דני ראובני לא ישכח לעולם את הרגע שבו פגש לראשונה במשרד ההפקות שלו ושל אחיו את זוהר ארגוב. וגם לא את המשא ומתן הנמרץ שניהלו איתו על חוזה האמנים הסטנדרטי. “מגיע בחור גבוה, צנום, עם נעלי אצבע, לא מגולח, שיער גולש ארוך, עיניים שקועות, מבויש”, הוא נזכר. “ואז הוא אומר: ‘אני זמר, יש לי מאסטר שהקלטתי במועדון הברווז’. קראתי למאיר”.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
מאיר ראובני: “שאלתי: ‘מי אתה?’ ענה: ‘זוהר עורקבי’. אמרתי לו: ‘נדבר על השם שלך אחר כך’. עקרונית, שמענו כל אחד שבא אלינו, כי אף פעם לא ידענו מאיפה תגיע ההצלחה. אחי דרורי עמד לידי, והוא מבין במוזיקה. שמתי את הקסטה. התחיל לעשות מוואל וכיביתי את הטייפ. הוצאתי לו ישר חוזה. זאת הייתה פעם ראשונה שזמר קרא את החוזה בעיון ואמר: ‘מה זה? שבע שנים אני חותם לך? מה אני, עבד שלך?’”
איך הגבת?
“אמרתי לו: ‘אתה יודע שאתה חוצפן? אני הולך לעשות ממך זמר’. ענה: ‘לא חותם’. אמרתי: ‘קח את הקסטה וצא מפה’. והלך. אחי דרורי צעק עליי: ‘מה עשית?’ אמרתי לו: ‘שב בשקט ואל תתערב’. בביזנס יש דרך להתנהל. אני הייתי אחראי על כל ההפקות, אם זמר מתחיל איתי ברגל שמאל ‑ אני מבקש שילך. באותה תקופה היו לי את איציק קלה, ניקולס, אהובה עוזרי ועוד. אבל זוהר היה שונה מכולם. חריף מאוד”.
ומה נגמר עם החוזה?
“חזר אחרי חצי שעה, מוכן לחתום לשלוש שנים. אמרתי לו: ‘קח את הקסטה וחפש מי שיעבוד איתך. להרים אמן זאת עבודת פרך, ומי שהעליתי יברח לי?’ יצא, חזר, חתם ואמר: ‘אבל יש לי בעיה, אין לי איפה לישון’. עניתי: ‘אדאג לך’. ‘אין לי נגנים’ - ‘אארגן לך’. ‘אין לי כסף’ - ‘קח 100 דולר’. ‘גם אין לי אמרגן’ - ‘אני אהיה האמרגן שלך’. אשר אחי עוד לא היה אז בעסק בכלל.
“פתאום נכנס למשרד אסיר משוחרר: ‘אהלן זוהר, מה נשמע? תן לי כמה לירות’, וההוא מוציא לו 600 דולר. קולטת? אמר לי: ‘אל תתערב’. אמרתי: ‘אני אעשה ממך פריד אל-אטרש’ והוא אמר: ‘אבל הוא כבר מת’. עניתי: ‘גם אתה תמות’. שאל: ‘מתי?’ עניתי: ‘אני לא עובד אצל אלוהים, אבל כמו שאתה מנהל את החיים שלך, לא עוד הרבה זמן’. ידעתי שיש לי זמר של אחד ממיליון. פעם ב־50 שנה מוצאים זמר כזה”.
השבוע תעלה ב־HOT 8 הסדרה "מלכי הקסטות: האחים ראובני", שיצרו וביימו דליה מבורך ודני דותן (זמינה לצפייה ב־HOT8, ב־HOT VOD וב־NEXT TV), המשרטטת באמצעות סיפורם של האחים ‑ מאיר (82), המנכ"ל ו"המוח" של החברה, דרורי (77), המחסנאי, אשר (75), האמרגן, דני (73), מנהל המכירות והמפיץ, ואליצור (69), הצלם ‑ את מהפכת המוזיקה המזרחית בארץ. הם דווקא פחות מתחברים לשם הסדרה. "אנחנו לא מלכי הקסטות", רוטן מאיר. "אנחנו החלוצים של המוזיקה הים תיכונית".
