לפני הכל, יש איזה עניין לסגור מול נינט טייב: הפוסט ההוא שפירסמה באינסטגרם שבוע וחצי אחרי מתקפת 7 באוקטובר, שבו תיארה אדם חשוד שמסתובב במרכז תל-אביב ומצלם בתים. "אני באמת רוצה להתנצל", היא אומרת עכשיו, בשלב שבו אפשר לצחוק כשאני מספרת לה שאת הלילה ההוא העברתי במרפסת עם פטיש ביד; "הייתי בתוך הסחרור. רגע לפני כן ראיתי כתבה על מצלמי הבניינים. ואז אני יורדת מהבית להופעה מול מפונים, חוצה את הכביש ופתאום רואה מישהו שהייתה לו חזות חשודה. הוא חוצה את הכביש, מסתכל עליי, ממשיך, מסתכל על אנשים ומתחיל לצלם את הבניין. אני רואה אותו נכנס למעדנייה, רואה שהוא מסתובב ולא מדבר עם אף אחד, לא קונה כלום ויוצא מהמעדנייה. בסדר, יכול להיות שהוא לא ראה שום דבר שמצא חן בעיניו, למרות שזו מעדנייה ממש נפלאה. ואז הוא יוצא ומתחיל לצלם את הבניינים ברחוב. מנהל ההצגה שלי מתקשר למשטרה ואנחנו נוסעים להופעה. אני מופיעה למפונים, אין יותר סוריאליסטי מזה, ואז אני אומרת לו, 'מישהו מהמשטרה חזר אליך? מצאו אותו?' והוא אומר לי, 'אף אחד לא הגיב'. החלטתי שאני כותבת פוסט".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
ומפה לשם, היסטריה לאומית.
"כן. כל החברים שלי באותו רגע הלכו להזמין מהאינטרנט כלים להגנה עצמית, האינסטגרם שלי התפוצץ, אני מקבלת טלפונים מאנשי חדשות, המשטרה מתקשרת ומבקשים שאסיר את הפוסט, ואני אומרת להם, 'אני לא מורידה את הפוסט עד שאתם מוצאים את האיש הזה'. קצין המשטרה הבכיר מהתחנה אומר לי, 'אני בעצמי הולך למצוא לך אותו רק תורידי את הפוסט, זה מכניס את כולם ללחץ'. אבל אני רציתי להזהיר, להגיד תהיו ערניים. אני הייתי יותר מדי ערנית, איבדתי את זה. אבל אמרתי שאני מעדיפה שיצחקו עליי ולא שחס וחלילה זה משהו אמיתי והייתי יודעת שראיתי ולא אמרתי כלום".
איבגי: "בסוף מצאו אותו?"
טייב: "מצאו. הוא היה מישהו מארגנטינה שבא לפה, והתחביב שלו היה צילום. אבל רתם, אני רוצה עכשיו לספר פה את הסיפור שלא מכירים!"
קדימה, בואי נטהר את שמך.
"חזרתי למעדנייה הזאת, שבאותו לילה המשטרה הביאה אליה את הבעלים להוציא את מצלמות האבטחה. באתי לקנות קפה, והמוכר מסתכל עליי ואומר, 'נינה…' אמרתי לו, 'סליחה שעשיתי לכם בלגן' והוא אומר לי, 'אני רוצה להגיד לך משהו. את ממש לא טעית. הבחור הזה נכנס לפה, ושתי הבנות שעבדו איתי קפאו במקום. הן היו בטוחות שהוא הולך להפעיל פצצה. אני נשבע לך שאם את לא היית עושה בלגן, כנראה שאחת מהן הייתה עושה את אותו הדבר".
רק שהיא לא, ובכן, את.
"אני באמת חמודה. איך שלומי שבן אמר? 'היא מפגרת, היא לפעמים שוכחת שהיא נינט'.
