השמש זורחת בין עזה לרפיח. זהו טבעה גם כשבקנה אין פרחים, אבל פתאום הייתה זו שמש אחרת. את קרניה פגשנו בחופזה, בלי היכולת להתרווח, לפרוס איברים. את רחש הסכו”ם בבתי הקפה החליפו כיסאות הפוכים. את צופרי המכוניות החליפו אזעקות מפלחות אוזניים, ואז בום, ועוד אחד. ושקט. אזרחים ואזרחיות איבדו את בתיהם, את רכושם. היתר - את סבלנותם. ילדים זעירים נמשו מההריסות עם ילקוט צבעוני או וואנזי חד-קרן במקום לשחק בגן ובמגרש הכדורגל. מה לזה ולילדות. מה לכל ההרס הזה ולשמש הזו, שהבטיחה להוציא אותנו לשפת הים ולא למלחמה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ובתוך הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, שהגיעה בתוך שנתיים בלתי נתפסות, הישראלים מחפשים נחמה. זהו כוח-העל של הישראליות: למצוא משהו טוב להיאחז בו גם בזמנים קשים מנשוא. תקוות ונחמות, גדולות כזעירות, שמיישרות את עמוד השדרה, זוקפות את הגב ועוזרות לעורף להרים את הראש. מה צריך העורף בשביל להיות חזק? לפעמים סרט ישן, לפעמים גיטרה שנשכחה בבוידעם, לפעמים חופן צבעי מאכל ולפעמים סתם ציפרלקס. תוך כדי המלחמה שמכונה עכשיו “מלחמת 12 הימים” פנינו לאנשים שיודעים משהו על העולם הזה וביקשנו שיספרו לנו מה מחזיק אותם בימים קשים; מה מציף אותם מעל לייאוש ומאפשר להם לראות את האופק, גם אם לרגע. את המסקנות שלהם אנחנו מגישים כשירות לציבור, ככיפת ברזל רגשית, ומייחלים לימים של שקט כדרך חיים.
לפני הכל, עוזר לי לדבר עם האנשים שאני אוהב. כשאני בחו"ל ומקבל התרעה שיורים טילים על המשפחה שלי - זה רגע שקשה לי להסביר במילים. הדבר הראשון שאני עושה זה להתקשר בשיחת וידיאו לאחיות הקטנות שלי, לנסות להצחיק אותן, להקליל, להיות שם בשביל בת הזוג שלי, בשביל המשפחה. וגם, כמו תמיד - המוזיקה. בכל פעם זו מוזיקה אחרת שחודרת ללב, שמצליחה להרגיע אותי, לחבר אותי לעצמי ולמה שחשוב באמת.
יש לי שלושה ילדים שאני צריך לדאוג להם, וכשאני חושב קדימה אני מאמין שאולי עכשיו סוף-סוף אנחנו יכולים לזכות לחלום שיהיה פה טוב. אני מסתכל על הבן שלי ואומר לעצמי שאולי הוא לא יצטרך ללכת לצבא בגיל 18. מצד שני, זה בדיוק מה שאמא שלי אמרה כשנולדתי.
מדינת ישראל יכולה לשגשג ולהיות לא פחות מדובאי ומסינגפור, יש פה את כל הכוחות הכלכליים והמוחות שיכולים למנף אותנו למשהו עצום ולהיות הריביירה הכי יפה בעולם. אולי בעוד עשר שנים הדבר הזה יכול לקרות, וזה מה שמחזיק אותי ונותן לי תקווה.
החל מ-7 באוקטובר בואכה ימים אלה אני מוצא נחמה ומפלט בסרטים ישנים. "השינה הגדולה", "מזימות בינלאומיות" ו"מגע של רשע" הם חלק מערי המקלט שלי. סרטים המתרחשים עוד בטרם ארכי-נבלים סיכנו את האנושות כולה (סרטי "משימה בלתי אפשרית" או "בונד", שגם אליהם אני מאוד אוהב להימלט). סרטים שבהם יש סכנה קטנה הרבה יותר לאישה יפה נגיד, או למוסר המשטרתי בעיירת גבול; סרטים שיש בהם אנשי FBI ממעטי-מילים או אנשי ביון עטויי מגבעות, חליפות ומשקפיים שחורי מסגרת ("ביון" - מילה תמימה ונוגה במקצת מעולם שחלף), עולם שבו הגיבור מסדר את העניינים באמצעות אקדח שלוף, דיבור שנון ואגרוף בעת הצורך.
