הדבר הראשון שלוכד לי את העיניים הוא הלבוש שלה. היא תמיד הייתה פאשניסטה, אישה שניחנה בחוש הנדיר הזה של לדעת איזו חולצה ירוקה תיראה טוב דווקא עם חצאית ורודה ואיך להתאים את הנעליים המדויקות לג'ינס. רק שהיום היא לא הגיעה לפגישה כשהיא לבושה באחד הלוקים מלאי הדמיון שהיא כל כך אוהבת לרקוח. במקום זה היא עוטה על עצמה מין שמלת בית רחבה עם רקמה בחזית שעושה לה גזרה אמורפית. לוקח לי זמן לזהות מאיפה הבגד הנורא שלה מוכר לי, זו גלבייה מהסוג שאת קונה במדרחוב של רודוס בעשרה יורו כשחברת התעופה מצליחה לאבד לך את המזוודה בטיסה. "הזמנתי לי מִטֶּמוּ", היא אומרת כשהיא רואה את המבט שלי, "אני יודעת, זה מחריד, אבל זה כל מה שאני יכולה ללבוש עכשיו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
כשאני מסתכלת עליה, אני לא כל כך מבינה מה היא רוצה. היא נראית לי יפה בדיוק כמו תמיד. "איפה", היא אומרת, "כבר עליתי 11 קילו. ואני נשבעת לך, אני אוכלת בריא מתמיד, ובכל זאת זה התיישב עליי ולא מסכים לרדת, לא משנה כמה ספורט אני עושה". זה אחד הסימפטומים הכי חזקים של גיל המעבר. ההשמנה הזו, שמתיישבת עלייך כמו מאחז לא חוקי ומסרבת להתפנות ממך. רוב הגברים לא מבינים את זה בכלל, איך ברגע שהמחזור מתחיל לזפזפ ומגיע גל החום הראשון זה פשוט קורה לרובנו. את מתחילה להעמיס על עצמך קילוגרמים שלא ברור מאיפה הם מגיעים.
אחד מהגברים האלו שאין להם מושג הוא הבעל שלה. כבר כמה חודשים הוא מסרב להבין שהגוף השונה שלה הוא תוצאה של משהו אמיתי מאוד שהתרחש לה בהורמונים. במקום זה הוא מפציר בה להירשם למכון כושר למרות שהיא כבר עושה פילאטיס שנים. הוא בעצמו גבר מטופח מאוד, בכל יום שישי הוא יוצא לטיול אופניים של שלוש שעות ביערות ירושלים, עושה גם סאפ וגם משקולות. בגלל שהוא מחזיק מעצמו מארק צוקרברג של הפיטנס, כלומר אדם עם משמעת שעשה את כל השרירים האלו בעשר אצבעות, הוא שופט אותה שהיא עצלנית ומפונקת.
"הוא אמר לי שאם הוא היה במצבי", היא אומרת, "ברור לו שהיה מתחיל מיד לעשות ספורט לפחות חמש פעמים בשבוע, או מכניס את עצמו לדיאטת צום קיצונית". "ניסית להסביר לו שזה לא כל כך פשוט?" אני אומרת. "כבר לא", היא אומרת, "בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו שזה מה שקורה במנופאוזה. עכשיו אני פשוט סוגרת את עצמי במרפסת הכי רחוק ממנו, מעשנת ג'וינטים ורואה ‘האח הגדול’".
היא הולכת להביא לעצמה קש לאייס קפה, ואני מנצלת את ההיעדרות שלה כדי להיזכר איך זה היה אצלי. יום אחד, קצת אחרי יומולדת 49, קמתי בבוקר ופשוט גיליתי שהמותניים שלי אינם. אני זוכרת איך עמדתי בסלון, היה לי חם, אז הורדתי את החולצה שלי ותיכננתי להסתובב קצת בבית טופלס. רן היה במצב רוח פתייני, אז הוא ניגש אליי וניסה לתת לי חיבוק מהצד. זה תמיד מצחיק אותי, איך גברים מנסים להזרים את הנשים שלהן לסקס באמצע יום שגרה רגיל, כשמכונת הקפה מקרקשת והכלבה נובחת במרפסת על יונה. אני מניחה שזה מה שרן ניסה לעשות באותו היום, ואולי זה גם היה קורה אלמלא השפלתי בטעות את העיניים שלי למטה וראיתי שעל הבטן האהובה שלי, האיבר היחידי בגוף שלי שתמיד חיבבתי בלי שום ספק או כוכבית, התיישבה רצועה חדשה ומשונה של בשר. "מה זה, השמנתי?" שאלתי את רן, "מה פתאום", הוא אמר, עדיין עסוק בניסיון להעמיס אותי. רק כשהוא ראה את המבט שלי, הוא הבין. היום לא תתבצע פה שום הזרמה, במקום זה יהיה פה פוסט-מורטם ארוך על מה לעזאזל קרה לי והוא ייאלץ לקחת בו חלק פעיל.
