ביום ראשון מתקשר אליי ד', האיש המקסים ששוכר את הדירה שלי. כשאני רואה את השם שלו על הצג הלב שלי נופל. אני יודעת שאין מצב שהוא היה מתקשר אליי סתם ככה. הטלפון שלי מחובר לאוזניות, בדיוק שמתי לעצמי פלייליסט של אייטיז נחות במיוחד כדי להצליח לצלוח את ערימות הבגדים שיש לי לגהץ. אני מנתקת את האוזניות ונזכרת במעומעם שרן באמת אמר לי משהו על טיל שכנראה נפל די קרוב לדירה שלי. בדיוק ישבנו בסלון אחרי שדישדשנו החוצה מהממ"ד, ורן אמר משהו כמו "וואו, זה לא מטר מהדירה שלך?" ואני לא איזו יזמית נדל"ן שיש לה 600 דירות בתל-אביב, כולי גרושה שהצליחה איכשהו לקנות דירה ישנה ושמה בה את כל הלב שלה. הדירה הזו היא בשבילי תעודה רשמית שאני לא לגמרי קלולס: גם כשאני מרגישה הכי אפסית שלא חסכה אפילו שקל לעתיד ולא הגיעה למספיק הישגים אני יודעת שלא נכשלתי בכל, כי יש לי דירה משלי. וזה גורם לי להרגיש כמו אמא טובה ואחראית, תחושה שאני לא כל כך מכירה בתור זו שתמיד שכחה את המגבונים בבית כשיצאה עם התינוקת שלה. לכן הופתעתי כשהגבתי לרן באדישות לא מובנת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
"אתם בסדר?" אני שואלת עכשיו את ד' ומרגישה אשמה. אפילו לא טרחתי להתקשר אליהם באותו הערב כדי לשאול אם הם צריכים משהו, גם לאבא ולאמא שלי לא שלחתי סמס אם הם בסדר אחרי שתקפו בחיפה. והנה הדבר המפתיע: גם אבא שלי לא שלח לי מסר כזה של "הכל טוב?" אחרי שהיו נפילות אצלנו. דווקא במלחמה הזו, שכבר עכשיו ברור שהיא הכי מפחידה ומסוכנת ואשכרה יש סיכוי שחלקנו לא נשרוד אותה, אנחנו מתכנסים איש-איש בממ"דו. "אני חושב שלאנשים נגמר הכוח", רן אומר וחוזר לצפות בחדשות, שגם הן הפכו לנהר עכור ואינסופי של פטפוטים.
"הכל בסדר", ד' אומר עכשיו, "זה רק שנפל לנו טיל די קרוב לדירה, אני לא יודע אם את מעודכנת, ויש נזק די רציני לגג". אני מקשיבה לתיאור שלו ומופתעת לגלות שאני לא מצליחה להזדעזע ממה שקרה. נכון, מס רכוש אמור לשלם את התיקונים, אבל מי באמת סומך על מס רכוש במדינה שגם ככה לא ממש מתפקדת לאחרונה? קראתי שהפיצוי למי שהבית שלו נפגע יהיה בשלב ראשון 500 שקל, שזה סכום שמספיק היום בקושי לאשכול ענבים, שני חלב וסיגריות, בגלל זה אין לי ספק שנציג מס רכוש לא יתייצב מחר על הבוקר על הגג שלי. בטח לא כשיש לו על הראש שכונות שלמות שהפכו לגראונד זירו של הריסות ואבק. במשחק המונופול שהחיים הפכו להיות יצא שאני, שאין לי כסף בחשבון לשום בלת"ם, איכשהו נפלתי על הכרטיס הזה בחבילת ההפתעות שאומר "טיל איראני נפל ליד הדירה שלך. עלייך לשפץ את כל הנכסים שברשותך כדי שהקירות לא יקרסו בטיל הבא על הדיירים שאת מחבבת".
רק שאני לא מצליחה להרגיש את הפחד מזה, רק למלמל בסוג של ריחוף שאדבר עם אחי, הוא בטח יידע איך למלא טופס פנייה. אני מסיימת את השיחה ומנסה להעיר את עצמי רק שאני לא מצליחה, אין שום מענה מהלב שלי. קרו כל כך הרבה דברים מאז שהודיעו בחדשות שנכנסנו למלחמה עם איראן, ורק עכשיו אני מנסה להבין איפה אני בתוך כל זרם ההתרחשויות הזה.
