בתחילת דרכה העלתה האינפלואנ-סרית דנה זרמון פוסט באינסטגרם שבו צילמה את עצמה מאחור עם בגד ים תחת הכיתוב הרומזני: עונת האפרסקים החלה. לטובת המתקשים היא צירפה אייקון של פרי בשל. הרשת תססה. אבל בשביל זרמון זו הייתה רק טעימה ראשונה ממה שלמדה מאביה, אילון זרמון, מי שלימד את ענף הפרסום הישראלי איך למנף פרובוקציה. האסטרטגיה הזו – לצד הבנה עסקית ולב פועם של יזמית - הפכה אותה לאחת המשפיעניות המובילות בישראל ואת זרמון לאב גאה. אפילו תקרית שבה בתו תיעדה עצמה בשוגג במראה הטבעי ושרפה את הרשת, לא הביכה אותו לרגע. "יש לי אמון מלא בדנה וביכולת שלה לעשות את הדברים כפי שהיא יודעת, ואני חייב לומר שהיא יודעת את דרכה יותר טוב משאני יכול לייעץ לה. את הכלים היא כבר קיבלה לאורך ילדותה, ואני מאוד גאה לראות איך היא משתמשת בכלים האלה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בכל זאת, זאת הבת שלך. אני מניחה שיש קונפליקט בין הפרסומאי שאומר 'סחתיין, עבודה יפה' לבין האבא שאומר 'ג'יזס, זאת הבת שלי'.
"דנה יודעת טוב מאוד לנהל את עצמה אסטרטגית, כך שאין לי אפילו שמץ של קונפליקט".
די נו. תודה שהמפגש בין נשיות, שלא לומר סקס אפיל, והעובדה שזאת הבת שלך זה מפגש נורא מוזר. שלא לומר קרינג'י.
"מבחינתי אין פה אפילו טיפה של קרינג'יות. דנה מעולם לא השתמשה בגוף שלה למכירה מהזווית המינית. היא מודל אופנה. המטרה של כל הורה בשורה התחתונה זה לגדל ילדות חזקות. וכמי שיש לו שלוש בנות, אני חושב שעשיתי את זה עם כולן".
מדהים שדווקא זה לא מביך אותך, כי חזרתי לראיון שעשיתי עם שניכם לפני עשור ושם דנה מודיעה שהיא משתפת אותך בכל, כולל שצילצלה אליך כשקיבלה מחזור, ואתה החוורת.
"טוב, זה ברור. אמרתי לה, תתקשרי לאמא, כי יש דברים שבהם ילדה צריכה את אמא שלה ולא את אבא שלה. זאת אומרת, אני לא יכול לעזור לך בעניין הזה. אני גם לא יודע איך מרגיש מחזור. אני גבר".
גם ב-2025 זה לא משהו שאפשר לדבר עליו עם אבא?
"גם ב-2025 יש דברים שילדה צריכה לדבר עם אמא שלה ולא עם אבא. כן. אני חושב שיש דברים שהם ניאנדרתליים, בסיסיים, עמוקים מאוד בדי-אן-איי שלנו כבני אדם. ואתה צריך לקבל את זה. אתה בעיקר לא יכול לנסות לשנות את זה".
איזה עוד דברים נכנסים להגדרה הזו?
"כל הדברים שנמצאים בנושא הפיזיולוגי-הנשי-המיני שאני לא....אני לא..."
לא עומד בהם?
"למזלי, יש לי בנות חכמות שידעו מתי לבוא אליי ומתי לא. בנושא של בויפרנד ראשון, למשל, הן דווקא כן דיברו איתי. ולא ממקום של חשש, אלא שישמחו להדרכה".
בגיל 60 זרמון הוא כבר לא הפרסומאי הציני עם הלשון הארסית, חליפות המעצבים היקרות והמוניטין האגדי של קוטל נשים, שהיה סמל לימי הזוהר של ענף הפרסום הישראלי לפני 20 שנה. אבל הזמנים משתנים ואפילו הוא נאלץ להתבגר. את חליפת המעצבים הגזורה היטב החליפה חולצת פולו לא יומרנית. את הרווקות הסדרתית החליפו נישואים שניים. אפילו המבט הקשוח מפעם התרכך בעזרת משקפי ראייה מעוצבות. זרמון הוא כיום הבעלים של משרד פרסום סולידי ששולח זרועות גם ליזמות בתחום ההייטק. בגוגל הוא מכונה "איש עסקים ואבא של דנה זרמון", מיצוב שממלא אותו גאווה פולנית, והוא בכלל לא אשכנזי.
