יעל הורביץ הייתה קיבוצניקית בת 19 כשהגיעה לגלי צה"ל, קצת מחוסר ברירה. מגיל אפס היא חלמה להיות שחקנית, אבל אבא שלה תמיד הבהיר "חנה רובינא את לא תהיי", אז היא עברה קורס קריינות ובראה לעצמה חלום חדש. "מפקד התחנה דאז יצחק לבני אמר לי 'יופי, התקבלת, אבל אין לי תקן לשידור, בואי תהיי פקידה ואחרי זה תשתלבי'", היא מספרת. "בלי להתבלבל אמרתי לו שלא מעניין אותי להיות פקידה בגלי צה"ל, ושאני מעדיפה להיות פקידה קרבית. בתגובה הוא אמר לי משפט שלא יישכח – 'תראי, את לא עושה בחוכמה, אבל נשים לא צריכות להיות חכמות'".
זה מה שהוא אמר?
"מילה במילה. זה משפט מכעיס נורא, אבל יצחק לבני היה איש יקר, וכמי שקשר את חייו עם נשים מאוד חכמות כמו דליה רביקוביץ ואתי לבני, הוא ידע את כוחן. לכן אני מאמינה שזה היה סוג של הומור".
זה הצחיק אותך?
"זה טילטל אותי. צילצלתי לגדעון לב-ארי, שלימד אותי בקורס הקריינים, והוא אמר לי 'נכון, את טיפשה. תלכי לשם, תהיי קרובה לצלחת ומהר מאוד יכניסו אותך לאולפן'. אז הלכתי. אף אחד לא אמר לי מה בדיוק אני אמורה לעשות, אז בתור קיבוצניקית לקחתי סמרטוט וניקיתי ארונות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"כבר בתור פקידה נדרשתי לעברת את שם המשפחה שלי, וכשחיפשתי שם חדש ציפי גון-גרוס אמרה לי 'את מקיבוץ דן, תהיי יעל דן'. נוח לי עם השם המקצועי הזה, שלא מופיע בשום מסמך. הוא קל וקצר. אחרי חודש בפקידות וניקיון, ליאורה ניר עזבה ואני שובצתי במקומה. כנראה שיש משהו בלהיות קרובה לצלחת, זה היה שיעור לחיים".
מאז עברו יותר מ-50 שנה שבהן הגישה לא מעט תוכניות בגלי צה"ל – החל מ"מצעד המרגנית" ועד ליומני הבוקר והערב. לפני 27 שנה היא קיבלה "מתנה" כלשונה – את "עושים צהריים". "תוכנית שאני עושה בה מה שאני עושה, ואני עושה בה את הדברים שחשובים לי. גם אחרי 27 שנים של טירוף וסיפוק ואתגר, שנים של מלחמות נגד כל העולם, אני עדיין קמה כל בוקר בלהט כאילו התחלתי אתמול. אני עדיין אוהבת את העבודה וכולי תשוקה".
השבוע, ביום שני, זה נגמר. הפגישה שלנו התקיימה קודם לכן ודן מדברת על הבייבי שלה בזמן הווה. זה טריק נהדר, לדבר בזמן הווה על פרויקט חייך, שתכף יימחה, במקום להתייחס אליו בזמן עבר. אפשר לעמוד בזה בלי לשחרר אף דמעה.
"מפקד גלי צה"ל, טל לב רם, זימן אותי לפגישה איתי ואמר 'זה לא הולך להיות קל, מה שאני הולך להגיד לך, אבל אני הולך להוריד את התוכנית שלך. זה יקרה בעוד חצי שנה, כשהחוזה שלך יסתיים'", מספרת דן. "הייתי בשוק, לא הבנתי מאיפה זה בא לי. איך מורידים תוכנית כל כך מצליחה? תוכנית חשובה, עם רייטינג גבוה. ברור ששאלתי למה, ההסבר היה שצריך להפחית מהאקטואליה בתחנה. אמרתי לו שאני לא מבינה, היה לי נורא קשה. כשיצאתי מהחדר הבנתי שזהו זה".
