לפני כמה ימים טיילה דיקלה עם בתה רנה לאורך הירקון, ובין השתיים התקיימה אחת השיחות החשובות בין אמא לבת, זו שזוקפת לא רק את הקומה ואת עמוד השדרה, אלא גם את המבט.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"הבחנתי שרנה הולכת ומסתכלת על האדמה, ואמרתי לה, 'תפסיקי להסתכל לאדמה, תסתכלי למעלה'. היה לי חשוב שהיא תסתכל לשמיים, למרחב, שהראש שלה לא יהיה למטה. כל אחד מאיתנו נמצא בטורדנות הקיום שלו, ואנחנו שוכחים שיש מרחב שהוא ענק מאיתנו ושיש לו כל מיני אספקטים", היא אומרת ומרימה עיניים למרחב הסואן שבו אנחנו נפגשות, קרוב לביתה שבמרכז תל-אביב.
טורדנות? הכוונה למחשבות טורדניות?
"כן. מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל מעורערת לחלוטין, כל המדינה פצועה מבחוץ ומבפנים, אנחנו במשבר אמון מאוד-מאוד גדול מול מערכות ענק שחשבנו שהן חזקות והצדענו להן, ופתאום גילינו אותן כשום דבר. ומצד שני, ראינו עד כמה האויב שלנו אכזרי ורדיקלי ועד כמה אין לו ערך לחיי אדם, לחיי החטופים, וזה מפחיד כמו פצצה מתקתקת", היא משתתקת ואז מוסיפה: "אין לי ראייה מרחבית לאומית איך לפתור את זה, אבל כבת אנוש, כאזרחית, כאמא, אני יודעת דבר אחד: החטופים חייבים להיות בבית".
בגיל 52, דיקלה היא אמא של רנה בת השבע שאותה הביאה לעולם בהליך פונדקאות יחד עם היוצר והבמאי שלומי אלקבץ, ושל ויקטוריה ויויאן, שנולדה כחודשיים לאחר פרוץ המלחמה ושגם אותה הביאה לעולם בהליך פונדקאות, הפעם יחד עם שמעון שושן, המאפר שלה וחבר טוב.
"אני אמא טובה, הלב שלי טוב אליהן, רחמן ונדיב, ואני גם מאוד מגוננת, דואגת ולפעמים אפילו חרדה. מוצאת את עצמי פוחדת על הבנות, פוחדת מהמרחב שאנחנו חיים בו".
וממשיכה לגדל אותן פה.
"ברור. אני קודם כל יהודייה, אחרי זה ישראלית, מדינת ישראל ואדמת ישראל חשובות לי. אני לא מרגישה בבית בפריז או בלונדון, אני צריכה את הבית, את המדינה, השפה, האוויר, הקדושה, השישי-שבת, החגים, אמא ואבא, אחים, חברים. כשטיילנו בירקון, אמרתי עוד לרנה, 'את יודעת מאמי, לפני שהבאנו אותך לעולם, הייתי כל לילה עושה פה הליכות', ורנה ענתה לי: 'אמא, אז הרסתי לך', ועניתי לה, 'כפרה, לא הרסת לי, עשיתי הליכות מרוב שלא הייתי נוחה עם עצמי עד שהגעת. הלכתי כדי לפרק את המתח, וכשאת באת סוף-סוף, כבר לא היה לי מתח, כי את כאן'".
שיחה יפה. אמרת בראיונות קודמים שהמחויבות הטוטאלית הפחידה אותך ואת שלומי. היו פרסומים גם על מתח ביניכם בתחילת ההורות המשותפת.
"כשאת מחויבת בכזאת מידה, את מוותרת על דברים, האחריות גובה ממך מחיר. לפני שהבאתי את הבנות לעולם, הייתי כל ערב עד הבוקר בהופעות ובאולפנים. האירוע הזה נגמר. מאז שהן כאן, אני מרבה להיות בבית ולא מרגישה שאני מקריבה משהו, זה בא טבעי. לגוף שלי נוח במצב הזה, הוא לא רוצה משהו אחר, הוא רוצה להיות עם ויקטוריה ורנה. חשוב לי למשל שכאשר הן קמות, הן יראו את אמא שלהן לידן. יש לי פחד מזמרות שהילדים שלהן נדפקים כי הן עסוקות מדי בעצמן, ואני משתדלת שכל עוד אני לא באמת צריכה לצאת מהבית או לעבוד, אני איתן כמה שיותר".
