לכבוד חג שבועות ומתן ותורה אני מנסה לכתוב, דרך השירים של האלבום האחרון שהוצאתי 'שיחות שלום', קצת חוויות ומחשבות מהשנה האחרונה. זה לא קל. המילים עייפות, נזרקות מצד לצד. צריך לאסוף אותן ממקום שרואה רחוק, שאחוז וקשור אל התקווה. יש בי מקום כזה, אבל הוא די שקט בימים אלה. מצפה לאות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
משנה לשנה מעונה לעונה אני מתקלף / אני סוף אני אינסוף בשחקים בתהום / נשמה בגוף
אמונה זה דבר מתעתע. יכול להיות שבשכל, או למעלה מהשכל, איפשהו בקצפת של מי שאני, אני בן אדם מאמין, אבל אם ארד קצת יותר למטה, באזורים של הלב והנפש, אגלה שאני מלא חרדה ואשמה, תאווה וחרטה. בן אדם יכול לחיות בפנטהאוז של מחשבות ספוגות תורה ואמונה ולא לדעת שבמרתפים הוא רוחש פחדים. ככה חייתי בעשור הראשון של החזרה בתשובה שלי. יום אחד הרצפה קרסה. ברור.
אף אחד לא מאחל לעצמו כזאת נפילה, אבל במרתפים מתגלים אוצרות. ייעוד, משמעות ואהבה. פעם חבר חכם אמר לי מה ההבדל בין איש "דתי" לאיש רוח: הדתי מפחד להגיע לגיהינום, איש הרוח בא מהגיהינום. הנפילה למרתף מגלה את אלוהים שבמרתף ויש שם ריפוי, כנות. ושירים.
השיר "מעונה לעונה" הוא שיר פרחוני, שופע, פתוח אל המתנה. מתאר חוויה של עולם רוחני פנימי נצחי שצומח בתוך מרתף מתפורר. הוא מבוסס על שיחה שהייתה לי פעם עם נער חולה סופני, ששיתף אותי בחוויה של עושר פנימי כזה של מפלים ושמיים וציפורים בתוכו. לשם הוא הולך כשפחד המוות מציף. הנקודה הפנימית. האינסוף שגנוז בתוך הסוף המתקרב.
אני לומד בבוקר בבית מדרש בשכונת שערי חסד בירושלים. כבר הרבה שנים. מקום אהוב. אני אוהב ללמוד תורה. יותר מכל דבר אחר אולי. היא מדברת אל מקום בתוכי ששום דבר אחר לא מבין את השפה שלו. התורה פותחת את המקום הזה, מעוררת, מפרה, מגלה אור במרתפים. אני מרגיש שהיא שומרת אותי ער. מצילה מהייאוש, מהזִקנה ומההרגל. היסטוריית החוכמה הישראלית היא עתיקה, עמוקה ומרגשת.
אבל יש חלקים בתורה ובחיים הדתיים שקשים לי. שחייבים להילמד באופן עמוק מיטיב ומחודש. היחס לגוי, ללהט"ב, העם הנבחר, סקילה, שריפה, הרג וחנק. חלקים של תורה שאם הם נלמדים ממקום גס הם יכולים לעקם את הנפש. לגרום לך לאבד חלקים טבעיים ובריאים מהאנושיות שלך.
אחד מחכמי הגמרא אומר על התאריך של חג מתן תורה הבא עלינו לטובה, שמשה רבנו החליט לדחות ביום את מתן התורה. ואלוהים הסכים. במקום בו' בסיוון הוא התגלה בז'. יש בזה משהו כמעט קומי, בעזות האנושית. זה לימד אותי משהו חשוב על התפקיד האקטיבי של מי שמקבל את התורה. החובה לקבל ולפרש את התורה באופן שמיטיב ומתאים. לחבר את התורה עם הנפש והזמן, הדור והמקום. מתוך יראת שמיים ושמירת ההלכה, אבל עם אומץ וחופש, מעוף ובריאות נפשית.