אני מתחבא בסרטים האלה, מכסה את ראשי בשמיכה שחורה-לבנה, או זוהרת בצבעי סינמסקופ, שוקע בעולם שאמנם היה אכזרי לא פחות - לא שוכח כמה אכזרית הייתה המאה ה-20 - אבל עולם איכשהו אופטימי יותר, עם תחושה שהכיוון נכון ושתכף, עוד נבל או שניים והכל יסתדר, לפני שהתבהר שהאנושות אכן מתקדמת - אבל לא בקצב ובתבונה שציפינו ממנה, עדיין לא מסיקה את המסקנות הברורות והמתבקשות כל כך ששלום עדיף על מלחמה וסקרנות לאחר עדיפה על עוינות.
ואמן שבעוד עשור או שניים (אוקיי, שלושה) אתרווח על ספתי, אסתכל על הסרטים הישנים של קרייג או קרוז, ואשמח על שהסכנות הגדולות (וגם הקטנות) חלפו ובני האדם סוף-סוף פוסעים בנחת אל העתיד הכל כך יפה שביכולתם לבנות.
בגלל שאני בקיא בנושא האיראני ועובד בזה ממש, דווקא העשייה המרובה היא שמחזקת אותי. וגם הילדים והמשפחה, שממש התגייסו לעשייה שלי.
בתקופה האחרונה, בגלל העבודה שלי אני ממש חי על הקו של ישראל-ניו-יורק. הייתי אמור להיות שם ביום שתקפנו באיראן, אבל במקרה ביטלתי את הנסיעה כמה ימים לפני. ועכשיו, כשאני יושב בממ"ד עם אזעקות, שומע בומים בחוץ ומסתכל על הילדים ישנים על מזרן, ועדיין איכשהו חושב לעצמי "איזה מזל שאני פה ולא תקוע בחו"ל" - אני מבין איזה כוח יש למקום הזה ולבית שלי.
הילדים שלי. הם החרדה הכי גדולה שלי, אבל גם הסיבה לכל חיוך. מנסה להחזיק איזה סדר יום מדומיין בתוך כל הטירוף. מחבקת אותם חזק בלילה עד שאני שומעת "אמא… את מוחצת אותי". בשבילם אני חייבת להאמין שיהיה פה טוב, וזה מה שמחזיק אותי. טוב, זה… וגם קלונקס. וגם יין, ודגני בוקר זרחניים עם 80 אחוז סוכר שלא אכלתי מאז ניסן נתיב. וספורט. יוגה. חברים. מקלחת ארוכה. ולהגיד תודה. כי באמת, שום דבר לא מובן מאליו.
בימים המורכבים האלה, כשאני בגרמניה, רחוק מכל כך הרבה חברים ובני משפחה שאני אוהב בישראל, יש כמה דברים שעושים לי טוב. לנגן בגיטרה ולשחק בסוני אלה דברים שמרגיעים אותי, וגם להיות בקשר עם החברים בארץ, לדבר איתם על המצב - למשל בשיחות על מתי ארה”ב תתקוף באיראן, עד שהיא תקפה - ולהיות מחובר לאקטואליה. אלה דברים שמרגיעים אותי ועושים לי טוב בתקופה הזאת, והלוואי שהיא תסתיים בקרוב ועל הצד הטוב ביותר לכולנו.
