בגיל 14 נכנס דניאל חן, סטנדאפיסט ותסריטאי, לכלא הנוער "אופק". במשך ארבע שנים הוא יצא ונכנס. אבל את המאסר האחרון שלו הוא זוכר היטב. שנתיים מלאות בכלא, בגלל שדקר מישהו. "הבחור שנדקר ומה שקרה זה מעגל שלא סגרתי בחיים שלי. ראיתי את מי שדקרתי פעם אחת במעבר חציה לפני 20 שנה. זה היה סכסוך ארוך שהתגלגל. כמעט הרגתי אותו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
מה קרה שם בדקירה?
"זה היה ביום של נפילת התאומים. הוא מזל תאומים, וגם אני. כשזה קרה רציתי לברוח מהארץ, התקשרתי לאמא שלי להתוודות והיא סיפרה לי ששמעה על המקרה ברדיו. היא אמרה לי, 'איך ששמעתי את זה הרגשתי שזה אתה'. הוא התנדנד בין חיים למוות כמה ימים. אם הוא היה מת הייתי משתחרר הרבה יותר מאוחר. היו לי הרבה שנים קשות גם אחרי הכלא. לא ידעתי איך לגשת אליו, חיפשתי אותו ולא מצאתי. הוא היה ילד גאון, יותר מגניב ממני". מעבר לכך, הוא לא מסכים להרחיב.
הרבה שנים חלפו מאז. חן הפך לסטנדאפיסט ובמקביל כתב לסדרות, הופיע ב"מועדון לילה", ב"סיפורים מהכורסה" והגיח בקצרה ב"לבד בבית" לילדים. אבל אפילו הוא לא חשב שההצלחה הכי גדולה שלו תהיה סיפור חייו. רון לשם, הגר בן אשר ויוצרים נוספים, בהם חן עצמו, יצרו את "ילד רע", סדרה שנרכשה על ידי נטפליקס והתברגה ב-Top 10 ב-46 מדינות, הישג שלא היה לאף סדרה ישראלית אחרת. הסדרה, ששודרה ב-HOT בהפקת SIPUR וטדי הפקות, אף זכתה בשבעה מפרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. אבל למרות כל הצלחה ואולי בגללה, חן עדיין לא ראה אף פרק במלואו. "לא ראיתי אותה, זה לא היה לי נעים. תהליך העבודה היה לי כל כך קשה, שבאיזשהו שלב רציתי שאף אחד לא יראה אותה".
למה היה לך קשה לראות? הרגשת שהילד הזה הוא אתה?
"עם הזמן יותר, כן. אני יודע בדיוק מה הוגזם לשם הדרמה, לי ברור מה האמת המדויקת. יש את הזיכרונות שלי מהחיים שהופכים לחומרי גלם, אבל הם מתערבבים עם כתיבה של יוצרים נוספים וכל טבּח שנכנס למטבח ומתערב בתהליך ההכנה משנה קצת. זה כמו למסור ילד לאימוץ. אזור הנוחות שלי הוא יותר קליל, והמקומות העמוקים לא תמיד נעימים לי. עברתי תהליך עם זה. התנתקתי קצת רגשית. היו לי הרבה סנטימנטים".
תיארת לעצמך שהסדרה כל כך תצליח, תהפוך לכזה להיט בנטפליקס?
"כן. דמיינתי שזה יהיה אחר, אבל שזה יצליח. הרבה דברים בשלב היצירה של הסדרה לימדו אותי לשנות את הפרספקטיבה. לקח לי זמן גם להתחבר לילד שמשחק אותי ב'ילד רע'. למדתי להעריך אותו. רק עכשיו אני נושם, מעכל רגע וקולט שזה קרה, שזה יצא. אני משפשף את העיניים לפעמים כשאני קולט שזה בנטפליקס. עבדנו על זה שש שנים, ועוד עשור חלמתי על זה בראש. היה לי מדהים לעבוד עם רון לשם והגר הבמאית. אמירם טובים עבד איתי על הסטנד-אפ שבסדרה, ובכלל, הוא המנטור שלי. אני חייב לו המון".