שריפה בשדות הארץ הנושבת הקרועה היחפה / מוריד דמעה נפרד ולוחש תודה / ארץ מתה על עצמה
את האלבום "עוגן במים" הוצאתי בתחילת המלחמה. אלבום קאברים לשירים ישראליים אהובים עליי, הוא הוקלט בחדר עבודה שלי בבית, על הפסנתר הלא-מכוון והאהוב שלי. פסנתר שאיתי כבר למעלה מ-40 שנה, מאז שהתחלתי לנגן בגיל עשר. קנו אותו לאורנה, אבל זה פחות התחבר לה והוא הפך להיות שלי. "עוגן במים" היה תנועה אינטואיטיבית אימפולסיבית של התקוממות ונחמה בתוך ימי המלחמה הראשונים. התגובה לאלבום הזה הייתה חזקה. גם האנשים הבינו את זה באופן אינטואיטיבי. השירים האלה הם מקום. שורש ישראלי, יד מלטפת. חיבוק. תחבושת של תקווה לזהות מבוהלת ואבודה. לא היה צריך להסביר כלום. אני פשוט עשיתי את זה ואנשים פשוט אמרו לזה כן. זה היה רגע מאוד מיוחד ויפה שצמח כתגובה לאסון רב-ממדים. זה היה שיעור מרגש על הכוח של אינטואיציה, כנות ונתינה, זה עשה טוב והחזיר אליי כפליים.
זה היה גם שיעור על השפע ששלום מביא איתו, זה לא מובן מאליו בשבילי לחזור לשירים שעיצבו אותי. כשחזרתי בתשובה הפניתי עורף וכעסתי על התרבות שגדלתי עליה. האשמתי אותם בהסתרה ובנטישה של 3,000 שנה של יצירה ישראלית מפוארת, של התורה והחוכמה של העם שלנו. אבל כשיהונתן גפן נפטר ועמדתי על קברו בנהלל עם כל היוצרים הנפלאים והאהובים עליי, הרגשתי פתאום כמה הוא, הם, חלק משמעותי ממי שאני. הוא והשירים ויוני וגידי ומתי ויהודית וחוה. הם המנגינה של צמרות העצים והשדות הישראליים, דרכם אני מבין ומכיר את עצמי. דרכם אני אוהב ושומע ויודע את עצמי. הרגשתי זכות עצומה להיות חרוז בשרשרת המוזיקלית הזו. על הקבר של יהונתן גפן משהו בי התפייס והודה להם מעומק הלב.
פעם הרגשתי סתירה וקרע בין החלק שבי שמעריץ את בון איבר, בילי אייליש, את יורגוס לנתימוס - הבמאי האנרכיסט היווני, לבין החלק שמבקש תורה וקדושה. אני כבר לא מרגיש את זה. אלו שתי איכויות שמפרות האחת את השנייה. האלבום "עוגן במים" הוא פרק משמעותי באיחוי הפרטי שלי.
אני מאמין שהאיחוי והשלום האישי שיש לי בתוך האלבום הזה, הם אחת הסיבות שהאלבום הזה הצליח. שלום זה כלי מחזיק ברכה.
הכל קורה בפנים / שיחות שלום במרתפים / מפה מתחיל דיבור / פה נפנים את השיעור
למה אין רבנים שמדברים על מעלת השלום? הרי השלום הוא ערך עליון ביהדות. איך הפך החזון המשיחי "וגר זאב עם כבש" לצורתו העכשווית? עזבו את הפוליטיקאים הדתיים, למה אין רבנים שמדברים על שלום? הערך שלום מופיע בתנ"ך 256 פעמים. בגמרא כתוב ששמו של הקב"ה הוא שלום. התפילה מסתיימת בשלום. ברכת הכוהנים מסתיימת בשלום. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. אינסוף מראי מקומות בספרות המקודשת לנו בדבר הערך העצום של השלום. אז למה אין רבנים שמדברים על שלום? איך זה נהיה שהשלום הפך לדיבור של חילונים? אני לא מיתמם ואני לא חי בסרט. אני מבין שיש לנו אויב מר ואכזר שלא מעוניין בשלום כרגע. אני מבין שלא עם כל אחד אפשר להגיע להבנה, ויש "עת מלחמה". אבל אחרית כל העיתים היא "עת השלום". רבנים הם לא אנשי צבא, מדינאים או פוליטיקאים. זה לא התפקיד של אנשי הרוח והדת להיות אנשי אסטרטגיה, התפקיד שלהם לייצג את הערכים המקודשים ביהדות. אז למה אין רבנים שמדברים על מעלת השלום? יכול להיות שזה לא הזמן לדעתם ואין עם מי לדבר. אבל דוד המלך אמר, "בקש שלום ורדפהו". את השלום צריך לרדוף. לעבוד בזה, לפתוח לאט את הראש לשם. לפעול עד כמה שאפשר כדי לקרב את זה. לדבר על זה לפחות.