ביום חמישי רן ואני עוד היינו בירושלים. לא דיברנו על זה בקול רם, אבל זו הייתה אמורה להיות חגיגת היציאה שלי מהדיכאון הארוך שתקף אותי. כבר כמה שבועות שאני הרבה יותר בטוב, התחלתי ללכת ברגל כל יום לפחות 40 דקות, אני מכריחה את עצמי לצאת ולשחות בים. גם הזוגיות שלנו חזרה להיות מינית, טובה ואוהבת, זה היה בדיוק הזמן לצאת מהבית ולשכור איזה צימר חמוד. שכבנו במיטה מחובקים, ואז, כמו באיזה סרט גרוע של סוף העולם, פתאום שמענו צליל מתכתי ומחריד שצרח לשנינו מתוך הטלפון. "מה זה, צונאמי?!" שאלתי את רן, שוכחת לרגע שאנחנו בירושלים. "אולי רעידת אדמה", הוא מילמל. ואני מבינה, יצאנו למתקפת פתע, זה היה מבצע שנשמר כל כך בשושו שראש הממשלה שלנו אפילו זייף את התאריך של החתונה של הבן שלו כדי להרדים את האויב. וכן, רן מזכיר לי כל הזמן כמה שהמתקפה הזו חיונית, ועדיין אני לא מצליחה לחזור מהרגע שבו שמענו את הצליל האפוקליפטי והחדש הזה שבישר לנו שכן, העולם המוכר שלנו שוב מתמוטט לנו מתחת לרגליים ונשבר. שאני גרגיר אבק, חרק קטנטן, אין לי שום חשיבות כאזרחית במדינה הזו. לא רק שהממשלה שלי התנדבה לגרור אותי לתוך מלחמה מסוכנת, פשוט החליטה בשבילי שאהיה אחת מבני האור האמיצים של העורף, אלו שלא תהיה להם בעיה למות כדי לשחרר את כל העולם מציר הרשע; אני גם אמורה לקבל בפטריוטיות את העובדה שאותה הממשלה החליטה מתוך ידיעה ברורה שיש סיכוי שימותו בה 4,000 ישראלים כמוני. ואני מודה, קשה לי לקבל את זה. אני פשוט לא מסוגלת לקלוט שאני נדרשת למות בשביל מטרה גדולה יותר. איך? רק יצאתי מהדיכאון הארוך שתקף אותי מאז 7.10. יש לי רק סט אחד של חיים לחיות, וגם ממנו לא נשאר יותר מדי. "תפסיקי עם הדרמה, יהיה בסדר, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה," אמר לי אחד החברים הכי ימנים ולוחמניים שלי. שלחתי אליו חיוך מזויף, מתביישת להגיד לו שאולי עם הנצח לא מפחד, אבל אני, כאמא וכאישה שאף פעם לא מצליחה לסגור את החלון בממ"ד עד הסוף, מפחדת ממש.
רן מזכיר לי כל הזמן כמה שהמתקפה הזו חיונית, ועדיין אני לא מצליחה לחזור מהרגע שבו שמענו את הצליל האפוקליפטי והחדש הזה שבישר לנו שכן, העולם המוכר שלנו שוב מתמוטט לנו מתחת לרגליים ונשבר. שאני גרגיר אבק, חרק קטנטן, אין לי שום חשיבות כאזרחית במדינה הזו
כמה שעות אחר כך, בבית שלנו בתל-אביב, ישבנו על המזרן בממ"ד ושמענו את הבום החזק הראשון במלחמה הזו. חתיכת פיצוץ רציני, חזק ורועם שלרגע חשבתי שזהו, הבית עומד ליפול עלינו. "נו, בטח, הבית שלנו על הקריה", רן אמר, ונשבעת לכם - הקול שלו החוויר. מיד התחלנו לעשות את מה שהורים לילדים גדולים עושים, שזה לברר איפה נמצאת ברגע זה כל ילדה וילדה. מאיה לא הייתה בבית, היא חזרה מהצבא, הלכה לפגוש חברים בים ונתקעה בחניון של מלון ליד החוף. עלמה הייתה בדירה השכורה שלה, איפה שאין אפילו שקע אחד של חשמל שלא תלוש או מלא בעובש, אז ברור שאין ממ"ד. נגה הייתה בערבה, היא עושה שם עבודה עברית בתור גננת, לפחות הדאגה אליה נחסכה מאיתנו. ודניאלה הייתה עם אמא שלה ברמת אביב, אבל לשנייה אחת ארוכה כמו 30 שנה היא לא ענתה וראיתי על הפנים של רן איך הלב שלו מפרפר לו בתוך החזה כמו יונה מבוהלת.