בהתחלה סיכמנו שנינו שכן, ייתכן שהעליתי שלושה קילו, "אבל זה יפה לך", אמר רן כמו תלמיד גבריות מצטיין. ואולי הייתי מסתפקת בזה, אלא שיומיים אחרי זה התעוררתי באמצע הלילה וגיליתי שאני שוכבת בתוך אוקיינוס של זיעה. זה היה מוזר, כי הזיעה הייתה קרה, אבל העור שלי בער. בחיים לא הרגשתי כזו תחושת חום שמגיע מבפנוכו, זה היה כל כך קיצוני שהתחלתי להסתובב בחדר כמו אישה שעולה בלהבות, מחפשת כוס מים קרים. ובעוד כל זה קורה, רן המשיך לישון בשקט. הוא לא שם לב שאני מתהלכת בחדר ומפנטזת על סופרטאנקר כאילו שאני חורשת אורנים שמישהו הצית. עוד לא ידעתי אז, אבל הרגע הזה שבו חוויתי את גל החום הראשון ורן המשיך לישון? הוא היה היום שהציב בינינו חומה שמאוד היה קשה לעבור אותה.
נתחיל בזה שמשמיכה אחת ששנינו תמיד חלקנו, עברתי לישון בשמיכה נפרדת ודקה יותר. כשיש לך גל חום רק המחשבה על כפיות בתוך הפוך יכולה להביא אותך לרצח אלים. אבל זה היה גם סוג של חומה נפשית, מין ידיעה שהוא בחיים לא יצליח להבין אותי. נכון, גם הוא מזדקן, אבל הטבע, שאיכשהו תמיד יותר נחמד לזכרים, ייתן לו לעשות את זה לאט, בשלבים הדרגתיים. פה שערה אפורה בזקן, שם קצת קושי להרים שישיית זירו ביד אחת בלי להשמיע "איי". בלילה שבו קיבלתי את גל החום הראשון שלי אי פעם, אני הבנתי. רק נשים מקבלות את הזִּקנה ככה, בבת אחת, בגונג חזק וקולני שנשמע בשמיים ברגע אחד ומבשר לך "זה נגמר בשבילך, לעולם לא תהיי צעירה או פורייה יותר".
"נו, בטח", אמר הרופא הראשון שבדק אותי, "זה הפרי-מנופאוזה". הוא הסביר לי שפרי-מנופאוזה זה מה שקורה לנשים, כן, אפילו צעירות בגיל 30 פלוס, שעוד לא מאבדות את המחזור אבל מתחילות בסימנים מוקדמים של גיל המעבר. הוא אמר שגם המותניים הנעלמים שלי זה חלק מהעניין.
וכל היופי הזה? יקרה לי בלי שיחכה לי שום פרס בסוף. כבר חוויתי שינויים הורמונליים בעבר, בגיל ההתבגרות, בטח ובטח בהיריון שלי, שבו נעתי מרצון לטרוף תשעה בורקס גבינה לרצות להרים כיסא על בעלי, בגלל שהוא שם אפטרשייב שעשה לי להקיא. ובאמת, על פניו הסבל ההורמונלי של גיל העמידה הוא זהה, רק שהפעם לא אקבל שום דבר טוב בסוף - לא תינוק, לא חגיגת נשיות מפוארת. בגיל המעבר את סובלת כמו במחזור הראשון או בלידות, ואין שום פרס שמחכה לך בסוף הדרך, רק את סוף הדרך עצמו.