3 צפייה בגלריה
''לפני שהבאתי את הבנות לעולם, הייתי כל ערב עד הבוקר בהופעות ובאולפנים''
(צילום: עמית שעל)
ואיך את עם האבות, שלומי ושמעון?
"ישתבח שמו אלוהים, נתן לי טפיחה על השכם, אמר לי 'אני אעזור לך, דיקלה'. שניהם אבות שלא יכולתי לבקש יותר טוב. הם עוזרים לי פיזית, נפשית ומנטלית, תודה לאל. אם הייתי צעירה הייתי מביאה עוד ילדים, אבל זה כבר לא יקרה".
על היותה לייט-בלומרית, על האמונה החזקה והכוח לא להישבר עד שהגיעה הפריצה הגדולה שבעקבותיה הפכה שם נרדף ליוצרת שלא מתפשרת על השפה והדרך שלה, היא אומרת: "אני מזל גדי, וגדי כשהוא זקן, הוא במיטבו. נולדתי נורא מבוגרת. הייתי ילדה שחוקרת את החיים, מסתובבת ברחובות ומנסה להבין את הסיפורים של הבתים שאני רואה מולי בבאר-שבע, בשכונה שבה גדלתי. זה היה כמו מה שאנחנו זוכרים מהתוכנית 'שכונת חיים', והחוויה הזו משפיעה עליי עד היום. ריבוי דמויות, שפות, חברים, מוזיקה, אוכל, הכל מגוון מאוד, הפתיחות, הצחוק, הבכי, הייתי הרבה בחוץ, ילדת רחוב. ספגתי המון גם מהשכן הרוסי וגם מהמרוקאי והגרוזיני והשווייצרי".
היה שווייצרי? בשנות ה-70 בבאר-שבע?
"כן, והכל עבר דרכי ברגעים שבהם התחלתי לחלום על החיים".
על מה דיקלה הילדה חלמה?
"בגדול תמיד חלמתי לעשות מוזיקה", היא מיד עונה, אבל אז חושבת מעט ואומרת שכאשר היא מנסה לזכך את הזיכרון, עולה לה המילה "מוקפת".
"תמיד חלמתי להיות מוקפת, באנשים, במוזיקה, בחברות, כל הזמן להיות מוקפת. אני שבטית מאוד, הרבה ידיים גידלו את רנה, תמיד הבית פתוח, נכנסים, יוצאים, למרות שהיום קצת פחות, אבל ככה גדלתי. משפחה עיראקית-מצרית, אצל ההורים הדלת הייתה תמיד פתוחה, וגם אצל סבא וסבתא, רק בלילה כשהולכים לישון נועלים את הדלת, והביטחון הזה מסמל המון דברים עבורי".
דברים שאת מתגעגעת אליהם.
"מאוד. אני מרגישה שהמרחב שאני חיה בו הוא יותר מדי לבן, יותר מדי טכני, הייטקי, משורטט, מהונדס, ואני משתדלת במרחב שלי, באי שלי, לפתוח את הדלת, לא משנה שהשכנים כל הזמן צועקים לי תסגרי, תסגרי את הדלת".
את הקולות, הזיכרונות, המראות והטעמים של הבלוק בבאר-שבע היא סינתזה לתוך האלבום "אליפות" שיצא לפני כחצי שנה, וזכה לתשבוחות. בעקבות השירים ותמונות הילדות באלבום, החליט אלקבץ ליצור סרט דוקומנטרי על דיקלה, שמלווה אותה ואת חברותיה בלילה שלם של שיחות חשופות ואינטימיות. הצפייה בו מקנה תחושה שבטית מגוננת ועוטפת של משפחת נשים אלטרנטיבית.
עזבת את בית ההורים בגיל מוקדם.
