ביום חמישי שעבר בשעה עשר בבוקר התבשרתי על זכייתי בפרס מפעל חיים של אקו"ם. "פרס מפעל חיים? אתה עדיין לא בן 60", תהתה אשתי, "זה לא נשמע לך מוזר?" "יש בזה משהו", אמרתי, "אבל אולי עדיף שלא נדבר על זה יותר מדי. הם עוד עלולים לקחת לי את הפרס".
17 שעות מאוחר יותר, כאשר התעוררתי לחדשות המרנינות על הפצצות בנתנז וטילים על תל-אביב, הרעיון של פרס מפעל חיים בגיל צעיר נשמע קצת פחות מופרך. אחרי הכל, אתה אף פעם לא באמת יודע מתי איזה טיל בליסטי יחליט לסגור לך את המפעל. והנה, שירה ואני בהיעדר מקלט שוב יושבים במסדרון דירתנו, מקשיבים להדי הפיצוצים ומנסים להיזכר בימים טובים יותר שבהם במקום להמתין בסבילות מושלמת לטילים שינחתו עלינו מהסטרטוספרה, ידענו ליזום ריבים על כל שטות אפשרית: איך להפעיל את המדיח, איך לחנך את הילד, ואפילו על איזו טמפרטורה לכוון את המזגן. מתגעגעים לימים שבהם הפיוס לריב היה בידינו ולא בידי ביבי וטראמפ.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אתגר קרתצילום: ריאן פרויסחמש בבוקר ואני יושב שוב על רצפת המסדרון. הפיצוץ הפעם נשמע חזק במיוחד. מחר אני אמור להעלות טור חדש בניוזלטר שלי. כתבתי משהו על הפעם הראשונה שבה לב, הבן שלי, התפנה בשירותים ציבוריים בקניון ועל התובנה הפילוסופית שהכתה בנו בזמן שהורדנו את המים. אבל עכשיו כל ההתרפקות הזו על עבר תמים ומעט מצחין נשמעת תלושה לגמרי.
הטילים האלו מאיראן רק מזכירים לי שבניגוד למלחמה המיותרת והאכזרית שביבי מתעקש להמשיך בעזה ללא כל מטרה, ישנן גם מלחמות אחרות מול אויבים אמיתיים ועוצמתיים שבאמת מאיימים על קיומנו. וכך אנחנו מצטופפים ליד דלת הכניסה לדירתנו, גבר, אישה וארנב, מקווים ביחד שנדע לנצח את המלחמה שאותה אנחנו חייבים לנצח, ושנשכיל סוף-סוף לסיים את זו שמלבד הרג וסבל מתמשכים והרחקת חזרת החטופים אינה מסייעת לנו בדבר.
מאז שהודיעו על ההתקפות הצפויות של איראן בשישי אני מעשנת וויד מהבוקר. לקראת צהריים מישהו גם מוזג לי כוסית. אני מעורפלת ומצחיקה, מפחדת ועצובה, מתנתקת וחיה בו-זמנית בממ"ד ומחוצה לו.
יש סצנה ב'טיטאניק' כשהאונייה מתחילה לטבוע, אמא עם תינוק מאוד קטן ניגשת לקפטן ושואלת אותו מה הוא מציע לה לעשות, והוא בתגובה מסתכל עליה והולך. זה הרגע הכי עצוב בסרט בעיניי. ככה אני מרגישה כשאני בממ"ד עם הילד בן השנתיים שלי. מנסה להיות המזרן הכי נוח עבורו כדי שימשיך לישון ולא יחיה את הסיפור המוזר שהתרגלנו לקרוא לו מציאות. כביכול כולנו אולטרה-מחוברים למציאות דרך רשתות חברתיות, טלוויזיה בממ"ד, שידורי לייב מהמטחים שמרגישים כמו תוכנית בידור מהניינטיז: הנה יירוט, הנה נפילה, הנה חייזר שהוא בעצם ציפי שביט בתחפושת. בומים חזקים, מפחידים הרבה יותר ממה שהתרגלנו. משחקי הרעב, על מי ייפול הבניין. בום. על משפחה. שני ילדים נהרגו. מלא קבורים תחת הריסות. אני מסטולה. זה משחק. זה לא באמת. רואה תמונות מבת-ים המופגזת וחושבת מה להרגיש. כל התשובות לא נכונות. לפחד? משחק לידיים של האויב. להתעסק בזוטות היומיום? איכס, מה זה אומר עליי.
