איך קופצים בין המלחמה למסך ולבמה? איך עוברים מהמדים המאובקים ונושאי ריח אבק השריפה, לתלבושת החאקי ב"בלוז לחופש הגדול" בבית ליסין, וליום צילומים ב"רוקדים עם כוכבים"? תשאלו את הלוחם דור הררי, מילואימניק במגלן והזוכה הגדול בריאליטי הנוצץ, שמודה: "אנחנו תקופה ארוכה מדי בתוך המלחמה שלא מסתיימת, ויש לה השלכות. המזל הוא שכל תפקיד כזה מאפשר לי לפרוק את המתח".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
איפה תופס אותך 7 באוקטובר?
"שנייה לפני שאנחנו עולים עם 'בלוז לחופש הגדול', ובגדול, תופס אותי לא מוכן. לא עשיתי מילואים מאז צוק איתן, וכשאני מבין שהצוות שלי קופץ ויורד דרומה, ברור שאני יוצא. הצוות זו מערכת היחסים הכי ארוכה שלי אחרי ההורים, הוא ה־DNA שלנו, זה שנותן לי את היסודות ואת הביטחון, גם בכך שאני מוזיקאי ושחקן ורקדן", הוא אומר את מה שכל לוחם קרבי מבין בעצמות. "אנחנו מגיל 18 ביחד, בנינו אחד את השני, ולא להיות עם הצוות זה לא הגיוני. הם החיים שלי וזה הגורל שלנו וזהו".
דור הררי
(ראיון צילום ועריכה: מיכל עמר שוורץ)
מה שלא מסתדר עם הפקרת חטופים.
דור לא ממהר לענות. הוא מסדר את המילים כמו קליעים על הלשון. "אני אגיד ככה. מ־7 באוקטובר אנחנו חיים בתוכנית הריאליטי הכי מעוותת שיש, בתוך היסטוריה שחוזרת על עצמה, והמשוואה היא כזאת - עבור הברברים, ככל שהם ישחטו ויחטפו יותר, יהיה להם יתרון והם יהפכו את האדם ישר הדרך לכנוע. ולכן הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היא פסיכית ושפלה, ומאלצת אותנו לנהל משא ומתן על שחרור חטופים עם האויב המר ביותר שלנו, עם המפלצת שתהרוג ותשחט ותתעלל ותרעיב אנשים במנהרות כאילו בן האנוש הוא שקית זרוקה ברחוב מלאה בשתן.
"את הנאצים רדפנו ברחבי העולם כדי להביא אותם לדין על פשע שכמותו ראינו במסע הרוע של 7 באוקטובר. ועדיין, בתוך זה, אני לא בצוות המשא ומתן ולא יודע מה זה אומר לנהל אותו. זה ממש משחק שחמט. אני רק יודע שכל עוד החטופים", וכאן הוא לוקח נשימה ומיד מתקן - "מה זה חטופים? מתעב את המילה הזו. זה אח שלי. זה אח שלך. זה אנחנו. לקרוא להם חטופים זו מילת קוד. לקחו לי את האנשים" - הוא יוצא מגופו כמעט - "וכל רגע שעובר והם עדיין שם ואנחנו לא מצילים אותם, אין לנו עתיד ואנחנו תקועים באירוע הנקודתי שנקרא 7 באוקטובר, שמבחינתי ומבחינת כל אדם שפוי הוא קרה אתמול כל עוד החטופים לא יחזרו".
למרות ההצלחה הבימתית והטלוויזיונית, למרות הקמפיין המחמיא שקיבל מחברת אמישראגז אנרג'י, למרות המעבר למגורים המשותפים עם בת הזוג, הגר דקל, הררי לא מצליח לצאת מהלופ. צו 8 חדש כבר דופק גם על הדלת שלו, כך הוא מתוודה, וגם הסיפורים מיום הטבח לא עוזבים, כמו הלוחם בצוות שלו שמספר על בני משפחתו שהחזיקו את ידית הממ"ד במשך שש שעות, כאשר אמא עזתית וילדיה משוטטים בחדרי הבית.