הוא תמיד היה בית אריזה לתדמיות. חוץ מלהשתתף בימים אלה עם בתו דנה בתוכנית "המטבח המנצח VIP" בקשת 12 בלי לדעת לבשל משהו מעבר לאספרסו, הוא מוסיף לפרסונה החדשה גם מוצר מפתיע: 'ההרים הכחולים', ספר ילדים שכתב ויצא לאחרונה בהוצאה עצמית, הוא סיפור פנטסטי. במרכזו עומדת קלרה, נערה אמיצה ובעלת כוח רצון מברזל, שיוצאת למסע מלא בדרקונים ומכשולים מכושפים, במטרה למצוא פרח סגול מסתורי בעל יכולת להציל את העולם. מה לאיש שהפשיט בובה בדמות יעל בר זוהר בפרסומת של 'פוקס' ועורר עליו את ארגוני הנשים, למעשייה מקסימה וגיבורה שתעצים כל ילדה? ובכן, לפי זרמון, בתוך כל אחד מאיתנו יש יותר ממספר אחד. "הסיפור הזה הוא סיפור עתיק. כשהתגרשתי לפני הרבה שנים והילדות היו אצלי סיפרתי להן סיפור לפני השינה. הייתי ממציא אותו מהראש. פרק אחרי פרק ותוך כדי תנועה. אבהות זה הדבר המרכזי בחיי וכל השאר באים לשרת את הדבר הזה, ואני מאמין שהבנות הרגישו את זה כבר אז. כי זה סיפור על ילדה שמנצחת את העולם. מלכה".
זה סיפור מאוד מעצים ומעורר השראה. אפילו פמיניסטי. לא ממש מה שמצופה מהאיש שהפך את יעל בר זוהר לבובה. יש פה איזה פיצול אישיות מצידך?
"בעולם הפרסום או בעולם העסקי אתה מאוד אסטרטגי וברור ומכוון מטרה, בזמן שכשאתה יוצר אתה מוציא דברים הרבה יותר אישיים ופנימיים, יותר עמוקים".
אז אתה בעצם אומר שכל הסקסיזם והשוביניזם שלך ושל שותפך דאז הדר גולדמן ב'זרמון גולדמן' היו אסטרטגיה? הפרסומות, האמירות? המאבקים המתוקשרים עם ארגוני הנשים?
"חד-משמעית. היינו חייבים למצוא לעצמנו זווית חדירה לשוק. היינו משרד מאוד צעיר, אני עצמי - כפי שאת יודעת - באתי מירושלים ולא מהמיליה התל-אביבי והייתי חייב להיכנס לעולם הזה. ואיזו דרך הייתה טובה יותר לייצר בולטות כפרסומאי מאשר פרובוקציה?"
'זרמון גולדמן' היו ילד האהבה המופרע של עולם הפרסום הישראלי בתחילת האלפיים. הם ראו בעצמם משחטה לפרות קדושות, פחות או יותר. בעיני הקולגות הם סימלו התבהמות של הענף. אבל הכלבים נבחו והשיירה של 'זרמון גולדמן' נבחה יותר חזק. ההיי-טק עוד היה בחיתוליו, ענף הפרסום ייצג כסף גדול ו'זרמון גולדמן' גזרו קופונים שמנים: הפרסומות שיצרו למותג 'פוקס', בכיכובם של יעל בר זוהר ויהודה לוי, הביאה למסך סקס אפיל - או סליזיות, תלוי את מי שואלים - שהשכיח את סתמיות הבגדים. אבל אחת מהן, שבה מופשטת בובה בדמות בר זוהר נפסלה לשידור בטענה שהיא מעודדת אונס. בסרטון שיצרו במשרד לאתר וואלה, הרבה לפני מי-טו, נראה טנק שהקנה שלו מתרומם כשקול נשי אומר ברקע "די איציק, די" (כרמז לאיציק מרדכי). זו לא הייתה השערורייה היחידה: מיטל דוהן צולמה בגבה למצלמה מתנועעת כאילו היא מענגת את עצמה, כשמסתבר בסוף שהיא משקשקת בקבוק משקה. בפרסומת לקניון פורסמו על שלטי חוצות תמונות של נשים קשורות.
זרמון מסביר את הלוגיקה הקרה שגרמה לשניים להיצמד לתדמית הילדים הרעים של הענף בדיעבד: "הרי אם אני יודע לייצר בולטות למותג שנקרא זרמון, או זרמון גולדמן, אז בוודאי אדע גם לייצר בולטות לאיזשהו מותג שאני כלקוח הייתי רוצה לעבוד איתו, אז זה ממש משהו אינהרנטי באסטרטגיה. אתה יודע להבליט את עצמך? כנראה שאתה תדע גם להבליט אותי כקליינט".
יש פרסומת שעשית שאתה מתבייש בה?
