בשבת לפנות בוקר של אמצע ינואר מת בשנתו זאב רווח. אשתו, מלי, הייתה זו שגילתה את הבשורה העצובה בביתם ברמת-גן. "ניגשתי להעיר אותו בבוקר ולא הצלחתי", היא משתפת. "בהתחלה חשבתי שהוא עדיין ישן שינה עמוקה, הוא אהב לישון, אבל כשבדקתי אותו הוא היה כל כך קר, שהבנתי שנפטר כבר באמצע הלילה. צילצלתי לג'קי, הבן הבכור שלנו, שגר קרוב אלינו, ואמרתי לו, 'אני חושבת שאבא מת'. קראנו גם לאיציק ולחן, הילדים שלנו, ולאח שלו ניסים, שיבואו להיפרד ממנו, לחבק אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
לא נשברת באותם רגעים?
"השתדלתי להיות חזקה בעיקר בשביל הילדים. אלוהים באמת אהב מאוד את זאביק כי הוא מת בשנתו, בשבת, במיטה שלו, ולא כשהוא מחובר למכשירים בבית חולים. רק חבל שלא הספקתי להיפרד ממנו, להגיד לו עוד איזה משפט או שניים, להגיד לו שאני אוהבת אותו ושאמשיך לאהוב אותו כל החיים".
"אני גר עשר דקות הליכה מהבית של ההורים, אז רצתי", מספר בנו ג'קי. "כשנכנסתי לחדר שלו, היה לאבא המבט הכי שלֵו בעולם. הוא פשוט נראה כאילו ישן שינה עמוקה".
"עד שלקחו אותו, לכל אחד מאיתנו היה זמן להיות איתו לבד, לחבק ולנשק אותו, להזיל דמעות, ולהגיד לו כמה הוא אוהב אותו וכמה יתגעגע אליו", אומר בנו השני, איציק. "לא אשכח את הרגעים האלה לעולם".
רווח, אייקון ישראלי, אגדת קומדיה, זוכה פרסי אופיר, ואדם שהצחיק מיליונים, נפטר בגיל 84. מצבו הבריאותי הורע ביוני 2019, בעקבות אירוע מוחי שעבר. "היינו אמורים לטוס לטיול משפחתי ביוון", מספרת מלי, "בארבע בבוקר המונית הייתה צריכה לקחת אותנו לשדה. הוא קם בשתיים בלילה, אמר, 'אני מרגיש מוזר ביד, אולי ישנתי עליה', וביקש סיגריה, אבל הסיגריה נפלה לו מהיד. צילצלתי מיד לילדים, אמרתי להם 'תעצרו הכל, נראה לי שבמקום לטוס ליוון אנחנו נוסעים מיד לבית חולים. למזלנו הגענו לשם מהר".
"כמעט חצי שנה הוא היה בשיקום. היו שם גם חיילים, וההורים שלהם היו אומרים לו, 'זאביק, בוא תיכנס לבן שלנו ותדבר איתו כדי שאולי יפתח עיניים', והוא הסכים בשמחה. לא הסתרתי מאיש את המחלה. זה האיש וזה מצבו"
מה קרה לו בעקבות האירוע המוחי?
"לא הייתה פגיעה קוגניטיבית, רק ביד וברגל, אבל הוא יכול היה לדבר. אחרי שנתיים היה לו עוד אירוע קטנטן, שאחריו מצבו הידרדר. פתאום התחילה דמנציה. הוא תמיד אמר 'אני אמות על הבמה', ופתאום לא היה על הבמה, והיא חסרה לו מאוד. לא רציתי בהתחלה להביא מטפל זר כי רציתי להיות זו שמטפלת בו ועושה הכל בשבילו, הוא הרי היה אהבת חיי, כמו שהילדים אומרים ובצדק, אבל באיזשהו שלב הילדים ראו שכבר קשה לי".
הוא האמין שעוד יחזור לשחק?
