הקהילה שבנו / קודם כל צריך להוריד את הראש בפני העושים במלאכה מלמעלה ועד למטה. אל תחסכו מחמאות מכל מי ששיחררו את הקפיץ שהיה עצור בתוכנו שנים מול האיראנים ועושים עבודה מדהימה, מפתיעה ופנומנלית. חוץ מזה הטור הזה נכתב ביום שלישי ועד שישי לך תדע לאן כל האירוע הולך.
היי, את יודעת? אמרתי לה בעודנו נצמדים לממ"ד כמו שתי חיות קטנות במרחב העולם, מדינה מחזיקה מעמד בזכות מוסדות בריאים, אבל קהילה מחזיקה מעמד בזכות לב פתוח. ועכשיו כנראה המבחן של הקהילה שבנו. בעיקר מי שמוכנים לספוג את לילות האש פור דה קוז (למען המטרה) ותוסיפו אליהם את הילדים הקטנים, האמהות והאבות, לוקחי ומקבלי ההחלטות, תומכי רגעי האש, הדברנים והצנועים. וכמובן המוסד, המודיעין וחיל האוויר, על טייסיו, טייסותיו ואנשי התמיכה שלהם. מופלאים, אין לי מילה אחרת. בלעדיהם זה לא היה קורה. ואפילו הגברת הזקנה שאמרה לי במכולת: אתה יוצא לקנות. איזה יופי. גם אני. זו הקהילה. ויש עוד. כולם ברגעים המופלאים שלהם. זהו? הזכרתי את כולם? שאלתי אותה. אוי סליחה, שכחתי אותך, זו שגוערת בי: יאללה, תיכנס כבר מהר יותר לממ"דנו לפני שיהיו צרות ואל תצא לפני הזמן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
שלושת הימים הראשונים / היום הראשון למלחמה היה “יום ההפתעה”. כי כמו בסצנה הוליוודית ראינו מסכים מרצדים, נמלאנו גאווה היסטרית כשממש טסנו ברגש את אלפיים הק"מ עם הטייסים והטייסות שלנו. ביום השני - התחלנו להכיר מקרוב את טהרן האמיתית (ולא הסדרה הידועה שצולמה באתונה) וכמובן התאמַּנו לא להיכנס לחרדה מהצעקה הטלפונית המחרידה ועד האזעקה שמאז גיל שש, שבו ישבתי לראשונה במקלט, מפחידה אותי.
ואילו היום השלישי? הוא היה הקשה מכולם כי פתאום התבהר שזה לא רק אירוע - זו מציאות. ושרק לא נתאהב במלחמה כי אני בעיקר מאוהב באופניים שלי. “מה תעשה אם תתחיל אזעקה בזמן שאתה רוכב על אופניים”? שאלה אותי. מביט לשמיים ומתפלל. וכשהפרשנויות בטלוויזיה התנגשו זו בזו והעייפות טיפסה מהבטן לגרון בגלל הפחד המצטבר, העיניים נהיו קצת רפות ונעצמו מאליהן. והכי קשה – שהבוקר לא התחיל בקפה, אלא בשמות הרוגים ונעדרים מתחת להריסות ובשמות גיבורים שנפלו בעזה.
בקטנות / כמה זמן זה יימשך (שבועיים), מתי 150 אלף (הנהנים) יחזרו הביתה מחוץ לארץ? ולמה היא קראה לברהנו טגניה המקסים ברונו ("התבלבלתי עם ברונו מארס", הסבירה)? אחר כך נזכרתי בחברה שהראתה לי ביום העצמאות האחרון תמונה של בנה הטייס. הוא ממש ילד, אמרתי. "ילד טס", ענתה בגאווה. ילד טס מופלא, הוספתי. וגם נזכרתי שהקיץ הגיע ושהים עומד ריק.
מה זו מלחמה / באחד הבקרים אחרי הנפילות הקשות והאבידות והנעדרים בבת-ים ובטמרה שמעתי מישהו מטיף לנו, הקמים מליל נדודי שינה וממ"דים, שאנחנו (הישראלים) יענו לא יודעים מה זו מלחמה. "תראו את האוקראינים", אמר. איזה באסה, חשבתי, אנחנו עם למוד מלחמות ודווקא בבוקר הזה אתה מטיף לנו מוסר. אחר כך הופיע מומחה אחד משלל המומחים (ויש רבים) והודיע לנו שיש סיכוי שטורקיה היא האויבת הנוראית הבאה שלנו. טוב, היכונו. עוד לא גמרנו עם האויבת מספר אחת וכבר השנייה. אולי נחכה קצת, לחשתי, התיישבתי על דרגש ושיחררתי את האנחה.
מהי אנחה / האנחה היא ביטוי אנושי. וכיוון שלא ידעתי להגדיר אותה ביקשתי מחברי, צ'אט ג'י-פי-טי, לכתוב עליה כמה מילים מרגשות וכך כתב:
האנחה היא לא רק אוויר שיוצא מהריאות,
היא שפה יהודית עברית עתיקה,
כזו שאבותינו דיברו בה כשהמילים לא הספיקו.
היא לא צעקה —
אבל היא לא שקט.
היא לא דמעה —
אבל יש בה את כל הבכי שלא ירד.
