רק עכשיו, כשהם כבר באמצע העשור השישי לחייהם ולמרות הרקורד המשותף העשיר שלהם כצמד (רוצים להרגיש בוגרים לגילכם? בשנה הבאה ימלאו 30 שנה לתוכנית המערכונים "פלטפוס"), אבי גרייניק ועידן אלתרמן עושים משהו שלא עשו מעולם: מופיעים לראשונה יחד עם חומרים שלא הם כתבו ולא הם מביימים, או במילים אחרות, מעבירים את המושכות למישהו אחר ומתמסרים אליו בידידוווות. המופע הוא המחזה הקלאסי של ניל סיימון, "הזוג המוזר", והמישהו הוא משה נאור, במאי בתיאטרון חיפה, שיחד עם מנהלת התיאטרון, ניצה בן צבי, חיפש זוג שחקנים שכבר מוכרים כצמד, ומצא את גרייניק ואלתרמן. במחזה הם מגלמים את פליקס ואוסקר, שני גברים גרושים עם אופי מקוטב, שגרים בדירה אחת ומפתחים דינמיקה של גבר ואישה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
אל חלקת אלוהים הסרוגה הזאת הם חוזרים אחרי הפוגה של חמש וחצי שנים. הדבר האחרון שעשו יחד היה מופע משותף, שני במספר, שזכה לשם העצל מעט, "ילדים סורגים 2, והקורונה שמה לו קץ לפני רגע לפני שהם גדעו אותו מיוזמתם. "זה מחזיר נשכחות וגם טבעי ומיידי באותה מידה", מתאר גרייניק את השיבה לעבודה משותפת. "33 שנים לא הולכות ברגל. יש ביננו משהו שהוא מעבר למה שניתן להסביר או לכמת. יש ביננו כימיה".
"בהחלט אי-אפשר לקמט", מאשר אלתרמן, "למרות שאנחנו בכל זאת קצת יותר מקומטים מפעם".
גרייניק: "אין לי קמטים, אבל יש לי יותר ורידים ברגליים".
אלתרמן: "לי יש הרבה יותר קמטים. אני רואה תמונות שלי לפעמים ואני אומר, 'אני לא מרגיש ככה, למה אני נראה ככה?'"
משהו בסימביוזה שלכם חזר?
אלתרמן: "כן, אבל זאת חוויה מאוד אחרת בשבילנו. זאת פעם ראשונה שיש טקסט מובנה שלא אנחנו כתבנו. פתאום יש במאי, אנחנו לא הבוסים והוא המילה האחרונה. פה ושם תרמנו בדיחה או רעיון, אבל זה שונה מאוד ממה שעשינו עד היום. גם במופעים שלנו וגם בטלוויזיה, אפילו כשהייתה תמיכה של כותבים, היינו היוצרים העיקריים".
גרייניק: "מה שעוזר זה שמשה נאור, הבמאי, רוצה את הדינמיקה שלנו, את טביעת האצבעות הגרייניק-אלתרמנית הזאת, והוא השאיר לזה הרבה מקום בבימוי. לרוב בתיאטרון, כשהצגה עולה זה נעול, אי-אפשר לעשות עם זה כלום. פה זה שונה. אנחנו לא נשנה את הטקסט משמעותית, אבל זה לא תיאטרון רוסי ואני בטוח שמבחינה מילולית יתווספו עם הזמן לא מעט הברקות. אם אנשים יבואו שוב אחרי מאה הצגות, תהיה לזה ייחודיות אחרת".
הדמויות שלכם במחזה דומות לכם במציאות?
גרייניק: "אני חושב שבמקום מסוים אני משחק חלק מאבא שלי. היה לו חשוב יותר להצטייר כגבר אלפא, והוא מאוד נוכח שם".
הוא בחיים?
"לא הייתי מביא אותו אם הוא היה בחיים. אין מה לעשות, קומיקאים, אחרי שההורים שלהם מתים, יותר קל להם".