"ואחרי שהם שמעו את הכלבה נובחת בתוך החדר שכבר היה ספוג בעשן, הם הלכו לקרוא למחבלים לעוד סיבוב כדי שיירו בידית. ואת זה אני יודע ממקור ראשון. סיפור אמיתי, ויש עוד שלל דוגמאות, ולכן את הילדים בעזה צריך להציל מבחינת תפיסת עולם. לא מגדלים אותם לרצון בשלום, לתפיסת שתי מדינות, לרצון לצאת לעבוד ולהתקדם, או לצאת מהרצועה לשטחים או לאירופה. והם יודעים איזה עולם יש שם בחוץ, יש להם טיקטוק, אבל האנשים האלה בוחרים בברבריות כתפיסת עולם".
"העזתיים לא חותרים לחיים בשלום וזו האמת וחשוב שנדע את זה, כדי להבין עם מי יש לנו עסק. אם לא יהיה שינוי בחינוך שלהם, באוקטובר 2035 יהיה עוד טבח"
ילד בן חמש בוחר בברבריות?
"ילד בן חמש נולד לתוך המציאות הקיימת, ולכן אם אני הייתי יכול, הייתי נותן לו שוקולד ומלמד אותו ערכים יהודיים שאולי יחליפו את הרוע שהם סופגים, אבל שלא נטעה. כל עוד אין מישהו שבא לתקן, הבעיה הזו תישאר".
אז מה עושים?
"השמאל, מה שנקרא, מוסר שטחים ורוצה לחתום על הסכמי שלום. חלקם, כמו ירדן ומצרים, הצליחו, אבל מהלכים אחרים כשלו. הימין אומר לעמוד על שלנו, לשלוט על שטחים, להשתקע".
אתה בא מעומק הקרבות. לכבוש את עזה זה מה שאנחנו צריכים עכשיו?
"אני אומר לך עם יד על הלב, אני חושב שההרס של עזה צריך להיות מושלם. צריך להשלים אותו, כי אחריו יש סיכוי לשינוי בחינוך, לפחות של הילדים בעזה. מקובל שקטין זה מתחת לגיל 18, אבל שם אין להם בכלל הגדרה של בן נוער, של קטין, אין להם הגדרה של תא משפחתי, אין להם כבוד. יש להם אללה, יש להם ספרים והעתקים במיליונים של מיין קאמפף ושל אמנות החמאס ואחמד יאסינים. ואני ראיתי את זה בבתים. הם לא חותרים לחיים בשלום וזו האמת וחשוב שנדע את זה, כדי להבין עם מי יש לנו עסק. אם לא יהיה שינוי בחינוך שלהם, באוקטובר 2035 יהיה עוד טבח".
אז מה אתה מציע?
"לטפל בשורש הבעיה. לחנך את הילדים. הם גדלים לתוך מלחמה, הם רוצים לחסל, להשחית, בטבח 7 באוקטובר השתתפו גם נערים וגם רופאים בבית חולים ואנשי אונר"א, ממש חפים מפשע", הוא מסמן מירכאות באוויר ועל לשונו אלף סימני קריאה.
יש חפים מפשע בעזה.
"כן, יש", הוא מנסה להוריד טורים. "והם באמת לא עשו כלום, והם משלמים מחיר. אז למה הם נשארים שם? גם מי שלא עשו פעילות טרור, מאמינים שצריך למחוק את העם היהודי, ובעיניי הם מסוכנים בדיוק כמו מי שלקחו חלק פעיל בטרור. הם אלה שלקחו את החטופים והעבירו אותם מיד ליד כמו כבשים. הרי יהודי חי שווה עבורם המון כסף. הם אלה שהיו יכולים להסתפק ברציחת יהודים, אבל זה לא הספיק. הם אנסו, הם שחטו, הם ביתרו את הגופות. למה אתה צריך לקשור את ההורים ולרצוח את הילדים מול העיניים שלהם, או לאנוס את האישה מול הבעל? מזה אפשר להבין שהאירועים של 7 באוקטובר ואופי המעשים באותו יום הם תוצאה ישירה של חינוך אמוני עמוק ומעוות, שלא קשור למוסר. ועל זה צריך להגן? ואם נחיה בבתי פאר באירופה, אז הפלסטינים, שזו עוד הנפצה, יניחו לנו? לא. לא יניחו לנו וזה עוד משהו ש־7 באוקטובר שיקף לנו".