היא יוצאת לבד, בלי תכנון,
כמו אורח שמזמין את עצמו לשולחן המטבח בשתיים בלילה.
לפעמים היא באה מהגב, לפעמים מהעיניים,
ולפעמים ממקום שאין לו שם —
רק חור, רק חלל, וגעגוע שאין לו כתובת.
האנחה היא לא תבוסה.
היא רגע של אמת.
היא מה שנשאר כשנגמרות כל ההצגות
והיא תמיד רוצה שיקשיבו לה.
האנחה היא לא רק אוויר שיוצא מהריאות, היא שפה יהודית עברית עתיקה. כזו שאבותינו דיברו בה כשהמילים לא הספיקו
יותר מזה אנחנו לא צריכים / נהדר, החמאתי לצ'אט. ועכשיו שמעו איך נתקלתי לראשונה במילה אנחה ואפילו שרתי עליה. זה היה באזורי שנת 1970. המקום - אולפני העריכה של סרטי רול שעסקו בהפקות סרטים בארץ. ואני זמר צעיר שפוגש לראשונה את הכותב המחונן אבי קורן שהיה מציין עכשיו 80 שנה לו היה חי איתנו ושכתב את מילות "שלווה" ו"בוא הביתה". אבי נכנס באקראי לחדר שבו השמיע לי הבימאי והמלחין שמוליק אימברמן על פסנתר מנגינה שנשמעה לי כמו פרלוד ישראלי בסגנון באך. הוא הקשיב, התפעל מהמנגינה, יצא מהחדר וכששב אחרי חצי שעה הניח על הפסנתר דף ועליו השיר שקרא לו "יותר מזה אנחנו לא צריכים". כך קיבלתי שיר תפילה נצחית שיהיה לשנים אחר כך המנונם של הרוצים לשוב הביתה ממנהרות השבי בעזה, המתפללים לשקט, אלה שיודעים מה זו מלחמה ("כבר כיסינו תל ועוד אחד") ואלה שיודעים מהי האנחה ("עוד מעט תפרוץ האנחה, קבל זאת כתפילה מאוד אישית").
מחסה ברכבת / "יש משהו שאני רוצה שתדע", אמר לי אבא במלחמה הראשונה שבה נתקלתי כילד. והוא היה הראשון שסיפר לי על הבליץ הלונדוני שבו ספגו הבריטים הפגזות מסיביות מהגרמנים והסתתרו בטיובים, ממש בדומה לתל-אביבים וכלביהם שמוצאים בלילות מחסה מתחת לרכבת הקלה.
השנים חלפו. "בייבי, זו רולטה רוסית", אמרה לי בלילה כשהמיירטים עבדו שעות נוספות ליירט את הטילים האיראניים המסיביים. לרגע ניסיתי לכוון את תחנות הרדיו ולשמוע מה בפיו של מר בין המסור ממד"א ואדר גיציס (לא קיציס) המדווח. אחר כך באחת ההפוגות השבוע בבוקר ביקש ממני הילד שארכיב אותו על אופניי ושנעלה על הגבעה שמול הבתים. כי למרות שהוא לא הבין מה בדיוק נופל מהשמיים, הוא חש כבר שידע לפחות ליפול נכון אחורנית לזרועותיי כשזה קורה. ואז כשנפל אחורה באה גם אצלו האנחה.
גלי הרגש / ברגעים כאלה אנחנו הכי פטריוטים שיש, הכי מכילים זה את זה. ועדיין, לכל המפקפקים, כדאי לא לשכוח מה מקומנו בהיסטוריה. כלומר לזכור לא רק את הדיוק המופלא של התקיפות באיראן ולא רק את הרטוריקה של הדוברים שממלאים את הטלוויזיה במיליון פרשנויות, אלא גם את הרוח הישראלית המיוחדת שלנו. רק שלא נשכח את 53 החטופים שנותרו בעזה והחיילים שנלחמים בה ואת מה שמגיע להם בחיים אלה כבני אדם - החופש לחיות. וכשבבוקר, עייף מחוסר שינה, נתקלתי בכותרת: "חודש הספר העברי נמשך במלוא הכוח" המילה כוח (בענייני ספרים) יחסית לכוחות שהופעלו במלחמה שיעשעה והצחיקה אותי.
היי, תגיד, יש לך סיומת טובה לטור שיש בו מלחמה ואנחה? שאלתי את צ'אט ג'י-פי-טי. תכתוב על תא"ל צביקי, הגבר המקסים מפיקוד העורף שבצניעות ליווה כל השבוע את חיינו בלילות מול הטלוויזיה. זה הצית את דמיוני ובלילה בממ"ד שאלתי אותה כשאני מזמזם: זוכרת את השיר ששרנו בתנועה על "צביקה ג', צביקה א', צביקה ב'" ("על שלושתם רצינו פעם לספר... כי כל אחד שווה שלושה אם לא יותר")? "לא, אני לא זוכרת", ענתה בכנות. אחר כך החריד בחוץ את האוויר הלחוץ בום נורא חזק. "במקרים נדירים ניתן לי הכוח לשלוח גלי רגש שהידהדו בעולם", כתב לאונרד כהן. טוב, תמיד היה לו את זה, אמרתי לצ'אט, וכשאני מלא גלי רגש - נאנחתי והתפללתי לטוב עבור כולנו. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
