העבודה הראשונה של השחקנית והדוגמנית לשעבר נועה וולמן כמראיינת הסתיימה בצורה לא צפויה. כמה דקות לתוך האירוע והיא כבר הורחקה בכוח מרמי קלינשטיין. "הייתי כתבת שטח שמגיעה לכל מיני אירועים ומציגה למפורסמים את השאלות שהם הכי לא רוצים לענות עליהן", מספרת וולמן, שהשתתפה אז בסדרה 'דבר עם הסוכן שלי' של אסי עזר. "לדוגמה, באתי לאירוע 'יצירה ישראלית', והמשימה שקיבלתי הייתה לשאול את רמי קלינשטיין, שבדיוק נפרד מריטה, אם כבר יש לו מישהי או מישהו חדש. רמי ניסה להתחמק, הוא אמר, 'אולי יש לך שאלות רציניות?' ועניתי 'כן, אם זה אירוע יצירה ישראלית, למה אין פה ערבים?' רמי התעצבן, ביקש שיפנו אותי מהאירוע ושני מאבטחים הרימו אותי מהמרפקים והרחיקו אותי משם. והכל צולם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
בהווה, וולמן בת ה-38, נשואה ואם לשניים, מנצלת את כישורי המשחק שלא דהו לצילומים מסוג אחר. בימי הקורונה היא נרשמה למכון אדלר, ומאז עובדת כמדריכת הורים מהסוג האמפתי. בסרטוני ההדרכה שהיא מצלמת בשמונה בבוקר אחרי שליוותה את אדם (10) ואלכס (6) לבית הספר, היא משוחחת עם 50 אלף עוקבי האינסטגרם שלה ("הרוב עוקבות") על משמעת וגבולות. במקביל, היא מלווה משפחות בפגישות זום, מההיריון הראשון ועד גיל עשר. "במפגש הראשון אני אומרת לאבות שההדרכה היא לא בגדר חובה, אפשר לעבוד רק עם הורה אחד, ודווקא בגלל זה הם מתעקשים להצטרף. הם טוענים שזה מפני שאני לא מטיפה".
אולי הם מצטרפים מפני שהם מתים להיזכר בחברת הפאנל של 'מועדון לילה' או בשחקנית מ'סברי מרנן'?
"יותר הגיוני שהם מזהים אותי מ'קטמנדו' שעלה עכשיו בנטפליקס. אני בפרק 4, הפעם הראשונה שלי בתפקיד לא קומי. הרבה מהסדרות שעשיתי עדיין רצות פה ושם, עכשיו שולחים לי צילומי מסך מ'נשואים פלוס' בתוספת 'הרגע קפצת לי מהטלוויזיה'. זה נחמד, אבל אין בי אף טיפה של געגוע, אני כבר מזמן לא שם. עברו כבר עשר שנים מאז שפרשתי מהתעשייה".
היא לא חלמה להיות שחקנית מלידה. "תמיד רציתי וחלמתי להיות אמא. כשהייתי בת שנתיים וחצי נולדה לי אחות, כשהייתי בת עשר נולד לי אח והרגשתי שזה יהיה התפקיד שלי בעולם. כשגרנו במושב גנות למדתי במגמת תיאטרון, ואז הוריי התגרשו ואמא שלי עברה לרמת-השרון. הייתי צריכה לבחור בין שתי אפשרויות: לנסוע מדי יום מרמת-השרון לבליך שברמת-גן או להירשם לתיכון אלון ברמת-השרון שידוע במגמת התיאטרון המעולה שלו. התייעצתי עם מי שהייתה מנהלת המגמה בבליך והיא אמרה לי, 'אל תדאגי, בכל מקרה לא תתקבלי לאלון כי את לא מספיק טובה, אז לא תהיה לך דילמה'. ברגע שסיימה את המשפט החלטתי שאני חייבת להתקבל לאלון, התקבלתי, וככה נכנסתי למסלול המשחק".
מה היה קורה אילו מנהלת המגמה לא הייתה מורידה לך?