מה שמחזיק אותי זה הילדים. השניים הפרטיים שלי וגם ילדים מכל הארץ ששולחים לי סרטונים מצחיקים מהממ"ד. ברגע שאני שומעת צחוק, אני מתניעה מחדש. אגם, בת שמונה, שרה ורוקדת בממ"ד כמו נועה קירל. יונתן, בן שש וחצי, שאל אותי "מול מי אנחנו אחרי איראן?" אחרי שהוא נלחם מול עזה ומול חיזבאללה הוא רוצה לדעת מה יהיה בסיבוב הבא. שניהם כבר למדו להגיד "שמע ישראל". לי זה עוזר.
ראשית, עד שכל החטופים לא חוזרים אין סיכוי לכלום, גם אם איראן תימחק מהמפה. מה נותן לי נחמה? כמובן שהילדים שלי. אני רואה שבסופו של דבר הם שמחים. האיראנים לא פגעו במורל שלהם. אני אומר לילדים שלי תודה שהם מראים לי את הדרך. חוץ מזה אני יודע שאחרי שהמלחמה תיגמר - וזאת מלחמה קשה מאוד, העורף בחרדה קיומית, יושב במקלטים כשמעליו מתעופפים להם טילים וכולנו הפכנו למטרות ברולטה הרוסית הזאת - אני יודע שיהיה פה טוב. יש פה מצב של מזרח תיכון חדש על אמת.
אבל בחייאת, בבקשה, באמ-אמא שלכם, תגמרו עם זה כבר.
מצאתי נחמה באקונומיקה. מי היה מאמין: צהריים אחד תפסנו יוזמה וניקינו את המקלט של הרחוב. אין ריח מאחד כמו אקונומיקה. בבתים מסוימים זאת שפת אהבה לגיטימית לכל דבר. מוזיקה באוזניים ויאללה, לקרצף ולפרוס מחצלות שהשכנה הביאה קודם.
פתאום הבאסה של ללכת למרחב המוגן התחלפה בציפייה לראות את הילדים שמגיעים על הידיים של ההורים שלהם באמצע הלילה, ואז את המבט המופתע של ההורים למראה המקלט הנקי. נזכרים איזה דבר יפה זה קהילה שדואגים בה האחד לשני. רגע של שיעמום שהפך ליוזמה. אקונומיקה. נחמה. מי חשב.
מה שמחזיק אותי בימים הבלתי אפשריים האלה זו התקווה שכל זה ייגמר ומהר, ושנזכה לראות את החטופים כולם - החיים והחללים - שבים הביתה. מעבר לזה, התקווה שלמדנו משהו מהתקופה הקשה וחסרת התקדים הזאת, שלמדנו שיש על מי לסמוך - על צה"ל ועל הטייסים ועל המתנדבים. העם הזה, מגיעה לו הנהגה ראויה.
אני יוצק שבילי בטון בגינה שלי שמחלקים את הפרא לחלקות. והחלום שלי הוא ללכת ברגליים יחפות על פני כל הגינה.
זה אחד מסוגי העונג החזקים ביותר לאדם, ללכת יחף על בטון חלק שחיממה אותו השמש, בייחוד אם לפני כן השקית אותו במים קרירים.
בימים של וחוסר ודאות, אני מוצאת עידוד דווקא בפשטות – בבית, בילדים, במוזיקה ובריקוד שמשחרר את הגוף מהפחד. גם שיחות אמיתיות הן כמו מים במדבר. אני מרגישה שאנחנו חלק ממסע לא ייאמן של העם היהודי – מסע שהתחיל לפני אלפי שנים ביציאת מצרים, וממשיך גם עכשיו. לא תמיד ברור לאן אנחנו הולכים, אבל ברור לי דבר אחד: אנחנו לא לבד. יש יד שמכוונת את כל הסיפור הזה – וזה לא ביבי, לא טראמפ, ולא חמינאי. יש רק אחד שמנהל את העולם – השם יתברך. הידיעה הזאת מרגיעה אותי, נותנת לי אוויר, ומזכירה לי שגם אם הכול נדמה רועד – השורשים שלנו עמוקים וחזקים.
מה שמחזיק אותי בימים קשים אלה ונותן לי תקווה זו יעל רעייתי, שלמרות מחלתה הקשה בטוחה ונחושה שיהיה טוב. אם היא במצבה ממשיכה לחייך ולהאמין - אסור לי לפקפק.