למה לא הצעת לו שתיקחי את האקטואליה שלך לכיוון אחר?
"מפני שכבר 27 שנה התוכנית שלי היא אקטואליה אחרת. אין בה פוליטיקה, אני לא מראיינת פוליטיקאים, זה לא מעניין אותי כרגע. בתוכנית שלי אני רוצה לעסוק בדברים שאף אחד אחר לא מדבר עליהם, כמו האלימות נגד ילדים חרדים ב'חיידר', דברים איומים.
"במציאות של המלחמה נאלצתי להמעיט בהם, כי יש גבול לכמה שהציבור יכול לספוג, אז חיפשתי דרכים אחרות לטפל בנושאים שכבר נלעסים. למשל, במהלך שיחה עם פוסט-טראומטית מהנובה התחילה אזעקה, ותוך כדי ריצה היא אומרת 'את יודעת מה זה בשבילי, לרוץ למקלט? לשמוע בומים? זה מחזיר אותי למיגונית'. אז אולי לא הבאתי בשורה גדולה לאנושות, ובטח שלא שלום עולמי, אבל בשיחה הזאת יצא משהו שלא היה יכול לצאת אצל מישהו אחר. לכן היה לי קשה להבין למה מורידים דווקא את התוכנית שלי, שהיא באמת שונה מהתוכניות הרגילות, אבל הפתרונים למפקד גלי צה"ל. מטבע הדברים התאכזבתי מאוד, גם כעסתי, אם את רוצה, ובעיקר הייתי מאוד עצובה".
מה את עושה כשאת עצובה?
"אני מדברת הרבה עם האנשים הקרובים לי, הלל (מיטלפונקט – ס"ש) בעלי, הילדים, יש חברים קרובים שמקשיבים. ככל שתהליך הפרישה התקרב הפסקתי להתעסק בו. היום אני כבר לא עצובה, אני הולכת הלאה. לא הולכת, רצה. אני נורא עסוקה ומאמינה שיהיו לי חיים טובים של 'אחרי גלצ'".
"הייתי בשוק, לא הבנתי מאיפה זה בא לי. איך מורידים תוכנית כל כך מצליחה? תוכנית חשובה, עם רייטינג גבוה. היה לי נורא קשה. כשיצאתי מהחדר הבנתי שזהו זה"
לרגע היא מתכווצת. "ברגעים מסוימים עצוב לי נורא, מפני שברוב התוכניות, ברגע שהשידור נגמר הרגשתי שעשיתי משהו, שפיצחתי משהו, שאמרתי משהו שלא נאמר בשום מקום אחר. לאורך השנים עשיתי גם טלוויזיה ומלא דברים אחרים, במקביל לגלי צה"ל. למרות כל הפיתויים שהיו לי, אף פעם לא עזבתי את התחנה. אפילו לא ליום אחד".
בגלל אהבת המיקרופון?
"אני באמת לא יודעת להגיד לך. יש היגיון באהבה?"
ציפית שיארגנו עצומה נגד הפיטורים?
"תגידי, השתגעת? אנחנו בתקופה של מלחמה, באיזו מידה הבעיה שלי צריכה להטריד מישהו כשיש חטופים בעזה ומלחמה באיראן? איכשהו גם אמרתי לעצמי, 'בסדר, זאת דרכו של עולם, כנראה שבאיזשהו שלב אומרים לך לפרוש'. זה נורא העציב אותי, כי אין בי גרם של שחיקה. אבל די, אני מקבלת את זה והולכת הלאה, עם כל הצער".
בהודעה של גלצ נאמר שהתחנה "חייבת להיות בתנועה מתמדת ולפתח תוכן חדש לצד המותגים הוותיקים". נעלבת מזה שלא רואים בך מותג ותיק?
"אני מותג ותיק, תאמיני לי. אבל אני לא נוטרת ולא שום דבר", היא מניעה את כף ידה. "נקסט".