"אחרי האירוע המוחי הראשון, זאביק אמר לי 'הכל שטויות, כמה חודשים ושוב אהיה על הבמה כמו פעם', אבל כשהחלה הדמנציה הוא כבר לא דיבר איתי על זה. גם לא העליתי את האפשרות הזאת. לא רציתי לצער אותו. לדעתי הוא החזיק בפנים את הכאב והידיעה שזה לא יקרה יותר, ולא רצה להעציב אותנו. מדי פעם הוא היה אומר לי, 'איך את סבלנית ומטפלת בי'. אמרתי לו, 'זה הכי ברור בעולם. אני אוהבת אותך'. הייתה לי הרגשה שהוא קצת מוותר על ההתמודדות. הוא אמר, 'אני אהיה בסדר, אני אהיה בסדר'. לא ראינו שהוא סובל כי הוא תמיד היה עם חיוך, ועדיין תמיד עשינו קידוש, אבל באיזשהו מקום הוא ויתר".
לא קל לחיות לצד בן אדם חזק כל כך ובעל מעמד, שפתאום הופך לחלש ונזקק.
"נכון, אבל גם כשהוא ישב בכיסא וכמעט לא תיקשר, אם היית אומר לו 'תלחץ לי יד', הייתה לו עדיין לחיצת יד מאוד חזקה. בהחלט לא פשוט לראות בן אדם שאתה אוהב כל כך קמל לך מול העיניים. זה קורע לב. זאביק היה דעתן, בנושאי פוליטיקה ובכלל, ופתאום כבר אין שיחות איתו. אותי, את הילדים ואת אחיו ניסים הוא זיהה עד הסוף. אנשים שהוא לא ראה הרבה זמן היה לו כבר קשה לזהות".
הוא ידע על המלחמה? על החטופים?
"הוא היה רואה איתי טלוויזיה, והייתי מסבירה לו על המלחמה. לפעמים הוא לא היה פה, ולפעמים היה אומר, 'מה קורה פה?' הוא לא האמין שזה מה שקורה כאן. הוא היה בשוק. אני לא יודעת כמה הוא הבין לעומק, אבל ראית שכואב לו מאוד. כשהייתי מספרת לו על החטופים הוא הסתכל עליי המום. אמרתי לג'קי, אני מתה לדעת מה עובר לו בראש. האם באמת מציק לו מה שעובר עליו, העובדה שהוא לא משחק? הייתי חייבת להסביר לו מה קורה בזמן המלחמה כי היינו חייבים לצאת למדרגות עם ההליכון בזמן האזעקות. שמנו שם כיסא שיוכל לשבת עליו. בשנה האחרונה הוא כמעט לא דיבר. הוא היה אומר לפעמים, 'מלי, תודה על מה שאת עושה בשבילי. אני אוהב אותך'. אמרתי לו, 'מה תודה רבה? זה מובן מאליו'. והוא אמר, 'לא, זה לא מובן מאליו'. היית מסתכלת עליו וחושבת איך אדם שזכר טקסטים על טקסטים בעל פה נראה אחרת. פתאום כאילו משהו נעלם. הזקנה והדמנציה הן דבר עצוב. הוא היה בן אדם כזה חזק וחסון".
"זאביק היה מלך העולם"
גם כשרווח הלך ושקע לתוך עולם השכחה אחרי שני האירועים המוחיים, מלי קיוותה שיישאר איתה כמה שרק יוכל. "תמיד אמרתי שגם אם הוא לא מדבר, הוא עדיין נוכח בבית, יושב על הכורסה שלו, אומר 'ברוך השם, תודה' כשאתה שואל אותו איך הוא מרגיש".
מתי היו הרגעים הקשים בדמנציה שלו?
"כשהייתי מגיעה מהעבודה כתומכת בבית הספר לילדים אוטיסטים ומתה לספר לו מה עובר עליי במשך היום, לא היה לי עם מי לדבר, או מי שיספר לי מה עבר עליו. ובכל זאת, עד הסוף החיוך הגדול והמתוק שלו לא נעלם".
במהלך השנים האחרונות צצו כל פעם שמועות שהוא נפטר. איך התמודדתם עם זה?
"זה ממש לא היה פשוט. גם כשלא היינו איתו בשיקום בבית החולים, הייתי מקבלת פתאום הודעות, 'משתתפים בצערך על מות בעלך'. הייתי משתגעת מזה. אמרתי, 'על מה אתם מדברים? הוא חי ונושם'. הפעם האחרונה הייתה חצי שנה לפני שזאביק נפטר. ישבתי איתו ועם המטפל שלו בבית קפה ליד הבית, והודעות הניחומים והשאלות הגיעו".
