ברחובות לא חיכו לו עם דגלים ואיש לא קרא לו לפתוח משחקי כדורגל במגרשי הספורט. במקום זאת הוא זכה לקבלת פנים צוננת ומיד נלקח לחקירות קשות, שבהן נאמר לו שהוא אחראי למה שקרה לו ולחיילים שלו. "אני שמח שהיום מקבלים את מי שחזר בצורה אחרת", הוא אומר, "כי אף אחד מהם לא אשם. אבל בסופו של דבר, אי-אפשר להשוות את השבי. גם אצלנו היו עינויים, בעיקר לקצינים ולטייסים. אני לא יודע איפה הייתי לפחות בשבועיים וחצי הראשונים. גם לא תמיד הייתי בהכרה. היו תקופות שלא הגבתי בגלל רעב, צמא, ממכות, אבל זה היה המפלט הכי טוב. הרעב היה גדול, הייתי חותך פיתה לחתיכות קטנות כדי שתישאר הרבה זמן, הם היו שופכים את המים על הרצפה כדי שנלקק אותם כמו כלבים, אבל אני אמרתי, 'אני עדיין קצין ישראלי ואני לא אעשה את זה'".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
שלמה ארדינסט היה רק בן 21 כששירת כמפקד פלוגה. הוא בטח לא חלם אז שסיפורו יהפוך לסדרה והשחקן דניאל גד יגלם את בן דמותו ב"המזח". לקראת העבודה על הסדרה הוא ביקש לפגוש את ארדינסט כדי להבין טוב יותר את הדמות. "אמרתי לו שיש לי כמה שאלות וביקשתי שניפגש לקפה קצר", מספר גד. "הוא הגיע והיה חיבור מיידי בין הנפשות שלנו. אמנם יש בינינו פער גילים, אבל יש בינינו גם הרבה במשותף. אני חושב שהמשמעותי ביניהם זו העובדה שאבא שלו ניצול שואה וגם סבא שלי, ולשניהם היו סיפורים קשים ומעוררי השראה. יצא שבמקום לשבת חצי שעה, ישבנו חמש שעות. נוצר בינינו חיבור עמוק, ועד היום אנחנו שומרים על קשר. לפעמים אנחנו עושים שבתות ביחד, הולכים לבית כנסת, ארוחות שבת".
"המזח" הייתה אמורה לעלות לשידור ב-9 באוקטובר 2023. כבר נערכה פרמיירה חגיגית, מחיאות כפיים והתרגשות כללית של הצוות. אירועי 7 באוקטובר דחו הכל. ולאחר ששובצה לשידור לפני כמה חודשים, נדחתה בפעם השניה. שנה וחצי אחרי ב-27.4, יעלו חמשת הפרקים שלה ב-כאן 11 ובכאן BOX. כשהסדרה סוף סוף תעלה לאוויר, יש לה גם הקשר אקטואלי מכאיב.
הסיפור מבוסס על ההתרחשויות במוצב מבודד על גדות תעלת סואץ, שמצא את עצמו מכותר על ידי המצרים במלחמת יום הכיפורים. במשך שבוע שלם נלחמו החיילים בגבורה, עד שנכנעו ונפלו בשבי. כחמישה חודשים הם ספגו עינויים קשים ולבסוף ששוחררו בעסקת חילופי שבויים. התמונות של חיילי המוצב הולכים לכיוון שוביהם המצרים, ובהם גם הלל אונסדורפר שנשא עימו ספר תורה, התפרסמו בכל העולם והפכו לאחד מסמלי המלחמה שישראל פחות רוצה לזכור. ארדינסט זוכר היטב את הימים ההם. "ביום שקיבלתי דרגת סגן הודיעו לי שאני אמור להיות מפקד של פלוגה שתחזיק את שלושת המוצבים הדרומיים בתעלה, שזה בערך 14 קילומטר, בעיקר מול העיר סואץ. אף אחד לא חשב שתהיה מלחמה, אז נתנו את התפקיד לסגן צעיר וטרי".
בימים הם היו משחקים שש-בש בחולות, בלילות מביטים על הירח שהשתקף בתעלה. אבל כל הפסטורליות הזו לא הצליחה להרגיע את ארדינסט, שמספר שהרגיש כל הזמן זמזום טורדני מהצד המצרי. "ארבעה ימים לפני המלחמה, אלוף פיקוד דרום הגיע לבקר. עשיתי לו סיור והראיתי לו שבמקום מאות חיילים שלנו יש רק עשרות, ולאורך הקו יש עשרות אלפי חיילים מצרים וטנקים ונגמ"שים. הוא אמר לי, 'זה כלום, זה תרגיל שעומד להסתיים ביום ראשון. אתה יכול להוציא חיילים הביתה'. בפנים פחדתי, קצין מודיעין במוצב אמר שיש התרעות חמות, אבל אלוף הפיקוד הרגיע אותנו".