הסיפור שחולל את המהפך בחייה התחיל, כמובן, ב"עושים צהריים". "זה היה ב-1999, גיא סודרי, שהיה אז המפיק שלי, מסר לי פתק עם מספר טלפון, 'בחורה בשם אורלי צילצלה בזמן השידור, אני חושב שכדאי לך לדבר איתה'. פגשתי אותה, יחד עם הפסיכולוג שלה, באגודה למען ילדים מוכים. היא סיפרה שהיא מטופלת במקום הזה כי הדוד שלה פגע בה מינית מגיל ארבע עד 20, והיא רוצה להעמיד אותו לדין ולא נותנים לה. למרות שלא הבנתי למה מונעים ממנה את הצעד הזה, הזמנתי אותה לאולפן והתחלתי לשאול מסביב. שאלתי איך הגיבו במשפחה, והיא ענתה 'במקום לזרוק אותו מהבית זרקו אותי'.
"באיזשהו שלב עצרתי ושאלתי 'אורלי, מה הוא עשה לך?' באותו רגע, אורלי בת ה-32 התקפלה מתחת לשולחן עם אצבע בפה. ראיתי מולי ילדה בת ארבע, שכל אחד יכול לעשות בה מה שהוא רוצה. הבנתי איך הדוד הזה עשה מה שהוא רצה, מפני שדפוס היחסים הוא כזה: אם את נפגעת של מישהו, הוא אדונך לנצח, אלא אם כן טופלת כמו שצריך. הבנתי שאין עם מי לדבר, אבל הפסיכולוג אמר 'תני לי חדר עם מיטה ואני אחזיר אותה לגיל 32'. הוא הרדים אותה, העיר אחרי 20 דקות ושאל 'אורלי, איפה את?' ולפי אוצר המילים שיער שהיא בת שש. שוב הרדים, שוב העיר".
איך הרדים? בהיפנוזה?
"לא. כשאורלי נכנסה למצב הדיסוציאטיבי הזה היא כבר הייתה כמעט רדומה. נגיעה קלה והיא התעוררה. עברו שעות עד שהפסיכולוג החזיר אותה לגילה הנוכחי, 32, נשואה פלוס שניים. במפגש הזה ראיתי לנגד עיניי מה המשמעות של פגיעה מינית בילדות, זה הרס טוטאלי של הילדה וגם של המתבגרת שגדלה. אורלי סיפרה לי שפרקליטת מחוז באר-שבע סירבה להעמיד אותו לדין, וכשהיא שאלה אותה 'אז איך אני אחיה?' הפרקליטה ענתה 'איך חיית עד עכשיו?' אז הבנתי שאין דבר כזה, אורלי לא תחזור להדחיק והדוד שלה יועמד לדין ויורשע".
במשך 14 שנה היא ליוותה את אורלי. "הפסקתי לישון בלילות, החיים שלי השתנו כשהבנתי שאחד מכל חמישה ילדים נפגע מינית בילדותו. נכון שאורלי היא מקרה קיצוני, אבל על הרצף יש מלא אפשרויות. באתי לפרקליטת המדינה עדנה ארבל ואמרתי לה 'אתם צריכים ליצור תנאים שיאפשרו לה להעיד בבית המשפט', ואחרי כמה שיחות בינינו אמרה 'בואי ננסה, אני אציג לה שאלות כאילו היא בבית המשפט' ועל השאלה השנייה אורלי חזרה להיות בת ארבע. בהמשך הזמנתי את עדנה לתוכנית שלי בערוץ 10, ואחרי שהיא אמרה 'אין משפט אם אין עדה' - שידרנו את הסרט שהכנו על אורלי. לפני שהתוכנית הסתיימה ועדנה יצאה מהאולפן היא אמרה לי 'תני לי עוד כמה ימים'. שבוע או שבועיים אחר כך, מנכ"ל משרד המשפטים בישר לי 'יהיה משפט, נעזור לה'".
המשפט נמשך שש שנים, והוא הסתיים בהרשעה. "יום אחד קיבלתי טלפון 'יעל, העדתי במשפט'. לא זיהיתי בהתחלה את הקול שלה, והבנתי מה קרה – מהרגע שהעידה נגדו אורלי הפכה לאדם אחר. אני ישבתי בפנים כשהשופט הרשיע אותו בכל הסעיפים, וזה היה אחד הימים המרגשים בחיי. הוא קיבל שמונה שנים, זה מעט בשביל מה שהוא עשה, אבל אי-אפשר לתאר מה המשפט הזה עשה".