איבגי: "אני הגעתי לבית ספר למשחק בגיל 19, וניסן נתיב אמר לי, 'כדאי לך ללמוד משחק, כי אם לא תלמדי לא יהיה לך איפה לעשות טעויות'. ברגע שהוא אמר את זה היה לי ברור שאני חייבת ללמוד, כי הייתי כל כך ביישנית"
נינט טייב ודאנה איבגי נפגשות על ספה. התוצאה: ניצוצות. וגם תפקידים ראשיים בסדרה "גחליליות", שאליה עוד נגיע. המוזיקאית המוכשרת והשחקנית המוערכת משדרות על אותו התדר, והחיבור נראה כאילו נוצר כבר מזמן. הקארמה ניסתה להפגיש ביניהן, אך עד עכשיו זה קצת התפקשש. "ידענו שאנחנו אמורות להיפגש מתישהו", מודה איבגי, "הפעם הראשונה הייתה בחנות בגדים בתחילת עידן ההשקות, כששתינו היינו ממש צעירות. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרו לאנשים מפורסמים 'בואו וקחו דברים בחינם'. שאלתי, 'מה זאת אומרת תבואו ותיקחו דברים?' והסוכנת שלי אמרה, 'את לוקחת דברים שאת רוצה בלי לשלם'. הייתי בת 20, מאוד התאים לי לקחת דברים בלי לשלם, לא היה לי באמת את הכסף לקנות את מה שרציתי משם. ואת בדיוק היית אחרי 'כוכב נולד', ולי לא הייתה טלוויזיה, אז אני לא ראיתי את כל הדבר הזה, הכרתי את השיר מהרדיו וידעתי שיש נינט. ואז שתינו היינו בהשקה, ואת באת אליי וחיבקת אותי ואמרת לי, 'את הורסת'. והתאהבתי בווייב, כמו כל העולם".
טייב: "אבל אני זוכרת שנפגשנו גם בלונדון מיניסטור. תמיד היה לנו איזה שיח, אבל הוא אף פעם לא הושלם. כל מיני כאלה נקודות של כמעט. אני זוכרת שאמרת לי שאני נראית כמו מישהי מהמשפחה שלך, את זוכרת?"
איבגי: "כמו בת דודה שלי".
אני יכולה למצוא כמה נקודות דמיון אחרות.
איבגי: "באיזשהו מקום יש לנו הרבה חיבורים מאוד-מאוד חזקים, למרות שאנחנו כמעט הפוכות ביום-יום. לנינט יש כזה אומץ שאני לא יכולה בכלל לדמיין לעצמי. אני הגעתי לבית ספר למשחק בגיל 19, וניסן נתיב אמר לי, 'כדאי לך ללמוד משחק, כי אם לא תלמדי לא יהיה לך איפה לעשות טעויות'. ברגע שהוא אמר את זה היה לי ברור שאני חייבת ללמוד, כי הייתי כל כך ביישנית. ונינט הצליחה לעשות את זה בלי החממה הזו של בית הספר, ולא רק זה, אלא מול העיניים של כל המדינה. אני אפילו בבית הספר הייתי צריכה כל הזמן לדחוף לעצמי מקל בתחת כדי לנסות, לטעות. לה יש את זה בילט-אין, היא מסוגלת לעשות את זה כשכל העולם עד ללמידה שלך ואת אומרת 'לא מעניין אותי'".
טייב: "בעצם למדתי מול כולם".
מול הציבור הבוחן, המצקצק.
טייב: "את מבינה מה קרה כשהחזקתי גיטרה בפעם הראשונה? הקיתונות שנשפכו… והייתי ילדה, לא היו לי כלים להתמודד. זאת אומרת, הנפש שלך עדיין רכה. היו רגעים שהאמנתי. יש את הקול הזה בראש, השופט, המבקר, וכשאת שומעת את זה מבחוץ זה עוד יותר מתחזק, את אומרת, 'הם צודקים, מה נראה לך שאת עושה? לומדת גיטרה בגיל 25, נראה לך שאת באמת תצליחי להיות מקצועית כמו הגיטריסטים שאת מעריצה?"'
איבגי: "קאט להופעה שלה בבארבי, איזו גיטריסטית, שמע ישראל".
שתיכן גדלתן והתעצבתן מול העין הציבורית, מול הציפיות. את עם הטייטל נינט, ואת עם שם המשפחה איבגי, עם פרסים בגיל צעיר. לא באמת יכולתן להיות בינוניות.