כשאתה מספר את זה אי-אפשר שלא לשמוע את התצפיתניות אומרות "ראינו אותם על הגדר ולא הקשיבו לנו".
"נכון. ראינו אותם מתעצמים ומתעצמים. גם האלופים ראו, כי זה מרחק של 300 מטר, כל כך קרוב שהם לא יכלו להסתיר כלום. אבל האמנתי שאם האלוף אומר, הוא בטח יודע. אז הוצאתי הביתה את מפקד המוצב והביאו לי קצין אחר, שלדעתי לא הספיק ללמוד את הדרך מהמיטה שלו לעמדת הפיקוד. גם 50 שנים אחרי, כואב לדעת כמה חבר'ה נהרגו שם סתם. וחבל שזה חזר על עצמו אחד לאחד".
גד, 34, התחיל את הקריירה שלו כמעט לפני 20 שנה במחזמר 'אוליבר', ומאז לא הפסיק לעבוד. בין השאר כיכב בסרטים 'מפריח היונים' ו'מקוללים' ובסדרות 'גאליס', 'סוסי פרא', 'השוטרים' ו'שבאבניקים', שמסיימת את עונתה השלישית (ראיון עם אלירן מלכה, היוצר - בעמוד 8 במוסף זה). 7 באוקטובר התערבב לו עם הבדיה על הסט. "בין יום כיפור ל-7 באוקטובר יש הבדל משמעותי - אז זה היה צבא מול צבא, ועכשיו זה ארגון טרור של מפלצות מול משפחות תמימות ואזרחים", אומר גד. "אבל אין ספק שיש גם הרבה נקודות דומות. כשהתעוררתי בבוקר 7 באוקטובר מהאזעקות, עוד לפני שאמרתי 'מודה אני', יצא לי מהפה: 'בבקשה אלוהים, רק לא כיפור שתיים'. ברור שזה היה בגלל שחייתי סיפור מסוים במשך חודשים".
אתה חושב שהעבודה על הסדרה שינתה את איך שאתה רואה את המלחמה הנוכחית?
"ראיית המציאות שלי השתנתה קודם: עשרה ימים לפני שהסדרה הייתה אמורה לעלות, בשכונה שבה גרתי ליד כיכר דיזנגוף, היה את הבלגן סביב התפילה הציבורית ביום כיפור. זו באמת הייתה אחת מנקודות השפל והקרע הגדולות בתוכנו. זה יצר אצלי דיסוננס מאוד עמוק בין תחושת השליחות שהרגשתי, כשותף שהולך לספר סיפור על גיבורים, לבין המאבקים הפנימיים שמסביבי, שכאילו שוכחים מה עברנו כדי שנוכל להיות פה. הרגשתי שזה הולך להתפוצץ לנו בפנים. אמנם לא חשבתי שזה הולך להגיע כל כך מהר ועם ריבית דריבית, אבל היה לי ברור שברגע שאנחנו בקרע כזה גדול - הביטוי החיצוני שלו יהיה חייב לבוא.
"בהמשך, דווקא מאותה כיכר שאבתי השראה, כשמספר ימים אחרי זה ראיתי איך היא מתמלאת באנשים מכל קצוות האוכלוסייה, חלקם אולי גם נפגשו באותה תפילה ביום כיפור, וכולם אורזים קרטונים של חסד לכל הארץ".
אתה מאמין שיכול להיות פה טוב יותר?
"כן. כל אחד יכול להשפיע על הסביבה הפרטית שלו. מתחילת המלחמה הופעתי בכל הארץ עם האלבום שאני מוציא, פגשתי אנשים מכל הסקטורים. ראיתי כמה חסד עושים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך הגענו למצב שהלך הרוח החברתי נקבע על פי הערוץ שצופים בו. הרצון שלנו לידיעה מובן, בטח במדינה שנלחמת, אבל יש את הגבול שמייצר חרדה. בסוף, יכולת ההשפעה על הסביבה שלנו היא הרבה יותר אפקטיבית ויעילה מעוד ידיעה בחדשות שמוציאה את הרוח מהמפרשים".
גם ארדינסט מעדיף להתרחק משידורי חדשות. תמונות המלחמה מחזירות אותו אחורה, בפלאשבק מוחשי מדי. "עדיין עולות לי התמונות. אני נזכר בחברים ששוכבים אחרי שהם נהרגו. 50 שנה לא מוחקות את זה. בעיקר כמפקד, אתה לרגע לא מרגיש נקי במאה אחוז מאשמה. אני בטוח שזה קורה להרבה מהמפקדים שאכפת להם. הדברים האלה לא עוזבים".