"הייתי נשארת בבליך וממשיכה לשחק כתחביב. במקביל לתיאטרון למדתי במגמת פיזיקה ואחר כך גם למדתי אדריכלות בשנקר, אז כנראה שזה מה שהייתי עושה, אבל התשובה של מנהלת המגמה דחפה אותי לכיוון הזה. אני אדם מאוד נחוש, כשאני רוצה משהו אני הולכת על זה בכל הכוח, אבל אז צצה בעיה חדשה. בגיל 17, כשחיפשתי סוכנות ורפי עגיב אמר שזה יהיה נכון בשבילי גם לדגמן מפני שזה פותח דלתות, אמא שלי התנגדה. עולם הדוגמנות נורא ביקורתי, מדברים על הגוף שלך בצורה שלילית, היא פחדה מהפרעות אכילה וממש לא רצתה את זה בשבילי".
אבל את אדם מאוד נחוש.
"נכון", היא מחייכת. "ב'דבר עם הסוכן שלי' קיבלתי את התפקיד השווה הראשון שלי, הייתה לי שם חוויה ממש טובה, והמשכתי להתגלגל מתפקיד לתפקיד. הדמות של האהבלה הבלונדינית נדבקה אליי, זה היה הטייפקאסט שלי, אבל זה לא העיק עליי, להפך, זה הצחיק אותי. עשיתי מלא סדרות כמו 'חצויה', 'תיכון השיר שלנו', 'אלכס בעד או נגד', ואולי זה לא הוגן מצידי להגיד איזו מהן הייתה הפייבוריט שלי".
אל תגידי שאת לא תגידי.
"ב'המשרד' של עוזי וייל הייתי שירי, בחורה שהגיעה מהקריות לעיר הגדולה – ראשון-לציון ומנסה להתחיל את החיים כעצמאית בחברה של דפוקים. הקאסט היה כיפי נורא, הייתה שם חברות אמיתית ועוזי הוא עילוי. אם הוא יכתוב סדרה - אני אחזור לשחק".
בגיל 26 התחתנה עם תום לביא, בן זוגה מגיל 17. הוא בעל משרד פרסום למיתוג קבלנים וקניונים וגם מפתח חברה טכנולוגית. ערב גיוסה לצה"ל היא נפגעה קשה בתאונת דרכים בדרום, בדרך לבסיס חיל האוויר. "תום ואני נסענו להשבעה של חבר ונהג שיכור התנגש בנו חזיתית. תום נהג, אני ישבתי מאחור, מעוצמת ההתנגשות הרכב שלנו התקפל לשניים עד לרגליים שלי, תום בעט בדלת כדי להיחלץ ורק אז ראה שאני לא בהכרה. הראש שלי נחבט בכיסא שלפניי, עין ימין שלי נמחצה ובמשך שלושה חודשים לא יכולתי להזיז את צד ימין של הפנים. בנוסף היו לי פגיעות באיברים פנימיים, כליות ומערכת העיכול, מהלחץ של חגורת הבטיחות, ולא יכולתי לאכול. כל ביס נגמר בהקאה".
אמא'לה.
"כן, סיפור מאוד לא נעים. אמא שלי שמעה בחדשות שיש פצועה במצב בינוני. אני לא זוכרת כלום מהתאונה מפני שאיבדתי את ההכרה לשש שעות. הייתי חצי שנה בשיקום, וכשיצאתי צה"ל חשש לקחת אחריות עליי ושוחררתי. באסה. הייתי חדורת מוטיבציה לשרת כמו שצריך, כבר הייתי מצוותת למוזיאון חיל האוויר. היום, כשאני מחייכת, יש לי צלקת קטנה בסנטר. כמה חבל", היא צוחקת, "הייתי כל כך יפה לפני זה".
"קיבלתי המון הערות על הגוף. פעם מישהי צבטה אותי במותן, ואמרה, 'יואו, את ממש צריכה לעשות משהו עם עצמך'. בצילומים של בגדי ים הזמנתי חומוס, כי זה מה שכולם הזמינו, והסתכלו עליי עקום, 'את בטוחה שאת רוצה לאכול באמצע היום? את לא מעדיפה לחכות?"
