אני יודע שבחיים לא עשיתי משהו כזה, אבל אמרו לי שאני חייב לנסות פעם, אפילו רק בשביל החוויה, אז הנה אני מנסה:
זה הולך להיות – לפחות בתחילתו – טור אופטימי. טור שאומר משהו שמעולם לא חשבתי שאגיד, וגם אין לכאורה טעם להגיד: ייתכן שיהיה לכל הסיפור הזה סוף טוב.
אשכרה סוף טוב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
כלומר – סליחה מראש – הסוף בכל מקרה לא יהיה טוב עבור 1,163 נרצחי 7 באוקטובר ובני משפחותיהם, ולא עבור 880 החיילים והחיילות שנפלו מאז שהתחילה המלחמה ובני משפחותיהם, אבל אם לשים אותם רגע בצד – בדיוק כמו שממשלת ישראל עושה, ללא הינד עפעף, בשעה שהיא קוראת ל-7 באוקטובר "נס" – נוכל אולי לראות שאחרי הכל, עוד ייתכן פה סוף טוב.
כי גם אנשים שאני מכיר כבר שנים כחמוצים מקצועיים, ותיקים בתחום, ממייסדי הענף, באמת מלפפונים בכירים, אומרים לי עכשיו שעשוי לקרות כאן משהו בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין, שיכול אולי להתנסח, בזהירות, באופן הבא:
המשטר החדש בסוריה יושיט לנו את ידו, ואנחנו נושיט בחזרה, וזו תהיה תחילתה של ידידות מופלאה – או סתם שלום-שלום קריר. ולבנון – שבעצמה מנסה, לשם שינוי, את העסק הזה עם נורמליות – תושיט גם היא יד. וסעודיה תצטרף, כי היא יכולה להרשות לעצמה. ועזה תסתיים. והחטופים יוחזרו בפעימה אחת. ואיראן תתעסק בעצמה. וטראמפ יתזמר וינצח על הכל רק כדי לקבל הזמנה ממלך שוודיה לטקס פרס נובל לשלום (טראמפ בתגובה: "אולי אני אבוא, אולי לא. נראה. אני אחליט בשבועיים הקרובים"). ונתניהו – נתניהו המושמץ, המוחמץ, הבזוי – יבין את גודל השעה וההזדמנות (או במילים היחידות שהוא מבין: גודל האפשרות לנצח בחירות נוספות) ויביא את הדבר המדע-בדיונימי לחלוטין הזה:
סוף טוב.
וישראל תהיה המדינה החזקה, המובילה, המרכזית והמשמעותית במזרח תיכון חדש, סהר פורה 2.0, כלכלה וצמיחה וידע שהעולם ישקיע בהם, ולראשונה אי פעם תהיה במצב שאף ישראלי לא נתקל בו מעולם ולאף אחד מאיתנו אין מושג איך מתנהגים בתוכו:
שקט. בלי סכנה קיומית מיידית לחרוד ממנה. בלי אויב חד-משמעי שמאיים, עוד רגע הוא על הגדרות, במנהרות, אצלך בבית, תכף הוא גרעיני, תימני, חמינאי. אף אחד. כולם איכשהו עברו למצב השתק, מצב טיסה או אין מצב.
ואנחנו ניתקע רק עם שתי הבעיות הנצחיות – נתניהו והפלסטינים – אבל משהו בפסיכוזה הלאומית יתחלף לנו, הדיסקט יוחלף, וזו כבר לא תהיה מדינה קטנה ומוקפת אויבים אמיתיים, או מדומיינים, או כאלה שנתניהו יכול להגיד עליהם שהם ראש הנחש, או לא פרטנרים, או נכס לישראל, או שכחו מה זה להיות יהודים.
פשוט לא יהיו. לא במיידי. ומדינת ישראל תהיה המקום הזה שאנשים יחיו בו חיים הגיוניים והגונים, ואולי אפילו נתניהו עצמו יעבור איזה גלגול אריק-שרוני שכזה ויהפוך, בזקנתו, לסבא עגלגל שמניף כבשים פועות בחוותו (שבקיסריה, אני מניח?) ועסוק, לכל היותר, בשחיתויות קטנות ולא ברורות סביב איים פוטנציאליים ביוון.
סוף טוב.
אולי אפילו נתניהו יעבור איזה גלגול אריק–שרוני שכזה ויהפוך, בזקנתו, לסבא עגלגל שמניף כבשים פועות בחוותו (שבקיסריה, אני מניח?)
ועכשיו, אחרי שהצלחתי לכתוב את התרחיש האופורי הזה (לא היה קל!), בואו נשתוק כולנו לרגע וניתן לרעיון מרחיק הלכת הזה לשקוע. ואז, ורק אז, נפרוץ כולנו בצחוק גדול.
כי זו בדיחה, נכון? זו חייבת להיות בדיחה. איזה בידור, בחיי. איזה ליצן.