איבגי: "כשהתחלתי לשחק היו איזה חמישה סרטים בשנה בארץ. הייתי מועמדת באיזה גיל 19 מול עצמי בתפקיד משנה בפרסי אופיר, עוד לפני שקראו להם אופיר, לא כי עשיתי איזה תפקידים מדהימים, פשוט כי לא היו סרטים. כי עשיתי פה תפקיד קטן ופה עברתי בפריים והיום בחיים לא היו נותנים לי מועמדות על הדבר הזה, לא שאני מנסה להמעיט. התעשייה הייתה כל כך קטנה, ואני גדלתי בה, זה איפה שההורים שלי עובדים במפעל, את מבינה? כולם היו מביאים את הילדים שלהם להיות ניצבים כי לא היה כסף, זה הרגיש לי כמו איזה משהו קטן ואינטימי. וגם לא הייתה לי טלוויזיה, לא הייתי קוראת עיתונים. ההורים שלי נתנו לי המון-המון-המון ביטחון אמנותי, אולי אפילו יותר ביטחון אמנותי מאשר ביטחון לאיך לחיות את החיים כמבוגרת אחראית, אני מרגישה יותר ביטחון בזה מאשר במציאות. ישבתי כילדה בחזרות של חנוך לוין בתיאטרון, כי הם היו מביאים אותי במקום בייביסיטר להצגות ולחזרות שלהם".
חנוך לוין היה הבייסיסיטר.
"בדיוק. חנוך לוין היה בייביסיטר, דרך אגב הוא הביא לי ברבי הוואי פעם. ואחרי החזרות הם היו שואלים אותי 'מה את חושבת?' והדעה שלי הייתה מאוד נחשבת, אז אני גדלתי בתחושה של ביטחון במקום הזה. אני לא חושבת שמשהו חיצוני באמת יכול לערער אותך כשאת גדלה ככה. נינט הונחתה לעולם הזה והוא עליה בשנייה.שתינו מדברות על אותו עולם, אבל היא ממש הייתה צריכה לעבור התבגרות והסתגלות, ומיליון דברים שמבחינתי היו כמו לקום בבוקר ולצחצח שיניים. בגלל זה אני מעריצה את היכולת שלה, זה גם קשור לזה שהיא לומדת מהר באופן קיצוני".
שתיכן גם נשים שמעמיקות באמנות שלכן. שזו המהות שלכן, לא המסביב.
טייב: "נכון, משם גם מגיע החיבור".
אבל העולם שבחוץ מתעניין במה שקורה בחייכן האישיים, במסביב, ברכילות. וכשאתן יוצאות החוצה אתן צריכות לתקשר גם דרך זה.
איבגי: "לגמרי".
טייב: "אז יש את הצעקה הזאת, המלחמה הזו של 'תראו אותי, יש בי יותר מהפונינט', שאגב כבודו במקומו מונח!"
בדיוק. לא לזלזל בפונינט.
טייב: "חשוב מאוד! אבל זה היופי, הכל חשוב. זה גם תהליך של התבגרות, באמת להתבגר זה דבר נפלא".
איבגי: "כשאת מתבגרת ונראית כמו נינט".
נינט: "אני מתכוונת למקום הזה של להגיד 'תקשיבו, אעשה מה שאני רוצה לעשות, אתם יכולים להגיד עד מחר את ככה ואת ככה'. והייתה תקופה שזה הכניס אותי לדיכאון, כי לא היו לי כלים להתמודד. את באה ואת אומרת 'קחו את הלב שלי', יש לי שיר שכתבתי על זה בשם 'פרח', אני שרה 'עמדת שם, פתחת את שתי ידייך לחבק, ירו בך אנשים שלא יודעים איך לקבל'. וזה בדיוק זה, כי את אומרת 'איך אתם לא רוצים לקחת את מה שאני רוצה לתת? לתת מה שזה לא יהיה - המוזיקה, הדרך שבה אני שרה, לתת מהמתנה שאני קיבלתי שהיא בכלל לא שלי, במקרה זה רגע בגוף שלי, עוד 80 שנה זה יעבור לגוף אחר. אז אני באה לחלוק איתכם שנייה את הבורא', וכל הזמן הייתה הדיפה. היום נגיד, אף אחד לא יגיד 'היא מאמי לאומית', יגידו 'אה, היא רוקיסטית'. והרוקיסטית מבחינתי זה כמו המאמי הלאומית, זה אותו דבר. הלייבלינג. התגובה הגורפת שאני מקבלת אחרי הופעות מאנשים שבאים בפעם הראשונה היא 'אני לא מאמין שפיספסתי אותך'".