הצטלמתי לעטיפת האלבום בקרב אגרוף. כי ככה הכל עכשיו, הכל נראה כמו קרב של כולם על כולם. יש בזה משהו סתום. תינוקי וטרגי. אני מרגיש שהאנשים שלומדים את התורה, וגם אלה שלא, צריכים להפנים ולהרחיב את הדיבור על התפקיד הקדוש של הגיוון, הגילוי של האחד דווקא דרך ריבוי הדעות. על ענווה, על החיוב בכבודו של האחר, האחריות כלפי הזר והמיעוט, על החובה הקדושה של כל הזרמים בחברה, גם של החרדים, לקחת חלק ולשאת בעול.
התקופה הנוראית הזאת תיגמר. המלחמה תיגמר, הקרע ביננו יתאחה. השלום יגיע. זה ייגמר. זה ייגמר כי החושך יש לו סוף. זה ייגמר, כי פעימת הלב יש בה תקווה. ממנה צריך לפעול ואליה צריך לשוב. ממנה ואליה צריך לנגן. זה ייגמר כי הקורבנות מחייבים אותנו לגדול.
מי שמדבר על שלום נתפס כפשרן, חנפן. כי איך אפשר להתפשר על האמת? אם אנחנו צודקים איך אפשר לדבר ולהתפשר עם מי שטועה? אם אני מאמין שאלוהים אמר משהו ואתה לא עושה את זה, איך אני יכול לקבל אותך? איך אפשר להתפשר על האמת? וככה, בשם האמת, שנאה שורפת את הארץ.
פעם הייתי אצל הרב אורי זהר ז"ל כשהייתה אצלו אלמנה מהחברה החרדית שבאה להתייעץ עם הרב. היא סיפרה לו שהבן הבכור שלה חזר בשאלה, מעשן בלי חולצה בשולחן שבת. מקלל ומשפיל אותה, הילדים הצעירים רואים את האח הגדול שלהם והיא מפחדת שהוא ישפיע עליהם לרעה, היא בכתה ואמרה שהיא רוצה לזרוק את הבן שלה מהבית.
הרב אורי אמר לה שכשמשה רבנו ירד מההר עם הלוחות וראה את העם רוקדים סביב העגל, הוא שבר את הלוחות. הוא עשה את זה כי כשהערך של האהבה והערך של האמת מתנגשים, האהבה יותר חשובה מהאמת, את האמת צריך להשליך ארצה לטובת השלום. אמת שמרחיקה בין אמא לבן שלה היא לא אמת. את צריכה לקחת את הבן שלך לחדר ולהגיד לו שאין אמת שתפריד בינך ובינו. את קודם כל אמא שלו, הרבה לפני שאת צודקת או דתייה, כך ענה לה הרב אורי. זה עשה לה טוב. הדיבור הזה של הרב. החזיר אותה אל התקווה ואל האהבה לבן שלה ולאלוהים. השלום הוא ערך עליון ואמת שמפרידה ומרחיקה צריכה להיכנע בפניו. זה לא קשור לאם אתה שמאלני או ימני, זה לא דעה אסטרטגית או פוליטית. זו פשוט השפה של האמונה.
אני בודק לראות אם אני מדבר על שלום בחנפנות כדי למצוא חן בעיני החברים שלי. יש מקום לחשוד בי, וזה שווה בדיקה וחשבון נפש על בסיס קבוע. הרבה מהדיבור על שלום יכול להיות מהשפה ולחוץ. אני חכם גדול לדבר על שלום, אבל תכלס אני לא מדבר עם השכנים בקומה מעליי. אנשים מדברים יפה על שלום עולמי אבל מתגרשים ומנתקים קשר עם הילדים שלהם. שלום מתחיל במערכות היחסים הקרובות. עם עצמך, בבית, עם השכנים. קודם נראה אותך מיישם את זה שם, ואז צועד בהפגנות.