אלתרמן: "אני לא רוצה שההורים שלי ימותו".
גרייניק: "לא אמרתי שאני רוצה. בכלל כל הנושא של מה זה גבריות בשנת 2025 זה קטע מעניין, כי נשים רווקות מצפות היום להכל. הן רוצות את הגבר החדש, אבל גם לדעת שהאלפא-מייל הפנימי שלנו עוד פעיל. לא תמיד זה מתאים להן, אבל טוב לדעת שהוא שם".
גם אלתרמן הגיע לתפקיד עם הכנה מהמציאות. זמן קצר לפני תחילת החזרות הסתיימה מערכת היחסים שלו ושל צמרת פירסט, יזמית חברתית ומרצה. הם הכירו במופע מחווה של אלתרמן לדיוויד בואי, זמן לא ארוך אחרי גירושיו ממיה פרי, אשתו לשעבר. זה היה קשר פורה למדי – השניים שיתפו פעולה ביצירת תכנים מוזיקליים וסאטירים למען ההסברה הישראלית ולמען העלאת המורל בכללי. במרץ 2025 הם הודיעו על הפרידה בפוסט משותף.
אלתרמן: "הדמות שאני מגלם נפרד מאשתו, וזה קצת משיק למה שקרה לי בחיים האמיתיים - הייתי בזוגיות כמה שנים, זה היה סיפור אהבה מאוד גדול ומערכת יחסים מאוד משמעותית, הכי משמעותית שהייתה לי. כלומר יש גם את אם ילדיי, אבל אחרי הגירושים זה היה סיפור אהבה מאוד גדול, ונפרדנו דקה לפני תחילת החזרות. אז יצא שגם אני וגם פליקס עברנו פרידה ממישהי שחיינו איתה בסימביוזה".
אלתרמן: "לא היה ריב, היו חילוקי דעות שהובילו למתיחות. אבל בבסיס שלנו יש אהבה מאוד גדולה. לא הרבה אנשים זוכים להיות בדבר כזה, מערכת יחסים שמוציאה את שנינו טוב"
טוב שהיה לך חבר טוב בהישג יד.
"אבי היה מאוד תומך. הוא היה מקסים, אני מאוד אוהב את זה שהוא מכיר אותי ויודע להחזיק אותי. במובן מסוים זה היה לי טוב שכשנפרדתי מצמרת חזרתי לאבי. חזרתי לאקסית המשוגעת שלי".
המיתולוגית.
"הוא קצת אקסית משוגעת מיתולוגית שלי, נכון".
הפגישה הראשונה שלהם בחוג דרמה בחיפה, בגיל 16, לא הציתה את הפתיל, אבל שנה מאוחר יותר, הקליק נוצר. "הבנו שיש ביננו משיכה אינטליגנטית לטמטום", משחזר גרייניק. "עידן היה הסביבה המאפשרת הראשונה שלי". אחרי הצבא, בשנות ה-90, הם גילו את המעבדה של 'דומינו גרוס'. זה לקח פחות משנה עד שהמקום נאלץ לשלוח הביתה אנשים שהגיעו לראות אותם, מחוסר מקום.
הסיפור חזר על עצמו גם ב"קאמל קומדי קלאב", עד שהמופע שלהם, "ילדים סורגים לאלוהים", זלג לבמות חיצוניות. הפופולריות של המופע, שבאופן מפתיע התקיימה בסמיכות להומור נונסנס תימהוני וטירוף אסוציאטיבי, כמו חיקויים של ירקות ושיחות בין צחי ומאיר, דמויות חסרות גיל בשכונת נווה חמציצים, שיגרה אותם לטלוויזיה החינוכית. "פלטפוס" הייתה תוכנית מערכונים שאליה הצטרפו קומיקאים נוספים מ"דומינו גרוס". היא הזניקה את אלתרמן וגרייניק אל פסגות הפרסום וההצלחה, צחי ומאיר אפילו קיבלו תוכנית אירוח, "כוכבי השכונה, שהייתה פרודיה על הז'אנר. אחרי שתי עונות ורייטינג שלעיתים התעלה אפילו על זה של דודו טופז, הם הכריזו על פרידה מקצועית.