מה עשיתם כשאנשים ראו אותו בשיקום בתל השומר אחרי האירוע הראשון?
"כמעט חצי שנה הוא היה בשיקום. היו שם גם חיילים, וההורים שלהם היו אומרים לו, 'זאביק, בוא תיכנס לבן שלנו ותדבר איתו כדי שאולי יפתח עיניים', והוא הסכים בשמחה. לא הסתרתי מאיש את המחלה. זה האיש וזה מצבו. כבר ידעו שהיה לו אירוע, מה יש לי להסתיר? דווקא במחלקות היו אומרים, 'אנחנו לא נותנים לאנשים להיכנס כדי שלא יציקו לו. כששלישיית מה קשור באו לבקר אותו, הוא שמח ואמר להם, 'איזה יופי שבאתם'".
"לי באופן אישי היה מאוד קשה לראות את אבא מזדקן", מוסיף ג'קי. "חוויתי את אבא כשהיה אריה, כשהוא היה הכי חזק בעולם מבחינתי, מודל לחיקוי והשראה, וכשפתאום הוא הפך להיות כל כך נייח, היה לי מאוד קשה. זה היה החלום ושברו, אבל על החיוך שלו הוא לא ויתר. בכל פעם שנכנסתי אליהם הוא חייך אליי, כאילו הוא רוצה להגיד לי, אל תחשוב שאני לא מכיר אותך. גם במצבי אני מכיר את הבן הגדול שלי".
הם הכירו לפני 45 שנים כשמלי, בשנות ה-20 לחייה, עבדה כמזכירת הפקה בסרטי רול. רווח בדיוק היה לפני פרידה מאשתו הראשונה, שולה רווח, ששממנה יש לו שתי בנות שחזרו בתשובה. "עבדנו ביחד ועזרתי לו בכתיבת התסריט של 'פצעי בגרות'", היא מספרת. "הוא שנא לכתוב, אמר לי מה לכתוב ואני כתבתי או הדפסתי את מה שאמר".
משה אדרי, מבעלי סינמה סיטי וחבר קרוב של זאב: "הקהל פירגן לו בענק. אתה רואה איך 'חגיגה בסנוקר' נבחר לסרט הכי פופולרי של כל הזמנים. כל במאי רוצה קצת פרגון, בטח במאי ושחקן בסדר הגודל שלו. הרבה פעמים הוא אמר לי שחוסר הפרגון הכי כאב לו, וזה ציער אותי"
זו הייתה אהבה ממבט ראשון?
"לא. הוא היה אז לקראת פרידה משולה ואני בדיוק נפרדתי מחבר. לקחתי את הזמן, אבל לאט-לאט זה נהיה יותר אינטימי. כשהייתי מגיעה בבוקר לעבודה היה מחכה לי זר פרחים על השולחן במשרד. הוא היה יותר מבוגר ממני, ידע איך לחזר וידע הרבה יותר ממני על אהבה. עד שהכרתי אותו, לא ראיתי את הסרטים שהוא ביים או שיחק בהם. גדלתי בגבעתיים והלכנו לראות סרטי איכות".
מתי הבנת עד כמה הוא מפורסם?
"מהר מאוד. הייתי הולכת איתו ברחוב וכולם ניגשו אליו. אנשים אמרו לו, 'אין עליך, גדלנו עליך. הוא עשה סרטים על אנשים פשוטים, כאלה שהוא גדל איתם וראה בבית כנסת וברחוב. אנשים ברחוב היו זורקים לו משפטים מהסרטים, כמו 'מה רוצה התולעת?' והוא היה עונה להם, 'מחפשת חכה'".
"זאביק היה מלך העולם", אומר משה אדרי, מבעלי הסינמה סיטי וחברו הטוב של רווח שדאג לו בשנותיו האחרונות. "אני זוכר שכשעשינו את הפתיחה של הסינמה סיטי בבאר-שבע, הבאתי אותו ואת יהודה בארקן, ואנשים התנפלו עליהם. היו שם אלפי אנשים. זה היה מטורף. הוא היה מלא אהבה לאנשים".