גיתית פישרצילום: יונתן בלוםמישהו החליט שזה הרגע הנכון לתקוף באיראן, ואז משפחה של ארבע נפשות נמחקת. ככה הם מרגישים גם בעזה. מותר לחשוב על זה? מותר לחשוב על ילד עזתי שמפחד שהבניין ייפול לו על הראש, או שזו בגידה? מותר לחשוב שהתקיפה באיראן הכרחית, או שזה לא הומני עכשיו כשאנחנו יודעים מה המחיר? מותר לאכול תפוח בממ"ד, או שזה לא מנומס כלפי השכנים? וקלמנטינה? וילדים מתים? המוח שלי על שאפל ואני רק רוצה מבוגר אחראי שיגיד לי 'אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'. אבל אין אחד כזה בנמצא. בגלל זה הקפיצו את דניאל הגרי חזרה. פרזנטור של שפיות, אמפתיה ואחריות, אבל הוא לא המנהל בפועל הוא רק הפרזנטור. פלסטר על עורק שהתפוצץ.
יחד עם הביטחון שעולה בעקבות היכולות המטורפות של ישראל באיראן מגיע צורך נוסף, והוא הצורך הפסיכולוגי. איתנות, עמידות וחוזק לא נמדדים רק בכמה רחפני נפץ הצלחנו לייצר להם מתחת לאף (וזו חת'כת הישג ענק), אלא גם ביכולת לשמור עלינו, האנשים שמרכיבים את העורף הישראלי, במקום יציב רגשית. ובשביל זה צריך רצף. כשאת לא יודעת מה יקרה פה מחר, אם חדר מדרגות הוא כבר לא הסייף-פלייס שלך, מהיום רק מקלט או ממ"ד שגם הוא לא יחזיק בפגיעה ישירה, ולשליש מהמדינה אין כאלה, או כלכלית - יש עבודה או אין, פיצויים יהיו או ששוב, כמו ב-7 באוקטובר יהיו עצמאים שיצטרכו ללכת לחפש, ואנשי המילואים - מה איתם? והחטופים? והחטופים? והחטופים?? אין פה מבוגר אחראי שייצר לנו רצף. ורצף זה חוסן. לא משנה מה, יחזיקו לי את היד. גם אם יהיה קשה או מפחיד, היד נשארת מוחזקת. לא ישמטו אותי. יימצאו הפתרונות כי חשב עליהם מראש מישהו שרואה תמיד את התמונה הגדולה. אבא או אמא. איפה אבא ואמא שלנו? מי יגיד לנו מה להרגיש? זה תפקיד של מנהיג, וכבר הרבה זמן שאין לנו אחד כזה. מה אגיד לכם, מזל שאני בטיפול. ועל ציפרלקס.
בהתקפה הראשונה של האיראנים מצאתי את עצמי במקלט תל-אביבי שוקק. מוזר להרגיש חרדה קיומית ופומו בו-זמנית. אנשים נדחקים עם כוסות בירה ובקבוקי ערק עם אאוטפיטים שקלירלי לא נבחרו ב-30 שניות של לחץ - שלא כמוני, עם בוקסר עם גומי שהתעייף וחולצה של קורס צלילה שעשיתי פעם בתאילנד. אנשים מתחילים עם אנשים, כלבים מתחילים עם כלבים, אפשר כמעט לחשוב שהבומים שאנחנו שומעים זה בסים של מסיבת אנדרגראונד חדשה. אפשר כמעט לחשוב שכיף.
בין בום לבום יונתן, בנזוג שלי, ואני מחליטים לצאת למבצע.