הם גדלו בשכונת התקווה בתל־אביב. עשרה אחים (שישה בנים וארבע בנות) בדירת שני חדרים. התחילו מחנות קטנה בשוק, עם שני מכשירי "דאבל קסט" - שהפכו לתעשייה שמגלגלת מיליונים, שבה צמחו ופרחו גדולי הזמרים והזמרות של הז'אנר: צלילי הכרם, דקלון ובן מוש, אהובה עוזרי, שימי תבורי, ג'קי מקייטן, זוהר ארגוב, חיים משה, מרגלית צנעני, אבנר גדסי ורבים אחרים.
אבל המהפכה שהבעירה את המדינה הסתיימה בשריפה במשרדי החברה והובילה לפרידה ולנתק בין האחים. גם הראיון הזה מתנהל בשני חלקים. האחד עם מאיר ודני, השני עם אשר, בנפרד.
עוד לפני המחלוקת, הם חלקו חדר ואהבה למוזיקה. מאיר גילה את צלילי הבוזוקי בגיל תשע. "אני השלישי במשפחה. הבכורה ריקה ואחריה משה ז"ל, שמבוגר ממני בשנתיים", הוא מספר. "כשריקה הייתה בת 13, אבא בנה לי ולמשה יחידת דיור בחצר. היא הייתה צמודה לבית של משפחה מסלוניקי, שבמשך 364 יום בשנה (חוץ מכיפור) שמעו רק מוזיקה יוונית. ככה חייתי 14 שנים ולמדתי כל צליל".
בתחילה, ניהל עסק צדדי בחנות לתיקוני מכשירי אלקטרוניקה של משה, שבה עבד. "היו לי 500 תקליטונים, והתחלתי להקליט שירים ביוונית בקלטות קטנות, לפי הזמנה. אנשים היו מצלצלים ומבקשים שיר מסוים. הייתי היחיד בארץ. אחרי שלוש שנים פתחתי עם אשר ודרורי חנות לתקליטים, ודני, שהיה חייל, הצטרף אלינו ב־1973".
לעולם ההפקה והאמרגנות נקלעו במקרה, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אשר, שעמד להתחתן, נפצע במהלך חציית התעלה ובמהלך האשפוז התבשר שאחיה של ארוסתו, אלי ז"ל, נהרג ברמת הגולן. "בגלל האבל התחתנו בסוף ברבנות", הוא משחזר. "חבר מהשכונה הציע שנארגן מסיבה בבית עם 'השובלים' - להקת חפלות מכרם התימנים. הגיעו 80 איש, ובעצה עם מאיר הבאנו טייפ סלילים גדול והקלטנו למזכרת את ההופעה. מה שקרה זה שמשתתפי המסיבה התחילו לבקש עותק מהקסטה, התחלנו לשכפל וכך עלה הרעיון להפיק להם תקליט מקצועי.
"הפקתי לשימי תבורי שישה תקליטים בסך הכל, אבל שימי היה אסטרונאוט, רודף שמלות. הייתי קובע איתו צילום לאלבום, מחכים לו צלם ומאפרת והוא לא בא. 'איפה אתה?' 'קבעתי עם בחורה ברמלה'. אני מדבר איתו ביום ראשון בטלפון ואחרי יומיים הוא מתקשר אליי מניו־יורק: 'התחתנתי עם דוגמנית אמריקאית, ג'ניפר'"
"כשנולדה בתי אלינור, ע"ש הגיס שנהרג במלחמה, עשינו חפלה בסלון והפעם הגיעו דקלון והגיטריסט בן מוש והוצאנו להם תקליט ראשון: 'צלילי הכרם', עם השירים 'חסידה צחורה', 'סורו ממני' ועוד. בתקליט השני כבר צירפנו להם ככותב את אביהו מדינה".
איך הגעתם אליו?
"היה לי חבר שהעסיק אותו כשיפוצניק. הוא כבר כתב לפסטיבל הזמר המזרחי - אז ביקשתי שיכתוב לצלילי הכרם, שהפקתי להם שלושה אלבומים".
את אהובה עוזרי, שעבדה כמקוננת בהלוויות וכזמרת חפלות, גילה דני ב־1975. "יום אחד הגעתי לחברת גלרון, שהפיצה לנו את התקליטים, וראיתי מתחת לשולחן תקליטים בערימה. שלפתי משם תקליט ששלחה אהובה ושכב שם - כי היא לא הייתה מוכּרת. כששמעתי אותו, קניתי את כל העותקים שהיו להם. חילקתי אותם בחינם לחנויות ולבאסטות מדן ועד אילת, 'רק תשמיעו אותה', וככה היא קיבלה פוש".