כי בסוף שואלים אותך על הפרידה האחרונה של יהודה לוי.
טייב: "אני התפוצצתי פעם על מישהי שעשתה לי את זה, ופה את מדברת על רוקנרול. חזרתי הביתה מהופעה בחמש בבוקר, הייתי צריכה לקום לסדרת ראיונות, והיה לי הרבה וויסקי בגוף, בקטע טוב, בקטע נעים. הייתי באמת מאוד עייפה אבל זה לא תירוץ, הייתי עושה את זה עוד פעם. המראיינת באה אליי, וזה באמת לא קשור לחיים, לא קשור לכלום, זה היה לפני כמה שנים, הייתי עוד עם יוסי (מזרחי, אב ילדיה והפרוד של נינט), עברו טריליארד שנים מאז רן (דנקר), מאז יהודה, מה הקשר? והיא באה ושואלת, 'מה את חושבת על רן? אז מה, את מתגעגעת ליהודה?' אני מנסה להיות נחמדה בקטע של לא הבנתי את השאלה, מה זה קשור? ואין לי שום בעיה, לא איתו ולא איתו, הם שניהם קסם של בחורים ואין לי בעיה גם לדבר על זה, אבל באותו רגע זה היה כל כך אאוט".
מה ענית לה?
"אמרתי לה, 'תעיפי את המיקרופון מהפרצוף'. ואז היו כתבות על זה - 'נינט השתגעה'. ואני כזה - זה השתגעה?! הייתי מאוד עדינה, דיברתי איתה בטון שקט, זה להשתגע? את כבר מבינה שאוקיי, יש את המס הזה שאת צריכה לתת, זה חלק מהחיים שלי, אני יודעת איפה הגבולות שלי, אבל בא לי לדבר איתך כמו אכבר של אחות, אז למה לבוא ולהביא את הדברים ככה? אני יודעת שזה חלק מהגוף הזה שנקרא אני, אוקיי, אבל It's not the thing, and It's not the point, אני יכולה להגיד מה הרגשתי בפרידה מיוסי, אני יכולה לשתף בתובנות, להגיד 'וואלה, נשברתי, זה שבר אותי', זה בסדר לשתף".
אז שתפי מה שמתאים לך. בכל זאת, פרידה אחרי עשר שנות נישואים ושתי בנות משותפות זה עניין מורכב.
"אני עדיין בתוך זה, זה מוזר. ומצד שני, בגלל שחיינו על הקו ויוסי היה נוסע הרבה, זה גם מרגיש קצת אותו דבר. הוא נוסע וחוזר כדי להגשים את עצמו, ואני מכבדת את זה, אבל אני פה בארץ, ונוצרו פערים, אין מה לעשות. יוסי לימד אותי כל כך הרבה ואנחנו מאוד בטוב, חברים מאוד טובים, פשוט באיזשהו שלב הרגשנו שהפער הוא כבר משהו שאי-אפשר לגשר עליו מפאת העומק שלו והמקום שאנחנו נמצאים בחיים, כל אחד בעצמו. אבל אני עדיין לא באמת כזה מעכלת את זה. זה בא בגלימפסים כאלה, ברגעים. זה לא שהוא עשה משהו, וזה היה צעד מאוד-מאוד משמעותי, אולי הכי משמעותי שעשיתי בחיי. כי ההבנה הזאת שאז מה עכשיו, אז איך? הרצונות כבר נהיו שונים. כשהרצונות שונים, כשלא רואים את קו האופק יחד, זה מתחיל להיסדק. אנחנו בזה, גם חזקים, גם חלשים, זה ממש בסדר".