הוא נולד בשם דין שיימן בשכונת מעוז אביב בצפון תל-אביב. ההסתבכויות הגיעו מהבית: אמא שלו לא תיפקדה, ואביו לא היה נוכח. "חוויתי את את צפון תל-אביב כמקום מאוד אלים. לא מעוז אביב, אבל הדר יוסף הסמוכה. הצפונים היו מעורבבים עם הערסים. הכרתי שם כל מיני ילדי רחוב, כמוני. מכינים באנגים, הולכים לגנוב, הולכים מכות, נרקומנים, סמים, היה אקשן. אנשים מדמיינים צפון תל-אביב... אבל בחוויה שלי השכונות האלה היו אלימות. מכות ברחובות היו שם, ילדים מחוץ למסגרות".
במה הסתבכת בתקופה ההיא?
"הייתי רואה סיטואציה שהיא הזדמנות לגניבה והייתי מקבל מזה אדרנלין. קודם כל הגיע הריגוש, ואחר כך הערכים שלי. אהבתי את זה, זה ריגש אותי. הייתי מקצועי בזה. אבל רוב התיקים שלי על סמים ואלימות, לא על גניבות".
למה החלפת את השם שלך מדין לדניאל?
"כי ידעו שיש אחד דין, שהוא גנב. הייתי מפורסם בשם כשהייתי ילד. כל פעם מישהו היה ניגש אליי וקורא, 'אתה דין?' באיזשהו שלב נמאס לי מזה ובגלל זה גם שיניתי בגיל 19. אחרי הכלא. באיזשהו שלב הייתה לי דיסוציאציה קשה מהשם הזה. גם התביישתי באשכנזיות שלו בכלא. רבנים היו אומרים לאמא שלי שצריך להחליף את השם. הרגשתי שאני מושך צרות. דין היה שם עם מטען כבד, כמו לעמוד לדין. שם עם אנרגיה קשה".
אחרי שהשתחררת הצלחת להימנע מעבירות?
"אחרי שהשתחררתי מהכלא היו לי עוד עבירות. דברים שטותיים, סמים למשל. פעם קניתי אופניים גנובים ויום אחרי שוטר עצר ובדק אותי. לעצור ילד נורמלי על אופניים זה לא רגיל או טריוויאלי. זה באמת היה נאחס, ביש מזל, כאילו הגורל אומר לי שאסור לסטות מדרך הישר".
איך היה לגדול בבית שלך?
"היו הרבה דברים בבית. היה הרבה כאוס. הכל מהכל. גם דברים מגניבים, אבל גם הרבה טירוף. לא היה סדר ולא הייתה שגרה. היו לי התקפי זעם. אמא שלי עבדה כמדריכת טיולים והייתה הרבה בחו"ל, כך יצא שגדלתי קצת בלי גבולות. יש הרבה דברים שמוציאים אותי מדעתי. כשמבולגן זה מפריע לי נורא, זה עושה לי רע. לא היה כל כך אוכל. הרגשתי שלא מזינים אותי ושלא טוב לי. וזה לא באשמת אמא שלי, היא בן אדם טוב. היה לה קשה לעשות הכל. יש תמונה שאמא שלי מניקה אותי עם סיגריה ביחד, זה כל כך הכעיס אותי. היו שם הזנחה וחוסר יציבות. זה שגרנו בצפון תל-אביב רק המחיש את הפער. אבל אמא שלי הייתה גם מקריאה לי סיפורים ואת המיתולוגיה היוונית. היא העשירה לי מאוד את הדמיון. לא היה רק חרא".
"בגיל 10 הייתי באליפות הארץ בשחמט, הייתה לי שם תחרות מדהימה. היו איזה שישה משחקים, מתוכם היו לי חמישה ניצחונות. הכל הלך טוב, ואז היה לי פיפי. זה הצחיק אותי, אז השתנתי עליהם. הם התחילו לבכות. התקשרו לאמא שלי שתבוא לקחת אותי. ככה הייתי פעם. הייתי רוצה לעשות את זה, אז הייתי פשוט עושה את זה"
מהסיפורים שלך עולה ילדות קשה.
