כאשר הכל נמדד בקליקים, רייטינג ומספר צפיות, היה כנראה בלתי נמנע שגם היהלום בקצה פירמידת פסטיבלי הסרטים האיכותיים יהפוך לתחרות כזו. הגרסה של פסטיבל קאן בעידן האינטרנט שמכלה הכל היא מדידת מחיאות כפיים שלהן זוכה סרט אחרי הקרנת הבכורה. אם התקבלת לפסטיבל קאן אבל הסרט שלך חלב רק ארבע דקות של תשואות בעמידה, האם באמת התקבלת לפסטיבל קאן? לכן, כאשר לפני שנה זכה החלק הראשון של המערבון "הורייזון: סאגה אמריקאית" ב-11 דקות של מחיאות כפיים סוערות, קווין קוסטנר נלחם בדמעות - והפסיד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
עבור קוסטנר, שהשקיע ב"סאגה" 38 מיליון דולר מכיסו ומישכן לא מעט נכסים, זה היה הרגע שחיכה לו מאז זכה באוסקר לסרט ולבימוי של "רוקד עם זאבים" ב-1991. שום דבר שעשה אחר כך לא העניק לו יוקרה ברנז'אית כזו, וכמה שנים מאוחר יותר הוא גם תהה אם לא כדאי לעזוב את הוליווד וללכת להקים חווה מבודדת במערב ארה"ב. כשעמד דומע באולם בקאן ועטף עצמו במחיאות כפיים, נדמה היה כי קוסטנר מבין שהתשואות הן לא בדיוק לסרט החדש שלו - שמאז הפך לעוד כישלון מסחרי צורב - הן היו תשואות על מפעל חיים: ילד אאוטסיידר שגדל בעיירות מערב קטנות, שבגיל צעיר לא התבלט בשום דבר ולא היו לו כסף או קשרים בתעשייה, הפך לכוכב ענק עם מסלול קריירה שתוכנן על ידי האלגוריתם של הוליווד, אבל התמרד שוב ושוב ובנה לעצמו גוף עבודות מרשים וקוהרנטי.
"אני רוצה להישאר רלוונטי", אומר עכשיו קוסטנר, בן 70 ועדיין מלא באותה כריזמה שקטה, "לא רק לעצמי, אלא גם לאנשים שרואים את העבודה שלי. אני לא יכול לחשוב על איך ליצור משהו שאולי יגיע לאנשים, אני יכול רק ליצור עבודה שכאשר אנשים מוצאים אותה, הם יאמינו לה ואולי גם יתרגשו ממנה. הוליווד גרמה לי לעשות הרבה דברים, וזה לא היה רע, זה ביסס אותי בחיים ונהניתי מהעבודה, אבל אני שמח שלא קיבלתי את הרעיון של מישהו אחר לגבי מה שאני צריך לעשות, גם אם זה אומר שאני סוחב צלקות. לא הייתי מוותר עליהן".
אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על הפילמוגרפיה של קווין קוסטנר, מתברר שהוא נותן פייט של ממש לטום הנקס במאבק על התואר ׳השחקן האמריקאי ביותר׳ שהוליווד ייצרה ב-40 השנים האחרונות: סרטים פוליטיים ("ג'יי. אף. קיי. תיק פתוח", "13 ימים", "הבלתי משוחדים", "הדוור"), סרטי בייסבול ופוטבול (בין היתר "מעריצה צמודה", שנחשב על ידי רבים כסרט הספורט הטוב אי פעם, ו"שדה החלומות", הקלאסיקה שגורמת לאבות קשוחים לבכות), סרטי היסטוריה אמריקאית ("סילברדו", שהיה סרט הפריצה של קוסטנר, "רוקד עם זאבים", "ווייאט ארפ", "שטח פתוח", "מאחורי המספרים", "הרודפים"), וגם סדרת הטלוויזיה "ילוסטון", שהפכה להצלחה הגדולה ביותר שלו במאה ה-21.
אפילו מגה-להיט רומנטי כמו "שומר הראש" היה סיפור נוטף אמריקנה, שאחריו הגיע קוסטנר לכאלה פסגות, עד שהוא ניהל שיחות עם הנסיכה דיאנה לגבי השתתפותה ב"שומר הראש 2". אבל אז הגיעו הכישלונות של "עולם המים" - שבזמנו היה הסרט היקר בהיסטוריה ומאז דווקא החזיר את ההשקעה ואפילו הפך לסוג של קאלט - "וואייט ארפ" ו"הדוור". וגם דיאנה מתה. קוסטנר לא שב יותר למעמד "כוכב הקולנוע שהשם שלו לבדו ממלא אולמות", אבל זה כן שיחרר אותו לעשות סרטים יותר קטנים ולגלם דמויות משנה גונבות-סצנות, זה נתן לו זמן לחזור פה ושם לאהבה הישנה של לשיר לקהל קטן, ובעיקר להקדיש זמן לשבעת ילדיו (בגילי 15 עד 41) משלוש נשים שונות. מה שלא נעלם זה הקוף הקבוע שיושב לו על הכתף: הצורך להוכיח לכולם, שוב ושוב.