כדוגמנית, היא נתקלה בצדדים הפחות-זוהרים של המקצוע. "קיבלתי המון הערות על הגוף, פעם מישהי צבטה אותי במותן, מאחור, ואמרה, 'יואו, את ממש צריכה לעשות משהו עם עצמך'. בצילומים של בגדי ים לקחו הזמנות לארוחת צהריים והזמנתי חומוס, כי זה מה שכולם הזמינו, והסתכלו עליי במבט עקום, 'את בטוחה שאת רוצה לאכול באמצע היום? את לא מעדיפה לחכות לסוף היום?' זה היה אז הווייב, אני מקווה מאוד שזה השתנה".
דירתם שבצפון תל-אביב עמוסה ביצירות אמנות ואין בה אף זכר לקריירה שעשתה. "כשאמא שלי ניקתה את המקלט לכבוד המלחמה היא מצאה בוק שצילמתי בטורקיה. במשך תקופה ארוכה הייתי הפרזנטורית של חברת מסטיקים גדולה שקוראים לה 'צ'ואי'. הטיסו אותי לטורקיה לצילומי פרסומות ואנשים זיהו אותי ברחוב וצעקו לי 'צ'ואי, צ'ואי'. הייתה לי דמות של סופר-הירו שלובשת גומי ומצילה את המצב בעזרת מסטיק. למשל, אם נשפך קפה על מישהו אני מוציאה מסטיק מלבין ומנקה את הכתם. היה נחמד".
כשטסה לצילומי הסרט 'איביזה' של הבמאי שי כנות ('הבורר') יחד עם מאור שוויצר, דביר בנדק ומעיין בלום, וולמן לא הייתה במיטבה מבחינה פיזית. "סבלתי מהקור, הייתי בלחץ מהפעלולים שעל הסט ולא ידעתי שאני בהיריון. כשעשינו את ההשלמות בארץ כבר ידעתי, ובפרמיירה כבר הייתי בשמירת היריון. משבוע 26 הייתי בריתוק מלא למיטה. ארבעה חודשים אחרי שהפכתי לאמא של אדם הייתי אמורה לצלם איזה פרויקט ופתאום הבנתי שאני לא יכולה לעשות את זה".
למה?
"כשאדם נולד הייתי אחרי בידוד ממושך. חצי מההיריון הייתי לבד בבית, שכבתי במיטה, דיברתי עם העובּר, ראיתי מלא פרקים של הסדרה האוסטרלית 'הבלוק' וקראתי ספרים. אחרי הלידה, כשפתאום כולם רצו לבוא, זה היה לי טו-מאץ'. הוא ינק מלא, כל 45 דקות הוא ינק קצת, והרעיון שאצא ליום צילומים מחמש עד שמונה נראה לי מופרך. תום התגלה כסופר-אבא וקיצר את שעות העבודה מחוץ לבית, ולמרות זאת הרגשתי שזה לא הגיוני שהילד שלי לא יהיה איתי. בנוסף, הבנתי כמה הייתי תמימה כשחשבתי שאפשר להמשיך את השגרה כאמא טרייה. לפני הלידה אמרתי, 'כל החיים שלי אני בהפקות, בקושי ישנה בלילה, אין לי בעיה לישון פחות'. גם חשבתי שאני מוכנה לאימהות מפני שאמילי, הקטנה של אבא שלי, נולדה כשהייתי בת 20. אבל זה היה ממש לא נכון. כשזה הילד שלך זה אחרת, ויש הבדל גדול מאוד בין לישון ארבע-חמש שעות בלילה לבין לישון אותן לא ברצף. חוסר שינה זה עינוי סיני אמיתי".