האמונה בקדוש ברוך הוא והידיעה שהכל מתוסרט ומפוקח על ידו.למרות כל הקושי והפחד אני מחזקת את הוודאות. ודאות שהסתדרנו עד כה, ושעוד הכל יסתדר שוב. אני מתמסרת אליו כמעט בלי לערער ונותנת לו להוליך אותנו לשקט. הדרך קשה מאוד, כגודל השיעור שאנחנו עוברים. ימים היסטוריים, כמעט תנ"כיים. בעזרת השם הכל יסתדר לטובה, אמן. נסתרות דרכי האל.
יש מספר מרכיבים שעוזרים לי להישאר אופטימי: קודם כל חזרתי השבוע לצפות בסדרה "משחקי הכס", זה עוזר לי להבין טוב יותר את הפוליטיקה האזורית והמקומית.
שנית, המחשבה שהמלחמה עם איראן תהיה קצרה וזו עם עזה תסתיים עם חזרת החטופים והחללים. זה נשמע אולי עכשיו כחלום, אבל בחלום יהיה פה שלום אזורי וישראל תהיה בפריחה כלכלית כפי שמעולם לא הייתה. חוץ מנשק ישראלי שיימכר לכל דורש, תהיה פה פריחה קולינרית מדהימה. ואני מתחייב שזה לא תחת השפעות כימיות.
בתוך כל הימים הכאובים והמתוחים האלה מצאתי זמן משפחה יקר מפז ונפלא כל כך. לרוב אני לא מצליח לנעוץ ביומן זמן לחופשה, לשים הכל בצד ולהיות רק עם המשפחה האהובה שלי (נעם אשתי וליבי, דריה וים, הילדים שלנו). במרוץ החיים בין הופעות, חזרות, צילומים והצגות, זה תמיד נשכח מאחור. והנה, דווקא עכשיו, כשחשבתי ששוב לא יהיה לי רגע פנאי, אני מוצא את עצמי בבית. יחד משפחתי שהיה לי כל כך חסר. מבטיח שבפעם הבאה אסגור חופשה וזמן איכות עם המשפחה בלי "עזרה" ממלחמות, והלוואי ויבואו עלינו במהרה ימים יפים של שקט.
אם יש לכם איזו גיטרה ישנה שלא נגעתם בה 20 שנה, או פסנתר/אורגנית שלא נגעתם בהם מאז הסקאדים - זה הזמן לחזור. תנגנו קצת. ממחקר של 42 שנים אני יכול להעיד שזה באמת מרגיע.
מה שמרגיע אותי זאת המחשבה שבסוף דברים יסתדרו. והאנשים פה עם לב.
מחזיקה אותי הידיעה הפנימית שיש בורא לעולם ששומר עלינו ויש לנו דרך, לעם ישראל. דרך לא פשוטה בכלל, אבל היא שלנו והיא כנראה באה רק כדי לגדל אותנו כעם חזק. וגם ליצור מוזיקה. הגיטרה שלי עושה לי טוב, המחשבות על העתיד הקרוב, שניפגש שוב בהופעות.
במצבי הנוכחי, אחרי ניתוח שכשל, אני לא מתפקדת כתמיד אז אני חיה בשיטת ה"קצת". קצת אבישקי (הבוקר צילמנו סרטון במיטה, סיפרתי לו שחלמתי שהייתי בסין ואבישקי סיפר שהוא חלם שהיה עם שלוש נשים ואני לא הייתי ביניהן כי הייתי בסין), קצת גלידה (אצלנו בבית האגן דאז שולטת, אבל כל מה שקר מרגיע את הפחד), קצת מוזיקה (בתנאי שזו מוזיקה טובה, כמו הפלטרס), קצת פיצה ומלא נכדים. יש לי שבעה. שישה בנים ובת. הגדול תכף מתגייס והקטנה, אלמה (בספרדית זה נשמה), יושבת איתי בממ"ד ואנחנו מעצבות יחד את השמלה שהיא תלבש בגיל 17 לנשף הפרום.