מאיר: "אהובה עבדה אז כמרכיבת שיפודים במסעדה בכרם התימנים. כששמעתי את 'היכן החייל שלי', ישר אמרתי 'זה יהיה להיט', אבל התקשורת לא פירגנה לה, ליגלגו על העברית שלה. השמיעו את השיר רק בקול ישראל בערבית. התחלנו מלחמות עם רשות השידור על ימי זיכרון. 'יש יותר טוב מהשיר הזה? חייל שנהרג במלחמה וביקשו מאהובה לכתוב שיר לזכרו?' אבל לא רצו להשמיע אותה".
איך היא בכל זאת התפרסמה בסוף?
אשר: "הפקנו לה בדיוק אלבום חדש ואז בית"ר ירושלים זכתה בפעם הראשונה בגביע המדינה. שאלתי אותה: 'מה דעתך להקליט להם שיר?' ואז עלה לי רעיון לשלב בהקלטה את הקול של מלמיליאן ואת הגול המפורסם. והשאר היסטוריה. כשמנחם גולן חיתן את הבת שלו הוא הזמין את אהובה לשיר. היא מכרה מעל כל זמרת אחרת שהחתמנו".
אבל האחים לא נחו על זרי הדפנה והמשיכו להסתובב בערבים במועדונים ובדיסקוטקים בחיפוש אחר כישרונות. "את שימי תבורי (שמשון טוילי) ראינו בדיסקוטק 'הכריש' ברמלה והתלהבנו", נזכר אשר. "עומד בחור שני מטר גובה על במה של מטר, והקהל משתגע עליו. זמר עם 40 צילינדר בגרון".
מאיר: "אמרתי לו 'אנחנו מוכנים להשקיע בך, לשלם לנגנים, לעשות לך תקליטים’. החתמנו אותו לחמש שנים".
אשר: "חיפשנו לו כותבים איכותיים, היינו מוכנים לשלם הרבה כסף, אבל אף אחד לא רצה לכתוב לו. יום אחד שימי מתקשר: 'בוא לכיכר המדינה, יש לי מכּר: עוזי חיטמן'.
מאיר: “עוזי חיטמן בחור אשכנזי, איכותי, מוכשר, יפה תואר, נעים הליכות, כתב לו שיר: ‘יש לי תמונה’, שלחנו לגל”צ ולא עבר. קיטלגו אותנו בגטאות, בושה! היה גם את הלהיט ‘לילה בלי כוכב’, שכתב לנו עורך הדין של החברה יואל ריפל והלחין חיטמן, וגם לא נכנס”.
אשר: “השיר היה להיט בהופעות, התחננתי להכניס אותו לטלוויזיה, וכלום”.
אבל האחים ראובני מעולם לא נתנו לקיפוח לעצור אותם. “החלטנו לפברק סיפור ששימי התחיל עם בחורה רוסייה והחברים שלה הכו אותו”, משחזר אשר. “חבשנו לו את הראש בתחבושות עם הרבה יוד אדום, זה התפרסם ושימי קיבל אמפתיה. המכירות קפצו ב־300 אחוז. השיר הזה הפך אותו לאליל.
“ב־1976 עבדנו על התקליט הראשון שלו: 'חיפשתי שירים לצאת לעולם'. עשינו עטיפה עם צילום של שימי יושב על חוף הים ומולו בחורה עם גב חשוף וגנזנו, כי פחדנו מביקורת. בדיעבד, חבל".
"כעבור שנה שלחנו אותו לפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר 'שחורה אני ונאווה', שזיכה אותו במקום ראשון, ואז הוא הופיע לראשונה בטלוויזיה, ועדיין הושמע רק בגטאות. 60 אחוז מהעם מזרחים, אבל ברדיו הם לא היו קיימים".
למה זה נגמר ביניכם?
"הפקתי לו שישה תקליטים בסך הכל, אבל שימי היה אסטרונאוט, רודף שמלות. הייתי קובע איתו צילום לאלבום, מחכים לו צלם ומאפרת והוא לא בא. 'איפה אתה?' 'קבעתי עם בחורה ברמלה'. אני מדבר איתו ביום ראשון בטלפון ואחרי יומיים הוא מתקשר אליי מניו־יורק: 'התחתנתי עם דוגמנית אמריקאית, ג'ניפר'. היינו יחד שלוש קדנציות ואז הוא נסע לאמריקה. עד היום אנחנו ביחסים טובים".