זה עדיין לא הסוף. "יש לנו חוג חברים שנפגש להרצאות בימי שישי וביקשו ממני לספר את הסיפור של אורלי. באתי, סיפרתי ובסוף אמרתי 'יש לי הפתעה בשבילכם, אורלי כאן למטה'. היא עלתה וסיפרה הכל מהצד שלה. הייתה שם קבוצה של אנשים טובים שהחליטה לממן לה טיפול, ועם השנים הקימו עמותה – 'יחד מחושך לאור', שמעניקה טיפול פסיכולוגי קבוצתי לנפגעות ונפגעי טראומה מינית בילדות, ללא הגבלת זמן, במחיר מינימלי. אורלי היא אורלי פרוינד, מנהלת העמותה, ואני בוועד המנהל שלה".
"כל פגיעה מינית וכל אונס הם הרסניים, אבל פגיעה בילדות ולאורך שנים זה קטלני. יש לנו צוות מטפלים ועשרות קבוצות בכל הארץ. אנחנו מגייסים תרומות למימון הטיפולים וההצלחה בלתי רגילה". אחרי שהיא מחזקת בפעם האלף את הליפסטיק, סימן ההיכר שלה, דן אומרת שהיא "הולכת להיות מושקעת בנושאים האלה, מפני שזה הצלת נפשות".
המגישה שהתעסקה לא מעט בהשלכות הנפשיות על נפגעות מין וניצולי נובה, בעצמה פוסט-טראומטית, "אבל לא מפגיעה מינית", היא פורצת בצחוק מתגלגל. אחרי תואר בסוציולוגיה וקרימינולוגיה, יעל דן טסה לעשות תואר שני בפסיכולוגיה חברתית בניו-יורק. חודש לפני שובה ארצה, היא הייתה בת ערובה של גבר שפרץ לדירתה, בגבול הארלם.
"התעוררתי בשבע בבוקר, כשמישהו סובב את המפתח של הדלת ונכנס אליי לדירה. הרמתי את הראש וראיתי בן אדם בצבע שונה משלי. זה היה לפני עידן הפוליטיקלי-קורקט, אז מותר לי להגיד שראיתי כושי חסון כבן 30 עם שני אקדחים. הוא אמר לי 'אל תיבהלי, קומי'. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה אונס, הפחד הכי גדול של כל אישה, אבל הוא סיפר לי שרצח מישהו וברח מהמאפיה, ושהוא מחכה שיבואו לתת לו כסף כדי לברוח לחו"ל. אחותו גרה מעליי, היא לא בבית, אז הוא ירד במדרגות וראה ששכחתי את המפתח בדלת, קיבוצניקית שכמותי, והוא נכנס.
"הוא צילצל מהטלפון הנייח שלי לחבריו, שיביאו לו 1,500 דולר כדי לברוח לקנדה. היה לי ברור שכשהם יגיעו לא יישאר ממני כלום, הם ירצחו אותי. נכנסתי לשירותים, כשהוא מאחוריי, לקחתי משם את העדשות, התיישבתי ליד השולחן וכתבתי את מכתב הפרידה שלי מהחיים. כתבתי 'אני רק רוצה שתדעו מה היה כשתמצאו את הגווייה שלי'. לא הספקתי לכתוב הרבה, אבל הצלחתי קצת להרגיע את עצמי. 'היו לי חיים טובים עד עכשיו, זה לא נורא אם אמות', ואחרי שנייה קלטתי שזה איום ונורא, שעוד לא הספקתי כלום, אפילו לא התחתנתי!"