"אחרי הלידה, כשפתאום כולם רצו לבוא, זה היה לי טו-מאץ'. הוא ינק מלא, כל 45 דקות הוא ינק קצת, והרעיון שאצא ליום צילומים מחמש עד שמונה נראה לי מופרך"
בהתחלה היא ניסתה לשלב. "עשיתי תפקידי אורח שלא דרשו ממני יותר מיום צילומים אחד. האחרון היה בסדרה 'שותפים' של חן מזרחי. אדם היה אז בן חצי שנה והבגד שהכינו לי פשוט לא עלה עליי, היה לי גודש לא נורמלי והציצי לא נכנס. עד שתום הביא לי את אדם להנקה, אילתרו לי בגד חדש. אז באתי לסוכן שלי והוא היה הכי סבבה. הוא אמר לי, 'בסדר, אני הכי מבין, הכל טוב, אני לא רוצה לשלוח אותך כאופציה ולבאס את ההפקות ולהוציא אותך לא בסדר. אז בואי נעשה הולד וכשתרגישי שאת מוכנה לחזור, תעשי לי טלפון'. מאז עברו עשר שנים".
צילצלת ונתקעת בממתינה?
"לא, לא צילצלתי. נהניתי מאוד מהאימהות ולא הרגשתי שאני מוותרת או מקריבה מפני שפרשתי אחרי שעשיתי סוג של וי על סעיף הקריירה. עשיתי את כל מה שרציתי לעשות והייתי אמא של אדם ממקום של הגשמה עצמית. אחרי עשור שלם של עשייה בתעשייה רציתי לעשות את הדבר הבא, ובשבילי, הדבר הבא היה המשפחה. זה מה שרציתי לעשות, ובזכות העובדה שאני חיה בתקופה פמיניסטית יכולתי לבחור".
עד שתקים אתר שבו תעלה הרצאות וולמן מתרכזת באינסטגרם, שמשקף לדבריה את "הכיף שבהורות. בעיניי הכל כיף וזה עניין של זווית ראייה. לפעמים את חווה את הסיטואציות היומיומיות כמאתגרות מפני שלפעמים את מצפה שתפקיד ההורה יהיה לך קל. אני לא מצפה שהדברים יהיו קלים, אז סבבה לי".
זה לא פשוט להיות ילד ישראלי.
"נכון, ילד ישראלי מתבגר מהר. ב-7 באוקטובר כיבינו את הטלוויזיה ותיווכנו להם את הסיטואציה מפני שאי-אפשר להסתיר את המציאות. לקחתי את הילדים להצגה בקאמרי ובפתח היה הפוסטר הגדול עם תמונות החטופים. אלכס, שהייתה אז בת ארבע, שאלה מי כל האנשים האלה בפוסטר, ואדם, שהיה אז בן שמונה, הקדים אותי וענה שאלה השחקנים של התיאטרון. אלכס הצביעה על תמונה של תינוק ואדם אמר לה שהוא הבן של אחת השחקניות. הוא רצה לגונן עליה. לדעתי, ילד סופג את האווירה יותר מאשר את המלל. אם תגידי לו שהכל בסדר, אבל תיכנסי להיסטריה כשיש אזעקה, הוא יחווה את ההיסטריה שלך. אני, באופן אישי, לא היסטרית באזעקות, אז יותר קל לי לנהל את האירוע. אני מאוד אחראית, אין סיכוי שלא אכנס עם הילדים למרחב מוגן, ואיך תועיל לי החרדה?"
החרדה לא בשליטתנו.
"המלחמה הראשונה שחוויתי בחיי הייתה מלחמת המפרץ, והיא לא זכורה לי כמשהו נורא מפני שאמא שלי עשתה ממנה משהו חביב. בחדר האטום היו ממתקים שהוריי הביאו מחו"ל ואכלנו אותם רק כשהיינו שם. רציתי שלילדים שלי לא תהיה חוויה קשה, אז יש אצלנו דברים שמותרים רק בממ"ד, כמו יוטיוב. לפעמים, כשאני כועסת על אמא שלי, אני מזכירה לעצמי שגם היא פעם ראשונה בעולם הזה ושאני לא חייבת להיות כזאת קשה איתה".