אחרי ההצלחה של שימי תבורי, כולם כבר ידעו שהדרך לאלבום עוברת דרך האחים ראובני. "בתחילת שנות ה־80 עשינו חשיפה למאות זמרים", מספר מאיר. "הקסטה עצמה לא עלתה כסף. ההשקעה הסתכמה בצילום הזמר לעטיפה, גרפיקה, ואז לשכפל ולהפיץ. ואז הגיע ג'קי מקייטן ז"ל. בחור נכה מנתניה, שלא היה לו סיכוי להיפגש עם המפיקים הגדולים. הם לא זיהו בכלל שיש אמנים מיוחדים, כאלה שיכולים לזעזע את המדינה".
אשר: "ג'קי הביא סגנון אישי, שתפס: 'אני בן תימן, יש עליי סימן'. נכנסנו להקליט איתו, יצאנו לאכול וג'קי נשאר באולפן. כשחזרנו, התברר שהוא מחק את כל הסליל כי לא אהב את התוצאה".
אשר ראובני: "היה קשה לתפקד עם זוהר ארגוב. הוא גר בשיכון מזרח, ליד כל העבריינים, שרצו רק את הכסף שלו וסיפקו לו סמים. עברתי איתו תלאות. סיוט. בא לקחת אותו להופעה והוא מבקש: 'תן לי שטר של 50 שקל'. נכנס לחדר ומחזיר לי אותו מגולגל"
מאיר: "כעסתי עליו, 'למה מחקת?! באיזו רשות? גמרת את הקריירה אצלי'. סיפרתי לאחים שלי, שאמרו לי: 'שים עליו איקס'. אחרי יומיים הוא מתקשר: 'תבוא לאולפן - תופתע'. באתי עם הגיטריסט יהודה קיסר. מקייטן השמיע לי את 'המענטזת', ונפלתי. להיט לא מהעולם הזה. הוצאנו לו תקליט שהיה הצלחה".
אשר: "היה קשה להתנייד איתו בגלל שהוא נכה. היה קשה גם לתפקד איתו, עולה לבמה ושר, לא מוכן לרדת".
דרך מקייטן הגיעו האחים לכוכב הגדול ביותר, זוהר ארגוב, שהיה בכלל הנהג שלו... בסדרה מספר יהודה קיסר: "בדרך להופעה במועדון ‘הברווז’ ברחובות, ארגוב פנה אליי ואמר: 'גם אני יודע לשיר, תעשה לי קסטה. השתחררתי מהכלא, אני מת לעשות תקליט ואין לי כסף עכשיו'. זוהר עלה לשיר באותו הערב במועדון את 'אשת חיל’, התלהבתי. הכנתי לו קסטה של שעה וחצי ושלחנו לאחים ראובני"
הלהיט הראשון שזוהר התעקש להכניס לתקליט היה "אלינור" שכתב לו מקייטן, "וזה השיר שעשה אותו. אחרי שהוא גם זכה עם 'הפרח בגני' בפסטיבל, תוך חודש התחיל מבול. היו לו שתיים־שלוש הופעות ביום כל יום".
אשר: "מאיר לא הצליח להשתלט עליו, ואז אני נכנסתי לתמונה כאמרגן. זה אומר להעיר אותו כל בוקר, להביא לו כביסה, לדאוג שיהיה לו אוכל בבית, לקחת אותו להופעות ולהחזיר. זוהר חוזר הביתה בחמש־שש בבוקר וכל היום ישן. הייתה לו בעיה בשיניים. לקחתי אותו לרופא בלוינסקי. עבדו עליו יומיים וחצי ברצף, סידרו לו את כל הפה. הפקנו לו ארבעה אריכי נגן, שכל אחד זכה להצלחה מסחררת".
אשר היה אחראי גם לחיבור בין ננסי ברנדס לארגוב והעיבוד המיתולוגי ללהיט "הפרח בגני". "למדנו בדיעבד שכדי להיכנס למיינסטרים צריך לשלב לבן עם שחור, וההפך. חיפשנו מעבדים מוזיקליים שיכניסו צבע שונה, ואז גילינו את ננסי. הוא היה אז עולה חדש מרומניה, גבר נאה ומוכשר, שעבד איתנו עשר שנים וזכה שלא בטובתו לסטיגמה 'המעבד של השחורים'".