מעבר למשפחה שלי, הכלב, המוזיקה והמון פחמימות, מה שמחזיק אותי זה שהתחלתי לעשות יותר ויותר חידונים על קולנוע באינסטגרם. אני מחפש שוטים מסרטים שאני אוהב, דמויות וזוויות, ואז שואל את עצמי מאיפה זה. זה גורם לי להיזכר בעוד ועוד סרטים שאני אוהב ואז לצפות בהם שוב. בנוסף, אני מנסה לייצר את האווירה הכי טובה שאני יכול בתוך הממ"ד, עם תאורה, סידור של פופים וכריות, ובעיקר תפילה עמוקה בלב לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים.
מה שמחזיק אותי הם הילדים והתקווה שהמצב ישתפר פה, שתהיה לנו מדינה שנחמד וכיף לגור בה. בראש ובראשונה חשוב לי להמשיך להפעיל את המסעדות בשביל 300 העובדים שלנו ובשביל הספקים. העסק הזה לא יכול להיעצר בבת אחת, כי אם תיפול אז זה כמו דומינו - כולם יתרסקו איתך. התקווה שלי מגיעה מכך שיש לי את הזכות לגעת וליצור בשביל אנשים ובשביל הלקוחות שלנו.
יש תקווה שאנחנו בסוף, שהתיירים יחזרו בהמוניהם ונצליח לצמוח מהמשבר הזה. נראה שכבר לא יכול להיות יותר גרוע, ומפה זה רק צריך להשתפר. זה מכניס לי אופטימיות. אני מקווה שיקבלו עכשיו למעלה את ההחלטות הנכונות. יש לממשלה הזדמנות לסיים עכשיו הכל ולתקן את המדינה שלנו, שנקרעת לגזרים.
שלושה דברים מחזיקים אותי בימים אלה: חברים, קוקטיילים פשוטים והשילוב בין שני הראשונים. הקוקטייל הראשון והמועדף כרגע (ניתן לשתייה לאורך זמן, מייצר באזז נעים ולא אלים) הולך ככה:
* שליש כוס ג'ין בטעם תפוזי דם (יש של כמה יצרנים, כולל ביפאיטר. להשיג בכל חנות משקאות), שני שלישים מי טוניק, על הרבה קרח. לערבב ולהגיש. לעצמכם.
הקוקטייל השני והמוחץ יותר, למקרה הצורך (ותודה לבראסרי 48 על ההשראה):
* שליש כוס ג'ין בטעם תפוזי דם או זסט תפוז (להשיג בחנויות משקאות), שליש קמפרי, שליש מיץ אפרסקים (כל סוג. הכי פשוט ואפקטיבי: ספרינג אפרסקים), על הרבה קרח. לשתות לאט ובאחריות, והרבה.
סיימתי לעבוד אחרי 22:30 בלילה. שלוש זירות חדשות במקביל. בלגן. אחרי הצהריים היה לנו רגע קטן של הפוגה ויצאתי לסיבוב בשכונה לנקות את הראש, את מה שראיתי ואת מה ששמעתי בבוקר.
בפינת הרחוב ישבה בחורה צעירה. היא דיברה בטלפון ואולי עישנה סיגריה. היא החזיקה ברצועה כלב מדהים שכבר מרחוק ראו שהוא רך ומאיר.
חציתי את הכביש במיוחד, התיישבתי על המדרכה המלוכלכת וחיבקתי אותו. דחפתי את הפנים לפרווה המלוחה שלו והרגשתי שקט ושמחה. היא חייכה, אבל הייתה בשיחה בזמן שאני הייתי מוזרה. שאלתי אותה אם אפשר לקחת אותו לסיבוב. אמרה כן.
רוצה את המספר שלי? לא. סומכת עלייך שתחזירי אותו.
לקחתי את הרצועה של איזי ויצאנו לסיבוב. קנינו נורופן והבטנו בכל החנויות נסגרות מוקדם מדי. אמרנו שלום לשכנים ועשינו פיפי על גדר (אני לא).