נינט: "דאנה באה אליי בערב וזה היה התקף חרדה אחד ארוך. באה עם המחברת שלה, היא לא נורמלית, לא נתקלתי בדבר כזה, היא מפרקת את הסצנות. יש לה מחברות, כל סצנה זה כמה עמודים. מחברות על מחברות"
זו החלטה שהרבה פעמים נתפסת ככישלון.
"בקונספציה זה כישלון כי זה לפרק משפחה. אבל אני לא חושבת שאני ויוסי מחסירים מהבנות. הן הדבר הכי חשוב, ראש הפירמידה. אנחנו מבלים יחד, הולכים יחד לאכול גלידה, אנחנו במסגרת משפחתית. אני גם אומרת לעצמי, Give yourself some slack. אני אוכלת לעצמי את הראס, אבל יש לי גם אמונה כזאת, משונה, שאני חושבת שזה גם מה שהחזיק אותי יחסית שפויה בתוך המקצוע ובתוך החיים בכלל, שהכל כל הזמן מדויק. וזה משהו שקשה להגיד, כי יש גם דברים נוראים שקורים".
איבגי: "אבל את מאוד קשובה לאינטואיציה שלך, שהיא אינטואיציה מפחידה. יש לה את זה כל הזמן, מדברים ענקיים עד דברים נורא קטנים. האינטואיציה שלה מכוונת אותה. ההורים שלי נגיד נפרדו כשהייתי בת שנה ואני מרגישה שזה הדבר הכי טוב שקרה לי, בגלל שזה לא פגע בתפיסה שלי את הזוגיות בחיים שלי, כי אובייסלי הם נפרדו כי הם לא הסתדרו. לא חוויתי טראומה כי הייתי מאוד קטנה, הם הסתדרו מדהים ביניהם, היו ביניהם יחסים של כבוד. תמיד שואלים, 'מה תגיד לילדים?' אז אני אומרת שאנשים צריכים לשאול את עצמם, 'מה אני אגיד לילדים אם חייתי במערכת יחסים שלא הייתה טובה לי, או בלי אהבה?' צריך לתת לילדים את הדוגמה שתמיד אפשר לשנות, שזה לא כישלון ושיש מקום לקבל את השינויים האלה. זה כל כך חשוב".
עכשיו הן עושות רוקנרול ביחד ולחוד. טייב עסוקה מאוד בהופעות וגם משמשת כפרזנטורית של "אירוקה", ואיבגי מחממת מנועים לקראת 'הסוחר מוונציה' שתעלה בהבימה ב-15.6. ביחד הן מככבות בתפקידים הראשיים של דרמת המסתורין "גחליליות" שיצר שחר מגן והפיקו סטודיו ענני מבית פרמאונט, ומשודרת ב-HOT, ב-HOT VOD וב-NEXT TV. איבגי היא שוטרת מקומית ונינט חבלנית משטרה, שנדרשות לפתור פיצוצי אנשים ומוקשים מסתוריים במדבר, בזמן שהקשר בין השתיים לגמרי לא פתור. "הגעתי לאודישן בסטרס מטורף, זה לא השדה שלי", מודה טייב, "ודאנה נכנסת, מתחילים את הסצנה, והיא מתחילה סצנה אחרת! ואני אומרת רגע-רגע, אוכלת סרט שאני לא זוכרת את השורות".
איבגי: "מתברר ששלחו לי סצנה אחרת".
טייב: "אני מסתכלת עליה בקטע של שיט, מה היא תעשה? ואז היא אומרת 'סבבה, תביאו רגע את הטקסט', מסתכלת, אומרת 'אוקיי' ופשוט עושה את הסצנה! ואני בהלם, בשוק, זה היה אחד הדברים הכי מדהימים שראיתי. זה היה שיעור בלשחרר את הלחץ".
איבגי: "לפני הצילומים היא אמרה לי, 'אני מרגישה שאני לא מספיק'".
טייב: "היא באה אליי בערב וזה היה התקף חרדה אחד ארוך. באה עם המחברת שלה, היא לא נורמלית, לא נתקלתי בדבר כזה, היא מפרקת את הסצנות. יש לה מחברות, כל סצנה זה כמה עמודים. מחברות על מחברות".
איבגי: "כי ככה אני מדברת עם עצמי".
ואיך היו הצילומים?