על פניו הסבל ההורמונלי של גיל העמידה הוא זהה, רק שהפעם לא אקבל שום דבר טוב בסוף - לא תינוק, לא חגיגת נשיות מפוארת. בגיל המעבר את סובלת כמו במחזור הראשון או בלידות, ואין שום פרס שמחכה לך בסוף הדרך, רק את סוף הדרך עצמו
והנה העניין: למרות ששיתפתי את רן במה שאמר הרופא, למרות שלא הסתרתי ממנו את גלי החום, מהר מאוד הפסקתי לחלוק איתו את מה שבאמת קורה לי בפנים. "כי יש משהו כל כך מבייש בזה", אני אומרת עכשיו, "לכי תסבירי לגבר שעדיין נמשך אלייך ואוהב אותך שהגוף הודיע לך רשמית שאת כבר לא אישה אמיתית". ואגב, ככה הסביר לי הרופא השני. הוא היה יהודי כבן 65, עם קרחת עגולה ומבריקה ומספיק שומן בטני כדי ללבוש שלייקעס. והנה, למרות שלו עצמו היו לא מעט תסמינים של גיל שאולי היו אמורים להקנות לו קצת צניעות, הוא הסתכל עליי בכזו זחיחות כשאמר "תביני שמבחינת הטבע לפחות, זו הדרך לבשר לך שאת כבר לא שימושית. את לא צריכה לקיים יחסי מין אם את לא רוצה, זו הסיבה שיש יובש בווגינה אצל 80 אחוזים מהנשים, כי הטבע אומר 'מבחינתי, תפרשי'". אני לא אשכח את הדמעות שעלו לי באוטובוס בדרך חזרה. האם הוא היה עולז ככה אם רופאה הייתה מסבירה לו שהעובדה שהוא לא מצליח להיות יותר תותח במיטה, היא בגלל ש"הוא סיים את תפקידו מבחינת המין האנושי"?
כשהגעתי לתחנה של הבית כבר החלטתי. על השיחה הזו אני לא מספרת לרן לעולם. עדיין רציתי שהוא יימשך אליי, שיסתכל עליי במבט השונה הזה בכל פעם שאני מחליפה לבגד ים מולו. כי אם הטבע בכבודו ובעצמו רומז לי שהגיע זמני לצאת לפנסיה, לא צריך יותר מזה כדי לרמוז את זה גם לגבר שלי.
בגלל הבושה שעוטפת את גיל המעבר, נשים לא רק שמתרחקות מבן הזוג שלהן - הן גם יושבות בבית ומתעבות את עצמן. מאשימות את עצמן שהן עצלניות ומוזנחות, שהן לא זוכרות כלום, ולמה דווקא בגיל המרשים שלך שבו את אמורה להרגיש חזקה ומלאת ביטחון, את מרגישה כל כך חסרת יכולות, קטנטנה.
בגלל הבושה שעוטפת את גיל המעבר, נשים לא רק שמתרחקות מבן הזוג שלהן. הן גם יושבות בבית ומתעבות את עצמן. מאשימות את עצמן שהן עצלניות ומוזנחות, שהן לא זוכרות כלום
אחרי שהרופא השני בישר לי שדי גמרתי את התפקיד שלי בעולמנו, בכל זאת הלכתי לרופא שלישי. כל כך הופתעתי כשגיליתי שהדוקטור הוא אמנם גבר, אבל מאה אחוז בן ברית של נשים. הוא סיפר לי שהוא בעצמו מרגיש את הבאסה הזו של הגיל, והודה שזה קשה לצאת ממנה. הוא עודד אותי שמצבי טוב יחסית, ואז רשם לי תוכנית טיפול מיוחדת שכרוכה בלשלוח את הפרופיל ההורמונלי שלך למעבדה בסקנדינביה. ובאמת, אחרי חודש של מריחת קרם ההורמונים שלו, זה פתאום קרה. לא רק שהגוף שלי חזר לעצמו והפאוץ' נעלם, גם הפסקתי להרגיש כאילו שהחיים מעכשיו והלאה יהיו טקס קבורה עגמומי ומתמשך של הנשיות שלי. פתאום הרגשתי שיש בי עוד המון עסיס, ג'וס אדום ורצון לנענע במסיבות.
"לחברה ששלחתי אליו הוא גם נתן זריקות הרזיה", אני אומרת עכשיו, "הוא לא ישר הטיף לה שבגיל המעבר חייבים להתחיל לעשות כושר בעצימות גבוהה חמש פעמים בשבוע. הוא פשוט אמר 'זריקת ההרזיה תחזיר אותך מהר מאוד למשקל שלך, וברגע שתרגישי שוב עצמך, יהיה לך כוח לשנות את כל מה שצריך'".
מהאור שעולה לה בעיניים אני מבינה שזה מה שהיא חיפשה, פשוט מישהו אחד שיבין שאסור שתשלימי עם זה שלוקחים לך את מי שהיית במשך 50 שנה, את ההנאה שלך מלהתלבש הכי יפה ויצירתי בחדר, סוג של אמנות שתמיד מזלזלים בה כי היא של נשים. ואולי זה מה שקשה כל כך בגיל המעבר, הוא מרגיש כמו אחת המלחמות הכי קשות שנאלצת לנהל כל החיים, אבל יש לו דימוי של סתם, שפעת הורמונלית קלה. "אני אודיע לך איך היה", היא אומרת וקמה מהשולחן, בגלביית טמו שהלוואי שעוד שנייה תרד לפחים
פורסם לראשונה: 00:00, 13.06.25