"התעוררתי כשמישהו סובב את המפתח של הדלת ונכנס אליי לדירה. הוא אמר לי 'אל תיבהלי, קומי', וסיפר לי שרצח מישהו וברח מהמאפיה"
באותו הרגע היא התאפסה והתחילה לדבר. "אמרתי לו שיש לי כסף בבנק, שחסכתי לקנות מקרר והצעתי לו צ'ק של 1,500 דולר כדי שיפדה אותו בבנק. הוא צחק עליי, 'מי ייתן לי סכום כזה במזומן?' הצעתי להביא לו את הכסף מהבנק והוא ליגלג, 'כן, בטח. אם תצאי מפה תקראי למשטרה'. זו הייתה דרמה שנמשכה שלוש שעות. ניסיתי לשכנע אותו שייתן בי אמון. בכל פעם שהוא אמר 'צריך לחכות', ידעתי שאני חייבת לצאת מהדירה לפני שהוא יאנוס אותי וירצח אותי.
"פתאום היה זמזום באינטרקום והוא רץ לחלון לבדוק אם זאת המאפיה ואני המשכתי לדבר. בסוף הוא הסכים שאצא ואמר 'אם את רואה שני אנשים במכונית למטה, תדעי שזה המאפיה'. ירדתי, וראיתי את השניים שיושבים במכונית, הלכתי לבנק והיה תור ארוך. התפללתי לאלוהים שמישהו יבוא ויציל אותי, אבל לא אמרתי אף מילה. עברו דקות ארוכות עד שקיבלתי את הכסף. יצאתי מהבנק, עמדתי על הכביש וניידת משטרה חלפה על פניי. לסמן לה? לא. סימנתי למונית, הגעתי הביתה, ציפצפנו לו והוא לא ירד. אז לקחתי את הכסף, רצתי אליו, נתתי לו את המעטפה ואמרתי לו 'גוד לאק', נשבעת לך שאמרתי ‘גוד לאק’ והוא הסתלק. רצתי לדלת הראשונה שראיתי, נכנסתי וקרסתי".
ו-1,500 הדולר?
"נעלמו כלא היו. שנתיים או שלוש אחרי שחזרתי ארצה גיליתי שהסיפור הזה מאוד מטריד אותי והפסיכולוג שלי ביקש ממני לספר אותו. כשסיימתי הוא אמר 'אני מאוד שמח שסיפרת אותו, מפני שעד היום את לא מבינה למה חזרת עם הכסף'. והוא צדק. עניתי שזה היה התסריט שכתבתי לעצמי, הפסיכולוג אמר 'תחשבי על עוד משהו', ופתאום זה יצא ממני כמו להבה. נכון, אין מקום להשוות לנפגעות, כי הטראומה שלי נמשכה רק כמה שעות, אבל אני יכולה להבין איך פתאום פורץ ממך משהו שאין לך שליטה עליו. התחלתי לצרוח כמו חיה 'פחדתי פחד מוות', והוא הינהן. הוא הסביר לי שעכשיו, לראשונה, אני מתחילה להתמודד עם הפחד הנוראי שהוליך אותי לבנק ושהחזיר אותי לדירה. המשכתי לשבת אצלו ולצרוח בלי סוף. היה לי קשה להתמודד, נעזרתי בכדורי הרגעה".
מה למדת מזה?
"שהגוף זוכר, כמו שמספרות הנפגעות, זה לא נעלם. מה שעברתי זה משקל זבוב לעומת הטראומות שהן חוו, אבל אי-אפשר להשתחרר מזה סתם ככה. יש מי שנזכר בגיל 50, הרבה נזכרות בעקבות לידה של ילד או נכד, אבל פתאום זה פורץ ואת לא יכולה לעצור".
דן אולי לא מראיינת פוליטיקאים בתוכנית, אבל התחנה שהייתה לה בית עלתה לא מעט לכותרות – בעיקר סביב הצהרות פוליטיקאים שיסגרו אותה. "ממני לא תשמעי הצהרה שלא צריך את גלי צה"ל, גם לא כשאני עוזבת", היא אומרת בהחלטיות. "תמיד אמרתי, וגם היום אני אומרת, שאתה לא סוגר עסק מצליח או תחנת שידור מצליחה, בטח לא בעידן שבו כולנו רואים לאן הולכות התחנות הפרטיות. צריך שידור ממלכתי – גלי צה"ל והתאגיד – וכל שידור ממלכתי חשוב כדי לשמור על ערכים שלא תלויים רק ברייטינג".