לזאב ומלי רווח, בת 68, נולדו שני בנים ובת: איציק (41), ג'קי (43) וחן (33). הבנים עובדים בהפקות טלוויזיה וסרטים, ובימים אלה הם מצלמים את סרט הביכורים שלהם. "בהתחלה גידלתי את הילדים", אומרת מלי. "זה היה ההסכם בינינו, ועשיתי את זה באהבה רבה. זאביק היה בשיא ההצלחה שלו, נסע הרבה לצילומים בארץ ובחו"ל, ולא רציתי להשאיר את הילדים עם מטפלות. אחר כך התחלתי קצת לעבוד איתו, לפעמים כמנהלת הצגה ולפעמים כמזכירת הפקה. זאביק לא היה טיפוס של פרמיירות ויציאות, גם אני לא. גם הילדים גדלו בלי לראות סרט שלו בבית. כשהוא חזר הביתה מההצגות ומהצילומים הוא היה אבא, לא זאב רווח. אבל הילדים הלכו לבית ספר, ופתאום כל הילדים אמרו להם בהתלהבות, 'וואו, אבא שלכם זאב רווח!' אז הושבנו אותם לראות את הסרטים שלו. חן עד היום לא מוכנה לראות את 'טיפת מזל'. היה לה קשה שהוא עיוור שם, והיא בכתה".
לא החזיק באשראי וסלולרי
לרווח היה תפקיד מרכזי במהפכה המזרחית שעבר הקולנוע הישראלי, עם סרטים כמו "צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר" שבהם שיחק ועם הסרטים הרבים שביים. לעומת הקהל שאהב אותו מאוד, הביקורת חבטה בו לא פעם. "אתה יודע איך ירדו על 'בובה'? הרגו אותו", אומרת מלי. "אחר כך נסענו לפסטיבל בברזיל והסרט קיבל את פרס הביקורת הבינלאומית. אנשים קמו באמצע ההקרנה ומחאו כפיים בהתלהבות. הוא עשה בחירה חכמה. כיסחו אותו בביקורות, אבל הוא לא רצה לרַצות אף מבקר. הוא כרת ברית עם הקהל, וזה מה שהיה חשוב לו".
"הקהל פירגן לו בענק", אומר אדרי. "אתה רואה איך 'חגיגה בסנוקר' נבחר לסרט הכי פופולרי של כל הזמנים. כל במאי רוצה קצת פרגון, בטח במאי ושחקן בסדר הגודל שלו. הרבה פעמים הוא אמר לי שחוסר הפרגון הכי כאב לו, וזה ציער אותי. הכרתי את זאביק בשנות ה-60, כשהוא בא לדימונה לצלם את הסרט 'סיירים' שביים מיכה שגריר. אחר כך כבר עקבתי אחריו. הייתי בצילומים של 'צ'רלי' ו'סנוקר', בצילומים של רוב הסרטים שלו, ואתה רואה את האהבה של האנשים אל הסרטים שלו ואליו. הוא מת מות קדושים, בשלווה".
מלי, מה זאביק סיפר לך על "חגיגה בסנוקר"?
"הוא אהב מאוד את הסרט ואת המשפטים שהמציא. הוא גם אהב את יהודה בארקן, יעקב בנאי, יוסף שילוח, טוביה צפיר וניצה שאול ששיחקו איתו בסרט. הוא אמר שזאת הייתה תקופה של המון השתובבות. היה שם אמנם תסריט, אבל בועז דוידזון נתן להם יד חופשית להשתולל. זאת הייתה תקופה אחרת, עם הומור כיפי, לא ציני כמו היום, והוא קורע מצחוק. עובדה שהסרט זוכה להצלחה גם היום, כשההומור שונה לחלוטין. המשפטים של 'חכם חנוכה' הם זאביק מהילדות במוסררה, מבית הכנסת של אבא שלו".
איזה מהסרטים שלו את הכי אוהבת?
"את הסרט הראשון שלו, 'רק היום', וגם את 'טיפת מזל'–בסרט הזה הוא הביא משהו מהתרבות שלו ממרוקו, מהעלייה לארץ ועשה את זה באהבה גדולה. בתיאטרון 'סאלח שבתי' הייתה השליחות שלו. אני חושבת ש'בובה' הקדים את זמנו".