אם קווין קוסטנר לא היה שחקן קולנוע, הוא כנראה היה היסטוריון ונושא ההתמחות הראשי שלו היה המערב הפרוע. הוא נולד וגדל בקליפורניה, וסיפורי המערב עיצבו לא רק את התסריטים שאליהם נמשך, אלא גם את האופן שבו הוא רואה את ארצות-הברית. "אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי בטבע", הוא מספר, "זה ריגש אותי כל כך. זה הריח אחרת, זה נראה אחרת, זה היה בתולי וחשבתי לעצמי, 'אני יכול לחיות כאן כל חיי'. אני לא יודע למה, אבל אני נמשך להיסטוריה ואני נמשך למערב. מאז שאני זוכר את עצמי, אני רודף אחרי כל מה שקרה לפניי".
3 צפייה בגלריה
אנשים אוהבים את המיתוס. מתוך צילומי הסדרה 'המערב הפרוע של קווין קוסטנר' | באדיבות ערוץ ההיסטוריה
לכן, "רוקד עם זאבים" לא היה מקרי ולא הגיע משום מקום. קוסטנר כמעט נולד כדי לעשות אותו, ובדיעבד הוא אחד המערבונים החשובים בהיסטוריה כי הוא שינה לגמרי את הצורה שבה הוליווד מספרת על המערב הפרוע. קוסטנר פתח את הפצע. פתאום היה גם צד שני, היו ילידים שחיו על האדמה הזו לפחות 15 אלף שנה לפני בוא הקולוניאליסטים, וההיסטוריה של ארה"ב מדממת מרצח עם. "עשינו את הצעדה הזו שלנו מחוף לחוף", אומר קוסטנר, "ואמרנו לאנשים שגרו כאן אלפי שנים, 'בבקשה אל תפגעו בנו, אנחנו רק רוצים לחיות, יש פה מספיק מקום לכולם'. אבל שיקרנו להם, התכוונו לקחת מהם הכל וגם להרוג אותם. דחקנו אומות שלמות של ילידים מהמפה, מחקנו את אורח חייהם. לא הרגשנו מסופקים עד שהיה לנו הכל. פשוט הבנתי שאני צריך לספר את הצד השני. אני לא מעמיד פנים שאני יליד אמריקאי או שאני איזו סמכות, אבל אני יודע אילו סיפורים אני אוהב. ל'לרוקד עם זאבים' לא הייתה הצדקה הגיונית מבחינת התעשייה, אבל העובדה שעדיין מדברים איתי עליו 35 שנה אחרי, רק מוכיחה לי שתמיד הייתי צריך ללכת קודם כל עם הלב".
"כשהתחלנו לעשות מערבונים, אנשים התאהבו בדימויים. 'המערב הפרוע' זה כינוי חביב כזה, כאילו היה מקום של פאן ומסיבות, אבל הוא היה פרוע כי הוא היה פראי ואכזרי. אנחנו יכולים לעשות על זה סרטים מהנים, אבל עבור האנשים האלה כל רגע היה מלחמת הישרדות"
מהמשיכה המגנטית שלו למערב הפרוע הגיעה גם "ילוסטון", סדרת הטלוויזיה הארוכה היחידה שעשה בחייו, ובחמש העונות שלו בה הייתה אחד הלהיטים הגדולים בכל מרחבי הסטרימינג. ומשם מגיעה גם "המערב הפרוע של קווין קוסטנר", סדרה תיעודית של ערוץ ההיסטוריה, שמשודרת בימי שישי, יצירתם המשותפת של קוסטנר וההיסטוריונית המפורסמת והכמעט-סלבריטאית, דוריס קרנס גודווין. קוסטנר מגיש את שמונת פרקי הסדרה המרתקת, שמנסה לא סתם לספר שוב את סיפור המערב, אלא לתת תמונה מלאה הרבה יותר שלו - מתברר שהיו גם נשים במערב הפרוע! - דווקא בתקופה שבה יש בארה"ב ממשל שמנסה למחוק את החלקים הלא-נעימים בהיסטוריה האמריקאית.
"אמריקה זה ניסוי שקרה באינצ‘ים", אומר קוסטנר, "הייתה תקופה בתחילת המאה ה-20 שבה הקפיצה שלנו הייתה פתאום חדה ומהירה, אבל רוב הזמן התקדמנו באינצ‘ים. זה תמיד היה קשה, זה תמיד היה מאבק".
למה הוליווד עדיין כל כך מוקסמת מהמערב?
"אם תלכי רק 150 שנה אחורה ותסתכלי על אמריקה, לא תראי בניין בגובה של יותר מקומה אחת. זו הייתה אדמה בתולית לגמרי, איפה זה ואיפה מה שהייתה אירופה, עם ארצות בנות אלפי שנים ובניינים שאמריקאים אפילו לא יכלו לדמיין. אז תשימי אדם בודד על סוס, מסביבו אין כלום, רק רקע יפהפה ושקיעה רומנטית, תוסיפי מוזיקה, וכל זה עוצר נשימה. אנשים אוהבים את המיתוס, הם פחות רוצים לדעת מה היה המחיר, איזו אכזריות הייתה וכמה דם נשפך".