"עברתי גזלייטינג בילדות. היא הייתה אומרת לי שאני משוגע ודומה לאבא שלי, אבל לא ידעתי מי זה אבא שלי. ההורים שלי נפרדו עוד כשהייתי בבטן. הרגשתי שעושים לי מניפולציות, לא מרוע אלא מתוך דפוסים מסוימים. זה הטריף אותי ומרדתי בזה. פתאום היא אהבה אותי ונישקה אותי, ופתאום דחתה אותי ורצתה לבד. יש בה צדדים מקסימים. היו הרבה כוונות טובות בדרך לגיהינום. היום אני מבין אותה. היה לה קשה, היא גידלה אותי לבד. היו לי כל מיני הצלות בחיים ואחת מהן היא סבתא שלי. גם אח שלי, הוא הציל את המשפחה שלנו. הוא קטן ממני בשש שנים ואנחנו החברים הכי טובים. גם הוא הידרדר קצת בגללי, לא הייתי בבית לשמור עליו, הוא התחיל להסתובב עם ילדים בעייתיים. הוא היה כדורגלן עילוי ואם היה לו את האבא הנכון - הוא היה הכי מוכר".
יצא לך לפגוש את אבא שלך פעם?
"פעם אחת, בגיל 19. דפקתי לו בדלת. ב-2019 הוא נפטר מסרטן".
הרגשת בודד?
"הרגשתי שאין לי גב, אין לי הורים, אין לי אח גדול. הרגשתי שאף אחד לא שומר עליי. פעם הרביצו לי בגיל 12, זרקו אותי למזרקה, והילד אמר לי, שאם אבא שלי היה יודע שעושים לי את זה הוא היה הורג אותם. אמרתי לעצמי, אין לי אבא. אין לי למי לקרוא. הרגשתי מאוד לבד, הייתי רך, ילד עדין שאוהב שחמט, אמנות, חולם בהקיץ. יצאתי לרחובות והרגשתי הכי חשוף ופגיע ונעלב וחלש, הרגשתי שבתת-המודע אני רוצה לחספס את עצמי. ביום הראשון שהגעתי למוסד נתנו לי מכות ואני זוכר שבכיתי המון, לתוך הכרית כי לא רציתי שהילדים ישמעו שאני בוכה. הרגשתי שהתבגרתי. יום אחרי קמתי ואמרתי לעצמי שכל מי שיפגע בי - מעכשיו אני אגן עליי. אני אגן על עצמי. זה היה בגיל 13, הייתי במוסד להסתכלות בחדרה. כי פרצתי לחנות. גנבתי בגדים. הייתי ילד פראייר שמחלק את הדברים שלו לכולם. הייתי גונב חולצה, ונותן אותה למישהו. ככה קניתי אהבה של אחרים. ראיתי שהם מעריכים את זה. לא היה לי ערך לכלום".
ובמקביל היית למשל שחקן שחמט מחונן וזכית בהרבה תחרויות.
"הייתי מוכשר בזה. בבית הספר שלמדתי בו, 'ברושים', היה ילד ששיחק שחמט. שיחקנו יחד והוא ניצח אותי. ואז התחלתי לקחת את זה ברצינות. זה היה כשהייתי בן עשר. באליפות הארץ השתנתי שם על כולם'".
ליטרלי?
"כן. הייתי באליפות הארץ, הייתה לי שם תחרות מדהימה. היו איזה שישה משחקים, מתוכם היו לי חמישה ניצחונות. הכל הלך טוב, ואז היה לי פיפי. זה הצחיק אותי, אז השתנתי עליהם. הם התחילו לבכות. התקשרו לאמא שלי שתבוא לקחת אותי. ככה הייתי פעם. הייתי רוצה לעשות את זה, אז הייתי פשוט עושה את זה. הייתי לא צפוי. אנשים היו מפחדים ממני. יכולתי להיות הכי ילד טוב וחמוד, אבל גם המטפלות שלי אמרו לי שהן היו מפחדות ממני. לא ידעתי לריב רגיל. היום אני משקם את זה. הייתי במקום מאוד אימפולסיבי".
ומה עם זוגיות?