גם בצד היהודי יש חינוך אמוני קיצוני ומשיחי.
"נערי גבעות? הם לא מסוגלים לעשות משהו שמתקרב לאופי האירועים של 7 באוקטובר. וזה ההבדל. כשהייתי עכשיו במילואים בלבנון, מצאתי את עצמי בחדר חשוך עם אור מבצעי אדום, עם מילואימניקים שהם לא מהצוות שלי. היה איתי אחד דתי, אחד חילוני, אחד שנשוי פלוס, אני הייתי הכי צעיר, וישבנו כולנו, אנשים אמיתיים, אנשים בני 40 וגם 50 עם משפחות שיש להם הרבה מה להפסיד והם נמצאים איתי בחור בלבנון, כי הם רצו, בלי קשר למחשבות שלהם מבחינה אמונית, פוליטית, טעם בקפה או בקולנוע. על הכל דיברנו שם, היינו לגמרי אחד בשביל השני, יודעים שאנחנו חייבים למלא את המשימה, כי אם לא נמלא אותה לא נהיה כאן. וזה ההבדל. כי חמאסניק יקריב את השכן נקסט דור בשביל לחיות, ירצח אנשים, ואצלנו זה לא קיים".
והנה, מגיעים צווי 8 ורבים לא מוכנים להתייצב שוב.
"צווי 8 שמגיעים עכשיו זה מורכב. מקבל גוונים אחרים. השליחות כאילו מתחילה להתערבב עם גורמים זרים. אבל אם נוכל להציל חיים, נבוא. זו שליחות".
ואיפה המנהיג שאתה מחפש בכל זה?
"המנהיג? זה המפק"ץ שלי, זה החברים בצוות שלי, זה אנשים הכי טובים שפגשתי והכי מקריבים, נשואים, ילדים, משכנתה, ובאים. נכון שאני בזוגיות נהדרת ומאוהב מעל לראש" - הוא סוף־סוף מזכיר שיש גם חיים אישיים מתחת למדים - "אבל אין לי ילדים וזה לא אותו הסיפור. כשאתה עוזב בית עם ילדים ומתייצב, ההקרבה אחרת לגמרי. וכשאני רואה את הצוות שלי עושה את זה בלי להניד עפעף, אלה המנהיגים שאני מחפש".
הוא בן 35, גדל ברעננה להורים שעליהם הוא אומר: "זה שהם גאים בי, זו שלוות הנפש שאני זוכה לה, כשחקן, כרקדן וכמוזיקאי", וכאמור, מנהל זוגיות לוהטת עם סוכנת המשפיענים הגר דקל.
"הגר היא הדבר הכי טוב שקרה לי מ'רוקדים עם כוכבים', ואני לא מזלזל חלילה בג'וליה או בגביע ובאפשרות להזיז את הגוף ולקחת אותו ואת הנפש ולשמח צופים. אבל הזכייה האמיתית היא הגר. היא נשמה. היא מאוד בוגרת, יותר ממני".
נשבעתי שלא אשאל אותך על הפרש השנים ביניכם.
"האמת היא שאני חושב שהסיבה לכך שהגר ואני לא נפגשנו קודם, זה כי הנשמה התאומה שלי נולדה כמה שנים אחרי שאני הגעתי לעולם. הגר מאוד יקרה לי, והחיבור בינינו היה רוחני".