אבל כגודל ההצלחה של ארגוב כך היה גם גודל הנפילה. "היה קשה לתפקד איתו", מודה אשר. "זוהר גר בשיכון מזרח, ליד כל העבריינים, שרצו רק את הכסף שלו וסיפקו לו סמים. עברתי איתו תלאות. סיוט. בא לקחת אותו להופעה והוא מבקש: 'תן לי שטר של 50 שקל'. נכנס לחדר ומחזיר לי אותו מגולגל".
מאיר: "היו שלושה שירים שזוהר היה צריך לסיים בתקליט: 'מרלן', 'כך עוברים חיי', ו'עד מתי אלוהיי' - ולא הצליח. אשר קובע איתו והוא לא מגיע, או בא אחרי שבע שעות, מסטול. הפלייבק מוכן, והוא לא מצליח לשיר".
בשלב הזה, אשר התוודע לחיים משה. "תימני שבקושי דיבר, אבל הקול שלו, חבל על הזמן. הכרתי אותו בחתונה של בועז סולמי, שהיה שחקן של בני יהודה. יום אחד נפגשנו בשירותים של מועדון בנתניה והוא אמר לי 'קח אותי'".
מאיר: "הזמינו את חיים עם 'לינדה לינדה' לטלוויזיה ומשם לכל התוכניות הנחשבות, וההופעות הגיעו בהתאם".
אשר: "הייתה תקופה קצרה שעבדתי איתו במקביל לזוהר, והייתה ביניהם מלחמת גוג ומגוג. לא אהבו האחד את השני. זוהר נפגע שלקחתי את חיים וגם מאוד קינא, וקבעתי איתם בנפרד. יום אחד הוא נכנס למשרד כשישבתי עם חיים, טרק את הדלת בזעם ויצא. שתי תמונות נפלו מהקיר".
"חיים משה שכח מאיפה הוא בא. הסתאב, רצה הכל לעצמו. אבל עד היום אני אוהב אותו"
ומה נגמר עם האלבום של זוהר?
"קבענו לו תאריך חדש לסיום האלבום. אני בא לאולפן, מחפש אותו, וזוהר מתחבא מכופף מאחורי הדלת, היו לו שם מבחנות והוא הסניף. אמרתי לו: 'חתיכת אידיוט', ושברתי לו אותן. החשכנו את האולפן כדי שירגיש בודד והוא שר את: 'עד מתי אלוהיי'. באותו שלב נפרדתי ממנו".
זה לא עבר בשתיקה. "הייתי עם חיים משה בפאב של חופני בתקווה. מישהו בא אליי באיומים: 'זרוק את חיים משה וקח חזרה את זוהר'. למחרת, לקחתי את הילדה שלי לגן. הייתה לי סובארו, רימון התפוצץ לידנו. אשתי מהמרפסת צועקת. באו הימ"ר ונהיה בלגן שלם עם זוהר. בסוף הוא חזר אליי, במקביל עם חיים משה, לארבעה חודשים. היו שם אינטריגות, קנאה ואגו".
ניסיתם לעזור לארגוב, עם ההתמכרות לסמים?
"ניסינו לגמול אותו כמה פעמים מהסם - וזה לא הלך. תמיד הוא חזר לזה. בשלב מסוים אמרתי לעצמי: זהו, אני כבר לא יכול יותר להחזיק מעמד ככה. הייתה לו עוד הופעה בבאר-שבע, זוהר היה מבקש את הכסף מראש. הגעתי אליו בבוקר, מצאתי אותו מסומם, לא יכול לקום מהמיטה. הסמים הכניעו אותו".
אשר היה עם חיים משה בסיבוב הופעות בארגנטינה, ב־6 בנובמבר 1987, כשהתבשר שארגוב התאבד בכלא, "וזה נפל עליי כרעם ביום בהיר".
דני: "ידענו שהוא ימות צעיר. זו אבידה גדולה. זה היה זמר שהטביע את חותמו לדורי דורות".
אשר: “בין זוהר לחיים משה היה לנו גם את אבנר גדסי, חבר ילדות מהשכונה, רוקיסט אמיתי, זמר עם קול מיוחד, מהכישרונות הגדולים והמבוזבזים של הזמר הים תיכוני”.