"בגיל 20. אז לעזוב בגיל 20, זה כאילו לעזוב היום בגיל 15, אבל היה לי רצון גדול להוכיח לכולם שאני לא מפגרת ולא מדומיינת, כי זה מה שחשבו כולם, כולל ההורים שלי, כולל חברים".
מה זה אומר שאת מדומיינת?
"זה אמירות שאמרו לי, כמו 'נראה לך שאת תהיי זמרת? נו באמת'".
והנה, חיכית, וזה לקח זמן, ואת אחת הזמרות המצליחות בישראל.
"אני אדם סבלני מצד אחד, ומצד שני אני הכי לא סבלנית בעולם. מצד אחד אני הכי יכולה לחכות למשהו שנים, כמו שחיכיתי לבנות שלי עם סבלנות, ומצד שני אני לא יכולה להישאר פה עוד דקה. החיים כפרדוקס", היא מסבירה.
במשך שנים הלכה לטיפול פסיכולוגי, היום הפסיכולוגיה שלה היא רוחניות. "אני קוראת בתנ"ך, לומדת פרקי אבות, מקשיבה להרצאות של הרב יובל אשרוב והרב יוסף בן פורת שהוא אחד הענקים. גם הרב אריק נווה הוא ליגה אחרת לגמרי. וואו, אני טסה איתם במוח והתורה והקבלה והלימוד זה הדבר שאיכשהו מפקס אותי. אי-אפשר לחיות את הדבר הזה" – מצביעה על הרחוב הממהר סביבנו – "בלי לשמוע דברי נחמה".
אני שותקת וגם היא. אנחנו מניחות למילים לשקוע, כמו לזהרורי אבק הקיץ שמסתחררים בינינו בהמולת העיר. שתיקה מולידה תמיד עוד התבוננות פנימה, עוד עומק, עוד שיתוף.
"אני אדם עם חוסר ביטחון מאוד גדול ואני מודעת לו, אני פשוט מודעת לו", דיקלה אומרת לבסוף. "אני מתנהלת מולו, אני מקשיבה לו, אני לא אדם שעף על עצמו ולא מתייחסת לעצמי כאל זמרת ואמנית מצליחה".
כלומר?
"כלומר שאני מודעת לכישרון שלי, אבל אני לא לוקחת אותו ברצינות כמו שאנשים אחרים לוקחים אותו ולא מנפנפת בו, לא משוויצה בו ואני לא ישנה טוב יותר בלילה בגללו. גם בתקופות הכי מצליחות שלי, אני לא הולכת על עננים, אני במקומות אחרים לגמרי. אני המון פעמים נבוכה. אם נגיד מזמינים אותי, אני מתביישת, ובעיקר אני לא נותנת לעצמי כזאת חשיבות גדולה. אני כן באחריות מאוד גדולה, עושה הכל כדי שדברים יצליחו, אני מתאמצת, לא יושבת פרקדן, אבל זוכרת שאני לא מרכז העניינים".
את אדם מאמין?
"אני אדם שעובד מאוד חזק על האמונה שלו, ואני צריכה להאמין עוד. הייתי רוצה להיות במקום החופשי הזה שאומר שיש בורא עולם ושהכל דרכו והכל מתוכנן מראש והוא רק מיטיב איתנו, ואז כל דבר שהיה קורה לי הייתי אומרת 'הכל לטובה', גם אם זה היה משהו רע. אבל אני עוד לא במקום הזה. רק נדמה לנו שאנחנו מהלכים חופשיים, אבל בפועל אנחנו כבולים במחשבות שלנו. חושבים שאם נרוויח את זה יהיה לנו טוב, ואם נשיג את ההוא יהיה לי מהמם, ואם אהיה איתו בקשר אהיה מאושרת, אבל זה לא באמת. בסוף, שבועיים אחרי שיש להם את המרצדס, הם רואים שהטעם של האורז הוא אותו טעם".
אז מה מעיר אותנו?