ואז חזרנו לספסל אחרי חצי שעה ככה, והיא עדיין הייתה בטלפון וסיפרה בוידיאו לחברה על האזעקה והפיצוץ. איזי קפץ עליה בהתרגשות ונפרדנו.
ראיתי אתמול רחוב מושמד עד היסוד. לא נשאר כלום מהרכוש של האנשים אבל איש לא נהרג בו.
בין התרעה לנפילה אני מחטטת בספרי מחזור: של חברים, של קרובים, כאלה שמצאתי ברשת. את כל הִשתנותוׂ של העולם אפשר למצוא שם, בחרוזים הקצרים האלה: פעם, לא כל כך מזמן, עוד אפשר היה להגיד על מוטי ("מוטי הזה") שהוא נוהג להביט לבנות בחזה.
אחר כך אני חוזרת לקובץ שלי, זה שאני מחברת בו קטעים כאלה, היתוליים, על 28 התלמידים בספר שאני כותבת. "שחקן מלידה, חוש הומור מקורי", אני כותבת על שרון דיין, "כוכב 'פיצוחים' עם שוש עטרי". אני חושבת על התלמידים בספר שלי, ילידי 75', בני גילי, ועל העולם שמשתנה להם בינות לחרוזים. מה עוד ייכתב עליהם ומה עוד יכתבו?
אני יורדת למקלט ובראשי רננה כץ, ההיא מפרק י"ח, שחזרה לימים בתשובה וגרה בקרני שומרון. בינתיים היא עדיין י"בניקית, עם הווקמן והפצירה והשפתון הנצחי. בראש אני מחברת עבורה חמשיר קצר. יש דברים שהם עדיין בשליטתי.
התקווה שלי מורכבת מהרבה דברים קטנים, הדברים הפשוטים של החיים, החיוך של הבן אדם שלצידך, העובדה שיש לך מקלט טוב, יוגה, וכמה שפחות טלוויזיה שמכניסה אותך להיסטריה. אני רק מצפה לראות שיחזירו את החטופים. זה בלתי נסלח ובלתי נשכח שהם עדיין בעזה. כשהם יחזרו זה יהיה הדבר שהכי ישמח אותי בעולם.
מה שמחזיק אותי בימים המטורפים האלה (חוץ מהמשפחה המופלאה שלי והמון מוזיקה) היא הידיעה שלהיסטוריה יש לפעמים "גרעפסים" פתאומיים שמשנים הכל מהקצה אל הקצה. מאחר שהכל כל כך קודר ומדכדך מסביב, זה יכול להיות רק לטובה… ומה שגורם לי לתקווה זה מבנה הדנ"א שאיתו נולדתי. כל זמן שיש חיים, יש תקווה. עוד נדע ימים טובים מאלה. הרבה יותר טובים.
ללכת לגינת הכלבים. בסוף היום, ללכת עם הכלב שלי (נמר) ובן הזוג שלי (יותו) לגינת הכלבים בשכונה. זה מקרקע אותי, מזכיר לי שמפגש בין שני כלבים שאוהבים לשחק יחד זה גם חלק מהחיים. שיש דברים פשוטים וממלאים, שיש יצורים מלאכיים שהם לא שיפוטיים ויודעים להיות בכאן ובעכשיו, ובכך מכריחים גם אותי להיות בכאן ובעכשיו, במשחק, בליטוף, בלקלוק על כף היד.
אני אומרת לעצמי שכל התחושות והרגשות לגיטימיים. מנסה כל הזמן לחזק את עצמי במחשבות אופטימיות ומזכירה לעצמי שכאשר כל זה ייגמר נוכל לחזור להתחרות, לייצג את המדינה בכבוד ולהניף את הדגל הכי גבוה שאפשר. שכולם יראו איזה עם חזק אנחנו, שגם כשהוא נופל הוא תמיד קם. אני מנסה להתאמן כמה שאפשר בהתאם להוראות, מפיגה את הלחץ והחרדה בשהייה עם המשפחה הקרובה ואנשים שאני אוהבת. בונה קצת לגו, קוראת ספרים ומבשלת, ובעיקר מודה לאנשים הגיבורים שבזכותם אנחנו פה, על הרגליים.