"אתה מגיע לשלב בחיים שאתה כבר לא ילד פלא ולא ילד פרובוקטור. אתה כבר אדם טיפה יותר בוגר שמבין את העולם בצורה טיפה שונה. זה כבר לא מתאים לשים את מיטל דוהן עם הגב שתעשה ככה עם היד. זה הרגע שגולשים מפרובוקציה לפאתטיות. הצופים בשלב הזה כבר ציניים ואתה לא יכול לרגש אותם עם מיטל דוהן משקשקת בקבוק. היום בן אדם יגיד, 'זה לא מעניין, מה, הם מטומטמים שהם מראים לי את זה?' הייתי אומר אז, כשכל הציצים בחוץ זה דבר שלא מעניין כבר. כלומר כל אותם דברים שהיינו מתעסקים איתם, כל הפרובוקציות הפכו להיות דבר מאוד גלוי ועל השולחן. והקהל רצה למצוא את העומק ואת הדברים היותר-מעניינים".
"איזו דרך הייתה מבחינתי טובה יותר לייצר בולטות כפרסומאי מאשר פרובוקציה? אבל כשכל הציצים בחוץ זה לא מעניין כבר. הפרובוקציות הפכו להיות דבר מאוד גלוי"
אגב עומק, על הפרסומת 'תשמרי על הכוס שלך' לפני עשור אמרת שהיא מדויקת. אתה עדיין חושב ככה?
"כאבא לבנות, גם היום אני חושב שזה קמפיין טוב. הוא יצר את הבולטות הרלוונטית למטרה לשמה הוא נולד".
שהיא מה? משחק מילים מטופש?
"לא. תשמרי שלא הכניסו לך סמים לתוך הכוס, ושהבקבוק יהיה סגור כשאת שותה. הדבר הזה יצר את המודעות במשפט אחד מאוד בוטה ומאוד חזק, ואני חושב שהוא עשה את העבודה מצוין במקרה הספציפי הזה. הוא לא ניסה להצחיק. הוא ניסה לזעזע, מכיוון שהנושא מזעזע והוא יצליח לבנות את אותה תודעה לבעיה הזאת, ולכן הוא היה מאוד-מאוד מוצלח".
אתה אומר שלא משנה אם אני מתעבת או נגעלת, עצם התגובה עושה את העבודה?
"לא, עצם זה שזה הוציא ממך תגובה ושאת זוכרת את הבעיה כתוצאה מזה. זה מספיק".
אגב, איך מסבירים לבנות שאבא שלהן יצר בזמנו פרסומות שנטען שהם מקטינות או מחפצנות נשים?
"בפרסומות שלי לא הראיתי נשים חלשות מעולם. ההפך הוא הנכון. כל הנשים בפרסומות שלי היו נשים חזקות, בין אם זאת יעל בר זוהר בסצנה בלונדון שצילמנו שהיא זאת ששולטת, היא המחליטה, היא החזקה, ולא מתביישת למכור את אישיותה דרך הבובות בדמותה. ועד לבר רפאלי. בפרסומות שלי בלי יוצא מן הכלל נשים המנצחות. אולי לממסד קשה לקבל נשים חזקות, כי זה בעיני המתבונן. זו בטח לא המציאות שלי".
הירידה בקרנן של הפרובוקציות, כלי הנשק המרכזי של המשרד, גרמה לשותפים לחשב מסלול מחדש. אבל גם אחרי שזנחו את הפרובוקציות ככלי פרסומי, הדימוי הפרוע שדבק בהם - לא מעט באשמתם - סירב להיעלם. מאז שהוא וגולדמן הפרידו כוחות ב-2012 הוא סוליקו. "מה שלום הדר? תתקשרי ותשאלי אותו", הוא מתחמק כשאני מתעניינת מה שלום האקס. אבל בזמנו הם היו מפלצת דו-ראשית. הרבה לפני ששפים הפכו לכוכבי מדורי רכילות, זרמון וגולדמן כיכבו שם כרוקסטארים של התקופה. גולדמן היה ממונה על תיק הבלגנים, כולל תקיפה פיזית של ספי שקד במסעדת קנטינה. זרמון התמחה באמירות שחצניות בואכה סקסיסטיות.
רגע השיא בדימוי הרוקנרולי של זרמון היה בסדרה 'הכל דבש', שם הפרסומאי רון חרמון, בגילומו של רמי הויברגר, מסביר לפוליאקוב בקול בס מוכר ובפירוט גרפי מה הוא יעשה לה, ולסיום מודיע לה "קבלי ויז'ואל". הדמיון בשם ובאטיטיוד לא הותיר מקום לספק במי מדובר. הגולם במקרה הזה עלה על יוצרו. ועכשיו לך תוכיח שאין לך אחות. "עזרתי לכתוב את הפרק הזה בתקופה שאני ויעל יצאנו. היא ביקשה משפטים מצחיקים. אמרתי לה 'קבלי ויז'ואל' והיא הייתה על הרצפה. עודד דוידוף גם ביקש ממני לשחק את התפקיד שלו".