"רק הארות רוחניות מעירות ומרגיעות את הבן אדם, אבל היום זה לא פשוט כמו פעם. אבא שלי, שלמד בחדר בעיראק עד גיל תשע, ינק תורה, ינק אמונה. אצלנו יש ויכוח האם ילמדו או לא ילמדו תנ"ך בבית הספר ואני תופסת את הראש ואומרת 'אכלנו אותה'. אכלנו אותה כי אני צריכה שלילדות שלי וגם לדור שלי יהיו מסגרות רוחניות. יש תנועה חזקה מאוד של אנשים שמבקשים רוחניות, יש פה צעקה", היא כמעט צועקת בעצמה ולוקחת לגימה מהסודה, "אי-אפשר לחיות רק את הפיזיות, וזה מטריד אותי שיש אצלנו ויכוח האם במרחב ציבורי אפשר או אי-אפשר להתפלל בהפרדה, ויכוחים כאלה יכולים להיות בפריז, לא במדינת ישראל, אנחנו יורים לעצמנו ברגל".
3 צפייה בגלריה
מתוך "חוליגנים". דיקלה בתפקיד חוקרת משטרה
(צילום: באדיבות כאן 11, ארצה הפקות, סרטי יונייטד קינג)
אימהות, מוזיקה, רוחניות, אמונה ועכשיו גם קולנוע וטלוויזיה נמצאים ברצף הכתרים שהחיים קושרים לה. אחרי סרט הדוקו הקצר שביים אלקבץ עליה ועל חברותיה, אחרי ששיחקה בסרט הישראלי המצוין "כביש הסרגל" שביימה מיה דרייפוס, עולה בכאן 11 הסדרה "חוליגנים" שבה דיקלה מגלמת חוקרת משטרה. מדובר בסדרת דרמה-מתח חברתית שיצרה וביימה לי גילת, ושבמרכזה גיבורים משולי החברה, שמוצאים שייכות במועדון אוהדים קיצוני של קבוצת כדורגל ירושלמית. כן, האמנות ללא ספק מחקה את המציאות, ודיקלה אומרת שבסוף כולנו רוצים למשוך אור, לקבל או להרחיב את ההכרה שלנו.
"הצילומים לסדרה, שהתקיימו עוד לפני 7 באוקטובר, היו אחת התקופות היפות בחיי. אני לא שחקנית, זה לא העיסוק המרכזי שלי, אבל גיליתי עולם יוצא דופן מול המצלמות גם בסדרה וגם בסרט 'כביש הסרגל'. הכל תלוי מי הבמאי שעובד מולך ואני זכיתי בשתי במאיות, מיה דרייפוס ולי גילת, פשוט נפלאות. שתיהן מבינות עניין, יודעות איך צריך להעמיד סט, איך להניע את הקאסט ולנהל אותו בשמחה ובצחוקים. ואז את מגיעה ליום צילום בכיף".
נהנית יותר לעבוד עם נשים?
"לא בהכרח. כשעבדתי עם שלומי, למשל (דיקלה כתבה מוזיקה לאחדים מסרטיו), נהניתי מאוד. אני אוהבת לעבוד עם אנשים עדינים, עם אנשים שמסתכלים על נערת המים בדיוק כמו שהם מסתכלים על הכוכב הראשי, ואז הכל הרמוני ויש תחושה שכולנו כאן לטובת העניין. החוכמה היא להרגיע ולזכור שאנחנו עושים אמנות, מוזיקה, סרטים, לא עובדים בנאס"א. יש כאלה שהם דיוות, ויש כאלה שאיתם סבבה".
ואיתך סבבה?
"אני חושבת שברגע שקולטים את הקטע שלי, אני סבבה. אם מתחילים להתחכך בי בקטע לא טוב, מרימים עליי את הראש, אני פשוט נעלמת. למה נעלמת? כי אני לא אחת שיכולה לריב, אבל אני בהחלט יכולה להיעלב".
מה החלום הבא? להמשיך לשחק?
"החוויה שלי גם מ'חוליגנים' וגם מ'כביש הסרגל' הייתה כזו מדהימה שהלוואי שאמשיך לקבל הצעות שבהן גם הכתיבה וגם העבודה עצמה יעניינו אותי. האופן שבו הסדרה נעשתה וצולמה הוא מופת, לא סתם היא כבר נמכרה לחו"ל עוד לפני שעלתה בארץ".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.06.25