בינתיים, חיים משה המשיך לפרוח. באותה שנה הלהיט הענק שלו "תודה", שכתב עוזי חיטמן ללחן יווני, חדר לכל בית בישראל. "התקופה הכי יפה שלי הייתה איתו", מודה אשר. "חמש שנים עבדנו קשה, היינו מקשה אחת, כולל המשפחות, ונקשרנו חזק".
ומה קרה אחרי חמש שנים?
"הוא שכח מאיפה הוא בא. הסתאב, רצה הכל לעצמו. אבל עד היום אני אוהב אותו".
את מרגול גילה אשר ערב שישי אחד, ב־1986, כשצפה בה אצל רבקה מיכאלי ב"סיבה למסיבה" והוקסם. "רצנו מיד להחתים אותה על חוזה", הוא מספר.
מאיר: "מרגול הגיעה אלינו אחרי עשור של הופעות וחתונות, היא איתגרה אותי יותר מכל זמר".
אשר: "היא דעתנית ולא פראיירית. לא היה פשוט לעבוד איתה, היו לנו ויכוחים נוקבים. לא אהבתי את הוולגריות שלה, אבל היא מאוד משכילה. הפקנו לה את התקליט הראשון: 'מנטה', שהצליח מאוד. אחי מאיר חיבר אותה לירוסלב יעקובוביץ', הבאנו לה שישה כינורות מהפילהרמונית - שזה הון עתק, כתבו לה רחל שפירא ועוזי חיטמן ועשינו לתקליט עטיפה בצבע ירוק. ואז בא לי רעיון שמהעטיפה ייצא ריח מנטה. קניתי בקבוקון וטיפטפתי על העטיפה, וזה הצליח. הייתה לנו תקופה שהיו לה יום־יום שתי הופעות. עבדתי איתה שש־שבע שנים".
אבל מתברר שההצלחה דווקא כן שינתה אותה, כך לפחות טוען אשר. "הייתה לה תוכנית טלוויזיה בשם 'מרגול', היה אפילו דיבור שאופיע איתה שם, והיא זרקה אותי לכלבים. אני המצאתי את הלוגו, על מפית שולחן, ולא יצא מזה כלום. הנגנים הרוויחו, המנהל המוזיקלי הרוויח, הייתי האמרגן שלה - ולא קיבלתי כלום".
ומה חשבת כשהיא נעצרה בפרשת החשד לסחיטת האמרגן של עומר אדם?
"הייתי בהלם. זה העציב אותי, אבל בסוף זה נגמר בעבודות שירות".
היא לא היחידה בענף שהסתבכה.
מאיר: "הפיתויים גדולים בתחום הזה. הדבורים נמשכות לדבש. הכסף מעוור את הזמרים, וגם המעריצות".
אשר: "כי ההצלחה עולה להם לראש. הם לא שומרים על צניעות ועל אורח חיים נכון. מה, חסרות בחורות בנות 20 כדי ללכת עם קטינות?"
מה אתם חושבים על המוזיקה המזרחית העכשווית?
דני: "אני לא אוהב את מה שקורה היום בתעשייה. אין רמה. הטקסטים רדודים: 'אני אוהב אותך', 'למה עזבת אותי', 'תלך לעזאזל'".
מאיר: "ביום שהזמרים גילו שיש הרבה כסף מתמלוגים על מילים ולחן, הם הפכו להיות הכלבו של עצמם, וזו הרמה. אנחנו הקפדנו על התוכן, עוזי חיטמן כתב לנו עשרות שירים".
דני: "יש היום גם זמרים טובים, אבל רוב השירים זו כבר לא מוזיקה מזרחית אלא ממוסחרת מאוד".
מאיר: "באים אליי היום בחורים צעירים ומחפשים את השירים של פעם. שומעים ביצועים במועדונים ומבקשים את המקור. האמנים שהתחילו לכתוב לעצמם גרמו נזק עצום, לעצמם וגם למוזיקה".
דני: "לאייל גולן יש שירים טובים כי הוא משלם כסף טוב לכותבים מהליגה הראשונה".
מאיר: "החיבור שלו לאתניקס היה גאוני".
לטרנד שירי הדת, מ"שמע ישראל" ועד "השם יתברך" ו"טאטע", התחברתם?
מאיר: "בכל תקליט שהייתי מעורב בו, חייבתי את האמן לשיר שיר מסורתי, כי יש לזה קהל".
דני: "הרבה לא יודעים, אבל משה גיאת, שהוא זמר מסורתי, הוא גם אחד הזמרים העשירים בארץ".