גרייניק: "אתמול הייתי בקיבוץ בצפון והייתה שם חבורה של שינשינים בני 17 וחצי, והם זיהו אותי והשתגעו. מסתבר שההורים שלהם מעבירים להם את זה, והם נדלקים. מצד שני, השפה כל כך השתנתה. זה כמו לבקש מאנשים שאוהבים את נועה קירל להידלק על יוני רכטר"
זה דומה קצת לפרידה רומנטית?
אלתרמן: "הרגשנו שאנחנו צריכים להיות פחות אינטנסיביים בחיים אחד של השני. לא היה ריב, היו חילוקי דעות שהובילו למתיחות. אבל בבסיס שלנו יש אהבה מאוד גדולה. לא הרבה אנשים זוכים להיות בדבר כזה, מערכת יחסים שמוציאה את שנינו טוב".
למי מבין שניכם היה יותר קשה להתמודד עם ההצלחה?
גרייניק: "לי. לא כי לא יכולתי להסתדר עם המעריצים. חיפשתי משמעות באופן אובססיבי והיו לי את השריטות שלי, ובשיא ההצלחה ביקשתי הפסקה, שאני חושב שהיא הייתה טעות, אבל היא הייתה בלתי נמנעת. מכל מיני סיבות אישיות הייתי קהה להצלחה. אני אוהב שאנשים אוהבים את מה שאני עושה, פשוט הייתי צעיר ולא מנוסה ולא הבנתי איך העולם עובד. אשתי עוד לא לימדה אותי.
"אני חושב ששנינו גילינו אחרי הפרידה שזה פחות קל לבד. קשה לתחזק זוגיות, אבל כשהיינו יחד, היינו פריבילגים. יש משהו שגם אם אני לא עושה אותו במאה אחוז יש את עידן, וההפך. אנשים אהבו לאהוב אותנו, את הערך שלנו כצמד, ואם אתה לא מבין את זה, אתה לומד על בשרך כשאתה לבד שהצלחה זה משהו שצריך לשמר, שלא כל כך מהר מוותרים עליה, וששום דבר לא מובן מאליו".
ההצלחה הראשונית עוד נוכחת בחיים שלכם?
אלתרמן: "מאוד. קודם כל כי הקהל זוכר את זה וכל הזמן מדברים איתנו על זה ברחוב. המון אנשים מצטטים, זה רץ ביוטיוב ומקבל ויראליות. עשינו משהו אינטרנטי בתקופה שלא היה אינטרנט".
גרייניק: "אתמול הייתי בקיבוץ בצפון והייתה שם חבורה של שינשינים בני 17 וחצי, והם זיהו אותי והשתגעו. מסתבר שההורים שלהם מעבירים להם את זה, והם נדלקים. מצד שני, השפה כל כך השתנתה. זה כמו לבקש מאנשים שאוהבים את נועה קירל להידלק על יוני רכטר".
מתגעגעים?
אלתרמן: "בסופו של דבר, דווקא תחילת הדרך יותר זכורה לי. זה מצחיק כי בהקשר של המחזה, אבי ואני באמת גרנו יחד קצת. לי הייתה דירה בתל-אביב ואבי עוד גר בקריות, וכשהתחלנו להופיע ב'דומינו' אבי נשאר לישון אצלי, והיו לנו שיחות נפש אל תוך הלילה. בעצם, זאת הייתה תחילת זוגיות של שני גברים הטרוסקסואליים שלומדים להכיר אחד את השני".
גרייניק: "גם אני מתגעגע להיווצרות של היחסים. לא להופעות, אלא לתקופה שבה הדבר הותך. אם משהו חסר לי זה התהליכים".