למחרת קמנו למציאות שבה אזרחים כמונו מתו בן לילה, בהם גם ילדים קטנים ממש. וגם את זה לא הצלחנו להרגיש כמו שראוי שנרגיש, ידיעה שפעם הייתה מרסקת אותנו לחלוטין, אבל אחרי 7.10 כבר הפכה לסטנדרט. "נירמלנו הרבה דברים בשנתיים האחרונות”, רן אמר, "עד שנעשינו כולנו לא שפויים מרוב נרמול". קיבלתי סמס מהחברה הכי טובה שלי, הגרוש שלה נתקע בקפריסין בלי שום צפי לחזור, אין לה ממ"ד בבית והיא לבדה עם הילדים ופוחדת. ראיתי את רן יושב ליד שולחן המטבח וכוסס ציפורניים. "ביטלו לי את כל ההרצאות והסדנאות שתיכננתי לעשות”, הוא אומר, "איך אצא מהבור הכלכלי הזה... רק עכשיו הצלחתי לטפס החוצה אחרי 7.10 והקורונה", וזו חרדה מאוד אמיתית רק שאני לא יכולה אפילו לשבת לידו ולהרגיע אותו, כי הרגע הצצתי בווטסאפ וגיליתי שקבוצת ההורים של הגדוד של הבנות שלנו בצבא מאוד סוערת. מסתבר שהחיילות הקטנות שלנו עומדות לצאת היום לתרגיל לילי בשדה פתוח בלי אמצעי מיגון או בטונדה אחת לרפואה במקום. ולרגע אחד אני לא מבינה, זה הגיוני ששולחים את הבנות שלנו להתאמן בשדה פתוח באמצע מלחמה, כשכל מה שיש להן להגנה זה לשכב על האדמה ולהתפלל?! בערב, כשהבנות יוצאות לתרגיל, שולחים לנו סרטון מצחיק משם כדי להרגיע אותנו. הן כל כך נפלאות וחמודות, אמיצות ושייכות לדור הלביאות החדש הזה שכולם מתפעלים ממנו. ובעוד אני קוראת את האמהות שנטרפות בקבוצה ודואגת ביחד איתן, רן ואני בעצמנו נכנסנו שוב לממ"ד, ועכשיו אנחנו חושבים, כל אחד בתוך עצמו, מה יקרה אם את הבום הבא כבר לא נזכה לשמוע. פשוט ניעלם לנצח לתוך עננה שחורה של אבק. "אלה פשוט יותר מדי מחשבות בבת אחת", אמרתי לרן כשיצאנו, "הדאגה לבנות, למשפחה המורחבת שלנו, לעצמנו. פלא שאף אחד כבר לא טורח לשאול את השני אם הוא בממ"ד ומה שלומו? לב של אדם לא בנוי לעלות ולרדת כל הזמן כמו סירנה".
ועכשיו, עם רסיסי הטיל שנפלו על הדירה, באמת שכבר לא נותר בי גרם רגש לגבי זה. כל העמדות בלב שלי תפוסות בדאגה מטוטו אכזרי של חיים ומוות, בפחד שגם אני אהפוך לידיעה בחדשות שתעבור מהר מאוד נרמול. הם קראו למבצע הזה "עם כלביא", אבל אני מרגישה שזה יותר עם כברווז. חשיכה יורדת ובעוד שנייה נשב כולנו כמו ברווזים במטווח.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