"אני לא בזוגיות כרגע. עובד על זה. הייתי בזוגיות בשנים האחרונות כמו שלא הייתי בחיים. כל השנים לא באמת הייתה לי, הייתי שנים רווק. פתאום נהייתי בזוגיות, אבל שום דבר לא הבשיל. הייתה מישהי ששברה לי את הלב וראיתי את עצמי חי איתה. מאז אני חושב על זוגיות מלא. על בית, על משפחה. זאת משימת הגורל שלי, להקים משפחה ובית מתפקד".
אתה יוצא לדייטים?
"בתחילת השבוע יצאתי. זה לא היה זה. אני פחות אוהב להכיר דרך הרשתות, אבל אני לא שולל. אני אוהב שהחיים מביאים את זה. שיש סיפור טוב. מה בסוף, אני אכיר אותה בטינדר? אולי בבאמבל. אני לא מחפש להגיע למיטה. זה מערבב את האנרגיות וזה לא תמים בעיניי, זה מעכב אותך. הייתי, עשיתי, זאת מאוכזבת ממך, עם ההיא אתה סבבה. היום אני מחפש עומק, משמעות. אני כן רוצה לצאת לדייטים, אבל אני רוצה להגיע ממקום נקי, להכיר באמת. אני גדלתי בבית הרוס, עם אבא שנטש אותי, ואני רוצה להיות אבא שלא נוטש".
"פעם באו לדקור אותי, הסתכלתי לבן אדם בעיניים, והוא הלך. גם בכלא דקרו אותי, בצלעות. במקרה אחר מישהו בא לדקור אותי והצלחתי לתפוס אותו ולהכניע אותו. היה לנו סכסוך. אבל אלימות וזעם לא היו מי שאני באמת. הלכתי לאיבוד בתוך ילדות קשה. היה לי משבר זהות מטורף"
מתחילות איתך הרבה?
"לפעמים, אבל לא הרבה כמו יהודה לוי. לפעמים אני אומר לעצמי, למה לא מתחילות איתי יותר? נראה לי גם שאני מרתיע קצת. אני אוהב להתחיל בעצמי עם בנות, זה יתרון. המפתיע הוא המכריע. זה כמו בשחמט, מי שיוזם קובע את המומנטום. יש לי כרגע עומס בחיים".
במהלך ילדותו התראיינה אמו לכתבה בעיתון, שקיבלה את הכותרת "ילד רע". חן זוכר את זה כטראומה של ממש. "אמא שלי התראיינה כחד-הורית שאיבדה שליטה על הילד שלה. מספרת שם שהיא מרגישה שאני הולך לאבדון. אחת הכתבות הפסימיות שראיתי בחיים. חמישה עמודים. שנאתי את הכתבה הזאת. הייתי בן 14 כשהיא יצאה, זה היה עוד לפני שהייתי בכלא. אחרי הכתבה הזו הייתי בכלא שלוש פעמים. אפשר להגיד שהצדקתי את השם. הייתי ילד שרע לו. אבל זה מטורף שזה נתן לי את השם לסדרה".
אתה מרגיש שהסדרה השפיעה על הופעות הסטנד-אפ שלך?
"אני מרגיש שהקהל יותר אוהב אותי באופן אישי. אנשים כותבים לי מגילות ואני לא מצליח תמיד לענות. הרבה אנשים מספרים לי את הסיפור שלהם. לפעמים כותבים לי הודעות, וזה מרגש אותי כל כך עד כדי שאני לא מצליח לענות, אין לי מילים. הרבה שנים שמרתי את הסיפור שלי והרגשתי שהקהל לא באמת מבין אותי".
איך היה לזכות בפרס האקדמיה?
"הסדרה דרשה ממני הרבה משאבים, נתתי את כל כולי. כשזה יצא הייתי בשוק מכמה שזה הצליח, למרות שראיתי את זה מצליח. היו לי סיוטים וחרדות שאנשים מהעבר יזהו את עצמם ויבואו אליי. הכל קרה, אבל בקנה מידה סביר".
4 צפייה בגלריה
''אני מרגיש שהקהל יותר אוהב אותי באופן אישי''. דניאל חן
(צילום: מתוך 'מועדון לילה', קשת 12)
ההומור שמר עליך בכלא?