מאיר: "הוא גר מעל הכותל בדירה יוקרתית. הפקנו לו מעל שישה אריכי נגן. הוא מאוד מצליח במגזרים התימני והאשכנזי".
הכל בכלל התחיל מכוס לימונדה ב־30 גרוש. "כבר היו לנו 15־20 אמנים", נזכר מאיר. "יום אחד כשהגעתי לקול ישראל בירושלים, התבקשתי להמתין במרפסת. היו שם שני מכלי אשפה עם מאות תקליטים. פישפשתי וגיליתי את כל הזמרים שלנו. הנשמה שלי נפלה לרגליים. גם לא להשמיע וגם לזרוק לזבל?
"לקחתי את חבילת התקליטים, זרקתי על שולחן העורך ואמרתי: 'תתבייש! תוציא הוראה להוריד את כל התקליטים שלנו מכל התחנות בארץ. על כל שיר שתשמיעו - אתבע אותך!' חזרתי למשרד שלנו וסיפרתי לאחים: 'אנחנו שחורים ועושים לנו גטאות'".
מה עשיתם?
"יום אחד, כשהגעתי לתחנה המרכזית הישנה בת"א, פתאום אני קולט שעוברות שם כמויות מטורפות של אנשים ביום. ראיתי בחור שמוכר בדוכן לימונדה, ואמרתי: 'למה שלא ימכור שם גם קלטות?' לקחתי 200 קלטות, ואמרתי לדני: 'בוא'. נכנסנו לבאסטה הראשונה: 'רוצים למכור קלטות? שמונה לירות', עבדנו על רווח קטן. היו 100 חנויות, ל־30 סיפקתי סחורה. ביום הראשון מכרנו הכל. אמרתי לדני: 'ראית את הרדיו שלנו? יש לנו רדיו מהיום!'"
אבל בזמן שהאחים גילגלו מיליונים בבאסטות בתחנה המרכזית, גילו העבריינים שאת ההצלחה אפשר לזייף. "אנשי העולם התחתון פתחו באסטות ועשו מה שהם רוצים", מספר מאיר. "הקימו מפעלים, זייפו ומכרו, והמשטרה והרשויות התעלמו. דני הלך שם מכות עם אנשים".
דני: "הסתכסכתי איתם, הייתי עושה עליהם פשיטות עם אנשי אקו"ם ורצו להוציא עליי חוזה. לא פחדתי, הייתי קצת משוגע, מסתובב עם אקדח. יום אחד, ב־23:00 בלילה, נפגשתי בחנות עם בעלי הבאסטות. נכנס אחד ואומר לי: 'אתה לא מפחד? יש לך ילד קטן בבית'. שלפתי את האקדח, דרכתי ושמתי לו על הרקה, 'תמשיך לדבר'. הוא השתין במכנסיים, אמיתי, וכולם שם היו בהלם. אמרתי: 'עוד מישהו רוצה לאיים עליי? יש כאן עוד גבר?'"
השריפה הגדולה ב־1980 כילתה את האימפריה שהקימו האחים, שבמסגרתה הפיקו מעל אלף תקליטים ונמחקה בלילה אחד. גם הקשר בין האחים ניזוק קשות. "יצאתי מהמשרד ב־23:15", מספר מאיר. "היה קצר במזגן, וכל המחסן עלה באש: מאסטרים, דיסקים, קלטות, צילומים, ארכיון, ציוד - הכל נשרף, ומה שנשאר, המים של כיבוי האש - גמרו. נמחקנו. כמעט כל מה שהיה - נעלם".
ומה עם ביטוח?
"לא היה. היינו בדיוק במעבר ממחסן למחסן".
זה מה שהפריד ביניכם?
"אם עד אז הפקנו 30־40 תקליטים בשנה, פתאום כבר לא היה מי שילכד אותנו וינווט את הספינה. הכסף מעוור עיני חכמים. ב־1988 הפסקנו גם להפיק. עיקלו לי את המכוניות, הבית, חשבון הבנק. דני מכר את הבית שלו כדי לכסות את החובות ואני גם, את החלק מהירושה מאמא, וזה היה הפסד של מיליונים".
ויתר האחים?
"אחרי השריפה נשארנו דני ואני בלבד, איש מהם לא בא לעזור. אשר מזמן הקים לעצמו משרד עצמאי לאמרגנות ולא היה בעסק. ואנחנו התחלנו מחדש מתחת לאפס".