נונוצילום: רותם לבלהשלבים ברורים: עולים לפני השטח לאזור עם קליטה, מגייסים את טכניקת הבנת הנקרא שלנו להוראות פיקוד העורף. כשהשטח פנוי עולים הביתה לארוז תיק, אוכל, מים, ואז פותחים בריצה זהירה לפי מסלול מחושב מראש בתוואי שטח משובץ מקלטים למקרה חירום. עוברים בפיצוצייה הקרובה וקונים את כיפת הברזל של הנפש - טבלאות שוקולד. בתיאום מופתי נפגשים עם כוח של חברים שבאו מהצד השני של השכונה. מגיעים ביחד לאזור הבטוח - האולפן של יונתן, ומרימים ארוחת שישי מכובדת מתחת לאדמה. המבצע צלח, החרדה כמובן ממשיכה להתקיים. ועדיין, בצורה מאוד מבלבלת אפשר כמעט לחשוב שכיף.
בתוך כל הקושי העצום שאנחנו חווים, שאלתי את עצמי מה זה ה"כיף" הזה. אולי זאת הדרך שלנו להתמודד עם הקושי הבלתי יתואר? אולי יש משהו נחמד בזה שפתאום כולם פנויים, שכל מה שהרגיש פעם חשוב כבר לא חשוב, וכולם מתרכזים בלחבק אחד את השני? בארוחת השישי הממוגנת דיברנו על זה שישראל היא בין המדינות שמדורגות הכי גבוה במדד האושר של אנשים שחיים בה. אולי משהו בחרדה הקיומית גורם לנו להרגיש כל כך חזק את החיים, ואולי זאת רק נחמה קטנה? אבל גם ברגע של המשבר הכי גדול כאן, כשהכל נראה חשוך ובלי תקווה, אנחנו קמים בבוקר ומחפשים משהו לאכול ובעל בית הקפה אומר לאנשים, "תכלס אנחנו סגורים, אבל בסדר אין בעיה נעשה לכם שקשוקה, תשלמו כמה שבא לכם". ואת מבינה שאת בבית.
יש צליל חדש. צליל של פיקוד העורף, הידוע בכינויו "שעונו המעורר של השטן", צליל שהוא בבירור הפרת זכויות יוצרים של כל הצוללות שטבעו אי פעם, צליל שבפעם הראשונה שיצא מהטלפונים שלנו הייתה תחושה שהנה חיזבאללה סוגרים חשבון על הביפרים. צליל אחד חדש. כל שאר הצלילים רגילים. צליל של טילי יירוט, רק יותר חזק, כאילו משגרים אותם מהמטבח שלי. צליל של פגיעה, רק יותר חזק, כי פגעו בבניין ליד. אני ליד הקריה פשוט. הייתי נזהר עם מיקומים, אבל אם האיראנים ראו אפס ביחסי אנוש, הם יודעים כל מה שאני יודע. יש צלילים רחוקים יותר, כי הם פגעו בעיר אחרת או שזה אנחנו בעזה. הרבה צלילים.
חזרנו למתקפות איראניות. או כמו שרשתות השיווק קוראות לזה – ערב חג. באמת, יש תורים כל כך ארוכים שאם נצא מהסופר ונעמוד בקו ישר, נוכל להעביר טילים מיד ליד עד אספהאן ונחסוך את המטוסים.
ושוב הכרזות שאתם תשלמו מחיר כבד על זה שגרמתם לנו לשלם מחיר כבד על המחיר הכבד שגבינו מכם בעקבות המחיר הכבד שלקחתם, כמו שני תיכוניסטים "חכה חכה אחרי האזעקה".
ואמא שלי מסמסת, בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. אני מסמס, אי אפשר פשוט בלי לקום לכלות, הרי לגמרי יש לו גם את הנס הזה בארסנל, לא?
ואני יושב בשלוש בבוקר במקלט ושואל את עצמי, כל כמה מלחמות אדם נורמטיבי צריך להחליף פיג'מה? מה הציפייה ממני?
אלי חביבצילום: יונתן בלוםואני רואה את הילדים של הבניין ונזכר במלחמת המפרץ, כשאני הייתי הילד. הימים שהיה מספיק לשים מסקינטייפ על הדלת כדי להתגונן מטיל בליסטי. כבר לא עושים כזה מסקינטייפ. היום צריך ממ"ד או מקלט ואיך התדרדר הציוד המשרדי.