איבגי: "לא משנה מה, נינט חזרה הביתה כל יום מהסט בים המלח. אמרה לי, 'עדיף לך לישון שלוש שעות טובות מאשר שמונה שעות מסריחות'".
טייב: "שמעי, יש לי ילדה בת שנתיים וחצי שקמה בלילה וקוראת לי. אני מעבירה אותה אליי למיטה כל לילה, קבוע. הפחד שלי היה שהיא תגיד 'אמא, אמא' ואני לא אבוא. אמרתי, גם אם אני ישנה שעתיים בלילה, אני לא רוצה שהיא תרגיש שאין אמא בבית, תרתי משמע, את מבינה? רציתי שיהיה לה את הרגע הזה שהיא מקבלת ביטחון מזה שהיא קוראת ואני עונה".
איבגי: "אני הייתי אובססיבית על זה עד שהקרפדים שלי היו בני ארבע-חמש. אז זה מתחיל להסתדר להם, הקטע של אני לא פה אבל אני אחזור. לפני שהם מבינים את זה זו תחושת נטישה".
העבודה שלכן דורשת היעדרות, המקצוע נותן לכן לגיטימציה לשים את האמנות לפני הילדים?
איבגי: "לא, נבר. אני זוכרת שכשהוא רק נולד הקרפד אמרתי 'שיט, אף פעם לא אהיה טוטאלית כמו שהייתי קודם', ובאותה נשימה אמרתי לעצמי 'יופי'. הרבה מהטוטאליות הזאת זה המון סטרס שמי יודע אם זה עוזר לנו ביצירה, או מפריע".
טייב: "אני חושבת שזה גם קשור לגיל. אני תכף בת 42. קחי אותי שלוש-ארבע שנים אחורה, זה לא היה הווייב. הייתי עם הרבה רגשות אשם, אומרת 'לא עשיתי את זה ולא הספקתי את זה', ועכשיו הייתי צריכה להיות פה ואני צריכה להיות עם הילדות, ופתאום משהו קורה בתפיסה של הזמן ושל המהות. זה גיל מדהים. את גם לא בלחץ לכבוש".
איבגי: "הפעולה משתנה מכיבוש לנתינה. את כותבת שיר ואת אומרת 'בא לי שאנשים יקבלו אותו', פחות 'אני חייבת שהוא יצליח'".
טייב: "בול. המקום הזה של 'אני חייבת'. זה העניין הזה של להרפות רגע. וזה לא ויתור על העצמי. פעם אם הייתי עם הבנות לא הייתי נוכחת. כי את עצבנית שאת לא עושה משהו שהיית צריכה לעשות, שיר שהיית צריכה לכתוב, להתאמן על הגיטרה עכשיו, עצבים בגוף. מה ההבדל? גם עכשיו אני יכולה לא לעשות את האימון גיטרה, אבל אני לא עצבנית. השינוי הוא הקבלה של הדבר הזה, שאני לא בלחץ להספיק כבר, אני לא בלחץ להיות יותר ויותר טובה. אני רוצה, אני עושה, אבל יכול להיות שזה ייקח עוד רגע, כי יש פה את הדבר החשוב באמת - לגדל את הילדות. עם אמיליה אני כבר מתחילה לראות את התשואה".
איבגי: "את גם מבינה שהם קטנים למעט זמן. אני חיכיתי עד גיל 31 כדי להביא ילדים, כי אמרתי שאני לא רוצה שיהיה לילדים שלי אפילו זץ מהתחושה שוויתרתי על משהו, שהם מונעים ממני משהו. הם הדבר הכי טוב בחיים שלי, נקודה. זה לא אומר שלא אעשה עוד דברים, כי גם הם כיפיים וטובים לי, אבל מהרגע שמיכאל נולד, אמרתי 'אוקיי, עשיתי את המתקנים האלה בלונה פארק כבר, עכשיו תנו לי את רכבת ההרים'".
לא הבנתי לאן נעלם הרוקנרול.