כמה עשורים אתם כבר חיים פה? יופי. האם בכל הזמן הזה היו פה חמש דקות שקט? נכון שלא? מתי בכלל קיבלנו, אי פעם, סוף טוב? ב-77', כשצסק"א אכלה אותה ואנוואר סאדאת חתם איתנו הסכם שלום שעליו סמוטריץ' ובן גביר היו לא רק מפרקים ממשלה, אלא גם ראש ממשלה. ולפני זה? ששת הימים. ולפני זה? כלום. ואחרי זה? שום דבר. ישראל היא, מטבעה, לא מקום שהולך לשום מקום טוב, אלא לכיוון ההפוך: קיצונות, לאומנות, התחרדות, התפלגות, צפיפות, רוע לב, אובדן ערכים ודרך, שירים של פנינה רוזנבלום, והמלחמה הבאה תמיד על הכוונת.
אבל המוח, המוח המותש והמיואש, מתחנן בכל זאת ללכת לרגע למקום הטוב האפשרי, להתעכב ולו לדקה – רק דקה אחת, מה אכפת לך – על התרחיש האופטימי שאפשר ברגע זה לראות, נדיר ומרהיב כמו הזוהר הצפוני:
סוף טוב.
כי ברגע המסוים הזה בזמן, המוח חושב לעצמו: בעצם, למה לא? הרי זה נראה, מכאן, כמעט אפשרי. לכאורה נוצר על המגרש המזרח-תיכוני מצב חסר תקדים שבו אפשר לקלוע את הכדור לסל הסוף הטוב; ונתניהו ניצב מול הסל הזה. הכדור בידיים שלו. טראמפ בהגנה, מצליח לבלבל את כולם. שום דבר, לכאורה, לא מפריע לנתניהו לקלוע. קדימה, ביבי, האופק פנוי, הכוכבים כולם הסתדרו לכבודך בשורה חד-פעמית, קליעה אחת לסל וישראל מנצחת במשחק ואנחנו מנצלים את הרגע ההיסטורי ומקבלים את הסוף הטוב שלנו. אתה מתכוון לקלוע?
והדבר הטרגי באמת הוא שברור לנו, לכולנו, שזה לא יקרה.
ברור לנו לחלוטין שנתניהו יחמיץ את הקליעה הזאת, או אפילו לא ינסה בכלל לזרוק אלא פשוט יתיישב במקום ויילל שרודפים אותו ואת רעייתו הגיבורה.
זה האיש.
קדימה, ביבי, האופק פנוי, הכוכבים כולם הסתדרו לכבודך בשורה חד-פעמית, קליעה אחת לסל וישראל מנצחת במשחק ואנחנו מנצלים את הרגע ההיסטורי ומקבלים את הסוף הטוב שלנו. אתה מתכוון לקלוע?
האיש שהשתית את כל חייו הפוליטיים על הפחדות, איומים, סימון אויבים וראייה קודרת, רדופה, פרנואידית, של המזרח התיכון – ושל ישראל – לא יצליח או ירצה לשגשג על המצע ההפוך. הוא יודע שאין לו יכולת כזו, והוא לא יניח לזה לקרות. שקט וביטחון אמיתיים הם האיום הגדול ביותר על שלטונו ומיתוגו בקרב מעריציו כאבא הגדול שמגן עלינו ומי בכלל יכול עליו.
אבל זה יותר מביבי: זה המקום הזה, שנדמה שמעולם לא היה בנוי לסוף טוב.
"הן אפשר ובג'יפ שעבר, שאגו בחורים כי נגמר", כתב חיים חפר כבר במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות ב-48' והיה, אולי, הראשון להציע שייתכן גם סוף טוב. שמותר לפחות לדמיין ("הן אפשר בין עשן ובין אש, גם לחלום שהכל כבר נגמר"). חלפו לא יותר מ-77 שנה מאז, ואנחנו בדיוק באותו מקום:
חולמים על סוף טוב, יודעים שאין סיכוי. הן אפשר, אבל אי-אפשר. מצעד האיוולת הישראלי תמיד מנצח, לא חשוב אפילו למה – שכונה גרועה, ציבור מוסת, מלחמות דת, גזענות, ימין קיצוני, נערי ובוגרי גבעות שמפעילים טרור יהודי, שבטיות, פוליטיקה סקטוריאלית, ציבור קטן של נושאים בנטל וציבור גדול של פרזיטים, באמת שלא חסרות סיבות – אבל כל זה תמיד מנצח, בקלות, את הסיכוי לסוף טוב.
הקמנו פה בית לעם היהודי, ומאז אנחנו עסוקים בלשרוף אותו במגוון דרכים. האם יש עוד בכלל סיכוי למשהו אחר? הן אפשר? כי ברגע זה ממש, נדמה שאפשר.
והטרגדיה שלנו היא שאנחנו יודעים – עוד לפני שזה לא קרה – שזה מן הסתם לא יקרה.