וכמו שאנחנו ידענו מה זה סקאד ומה זה פטריוט, הילדים בבניין יודעים להבדיל בין מתקפות טילים מתימן, מאיראן, מסוריה או חמאס. ושהחות'ים יורים טיל אחד, עשר דקות אתה בבית, ואלה יורים מאה, מאה חמישים, כאילו מארי קונדו אמרה להם לפנות מקום בבסיס.
ואני יודע שזה הכי בנאלי בעולם, אבל אני במקלט בשלוש לפנות בוקר והתעוררתי מהתראה של פיקוד העורף שבעיקר משדרת חוסר ביטחון. אתם חושבים שאם לא תצרחו לנו לתוך הנשמה לא נקשיב לכם?
ואני סופר בומים וחושב, כל בום זה איזה שני מיליון דולר? ושתי המדינות במצב כלכלי די פח? וכלום לא הולך להשתנות הרי? אז למה שלא פשוט נשלח אחד לשני פתקים עם ציור קטן של טיל שכתוב עליהם, בום, והם ישלחו חזרה ציור של כטב"ם, ואנחנו נשלח שתי תמונות מטושטשות כי זה סודי, והם יכתבו, וואי, אנחנו הכי יודעים מה יש בתמונה, ואנחנו נגיד אין מצב יא טמבלים, והם יגידו הכי כן בעולם, ואנחנו נגיד נו אז תגידו, והם יגידו ואנחנו נגיד יש לכם בול ושתי פגיעות, ואת כל המיליונים של הטילים נחסוך ונבנה בתי ספר או נחלק אייפונים לכולם?
מה הסיפור של בני אדם? מה לחוץ לנו להרוג אחד את השני? זה הדבר הכי מיותר בעולם. לא בקטע פציפיסטי, בקטע עייף. שים את הנשק בצד, חכה קצת, כל מי שאתה שונא ימות לבד תוך חמישים שנה. למה להתאמץ? שב תראה סדרה. מה דחוף לנו כמין לראות את כולם מתים עוד בימי חיינו?
והודעה של פיקוד העורף שאפשר לצאת מהמקלט אבל לא להתרחק כי יש להם חרדת נטישה. ואני יוצא ולקנות אספקה, ואומר לעצמי, כמה גדלתי, שבמלחמת המפרץ רציתי מסיבמבה, והיום אני מקווה שלא ייגמרו הכרעיים והחיתולים. ומעניין מה אקנה בסיבוב הבא, ואולי לא יהיה סיבוב הבא ואז חיוך עייף כי בטוח יהיה סיבוב הבא.
ערב יורד על דירה בפרנקפורט. מזג האוויר חמים ואפשר להריח באוויר העיר את ריח החופש של הסופ"ש המתקרב. מהחלון אפשר לשמוע אנשים אוכלים, מדברים וצוחקים במסעדה האיטלקית למטה. אנחנו יושבים בדירה, מביטים בפלאפון בהלם ומנסים להסביר לעצמנו מה אנחנו רואים. הייתי אומרת שליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב אבל כל הגוף כואב לי מהלחץ ואני כבר לא מזהה כיוונים בשלב זה.
הוזמנתי לרזידנסי כתיבה ואירועי תרבות בפרנקפורט ובמהלך השהות הזו ההורים שלי הגיעו לביקור קצר עם הבת שלי. ביקרנו בגנים הבוטניים, לקחנו שיט על נהר המיין, פגשנו חברים, הלכנו לסופּרים (ההורים שלי אוהבים סופּרים) והסתובבנו בעיר. יומיים לפני הטיסה שלהם בחזרה לארץ התעוררתי בחמש בבוקר מרעש של רדיו. תיכננתי לנזוף באבא שלי על הווליום תוך כדי שהתקרבתי אליו חצי ישנה. "את לא מבינה מה קורה, יש מלחמה!!" הוא נופף בטלפון שלו. רציתי לענות לו שאני יודעת שיש מלחמה, אבל המבט שלו הבהיר לי שבזמן שישנו בגרמניה, במקומות אחרים זזו לוחות טקטוניים והרגשתי שרעידת אדמה בדרכה אליי.