למרות הביקורות הוא זכה בשלושה פרסי אופיר. הישג לא מבוטל.
"הוא היה עובד קשה כדי להשיג משקיעים, רץ ממשקיע למשקיע. הוא תמיד היה אומר לי, 'הכי חשוב לי שאחזיר את ההשקעה'. הוא דאג שלא יהיה חייב לאף אחד שקל. לא עניין אותו להרוויח כמו שלא להיות חייב".
הוא הרגיש קיפוח בגלל היותו מזרחי?
"הוא אף פעם לא ישב בבית ממורמר. הוא תמיד היה אומר לי, 'למה כל הזמן מדברים על אשכנזים ומזרחים? אנחנו עם אחד, מספיק לפלג. כשאבא שלי בא לארץ, הוא היה מורה ורב'. אמנם הם היו במעברה, בלי כסף, אבל אבא שלו היה איש חינוך, יקיר ירושלים, אדם מיוחד. הוא אף פעם לא שיתף פעולה עם אנשים שדיברו על אשכנזים ומזרחים. גם לא ראיתי את זה אצלו בבית, לא מההורים שלו ולא מהאחים. הם מעולם לא התלוננו שהפלו אותם".
"האקדמיה לא פירגנה לעממיות, אבל נתנו לו פרס מפעל חיים", מוסיף אדרי. "על 'בית"ר פרובנס' הוא זכה כשחקן, גם על 'מיתה טובה'".
רווח היה במידה רבה אדם של העולם הישן. הוא סירב להחזיק כרטיס אשראי או טלפון סלולרי. "הוא חי ממה שיש", אומרת מלי. "כשהוא הלך לקניות, הלך עם מזומן. יש כסף–קונים, אין כסף–לא קונים. מסתדרים. ככה גם הילדים שלי. לא קופצים אף פעם מעל לפופיק. אמרתי לו לפעמים, 'לא בא לך לנסוע לחוץ לארץ? לא בא לך לשים משהו בצד לעת זקנה?' אבל הוא רק חשב על הילדים, שיהיה להם ממה לחיות. הוא קנה לכולם, חוץ מלחן, הבת הקטנה, דירות. מעבר לזה הכסף לא עניין אותו, בטח לא השקעות בבורסה".
עד כדי כך?
"אנשים אמרו לו, 'מה לך ולג'יפ, תקנה מרצדס, אתה זאב רווח הגדול', והוא ענה להם, 'מה לי ולזה?' גם פלאפון לא היה נחוץ לו. הוא היה אומר 'תשיגי לי' או משתמש בטלפון הקווי בבית. אבל אם אני לא הייתי עונה לו–אוי ואבוי. הוא היה דאגן, במיוחד לילדים. כשהיה נוסע לחו"ל עם הצגה או סרט ולא הייתי עונה לו, הוא היה נכנס לסרטים".
"הוא היה שטותניק גדול"
כעת ממשיכים ג'קי ואיציק את דרכו בסרט שהם מצלמים, "עד שהמוות יפגיש בינינו". את התסריט הם כתבו ועל הבימוי אחראי אורן שטרן. בבית הגדול שבו מצטלם הסרט מסתובבים השחקנים טל פרידמן, מלי לוי, מארינה מקסימיליאן בלומין, הזמרת נונו, אדם גבאי, נועה כהן, עומר שמשוני ואור בן מלך. הסרט, שמפיקים משה אדרי ועופר נעים, הוא סיפורו של אלמן שמתקשה להמשיך בחייו לאחר מותה של אשתו. שלושת ילדיו יודעים שאם לא יצליחו לגרום לאביהם לגלות מחדש את טעם החיים, הוא לעולם לא יסכים למכור את הבית הישן, והעסקה שעתידה להפוך אותם למיליונרים תתמסמס. בצעד נואש הם רוקמים, יחד עם נוכלת מקצועית, תוכנית שתשכנע אותו לחתום. כשהנוכלת מצליחה להסתנן לחייו של האלמן היא נתקלת בבעיה לא צפויה בדמות רוח הרפאים של אשתו המנוחה. "אבא מעולם לא קיבל כספים מקרנות הקולנוע, אבל אף פעם הוא לא ישב בבית ממורמר בגלל זה", אומר ג'קי. "אנחנו, צחוק הגורל, קיבלנו, ועוד בסרט הראשון שלנו. הסרט נולד מרעיון שחשבנו עליו עם אבא לפני הרבה שנים. אנחנו כמובן שינינו אותו אחרי זה, קצת לקחנו אותו לכיוון שלנו. בהתחלה חשבנו שאולי אבא ישחק את הדמות של האלמן, אבל זה לא יצא. אחד הדברים שאני הכי מצטער הוא שאבא לא נמצא כאן איתנו. הוא בטח היה מאושר עד השמיים".