איזה מיתוס אתה הכי רוצה לנפץ?
"יש בדרך כלל שלוש דמויות קבועות בסרטים על המערב הפרוע: השריף, הפושע והקאובוי. אני רוצה שנראה גם שיחה בין אחד הגברים האלה לאשתו, שבה הוא מספר לה שהוא עצבני, שהוא פוחד, שהמקום הזה מאוד מסוכן, שאולי כדאי לעזוב. רוב הזמן לא הראינו את זה בסרטים. כשהתחלנו לעשות מערבונים, אנשים התאהבו בדימויים. 'המערב הפרוע' זה כינוי חביב כזה, כאילו היה מקום של פאן ומסיבות, אבל הוא היה פרוע כי הוא היה פראי ואכזרי. אנחנו יכולים לעשות על זה סרטים מהנים, אבל עבור האנשים האלה כל רגע היה מלחמת הישרדות".
מה נשאר באמריקה של היום מהדי-אן-איי של המערב?
"כלי נשק. הם באמת חשובים מאוד בהיסטוריה שלנו. צריך לזכור שוב כמה מתקדמת הייתה אירופה, לנו באמת שלא היה כלום, האקדח הגן על היכולת שלנו לנסוע במדינה הזאת, לכבוש אותה. אנחנו מדינה צעירה מאוד, והאקדחים עיצבו הרבה מצורות ההתנהגות שלנו. לי יש הרבה אקדחים. אני צייד, אני דייג, אני אוהב להיות בחוץ, אני באמת משתוקק לזה. אבל אני גם מבין שאנחנו במאה ה-21 ויש צורך לשלוט במצב הזה".
קוסטנר מעדיף לברוח מפוליטיקה, אבל יודע שזה בלתי אפשרי במציאות הנוכחית, בוודאי כשהוא עוסק בנושאים שתחת דונלד טראמפ הפכו נפיצים במיוחד. אנטי מסיבי להגירה היה צפוי, אבל היה יותר קשה לצפות את הניסיונות להלבין, ובמקרים רבים ממש למחוק, את החלקים הפחות-נעימים בהיסטוריה של ארה"ב. קוסטנר מאוד זהיר בניסוחים, אבל לא קשה לראות שבפנים הוא רוגש כאילו וויטני יוסטון שוב לא ממלאת את ההוראות משומר הראש שלה.
"מהגרים זה הקסם האמיתי של אמריקה", אומר קוסטנר, "אנשים הגיעו לכאן ושמעו שאם ילכו מערבה, הם יוכלו להפוך אדמה נטושה לבית שלהם. ההבטחה הזו למי שבאים לחפש חלום באמריקה הייתה שם כמעט 400 שנה. האם ההבטחה הזו עדיין בתוקף? אני רוצה לחשוב שכן, אבל היא מאוימת מאוד. אם נסתכל אחורה, נוכל לראות איך הפכנו למדינה כזו אדירה, אבל לפעמים אנחנו סוגרים את הדלת מאחורינו, למרות שכולנו הגענו הנה מבחוץ. רק במאה השנים האחרונות זינקנו לגדולה עולמית, וזה קרה בגלל המפגש של אנשים שונים שהגיעו ממדינות אחרות. צמחנו בקצב מדהים בגלל הגיוון שלנו, וכשנבחר לא לעשות זאת יותר, לא נישאר במסלול שעליו היינו במאה השנים האחרונות".
יהיה קשה לעשות את זה אם מתעלמים מההיסטוריה.
"אנחנו מחויבים ללמד את ילדינו על המאבקים של כל מי שבא לפניהם, וגם להבין איך זה משפיע על לאן אנחנו הולכים. אנחנו מדברים עכשיו דרך טכנולוגיה שכנראה אירופאי כלשהו פיתח את היסודות שלה לפני מאות שנים, לא איזה אמריקאי שצד פרוות במדינה שלא היה בה כלום. כולנו נהנים מהגאונות של אחרים וכולנו חלק מרצף. כל מה שקרה במערבונים שעשיתי, קרה באמת. הסדרה התיעודית הזו איכשהו מגבה את הסיפורים האלה. היו עבדים, היו שבויים במערב, היה הרג המוני של ילידים, וצריך ללמוד את כל זה. אני חושב שיש יותר מדי מתמטיקה בבית הספר. האנשים שטובים במתמטיקה, תמיד יהיו טובים, הם פשוט חכמים, אבל מה שבאמת נחוץ זה לדעת היסטוריה".
הילדים שלך אוהבים היסטוריה?
"את רוצה שהילדים שלך יקשיבו לך, אבל הם תמיד יעדיפו להקשיב למישהו אחר. אולי האהבה שלי למערב ולהיסטוריה שיעממה אותם כשהיו קטנים, אבל עכשיו הם סוף-סוף אומרים שהם אהבו את הסיפורים שסיפרתי להם, ומסתבר שהם כן הקשיבו לי בנסיעות במכונית".