פמה צ'ודרון, הנזירה הבודהיסטית הקנדית, אומרת: "אם הלב הזה פתוח או סגור, יש לזה השלכות חובקות עולם". אם הלב שלי סגור ואני מלא שנאה, אני לא יכול להיות איש של שלום. זה ברור. וזה מתחיל הכי קרוב, בבית. בי. שורש כל המלחמות זה המלחמה של האדם עם עצמו, אומר רבי נחמן.
עיר הקודש ירושלים הרחובות בוערים / אין זמן להצגות מקום לפחדנים / מוכרים לי אמונה בפחות משווה / פרוטה אני לא קונה אחי
יש את הסרט הזה עם ביל מארי וסקרלט ג'והנסון 'אבודים בטוקיו'. מארי משחק שם תפקיד של שחקן מזדקן שמגיע ליפן לעשות פרסומת לוויסקי יפני זול. מסדרים לו מלון יוקרתי והוא מרוויח מלא כסף. אבל הוא מגיע ליפן לעשות פרסומת לטלוויזיה היפנית, לוויסקי יפני זול, וזה מדכא תכלס. קשה להגיד לזה לא, בגלל הכסף, אבל הוא מרגיש מת. הוא בכלל רוצה לעשות תיאטרון איכותי אבל אין בזה כסף. אז הוא מתפתה לאינרציה של ההצלחה. בוחר להיות סלב שעושה כסף בזכות הצלחות מתחילת הקריירה. כשביל מארי יושב מקומט מזִקנה וממרירות עם חלוק, כוסית ונעלי בית לבנות של ספא על מיטה במלון יפני, אני יכול לראות שם אותי וזה נוקב ומזכיר לי ממה אני צריך להיזהר.
אני בן 52 (עוד 18 שנה בן 70). אני נמצא בתקופה מיוחדת בקריירה המוזיקלית שלי: מצד אחד זו תקופה מאוד מוצלחת בשבילי. הרבה הופעות, אנשים באים. אני נהנה להופיע. אני אוהב את השירים שלי, אני אוהב אנשים ונהנה לנגן. יש לי את הלהקה הכי טובה בעיר ומי שמכיר יודע שאני לא מגזים. לפני חצי שנה הוצאתי אלבום חדש, שמיני, ואנשים עושים כבוד. זה באמת אלבום טוב. יש מצב שבעיניי הוא הכי טוב שלי (כן, כן, אני יודע, אחרי הראשון כמובן). הרבה אנשים אומרים לי "גדלנו על השירים שלך". אני לא בטוח שאני מרגיש שזו מחמאה. אני מרגיש את הגיל. מפחד מהזִקנה. המקום שלי משתנה. בשביל הילדים שלי, 1973, שנת הולדתי, זו תקופת התנ"ך.
צריך כנות, אומץ ואהבה לאמת הכואבת של החיים כדי לעשות בחירות אמיתיות. כדי לא להיתקע. לא להתנגד למה שקורה ממילא. להקשיב לשינויים של הזמן ולזרום עם זה. להתאבל על הנעורים הכואבים והחטובים שחלפו ולא ישובו, ולהיפתח לשפע העצום של מה שיש. יש בזה חופש וכוח, להצליח להזדקן בכבוד. לא כל אחד מצליח. אולי אפילו הרוב לא. אני מפחד להיות זקן מריר, נאחז במה שהיה. ראיתי זקנים שהזקנה עושה אותם קשים. ראיתי את העלבון, וראיתי זקנים שנשארו ילדים חוקרים ופתוחים, מחוברים לגיל, עמוקים ועשירים רוח ובמשפחה. אני מפחד, איזה זקן אני אהיה?
בטבע הפרסי שלי יש מקום מתקרבן שכמעט נהנה לתת לאנשים הקרובים אליי להרגיש אשמים בכאבים שלי. כשיש לי שפעת אני מתעצבן על אשתי. למה? ככה. בכל היא אשמה. אני מפחד להיות מוזיקאי זקן עם שפה שמוטה על מיטה במלון חמישה כוכבים, עושה פרסומת לוויסקי יפני זול.