אתם רואים אנשים שלקחו את הלפיד שלכם הלאה?
אלתרמן: "הרבה פעמים יצרנו לתוך הקומדיה קטעים שקשורים למוזיקה וסאונד, ולא עשו את זה לפנינו. מישהו אמר לי פעם, 'אתם המצאתם את הלופר לפני שהיה לופר'. לטונה יש משפט באחד השירים שלו, 'אחד לסבתא', שאומר שהוא זוכר שהוא היה בא לסבתא שלו והם היו יושבים ורואים 'פלטפוס'. פגשתי את טונה, והוא אמר לי, 'עשיתם לי את הילדות'. לא יודע עד כמה זה השפיע על האמנות שלו, אבל זה שם".
אנשים מצפים מכם להתאחד? להחזיר את 'ילדים סורגים'?
אלתרמן: "אומרים לנו את זה כל הזמן. אבל זה לא כמו במוזיקה, שאתה יכול לשיר שיר שניגנת לפני 30 שנה. בחיים לא נתחבר היום להרבה דברים שהיו בניינטיז. חיקויים של ירקות - זה לא קשור לכלום היום. זאת תהיה שגיאה לחזור".
שניכם הופעתם בפורמטים פופולריים לאחרונה, עידן ב"רוקדים עם כוכבים" ואבי ב"הזמר במסכה". יש רצון מסוים לשחזר את ההצלחה ההיא?
גרייניק: "אי-אפשר לשחזר שום הצלחה, כי שחזור זאת לא הצלחה. יש לנו הרבה הצלחות קטנות ומשמעותיות, לדוגמה, להתפרנס טוב ולקבל הערכה מאמנות שהיא לאו דווקא באור הזרקורים. כרגע אני משתתף בארבע הצגות, יש לי הרצאה מצליחה על הפרעת הקשב שלי, יש לי מופע מוזיקלי שנוצר מהתנדבויות, יש לי פרויקט עם אוטיסטים ויש לי בבית אולפן הקלטות שבו אני מקליט חומרים. אז עם כל הכבוד ל'הזמר במסכה', שהסב לי הנאה עצומה, בתחום הסיפוק מהעבודה, מצבי לא גרוע. אבל זה היה שעשוע שהזכיר אותי בסביבה שלא ביקרתי בה הרבה וזה גם נחמד".
אלתרמן: "לי אין צורך לשחזר את ההצלחה ולא בגלל זה הצטרפתי ל'רוקדים', אלא רק בשביל הספורט והשעשוע. טוב לי מאוד בנישה שאני נמצא בה היום, שגם אם זה לא כל הזמן בשיא החשיפה, זה מקום בטוח ונעים. אני עובד המון וגם שמח בחלקי ובדברים שעשיתי בחיי".
כמו לא מעט דברים אחרים בחיינו, מלחמת 12 הימים, שבמהלכה עם הנצח נרדם כלביא בממ"ד ורסיס פגע בתיאטרון חיפה, דחתה גם את עלייתו של "הזוג המוזר". את הנזק לבניין תקנו מיד, על הנזק לנפש עדיין עובדים. "כשהתחלנו לחזור, היו לי יומיים של דיכאון עמוק", מספר גרייניק. "הרגשתי שעברתי צליפת שוט בתאונה ורוצים שאני לא אתעסק בזה. משהו נשאר תקוע בגרון, אבל למי לא? אני בכלל עוד לא יודע מה אני מרגיש לגבי חרבות ברזל, והיא עוד לא נגמרה, אגב. וזה מפריע לי לעבד, אז אם אפשר להעביר מסר – אני חייב לעבד את חרבות ברזל, בבקשה להפסיק אותה כדי שנתחיל לעבד. צריך שהמלחמה תיגמר והשאר יהפוך להבל הבלים. כרגע אנחנו מלהגים יום-יום את החיים שלפני, ובינתיים מונצח פה קרע ופיגוע קליני בנפש האומה. הכל מתגמד לעומת זה".
