פתאום שמעתי בום גדול. ובחיי, זה נכון כל מה שמספרים אנשים שפתאום שמעו בומים גדולים: הבית רעד. הקירות רעדו. אנחנו רעדנו. הכלבה הזקנה המשיכה לנמנם.
כשיצאנו מהממ"ד גילינו שהקצה השני של הרחוב הפך לפירה. בניין אחד התמוטט כל כך עד שלא האמנתי שאני צופה במשהו שמצולם ברגע זה ברמת אביב ולא בחורבות ג'באליה. בניינים סמוכים איבדו חלונות, דלתות, קירות, בני אדם. הכל הפך לאבק במהירות שהמוח האנושי – שרגיל להאמין בבטון ובקירות כחומר המוצק בחייו – מתקשה לתפוס.
זה היה הכי קרוב שהמלחמה הגיעה אליי הביתה. קרוב מאוד. זה היה מפחיד מאוד. מוחשי מאוד (מנומנם מאוד, אם תשאלו את הכלבה).
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
מאות אנשי ורכבי חירום פקקו את הרחוב כמעט מיד. מאות תושבים איבדו ברגע אחד את ביתם והפכו פליטים, או, אם תעדיפו בגרסה חלבית יותר, "מפונים". רגע קודם הם עוד זינקו למשמע הסאונד המבחיל ביותר בעולם – אזעקה עולה ויורדת – ונכנסו למרחבים המוגנים, שתוך עשר דקות יתברר שלא הגנו עליהם מפני מה שיתברר תוך 20 דקות: שאין להם יותר בית. שחיים שלמים של זיכרונות, משפחה, אהבה ורכוש התפזרו לכל עבר, הפכו לאבק או נידונו להריסה.
אבל היי, כבר באותו אחר צהריים חזר סניף רולדין ממול, שכל חלונותיו נופצו במטח הטילים, לפעול, ומישהו העלה סטורי: "מה ישראלי בעיניך? שרולדין פתוח. אין זגוגיות, אבל יש מאפים וקפה, אנשים יושבים בחוץ, שמש אביב. מסביב חורבן, אבל זאת תל-אביב".
אנחנו עם של אריות, אומרים לכם! יושבים ושותים קפה בתוך החורבן ושברי הזכוכית. לרגע אחד גם אני חשתי גאווה – כי בכל זאת, בפעולות השיקום הקטנות והמיידיות האלה, אפילו של בית קפה שכונתי, יש כוח, סולידריות ועמידה של עורף תחת אש – אבל אז זה הכה בי:
מה לעזאזל? מה זה בכלל אומר, שאנחנו מתעלמים כמעט במפגיע מכל האובדן, ההרס הנורא, מאות המפונים, ועוד מרגישים "גיבורי-על" בקשר לזה? מי בכלל נותן לנו את הזכות לדפדף הלאה מיד? לא לשאול שאלות, לא לדרוש תשובות? זה כמעט מעליב; כאילו מישהו מת לך במשפחה בבוקר, ובערב אתה כבר יוצא לבלות עם חברים ומספר לעצמך שאתה גיבור.
אבל זו לא שום גבורה. אלה הדחקה, עצימת עיניים, ובעיקר, לפני הכל, נרמול של הלא-נורמלי. קרה וקורה פה לאנשים משהו רע ונורא; בתים וחיים מתפרקים, אנשים מפונים, ילדים מאבדים כיוון וסיכוי, נטרפים באינספור דרכים קטנות שכל הורה רואה ויודע. אפשר לפחות לתת לזה את שתי דקות ההזדהות ותשומת הלב המתבקשות, רגע לפני שמחזירים את הבריסטה לעבודה ומשכנעים את עצמנו שיצאנו גיבורים? רגע לפני ששוב מעבירים אירוע מ"בלתי נתפס" ל"נורמלי לגמרי", בתוך יום?
כי אין שום דבר נורמלי באופן שבו לא חשוב בכלל כמה טירוף, הרס, מוות והשבתת כל פעילות מפילים לנו על הראש זה 630 יום, אנחנו נמצא דרך לנרמל את זה.
אזעקות וטילים כל יום ולילה? מדינה שלמה במרחבים מוגנים? לא נורמלי, אבל בואו ננרמל: ניכנס בצייתנות ממושמעת, נדבר עם ילדינו בפקודת צביקי, ונחכה לראות אם משהו ספציפי ייפול הפעם דווקא עלינו.
לשליש מהישראלים אין מיגון? לא נורמלי, אבל בואו ננרמל: נקים להם ערי אוהלים בחניונים ציבוריים, ושיתרגלו לישון שם.
ראש הממשלה שלנו מפרסם תמונה של עצמו, צעיר ב-20 שנה, בחברת אריה ומטוס קרב, כאילו היה פוטין או קים ג'ונג און? לא נורמלי, אבל בואו ננרמל: צריך לתת לו קרדיט. האיש מצביא ושליט אוטוקרטי בחסד, שיודע לא רק לא לקחת שום אחריות על 7 באוקטובר, אלא גם לקחת אותה מדי ערב בשידור כשמדובר במתקפה מוצלחת באיראן.