איציק: "אני רואה בעיני רוחי את אבא רואה אותנו יושבים מול המוניטור. אנחנו רק יכולים עכשיו להקדיש לו את הסרט ולקוות שהוא מבסוט למעלה על הענן שלו ממה שהוא רואה".
מה אתם זוכרים ממנו כאבא?
ג'קי: "אבא מאוד אהב את המדבר. לא הייתה שבת שהוא לא היה מעיר אותנו בחמש בבוקר ולוקח אותנו לג'יפ, כשאנחנו חצי ישנים, ותמיד שם את אותו דיסק, 'סיימון וגרפונקל בהופעה בסנטרל פארק'. היינו נוסעים לאזור ים המלח, אזור שהוא מאוד אהב. זה היה קורה כמעט כל שבת, בין אם אנחנו רוצים ובין אם לא".
איציק: "הוא אהב לראות את צ'רלי צ'פלין ואת מל ברוקס. פשוט היה נאמן לעצמו בצורה אבסולוטית. הוא הגיבור שלי".
לא רציתם אף פעם להיות שחקנים כמוהו?
"אנחנו ביישנים. אני לפחות לא כל כך אוהב להיות מול המצלמה. אני חושב שגם אחי ככה".
אחרי מותו החליטה מלי שלא לערוך טקס פרידה גדול מדי. "שאלו אותי, 'את לא רוצה שנשים את הארון שלו בסינמה סיטי ושכולם יעברו על פניו?' אבל זאת הייתה השבת שבה החזירו את החטופים בפעם הראשונה. אמרתי, אני לא יכולה לקחת את הפוקוס מהחטופים, זה לא פייר. גם זאביק לא היה רוצה בזה. הוא היה כל כך צנוע'".
כבר החלטתם איך להנציח אותו?
"כרגע אנחנו עוד לא בקטע הזה, המוות שלו קרוב מדי, אבל יש כל כך הרבה אנשים שעושים את זה. צילצלו ואמרו לי שיקראו לספרייה על שמו. משה אדרי קרא על שמו אולם במתחם סינמה סיטי. היום צילצלו אליי מעיריית חולון ואמרו שהם רוצים לקרוא להיכל התרבות שלהם על שמו".
מה את חושבת על השימוש בהולוגרמות בטקסים? מה תעשי אם יפנו אליכם בשנה הבאה ויגידו שרוצים לעשות לו הולוגרמה בטקס הדלקת המשואות?
"אני לא כל כך מחוברת לדברים האלה. נראה לי קצת מפחיד לראות את זאביק בהולוגרמות. אני גם לא בטוחה שלילדים זה יבוא טוב. זה מלחיץ אותי. המוות שלו כל כך טרי".
כמה קשים החיים בלעדיו? היית אשתו, המנהלת שלו והדמות הכי חשובה בחייו.
"בינתיים אני מוצאת סיפוק מהעבודה שלי עם ילדים אוטיסטים. אני אוהבת אותם ואני כל יום מודה לאלוהים על מה שיש לי".
בשבעה שמעת על זאביק סיפורים שלא הכרת?
"שמעתי הרבה סיפורים עליו. לאו דווקא סיפורים שלא ידעתי. הוא היה שטותניק גדול. הוא שיחק באחד המחזות השייקספיריים יחד עם חנה מרון, ובאיזשהו שלב רצה לצאת מההצגה ולא בדיוק רצו שיפסיק לשחק. הוא ידע שהיא מאוד אלרגית, בעיקר לשום, ויום אחד לפני ההצגה הוא אכל המון שום. היה לו משפט להגיד ואז הוא פתח את הפה לידה. חנה מרון כמובן ביקשה שיחליפו אותו".