מיותר לספר שבשלב זה של העלילה הטיסה שלהם לארץ בוטלה והם נכנסו שלא מרצונם לסטטיסטיקת האנשים שנתקעו בחו"ל עד הודעה חדשה. כשעידכנתי חברים בארץ במצב, לא היה מישהו או מישהי שלא אמרו או כתבו בחזרה - מזל שאתם לא פה. אני מבינה למה כותבים לי את זה, תוך ששולחים לי תמונות של נעלי אצבע ותיקים עומדים ליד הדלת מוכנים להקפצה, או תמונות של לילה מתיש במקלט.
באמת יש לנו מזל. מזל שהבת שלי כאן איתי. כשיש לך ילדה צומחות בך אחריות אחרת וגם חרדה שלא הכרת. אם היא הייתה עכשיו בארץ בלעדיי הייתי נטרפת מדאגה.
עדי קיסרצילום: טל שחרמזל שיש לנו דירה לשהות בה כאן, אם הייתי בארץ ממילא הייתי צריכה להתפנות מהדירה שלי לתקופה, כי אין לי מרחב מוגן. בדירה שאני גרה בה בתל-אביב אין ממ"ד, גם אין מקלט בבניין. חדר המדרגות כולו קירות חיצוניים ולא בטוח שהבניין הישן הזה צריך טיל שיפול עליו כדי להתמוטט. מספיק שישרוק מעליו. מזל שאנחנו במקום בטוח שאין בו אזעקות ומטחי טילים ונפילות ואווירה של התקף חרדה. אני יודעת את זה. אבל קשה להרגיש שלמישהו יש מזל בימים האלה. כשקורה משהו בסדר גודל כזה ואת רחוקה, מפלס הדאגה עולה עוד יותר וחוסר האונים מרגיש חזק יותר. וכשכל מי שיקר לך נמצא במצב הזה, את מעדיפה פשוט להיות עם כולם.
עברו כמה ימים עד שהצלחנו להפנים את העובדה שההורים שלי והבת שלי נתקעו כאן לזמן בלתי מוגבל. צריך להודות שיש מי שקיבלו את העובדה הזו בהתלהבות, כמו הבת שלי. אבל זה היה פרץ התלהבות קצר, כי בערנות הזו שיש לילדים היא קלטה שיש סוג אחר של דאגה סביבה והתחילה לגלות רצון לחזור. אני משערת שגם הגילוי שאם היא חוזרת עכשיו לארץ אין בית ספר, עודד את הרצון הזה. אמא שלי אמרה שנראה מה יהיה וניסתה לשמור על קור רוח, אבל אבא שלי מהר מאוד נראה כמו מישהו שבשל לשחות בחזרה לארץ, אם לא תהיה ברירה. אז אנחנו כאן עכשיו, מעבירים את הימים עם חוסר הוודאות ועם האימה החדשה שהתמקמה לנו בחזה, לצד האימה הישנה שכבר חיה בתוכנו שנה ושמונה.
כשיורד הערב, ובכן לא ממש יורד כאן הערב, השמש שוקעת אחרי עשר בלילה ואנחנו הולכים לישון באור. זה מוסיף לתחושה שלנו שהעולם שאנחנו מכירים השתגע.
קראתי כל כך הרבה בדיחות בפייס על ישראלים שנתקעו בחו"ל ועל ישראלים שנתקעו בארץ. חשבתי לעצמי שמה שנתקענו איתו באמת זו מלחמה בלתי נגמרת, מוות, זוועות, הרס וחורבן. נתקענו עם המחשבה שאין דרך אחרת. חברה אמרה לי לפני כמה שבועות, "את קולטת שאנחנו חיות באחת התקופות המחרידות שהיו?" השאלה הזו טסה איתי לפרנקפורט. היא מסתובבת איתי בפרנקפורט ועכשיו היא גם נתקעה איתי בפרנקפורט. והעיר ממשיכה בשלה, ואני רחוקה, הולכת ברחובות לא מוכרים, עם אסון מאה טון על הגב.