5 צפייה בגלריה
יעל דן באולפן גל"צ. "כל שידור ממלכתי חשוב כדי לשמור על ערכים שלא תלויים רק ברייטינג"
(צילום: מהאלבום פרטי)
בעבר הייתה ביקורת שהתחנה מאוד הומוגנית ותל-אביבית, ובשנים האחרונות אנחנו רואים יותר עיתונאים מהפריפריה, חובשי כיפה, ימנים, לא רק בגלצ – גם בכלי תקשורת אחרים.
"וטוב שכך. בעבר היינו כמו שבויים של הקונספציה, שקט תמורת שקט, וב-7 באוקטובר ראינו במו עינינו את מה שלא האמנו שעלול להתרחש. רוב התקשורת הייתה בעלת גוון אחד, ואף פעם לא העלינו בדעתנו שאולי זה יכול לקרות. עם הזמן למדתי שצריך להקשיב לצד השני. פעם השתתפתי ב'פופוליטיקה' וישב שם אמנון דנקנר, שלא חייבים להעריץ את כל מה שהוא אמר ועשה. בפאנל התנהל דיון עם מתנחלים שאמרו דברים בלתי נסבלים. בהפסקה שאלתי אותו 'איך יש לך סבלנות לשמוע את הקולות הנוראיים האלה?' והוא אמר לי משהו שנחרת בי, 'אני תמיד לוקח בחשבון שאולי אני טועה'. ביום מן הימים גם אנחנו נבין".
כלומר?
"עם השנים אנחנו מזהים שגם טעינו פה ושם, ולכן אני לא מסכימה עם כולם, אבל קשובה לכולם. זה הפלורליזם. כשאת עובדת גם עם דתיים זה טוב לשני הצדדים – כי הם שומעים אותנו ואנחנו שומעים אותם, ויש איזה מין דיפוזיה כזאת שחייבת להיות. אנחנו לא יכולים להיות בצבע אחד, היום זה מגיע לקיצוניות ברמות איומות ונוראות, ולכן צריך להכיר בזה שיש אנשים שחושבים אחרת. וכן, צריך לתת להם לדבר. הרבה זמן לא הקשיבו להם, וכשהתחילו זה פרץ גם בדרך אלימה, ועדיין פורץ".
יחסי הכוחות היום השתנו?
"ערוץ 14 שמזוהה טוטאלית, אג'נדית וכלכלית עם צד אחד שינה את התמונה. כולנו, כל כלי התקשורת, מתיימרים להיות הגונים, ונראה לי שאנחנו די מצליחים בזה. משפחת המלוכה לא תסכים איתי, אבל ערוצי התקשורת ובוודאי גלי צה"ל מחויבים לאמות מידה עיתונאיות, ואני מאוד מעריכה את זה. פתאום צץ ערוץ שעושה מה שהוא רוצה והממשלה תומכת בו ופעולת לחיזוקו, וזה בעייתי. בערוץ 14 לא רואים לעצמם חובה להיות מאוזנים או אמינים. אין, זה לא קיים".
"עם השנים אנחנו מזהים שגם בתקשורת טעינו פה ושם, ולכן אני לא מסכימה עם כולם, אבל קשובה לכולם. צריך להכיר בזה שיש אנשים שחושבים אחרת וצריך לתת להם לדבר. הרבה זמן לא הקשיבו להם"
ביבי שוב ייקח?
"אני לא יודעת להגיד לך שלא. יש לי חברים שכבר מזמן אומרים 'תם עידן נתניהו' ואני מתווכחת איתם, 'אתם תראו שלא'".
מה את חושבת על שרה נתניהו?
"יש בעיה, אבל אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה. אני רוצה שיקשיבו לי כולם, אם אזהה את עצמי פוליטית אפסיד חלק מהקהל, אני לא רוצה שמגזר מסוים יאטום את האוזניים מפני שאוגדר כשמאלנית שמדברת רק נגד ביבי. כשאני מתקרבת לשאלות פוליטיות אני מקפידה להיות מאוד מאוזנת. מהיום הראשון אני יודעת שהרדיו לא של אבא שלי".