האמנים שלכם לא התגייסו לעזור?
"לא היה צדיק אחד בסדום, למעט ג'קי מקייטן. הקנאה כלפינו, מהרבה גורמים, הייתה משהו חולני. 14 שנה אחרי השריפה
התקשר אליי מקייטן, שהיה מגדולי הכוכבים שלנו, קרא לי אליו הביתה וביקש 500 שקל לקנות שתייה חריפה. הוא אמר לי: 'מאיר, גרושתי מתה, בתי בת ה־13 נפטרה, נמאס לי מהחיים. קח את הקרטון הזה ושים אצלך באוטו. זה עבור כל מה שעשית בשבילי. אתה היחידי בעולם שהאמין בי ונתן לי צ'אנס'. אחרי חודש־חודשיים הוא נפטר".
מה היה בקרטון?
"שישה אריכי נגן שהקליט, כולל זוהר עושה שירים שלו. כל שלושה־ארבעה חודשים הוצאתי תקליט. די בזכותו נפטרתי מהחובות, וגם בזכות התמלוגים. דני ואני הקמנו פדרציה של מוזיקה מזרחית שגובה תמלוגים. יש לנו בין 18 ל־20 אלף שירים שאנחנו בעלי הזכויות שלהם".
אבל ניטרלתם משם את אשר, דרורי ואליצור, שמאוד כועסים. אשר אומר לי שהיה מעורב אישית בשירים ובהפקה, וזאת הייתה צריכה להיות הפנסיה שלו. אתם לא מדברים מאז.
"הכל נכון, אבל איפה היית כל השנים האלה, כשהעסק פשט את הרגל ומכרתי את הבית שלי? תשלם לי - ואחזיר לך. תחזירו לי את ההשקעה שלי ותיכנסו שותפים. יותר מעשר שנים שאתם לא פה. עבדתי מסביב לשעון. מישהו צריך לשלם לי. לא רבתי איתכם ונשארתי אח, אבל אתם לא יכולים להגיד שלקחתי מכם".
אשר: "כשחזרתי עם חיים משה מהופעה בארגנטינה וזוהר התאבד, גיליתי שהאחים שלי תקעו לי סכין בגב. הם פתחו לידי משרד אמרגנות של זמרים, ואז החלטתי לעזוב אותם ושכרתי משרד בשכונת מונטיפיורי. המשכתי להפיק ולהביא להם את האלבומים להפצה. תמלוגים נותנים למי שהיה טאלנט. ככה למדתי. 'אתמול היית שונה' של שימי תבורי - אני המצאתי; 'עוד יהיה לי' של מרגול, ועוד הרבה שירים, אני הפקתי, רצתי ודאגתי - ועל זכויות צריך לשלם. הבעיה שלי, שלא החתמתי אותם. ואז אני מגלה שהם גם מחקו את השם שלי מהאלבומים".
האח אליצור אומר בסדרה: "זה סכסוך עסקי שהפך לאישי, והותיר משקעים וטעם רע. אני מרגיש כעס עצום כלפי האחים שלי שהחבילה התפרקה. היום, כשיש תמלוגים, כשאפשר ליהנות, אשר לא מקבל, דרורי לא מקבל ואני לא מקבל".
מרגישים שהקרבתם את המשפחה למען העסק?
אשר: "בפירוש כן. אני הפגוע הגדול. עברתי חמישה צנתורים, מחלת ריאות, עצבים, לקחתי הרבה ללב, הקרבתי את המשפחה. היום אני גרוש".
מאיר: "לא ראיתי את הילדים שלי גדלים. עבדתי בשמונה אולפנים במכה. לקח לי 20 שנה להשתקם מהשריפה הקשה. עברתי משברים. היום אני פרוד".
דני: "עבדתי יותר מעשר שנים על הכביש, כסוכן. עשיתי יותר ממיליון וחצי ק"מ לאורכה ולרוחבה של ישראל, מתעורר כל יום בשלוש לפנות בוקר, בחמש יוצא להעמיס סחורה לחנויות ובאסטות בכל הארץ. עברתי תאונות דרכים וגם אירוע מוחי לפני כמה שנים מהעצבים, ואני לאחר שיקום ממושך".
מה הייתם אומרים לעצמכם הצעירים, כשרק התחלתם?
מאיר: "חבל שלא נולדנו 50 שנה קדימה. היינו עושים את זה עוד יותר טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