הנער במעיין ששר ב"הכל טוב אחי" דוחף אצבע לעין ובודק את מד הכנות של מי שמקשיב לו. הוא הילד שלי בן ה-16, הוא גם הילד שבי, שפונה אליי ואומר לי, "אל תהיה דוס מזויף ואל תהיה מוזיקאי מזויף. אל תישען על מה שהיה. תעשה בלגן ותישאר בחיים. כי אם ארגיש שאתה מזויף ושקרן", אומר לי הנער בשיר, "לא תראה אותי ואני ואתה נלך לאיבוד. אבל אם תהיה אמיתי ואוכל לתת בך אמון, אתה תציל לי את החיים. ואני אציל את שלך".
אולי זו לא היא שהלכה אולי אנחנו הלכנו / אולי אם נודה ונחזור תשוב גם היא בינינו / אולי משהו בי אהובתי / אולי משהו בי אהובי / אולי זה אני
אין דבר נכסף יותר מאהבה. אין עצוב יותר מאהבה. אין מה שאנחנו מחפשים יותר מאהבה. אין דבר שאנחנו נאטמים אליו יותר כמו לאהבה. כמה קל ליפול להאשמות וטינות, לכעסים והסתגרות. אנחנו אוהבים אבל מחכים שמי שאנחנו אוהבים אותו ישתנה כבר כדי שנוכל לאהוב אותו. הכי רוצים אהבה והכי פחות מצליחים בה לאורך שנים. גם היום, זוגיות, נאמנות ואהבה נשארו משאלת הלב הכי גדולה של רובנו. לבקוע את אימת הבדידות לתוך חיים פוריים וקרובים מלאי תשוקה, נאמנות והתחדשות. אבל איכשהו, למרות שבהתחלה הכל פתוח, פתור ומלא הבטחה, לאט-לאט, עם השנים, מאבדים את זה ומתעייפים. השיר הזה מתאר את השבר, ואת ההזדמנות שיש בו.
כשאני כותב עכשיו, אשתי בדנמרק אצל ההורים שלה. הקירות מרגישים ריקים. החסר שלה מורגש בעצמות שלי. אבל מה הסיכוי שארגיש את הפלא של הנוכחות שלה כשהיא תחזור? כל כך קל לאהוב את מי שאינו. אני מאמין באהבה. כרתי ברית עם אשתי. אני יודע שבשביל לאהוב אי-אפשר להיות קצר ברוח, ובריכוז עצמי. בשביל לאהוב צריך מקום ורוח ואוויר. למי יש את זה? מי בוחר בזה ומוכן לוותר על מה שצריך בשביל זה? אני בוחר בחיים זוגיים. בוחר בנאמנות. אשתי מהממת. עמוקה ויפה וטובה וישרה. בשביל לראות את זה אני צריך לנשום. רוב הזמן אני בלי אוויר.
אני אוהב אותה. הגוף שלי יודע את זה. זה לא מהשכל. לא בגלל איזו תכונה וגם לא בזכות היופי החיצוני, למרות שהיא הכי יפה בעולם. אני אוהב אותה כי היא היא. כי ככה. כי עשינו דרך מטורפת ביחד. כי היא סבלה אותי עם כל החבילה הזו שהפלתי עליה. חצתה בשבילי עולמות. כי היא מלכה. כי היא מדברת עם ציפורים ועם חתולים. כי היא נדיבה וישרה. כי לא אכפת לה זמר ולא בנאי.
עברנו משברים מטורפים. אבא שלי נפטר וגם אחי מאיר ז"ל, אמא שלי עם אלצהיימר. גרה לידנו, אשתי מטפלת בה במסירות-על. אחות שלה נפטרה מסרטן בגיל 33 כשהיא בהיריון. הילדים שלנו העבירו אותנו שיעורים קשוחים. עברתי משברים נפשיים והיא הייתה שם איתי, האמינה בי, הניחה יד על החזה שלי כדי שאירדם. יש משקעים וטינות ודברים לא פתורים, ויש שריטות וסרטים מילדות ומהחיים וממערכות יחסים קודמות. צריך לקחת על זה אחריות ולא להישפך האחד על השני. להחזיק את זה.