"הייתי שחקן. ישבתי עם אנשים, למדתי את הניואנסים, הייתי מדבר ואף אחד לא שאל מי זה ומה הוא קשור. נכנסתי לזה כל יום, משחק טוטאלי של כל הזמן. הרגשתי הרבה פעמים משבר זהות, שאני כל כך שחקן שאני הופך לדמות הזאת. היו לי רגעים שאמרתי לעצמי, 'אני לא כזה'. גם שנאתי את עצמי, את כל מי שאני, רציתי להיות מישהו אחר. שנאתי את הבולטות שלי שם. ההומור שמר עליי, אבל לא תמיד היה שם. הצ'ארמריות שמרה עליי. ידעתי להפנט אנשים. פעם באו לדקור אותי, הסתכלתי לבן אדם בעיניים, והוא הלך. גם בכלא דקרו אותי, בצלעות. במקרה אחר מישהו בא לדקור אותי והצלחתי לתפוס אותו ולהכניע אותו. היה לנו סכסוך. אבל אלימות וזעם לא היו מי שאני באמת. הלכתי לאיבוד בתוך ילדות קשה. היה לי משבר זהות מטורף'".
היום יש לך חלומות על המשך היצירה ועל משפחה. מה חלמת כשהיית בכלא?
"תמיד חשבתי בגדול והייתי יצירתי. חלמתי על שוד גדול. הרגשתי שאנשים בכלא מקשיבים לדעה שלי. לא העזתי לחלום על דברים אחרים. לא חלמתי על זוגיות או משפחה. לא חשבתי שאני יכול בכלל. זה לא היה בר-קיימא מבחינתי".
גם היום יש לו טריגרים לפעמים. הוא לא מרגיש נוח להתראיין, אבל גם מבין שהאמת היא חלק בלתי נפרד מהמקצוע. "תמיד נעים לי שלא יודעים עליי הכל. זאת עמדה של כוח. הרגשתי שבשביל לעשות קומדיה טוב יותר אני צריך לפתוח. אני מרגיש עכשיו איש חדש בעולם. פעם הייתי מלא ברגשי נחיתות, היום אני עושה עם עצמי עבודת בית. אני אוטודידקט, אני קורא ובודק. יש לי blind spots".
זה לא קשה לעמוד על במה ולספר על הילדות הטראומטית שלך?
"אני כל כך אוהב סטנד-אפ, כי הפילטרים יורדים. יש בזה משהו אותנטי. זאת מתנה שמרפאת את הנפש. להגיד את האמת ולסנן אותה. זה חמצן, זה שומר על השפיות. גורם לי להיות הכי אני. גם לאמא שלי יש הומור. בפעם הראשונה שהיא אספה אותי מהמוסד הייתי עם כיפה של נחמן, ואמא שלי נקרעה מצחוק".
מה אתה רוצה לעשות בעתיד?
"חוץ מזה שתהיה עונה 2 של 'ילד רע', אני הולך להפציץ השנה. יקרו אצלי הרבה דברים, רק התחלתי. אני עובד עכשיו על הופעות בעברית בחורף בקנדה ובארה"ב. הופעתי בפרו ובאיטליה ובקפריסין. אני מקבל מלא תגובות מחו״ל מאנשים שראו את הסדרה. אנשים שנגעתי בהם וריגשתי אותם. אפילו הודעות בערבית. יש לי מטרה לעשות ספיישל בינלאומי בנטפליקס של סטנד אפ. הסטנד אפ הוא כוח מטורף. יש קהל בכל העולם. חוץ מלהופיע ולהגשים זה גם לזכות לטייל בעולם. לא עשיתי עדיין טיול גדול".
יש עוד דברים שאתה רוצה להספיק?
"ביום שני עליתי לתורה בגיל 40, כי בגיל 13 לא עשיתי את זה. אף פעם לא מאוחר מדי. זה עוד מעגל בחיים שסגרתי. אני בלונה פארק של הגשמת חלומות וסגירת מעגלים ואני רוצה לעלות על כל המתקנים".