למה לא?
"נו באמת. אני לא מרגיש שזה בוער לי בעצמות להיות שחקן. זו דמות קיצונית, מגוחכת ודמות שמדברת המון-המון שטויות. הייתי אומר אפילו סוג של קריקטורה של פרסומאי יהיר".
בראיון עבר נשאלת על תלונות של עובדות על הערות לא הולמות ואתה עונה לה, 'תסתכלי איך אני נראה. נראה לך שאני צריך להטריד בחורות?'
(נבוך) "אני לא זוכר כזה דבר".
אני יכולה לשלוח לך את הציטוט.
"תראי, הבלבול היה בעצם העובדה שאנחנו היינו פרסומאים שחושבים מחוץ לקופסה ועובדים בצורה שלא חששה מהביקורות, ושמנו דברים חזקים על השולחן".
בוא, עולם הפרסום של אז היה שוביניסטי בטירוף. ספי שקד סיפר בראיון על שני מנהלים שקיבלו צ'ופר אחרי קמפיין גדול: הוא קיבל ב.מ.וו, והיא קיבלה ניתוח אף שהיא לא ביקשה.
"אני לא מכיר סיפור כזה. לא בענף שלנו ובוודאי שלא אצלנו במשרד. אין ולא הייתה אצלנו אפליה מהסוג הזה".
"עבדות מטורפת במשרדי פרסום? כן. זה היה מקובל אז וגם החבר'ה, העובדים עצמם, מאוד אהבו את זה. יש משהו נורא מספק בפרסום, אתה מייצר משהו ומאוד מהר זה יוצא. זה מאוד ממכר. אבל אני לא מתגעגע לכלום, אני כמעט שכחתי את מה שהיה. אני הולך קדימה"
עזוב הטרדות מיניות, אבל מה עם עבדות מטורפת? קופרייטרים עבדו במכרות של משרדי פרסום 16-18 ביום בשביל שכר בדיחה. כי זה היה מקצוע עם הילה.
"כן, זה היה מקובל אז, וגם החבר'ה, העובדים עצמם, מאוד אהבו את זה".
הבנתי.
"יש משהו נורא מספק בפרסום, אתה מייצר משהו ומאוד מהר זה יוצא, והסיפוק בא באופן מהיר. זה מאוד ממכר".
אתה מתגעגע לרגעים לתקופה ההיא?
"אני לא מתגעגע לכלום, אני כמעט שכחתי את מה שהיה. אני הולך קדימה, אחרת אני אישאר מאחור".
על כיתות הרגליים המסורתי בין הוצאות הספרים הוא ויתר מתוך פריבילגיה נדירה של אחד שלא זקוק לחסדי אחרים. "הוצאה עצמית זו לא משימה קשה לי כי אני בא מהעולם הזה. אני כמשרד פרסום הרי מדפיס, מפיק, מוציא סרטים ומודעות. בהגדרה משרד פרסום הוא סוג של הוצאה, אז באמת לי זה לא היה מורכב. לא הייתה פה דרמה".
בעבר הוצאת אלבום. כלומר יש לך פלירט עם עשייה אמנותית לצד הפרסום. זה כי אתה לא רוצה לאבד את הנשמה?
"האלבום היה מעין סוג של אהבה פנימית שלי למוזיקה, שאיננה קשורה לשום צד מסחרי שבי. זה משהו אחר לגמרי מהספר הזה. האלבום היה מאוד דארק, הספר מראה צד אחר שלי".
ספר ילדים הפך קצת לטרנד של עשירים, קצת כמו שפעם כולים היו דיג'אים. מברוס ספרינגסטין עד ג'ימי קימל- כולם מוציאים ספרי ילדים. בלי לנקוב בשמות, איך אפשר להבדיל בין ספר של יזם הייטק שכתב את הספר בפתק באייפון לבין ספר ילדים כמו שלך?
"אני לא יודע, אני יכול להגיד לך שכשסיפרתי את הסיפור לנועה, הבת שלי בת השמונה, היא כל כך התלהבה ואמרה, 'אבא אתה חייב להוציא את זה'. זה הגיע למצב ששלוש בנותיי ואשתי אמרו לי, 'אתה חייב להוציא את הספר הזה'. ארבע בנות חזקות שאומרות לי 'תוציא את הספר' - זה לא משהו שאפשר לסרב לו".
לא מומלץ.
(צוחק) "אני לא מנסה. חוץ מזה שיש דברים שמצטברים בך כיוצר, שבשלב מסוים אני לא יודע אפילו איך להסביר את זה, ממש מעיקים עליך עד שאתה פשוט חייב לשחרר אותם לעולם. והצורך הזה הוא בעיניי סוג של תעודת יושר, שמה שאני עושה הוא באמת מצורך פנימי".
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