היום כל אחד מזהה את עצמו פוליטית.
"ואני התנגדתי לזה מאז ומתמיד. רציתי להיות מזוהה עם התכנים שחשובים לי. אגיד לך יותר מזה, הדעות הפוליטיות שלי הרבה פחות ברורות ממה שנדמה לאנשים שתייגו אותי כשמאלנית כזאת או אחרת".
את יכולה להמשיך לשחק את הטפלון, אבל הרוחות סערו אחרי שאמרת בשידור שאת בעד "לתת לסינוואר הכל ולהרים דגל לבן".
"זה הוצא מהקשרו ברמות מטורפות על ידי ינון מגל. המרואיין אמר שצריך להרים דגל לבן, ואני אמרתי שצריך לתת הכל ולהחזיר את החטופים. זאת לא שאלה פוליטית. גם היום אני צועקת את זה בכל מקום, אבל גם דואגת להביא את המתנגדים בגלל חשש מפגיעה בביטחון ישראל. כתבתי לינון מגל שהוא עשה לי עוול נוראי, הוא לא התנצל, ועזבתי את זה. זהו, עבר".
ראיון נוסף מהעבר של דן שעורר סערה היה זה שערכה עם שרה נתניהו בתוכנית "סיפור אישי" בערוץ הראשון. "זה היה הראיון הראשון שנתניהו נתנה, סקופ ענק. כל הטלוויזיה הייתה סביב הראיון הזה. היה לי הסכם עם שרה, שאני לא מדברת איתה על הקלטת".
מה הכוונה הסכם?
"היא הייתה מאוד הגונה, לא היו לה שום תנאים לראיון, רק דבר אחד – לא להזכיר את הקלטת הלוהטת. אז לא שאלתי אותה על הפרשה שהתרחשה שנתיים קודם לכן, כשבעלה התמודד לראשות הליכוד. לא שאלתי איך זה עבר עליה ומה זה עשה לה. אמרתי שזכותו של עם ישראל לדעת אם בעקבות פרשת הקלטת יש ביניהם חוזה שמחייב את ביבי לצרף אותה לכל טיסה ולהכניס אותה לישיבות ממשלה.
"ברגע שהשתמשתי במילה 'קלטת' הראיון התפוצץ, אילו הייתי מנסחת את השאלה קצת אחרת זה היה עובר בשלום. לכן זה היה החטא שלי. הרי המטרה לא הייתה להוציא את שרה נתניהו מדעתה, אלא לנהל איתה ראיון של חצי שעה. כשחזרנו לצלם חזרנו לאותה השאלה בלי המילה 'קלטת' והמשכנו. המון אנשים כעסו עליי, 'למה את לא משדרת את הפיצוץ?'"
למה באמת?
"הפיצוץ היה חמש דקות אחרי תחילת הראיון ובטלוויזיה כבר רצו פרומואים שבהם הבטחתי ראיון של חצי שעה. בנוסף, אגיד לך משהו ששמרתי לעצמי עד היום. המרואיין שלך הוא לא שבוי סורי שלך, יש כללים. גברת נתניהו אמרה 'תעצרו את ההקלטה, זה אוף דה רקורד, את לא יכולה לשדר את מה שהיה'. היא הייתה חכמה כדי להגיד את זה, אבל זה שלא עצרו את ההקלטה וזה התחיל לרוץ בקבוצות ווטסאפ לא קשור אליי בשום צורה. מעולם לא דיברתי על מה שהיה שם ולא חשפתי שום דבר. זה לא שודר, וגם בעוד מאה שנה אני לא אשדר את מה שהיה שם, כי אני מחויבת. אבל מישהו הדליף את הפיצוץ והסרטון פורסם עם כל מיני ציטוטים שאין לי שום אחריות עליהם. האמת? ריחמתי עליה".
צילצלת אליה?