מלחמה אינסופית בעזה? לוחמים שנמצאים שם כבר 21 חודשים ברציפות? עוד ועוד הרוגים ואסונות נוראים מדי יום? 50 חטופים שהולכים ומתפוגגים מהתודעה ומהחיים? מחירים בלתי נתפסים לכל דבר – מהסופר ועד החיים? הכל נכנס לתוך הנורמלי החדש. אנחנו עוברים הלאה, פותחים יום בממ"ד, סוגרים יום עם אברי, שרקי וגיחי, אוסרים על עצמנו לשאול מתי האירוע המחופף הזה, שהפך לחיינו היומיומיים בכשנה ותשעת החודשים האחרונים, ייגמר באמת, כולל עזה והחטופים, כולל הקרקס המגוחך והלא-תפקודי שהוא ממשלת ישראל תחת מוחות כמו מירי רגב ועמיחי אליהו, ואם אי פעם עוד יהיו לנו חיים נורמליים באמת.
הכל נכנס לתוך הנורמלי החדש. אנחנו פותחים יום בממ"ד, סוגרים יום עם אברי, שרקי וגיחי, אוסרים על עצמנו לשאול מתי האירוע המחופף הזה, שהפך לחיינו היומיומיים בכשנה ותשעת החודשים האחרונים, ייגמר באמת
כי בסוף, בשביל חיים נורמליים יצאנו מלכתחילה לכל המלחמות האלה, לא? זו המטרה הסופית האמיתית: לשנות את המאזן המזרח-תיכוני שבו ישראל מאוימת כל הזמן מכל כיוון, וליצור מצב חדש שבו יתאפשר לנו, לראשונה לאחר שנים, קיום של בני אדם נורמליים, לא של בני ערובה נצחיים בידי אויב שמכוון אליך עשרות אלפי טילים ופולש לשטחך דרך הגדרות. זה הגיוני. לגיטימי. מחויב המציאות.
אבל כבר כשנה ותשעה חודשים שהסיבה הזו נשכחת מאיתנו, ואנחנו מנרמלים את הדבר הלא-נורמלי באמת: המלחמה האינסופית והדשדוש בה.
אנחנו פשוט נותנים לה להימשך ולא מעיזים לערער כשמבשרים לנו על "לחימה מתמשכת" בעזה, אולי גם באיראן אם הדבר הזה יהפוך לסבב טילים עונתי. אנחנו לא מעיזים להיעמד על רגלינו ולדרוש את הדבר היחיד שבאמת מגיע לנו:
נורמליות עכשיו.
שילמנו מחיר גבוה מספיק בשבילה. הרווחנו אותה. אלפי ישראלים, אזרחים וחיילים, מסרו את חייהם עבורה לאחרונה, ואנחנו כאן כדי לוודא שהיא נמסרת לנו בשלמותה.
נורמליות. עכשיו.
גם אם זה אומר – וזה כנראה אומר – הפסקת המלחמה, החזרת כל החטופים, ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7.10, בחירות, תחילתו של נרטיב ישראלי חדש ומתוקן, ישראל 2.0, כזו שמסוגלת סוף-סוף להתרווח טיפה במרחב, לחזור ולבנות את עצמה בצפון ובדרום, ובעיקר להיות מונהגת על ידי אנשים ששמים אותה ואת רווחתה לפני הכל, ומוכנים לקחת אחריות מלאה על הצלחות כמו גם על כישלונות.
זו נורמליות. ואנחנו זקוקים לה כי אנחנו לא נצליח להחזיק את הטירוף הזה עוד זמן רב, ולא חשוב כמה צביקי ודובר צה"ל החדש שאת שמו לעולם לא נזכור יביטו בנו בעיניהם הטובות והמרגיעות.
נורמליות עכשיו. כי אם התברר דבר אחד במלחמה הזו, זה שאנחנו מדינה לא-נורמלית ביכולת הנרמול שלה. ובאמת כל הכבוד לנו על זה, אנחנו גיבורי-על או לחלופין ציבור צייתן ומותש שמתקשה לראות – מבעד לערפל הקרב, לסיסמאות המיליטנטיות החבוטות ולדימויים מעולם החתולים הגדולים – איך גוררים אותו בשערותיו לדשדוש אינסופי במלחמת נצח כתכלית קיומית ופוליטית.
והיום שאחרי חייב להגיע. בקרוב. וחייב להיות, לשם שינוי, נורמלי. לגמרי נורמלי. כן, בתשובה לכל האנשים שתמיד שואלים: "מה, אתה רוצה שיהיה פה, שווייץ?" – כן! זה מה שאני רוצה. באידיאה. מוכן להתפשר גם על איטליה. יוון. קפריסין. אפילו על פחות מזה: נורמלי. סתם מקום נורמלי במידה. נורמליאל.
על זה נלחמנו ואת זה הרווחנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