ועכשיו עברתם לגור ביחד. ראיתי באינסטגרם את הספה הירוקה.
"הגר בחרה", הוא מתמוגג. "כשדמיינתי את השלב הזה בחיי, זה היה מלווה בחשש טבעי. גם כי אני חי לבד המון שנים, בדירת יחיד, ותוך כדי המילואים, הדירה שלי הייתה מפורקת מחורים בקיר, רטיבות, מקרר שמת, מזגן מקולקל, ואני חוזר מהמלחמה באפטרים כדי לעשות את 'המפקדת' ולהרים את 'בלוז לחופש הגדול', ואז 'רוקדים עם כוכבים' קורה, ואז אני פוגש את הגר ובגלל מצב הדירה שלי, אנחנו בעיקר אצלה, וכשכבר עברנו לגור ביחד, הצעד היה בעצם לעבור לגור עם החברה הכי טובה שלי".
אישה מטופחת שנתמכת במקל הליכה ניגשת לשולחן שלנו בבית הקפה, ודור מעניק לה את כל תשומת הלב כשהיא משתפת שבצעירותה הייתה רקדנית, וכיום מתגעגעת ליכולת להזיז את הגוף. גם מבחינתו, להגיע ל"רוקדים עם כוכבים" היה כל מה שכיוון אליו. "הרגעים על הפרקט, המצלמות דולקות, הקהל חם, המוזיקה מתנגנת ואני עושה את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, להופיע. בכל פעם שעליתי לפרקט, בלי בכלל לחשוב על גמר או זכייה, חייתי במקסימום. לבוא מהשטח לפרקט זה פשוט סיבה ותוצאה".
תסביר.
"בצבא אני ליטרלי נלחם על הקיום שלנו פה, ורגע אחרי שאני נלחם, אני קופץ לפרקט, כדי לממש את מה שאני נלחם בשבילו".
נורא מבלבל.
צוחק. "כן. היו גם רגעים לא פשוטים, והיו גם ימים מאוד קשים בצילומים של רוקדים, זו תוכנית שמצטלמת לאורך חצי שנה וכולנו התמודדנו עם פציעות גוף, הגענו להתשה שאני זוכר רק מהשירות הסדיר, הרגליים לא עובדות, אין מנוחה, אין שישי־שבת, כל יום קורעים את הגוף ויש לזה השלכות נפשיות, כי אין זמן לחברים, אין זמן לעשות את הדברים שאתה אוהב".
והנה, יש תמורה, וזה הקמפיין.
צוחק. "כמובן שיש תמורה. הקמפיין זו עבודה, פרנסה, אבל מה שקרה ספציפית עם אמישראגז זה שהם 'ראו' אותי. זו חברה שהוקמה עם קום המדינה על חזון ציוני, כדי שלא נהיה תלויים בגז מבחוץ, אנשים עם אותו סט ערכים שלי, אוהבי הארץ, שמאפשרים לי להיות על במה, לשיר ולרקוד, שזה מה שאני עושה מאז שאני ילד בסלון ועד היום".
למה שלא תלך לכוכב הבא?
"אחרי שעשיתי 'רוקדים עם כוכבים', שזה משהו שלא חשבתי שאעשה בחיים, אני מנוע מלהגיד שלא אשתתף בעוד ריאליטי, כי מוזיקה זו נקודת הפתיחה שלי. אני מתופף. הייתה לי להקה עשר שנים, הלחנתי אלבום בשם 'ילד טוב', ואני כבר עובד על האלבום הבא".
מה התפקיד הבא בתיאטרון?
"'סיפור הפרברים' האלמותי, בבית ליסין. שוב אני מקבל הזדמנות להזיז את הגוף, לשיר, לשחק ולספר סיפור לצופים, ואני מאוד מתרגש".
הפקה: מיכל עמר שוורץ; סטיילינג: אלכס גדרון; איפור ושיער: אלי חורי
חליפה: factory 54, מכנסיים: factory 54
פורסם לראשונה: 00:00, 01.06.25