תנועה היא תקווה עבורי. תנועה מזכירה לי ששום דבר לא נשאר כפי שהוא. הכל משתנה ומשנה צורה.
בימים הקשים והבלתי נסבלים האלה אני מוצאת נחמה בשיעורי בוגי ווגי (שיעורי תנועה לילדות.ים שיצרנו, עילאיה שליט ואנוכי). אני מלמדת בזום ילדות וילדים וכל מלבן שמופיע על המסך הוא עולם ומלואו יקר ערך. אני שמחה שיש לי את האפשרות להזכיר לילדות.ים (ולפעמים גם להורים) שהגוף שלנו הוא בית ויכול לעזור לנו לצלוח משברים. כמו ששמוליק קראוס היטיב לנסח, כש"שום דבר לא ידוע יש לנוע, לנוע".
התלבטתי רבות אם לדבר על הקורנפלקס הטבול בצבע מאכל אקזוטי שרצתי לקנות איך שפרצה המלחמה בתוך המלחמה שבתוך המלחמה, או על האימהות שהלכה והשתכללה מאוד בימים אלו. אבל אלך על הטלפון הארור שהפך לאקסטנשן של היד שלי. ושם, בתוך המכשיר - ההומור המבריק והמדויק של “הפשוטע”, יובל פלוטקי, עידו קציר, ספי אפרתי, אלכס פרפורי ואמיר שפרלינג היו אתנחתה מלאת תקווה בימים של תהום מתמשכת. הגאונים האלה, כל אחד באור הייחודי שלו, לא השאירו אותנו לבד לרגע. ממים, פוסטים, תובנות מאירות – עבודת קודש של נורמליות. בא לי לחבק ולכווצ’ץ’ אותם ולומר תודה. על שהזכירו לנו שאפשר לצחוק גם כשהכל מתמוטט - ליטרלי.
הדברים שמחזקים אותי בתקופה הזו הם קודם כל המשפחה שלי, החברים, הזמן שאני מבלה עם האחיין שלי, והאורז הפרסי של סבתא - שאני באמת מאמינה שאפשר לעשות איתו שלום עולמי.
אני מנצלת את הזמן ליצור, כותבת שירים חדשים לאלבום וממשיכה בהכנות למופע בבארבי, שאני מקווה מאוד שיתקיים באוגוסט כמתוכנן. זה נותן לי תחושת יציבות ומשמעות בתוך כל חוסר הוודאות.
אור השמש הוא דבר ממש חשוב למצב הרוח שלנו, ולכן יש שני דברים שממש מצילים אותי בימים אלה: הרכיבה על האופניים ברחבי העיר, שנותנת אוויר ומשמחת את הלב והכלבה שלי, שאיתה צריך לצאת שלוש פעמים ביום. היא מכריחה אותי לצאת מהבית, להתנתק מהחדשות ולהתאוורר מכל הסטרס.
התלבטתי רבות אם לדבר על הקורנפלקס הטבול בצבע מאכל אקזוטי שרצתי לקנות איך שפרצה המלחמה בתוך המלחמה שבתוך המלחמה, או על האימהות שהלכה והשתכללה מאוד בימים אלו. אבל אלך על הטלפון הארור שהפך לאקסטנשן של היד שלי. ושם, בתוך המכשיר - ההומור המבריק והמדויק של “הפשוטע”, יובל פלוטקין, עידו קציר, ספי אפרתי, אלכס פרפורי ואמיר שפרלינג היו אתנחתה מלאת תקווה בימים של תהום מתמשכת. הגאונים האלה, כל אחד באור הייחודי שלו, לא השאירו אותנו לבד לרגע. ממים, פוסטים, תובנות מאירות – עבודת קודש של נורמליות. בא לי לחבק ולכווצ’ץ’ אותם ולומר תודה. על שהזכירו לנו שאפשר לצחוק גם כשהכל מתמוטט - ליטרלי.