האהבה עוברת דרך האמת. האמת לפעמים אכזרית ובלתי נסבלת. אני מפחד להזדקן והפחד שלי מציץ עליי מבין קמטיה הנפלאים. בלי לקחת אחריות על הפחדים, התאוות והכעסים שלי, אני אשליך ואקרין אותם עליה ואכסה אותה בהם. אני מבין שהדברים שמפריעים לי אצלה מתחילים אצלי. אני רוצה לקחת אחריות על השיט שלי.
אנחנו לומדים לדבר בכנות אבל לא באלימות. לומדים חופש בגוף ובנפש. זוגיות היא המסע הכי קשה והכי גדול בחיים שלי. היא מכריחה אותי לצאת מריכוז עצמי אובססיבי, מכריחה אותי לגדול, לבטוח, לתת. לא להתקמצן. לא להתקרבן, לרדת מהעץ של הפרנויות. יש מעברים מאהבה, לאהבה עמוקה יותר, אינטימית ובשלה יותר וביניהם יש משברים. כשמצליחים לעבור אותם יש נופים חדשים. אהובתי היא מלכה מרגשת ויפהפייה. יפה כלבנה. האישה היפה בתבל. אהובת חיי.
באדמה הזאת תקום חברת מופת / ראיתי אב צועק על קבר בנו המת / ואת הרוח מנשבת בצמרות העץ
יומיים אחרי שהם חזרו, קראו לי לנגן להם בבית החולים תל השומר. עומר ונקרט ביקש שאשיר את "תתחנני אליי", הוא אמר שהוא היה שר את זה לעצמו בשבי. עם טל שהם זו הייתה סגירת מעגל. במסיבת יום הולדת שעשו לו בני משפחתו, במלון מפונים בים המלח, כשהוא עוד היה בשבי, שרתי את השיר "ילדים" על רקע מצגת שהכינו עם תמונות של טל. לשבת מול אשתו ובנו על ברכיו ולשיר להם את אותו השיר היה סגירת מעגל כואב. כששרתי את 'שיר ללא שם' של שלום חנוך, אלי-ה כהן קם וחיבק אותי. הוא סיפר שבשבי הוא היה עם אלון אהל הפסנתרן - שעדיין בשבי - כשאלי-ה ואלון היו ביחד, אלון שר לו את השיר הזה. זה הרגיש לו מסר מאלון, והוא קם לחבק אותי. עומר שם טוב ביקש שאשיר לו את 'אבא'. הוא אמר שבשבי הוא הרגיש כמה האמונה היא כוח חזק וראשוני. אני שרתי ואמו הגיבורה והמופלאה חיבקה ונישקה את בנה שחזר מהגיהינום. החטופים ששבו מביאים איתם כוחות של יופי ואמונה אדירים. הם כולם צריכים לחזור כדי שנתחבר שוב זה לזה. וגם ההפך, אנחנו צריכים להתחבר זה לזה כדי שהם יחזרו.
החוויה המרוממת הזו הייתה פיצוי על נגינה שלי בכל כך הרבה חוויות מדממות שקדמו לה ושכבר היו לי מאז.
קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל, איבד את כל קרוביו ולבסוף נרצח בשואה. בהספד על בנו הוא אמר שבזמן שבית המקדש היה קיים, מי שהיה מקריב קורבן היה חייב להתוודות, לקבל על עצמו תיקון ושינוי לטובה. אחרת הקורבן היה לשווא. קורבן שלא מביא איתו שינוי צועק בשמיים "האם הוקרבתי לשווא?"
"באדמה הזאת תקום חברת מופת", צעק אבא באחת הלוויות שניגנתי בה. מאז המשפט הזה מהדהד בי. מנסר בחלל העולם ומחייב אותי. אותנו. ביחד. כאיש אחד בלב אחד.
חג שבועות שמח,
אביתר.
אביתר בנאי והלהקה יופיעו ב-8.7 באמפי זאפה שוני, הופעה ראשונה בסיבוב הקיץ