טייב: "אבל זה רוקנרול! תקשיבי, כשאת רואה אנשים צעירים - ואני עדיין קוראת לנו צעירים - בהופעה, אומרים לך 'אני שותה מים' ואת יודעת שהוא כבר אחרי, שהוא באור. אני קמה בבוקר, פותחת עם יוגה פה בחדר, אוהבת לקום מוקדם. גם אם חזרתי מהופעה בשלוש בלילה אני קמה בשש וחצי כמו גדולה. זה רוקנרול. דיברתי על זה עם חבר טוב שלי שהוא דמות מוכרת, שהוא בענייני ההפקות, והוא אבא של אחת הבנות בכיתה של אמיליה. הוא ראה אותי בהופעה בלילה, חזרנו הביתה בארבע, בשמונה בבוקר התייצבנו בבית הספר לטקס, הוא רואה אותי עם משקפיים ואומר לי 'נינה, זה הרוקנרול האמיתי. זה הלהתייצב, זה האקט אוף שואינג-אפ, אחרי שאת כולך בפיצוצים'".
איבגי: "הנה, התחיל הפודקאסט".
פודקאסט?
טייב: "אנחנו חייבות לעשות יחד פודקאסט".
איבגי: "נקרא לו 'היא יודעת'. כי אני שואלת אותה דברים והיא יודעת אותם".
טייב: "את לא מבינה אבל לאן זה מגיע, הפודקאסט. זה מגיע לגוואשה, לרצפת אגן".
איבגי: "עצות לרצפת האגן".
טייב: "רצפת האגן, כמה סודות יש שם! ניסיתי ללמד את דאנה. הלכנו באחד מימי הצילום…"
איבגי: "… להשתין ביחד".
טייב: "לפני כן אמרתי לה שכדי להרגיש את רצפת האגן את צריכה לעצור את הפיפי".
איבגי: "אמרתי, 'אני לא מרגישה את זה בכלל אחרי הלידות!'"
ועכשיו תנו לי לכווץ רגע. בעקבות הליהוק של השחקן אמיר חורי, שביקר בזמנו את מבצע "בית וגן", היו שקראו להחרים את הסדרה.
איבגי: "אמיר איש נהדר ושחקן נהדר, וזה הורס שחמלה לצד האחר נתפסת כמשהו שלילי".
טייב: "זאת הסיבה שאנחנו נמצאים במקום שאנחנו נמצאים. העובדה שאי-אפשר לנהל שיח כמו שצריך, כשהדעה שלי שונה מדעה של מישהו אחר, ואני לא מדברת כרגע אפילו על מה הדעה, אני מדברת על לנהל שיח בקבלה של משהו שאני לא חושבת או מרגישה. ישר אומרים 'להחרים', וזה במקרה הטוב".
איבגי: "אין מספיק שיט להתמודד איתו? צריך להוסיף עוד שנאה ועוד קושי?"
אמנים שאומרים את דעתם על המתרחש כאן חוטפים.
טייב: "אין דבר בעולם כרגע יותר חשוב מפאקינג להחזיר את החטופים הביתה! זה לא קשור לצדדים, זה קשור לאנושיות, ללב. קשה לי להאמין שאיבדנו צלם אנוש. קשה לי להאמין שיש מישהו שמוכן לתת להם להירקב שם בתמורה למשהו אחר שהוא מבחינתם יותר נשגב. המוח שלי לא מצליח לתפוס את זה. אני מדברת עכשיו גם כאזרחית במדינה הזאת וגם כאמא, גם כאישה. איך אפשר לחשוב על ילדים שנרקבים שם, ילדים, הורים, אנשים, ולהגיד כן, זה מה שצריך להיות, אני סבבה עם זה? אני לא מצליחה להבין".
איבגי: "מאוד קשה לי המקום המתלהם על כל אמן שדיבר, או גם על כל אחד שלא דיבר. התדרים הם כל כך קשים ומורכבים, וכשאני הולכת להפגנות, הולכת לאמהות, אני יודעת שאני צריכה להתאושש מזה אחר כך, אבל גם מאוד חשוב לי להיות הסולם הזה שיעזור לאנשים לטפס למעלה מהמקומות האלה, כי אנחנו צריכים את המאבק הזה, אנחנו לא יכולים לקבל שהחטופים עדיין שם. בשבילי המצב הזה בלתי נתפס ברמה שלפעמים אני אומרת לעצמי, אולי זאת אגדה".