ולראות את החטופים חוזרים משם לזרועות פתוחות, בניגוד לאיך שקיבלו אתכם, גם מציף?
"ראשית, אני שמח שהפיקו לקחים מהדרך שבה קיבלו אותנו. חלק מזה בזכות העמותה שלנו, 'ערים בלילה', לשבויי מלחמת יום הכיפורים, שזכיתי להיות בין המייסדים ולהיות יושב הראש שלה. היום יודעים שצריך ישר לגשת לשיקום, יש אנשי מקצוע שמקבלים את החוזרים ויודעים איך להפגיש אותם עם משפחה וחברים. אצלנו זה היה הפוך - את רוב החיילים שחזרו שלחו למפגש קצר מאוד עם המשפחות ומיד לקחו לחקירות קשות וזה מאוד פגע בנו. רוב החבר'ה נחשדו בכך שלא לחמו מספיק, שאולי ספגו אידיאולוגיה מהשובים והם כבר לא נאמנים. רבים הרגישו שבמקום לבקש מהם סליחה על ההפקרה שהייתה ערב יום כיפור, מאשימים אותם".
מה היה שונה ממה שקורה היום?
"זה היה צבא מול צבא. תקופת השבי שלנו הייתה יותר קצרה, אמנם הייתי מבודד כל התקופה בתא קטן ונפרד, אבל היה לי חלון, לא הייתי בתוך מנהרה, ואם להיות הוגנים, לקראת הסוף התנאים השתנו - זכיתי לפגוש קצינים מצרים שלחמו באזור שלנו וביקשו לדבר איתי. הוציאו אותי לפגישה עם דוקטורים מהאוניברסיטה בקהיר ואז גם שמעתי מהם שנפתח הפתח לשלום. בשבת האחרונה, בשביל יחסי ציבור, לקחו אותי לבית כנסת בקהיר, לפגוש כמה מזקני הקהילה שעדיין היו שם. גם היציאה משם הייתה אחרת - לפני שהמראנו לישראל, שני קצינים מצרים עלו למטוס של הצלב האדום וקראו לי. חשבתי שהולכים להשאיר אותי, אבל כשהתקרבתי אליהם הם הצדיעו לי ונתנו לי עיתונים עם תמונות הלחימה על המוצב, סידור ולוח שנה. אז לפחות הייתה פרידה מכבדת, ולא בצורה מבישה כמו שראינו עכשיו, שהעמידו את החטופים שלנו בכיכר העיר והמשיכו להתעלל בהם במפגן שנאה גדול. אז ההבדל הוא גדול, ומן הסתם השיקום של החוזרים היום יהיה הרבה יותר קשה וארוך מהשיקום שלנו. אבל התקווה היא שהגופים שמטפלים בהם יותר טובים ומשוכללים מבעבר".
דניאל, מה עניין אותך לדעת כשפגשת את שלמה?
"אחת השאלות ששאלתי את שלמה היא איך הוא יצא מזה. הוא סיפר לי על ההרצאות שהוא עשה בארץ ובחו"ל. לימים הוא הבין שזה חלק מהטיפול שלו - הפריקה והעיבוד. אני אשתף את שלמה שהייתה לי מחשבה שאולי מפגשים של החטופים עם שלמה וחבריו יוכלו לתת להם השראה ותקווה, שהם יראו איך אנשים שחזרו מהשבי מצליחים לחיות חיים מלאים".
שלמה, יצא לך לפגוש אנשים שחזרו?
"האמת שדי התנתקתי. שנים ליוויתי את המשפחות שהבנים שלהן נעדרו מהקרב על סולטן יעקוב. ואם אתה רוצה או לא, המטען שלהן נכנס אליך. קיבלתי אותות גם מהגוף שלי וגם מהסובבים אותי להיות קצת מאחור".
אתם חושבים שהיום, אחרי מה שקרה, אנשים יראו את הסדרה באופן אחר?
גד: "אין ספק. עד 7 באוקטובר זה היה סיפור מעניין על משהו שקרה לפני 50 שנה. עכשיו הצופים ירגישו שזה ראי למה שקורה מסביב. יש גם את הרובד של ההשגחה הפרטית. גם לנקודה הזו יש אחיזה במציאות שלנו היום. למשל ליל התקיפה של איראן, כשטונות חומרי נפץ נשלחו לכיוון המדינה אבל לא הייתה אף פגיעה בנפש. אלו דברים שהם מעל השכל".
ארדינסט: "זה שהסדרה עולה בעיתוי הזה דווקא יגביר לדעתי את התודעה ואת ההבנה שחייבים ללמוד מההיסטוריה. חייבים ללמוד לקחים, לא רק כדי להביא אשמים לדין, אלא ובעיקר כדי שזה לא יקרה פעם נוספת".