"לא, ואני חושבת שעשיתי טעות כשלא צילצלתי. חששתי מאיזה דיאלוג שיתפתח כשאני לא באמת יודעת לאן הוא ייקח אותי. מצד שני, לא רציתי להתחרט על משהו שלא עשיתי. אבל אולי הייתי שפנה".
המיטלפונקטים גרים בלב תל-אביב, בדירה נטולת מיגון. "באזעקות היינו באיזה חדר שחפרו לנו במדרגות, חשבנו שזה כמו ממ"ד, עד שהקבלן אמר לנו 'תשכחו מזה'. במלחמה מול איראן חצינו את הכביש לבית ממול. רוב האנשים ברחוב שלנו הולכים למקלטים ציבוריים, אנחנו בחרנו לעבור את הכביש למקלט שאני יודעת שהוא לא תקני, אבל אין מה לעשות, זה מה יש. באמצע הלילה אני לא ארוץ רחוק וגם לא אישן בשק שינה או על מזרן. זה לא מתאים לי, אני צריכה פרטיות".
האהבה שלהם בת 40. "כל יום הלל שומע את התוכנית שלי. הוא מאוד מעורב ומפרגן, וכשיש לו ביקורת הוא לא חוסך. אני מאוד מעורבת במחזות שלו, אין מחזה שלו שעלה לפני שקראתי אותו".
זה אומר שבתוך תוכך את עדיין שחקנית?
"לפני שנסעתי לניו-יורק שלחתי את כתב היד שלי לגרפולוגית חנה קורן. רציתי לדעת אם הכיוון של פסיכולוגיה חינוכית נכון לי, והיא אמרה 'מעולם לא ראיתי כתב יד שמעיד בצורה כל כך ברורה שאת צריכה להיות שחקנית'. איציק בן-נר, שהיה איתי בגלי צה"ל, תמיד אמר 'יום אחד תפגשי במאי שייקח אותך'. אז התחתנתי עם במאי ומה יצא לי מזה? כלום. פעם ביקשתי שיעשה לי אודישן, והייתי על הפנים. אבל הגרפולוגית לא טעתה. היא אמרה לי 'את צריכה קהל', וכשהיו לי קהל צופים ומאזינים הייתי מאוד מסופקת. אני כבר לא מצטערת שאני לא שחקנית, אני מרגישה ממומשת ביג-טיים".
העובדה ששידרה לכל אורך המלחמה, די הצילה אותה. "השידור מכריח אותי לתפקד. אתה פחות מרשה לעצמך להיות רגשי, כי אחרת אתה לא יכול לשרוד. אתה לא יכול כל הזמן לבכות עם המשפחות, ובשנתיים האחרונות כל שידור נגמר בדמעות. השידור דורש ממני להיות הכי מחודדת ומפוקסת. במילים אחרות, אני פורשת בשיאי".
מה תעשי עכשיו בין אחת לשתיים בצהריים?
"מה שמטריד אותי זה מסלול ההליכה שלי. יותר מ-50 שנה צעדתי לתחנה ברגל ותוך כדי הליכה דיסקסתי את התוכנית עם נורית לויליכט לחיאני, העורכת שלי בעשור האחרון. העבודה שמרה על מצב הרוח שלי ועל האנרגיה, אבל אני חזקה ואני אהיה עסוקה, יהיה בסדר".
אם היית שחקנית היו אומרים לך בגיל 73 ללכת הביתה?
"ברור שלא. תראי את ליא קניג, איך היא משחקת, כמה מעריכים אותה. אבל יאללה, הלאה".
מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "עושים צהריים בהגשת יעל דן, היא אחת מתוכניות הדגל הוותיקות של התחנה, ששודרה לאורך 27 שנים. כחלק מהליך פיתוח תוכן, הוחלט לפני כחצי שנה על הורדת התוכנית. אנו מודים ליעל ולצוות התוכנית על שנים של עשייה עיתונאית חשובה ורגישה, שהביאה למאזינים פעם אחר פעם את הנושאים הבוערים שעל סדר היום, תוך דגש על הסיפורים האנושיים והחברתיים, המצוקות והקולות שלא תמיד מקבלים במה".
