ארבעים שנה חלפו מאז שמזיאר בהארי נפגש עם מי שהיה נשיא איראן והפך לשליט הרפובליקה האיסלאמית, עלי חמינאי, ועדיין הוא זוכר כל פרט בפגישה הזאת. הוא היה אז בן 18, תיכנן להירשם ללימודי תקשורת באוניברסיטת טהרן, אך בסופו של דבר נמלט לפקיסטן ומשם המשיך לקנדה. מזלו שיחק לו אז בגדול כשהוזעק על ידי הצלם מספר אחת של איראן, מסעוד מעסומי, לעזור לו במשימה מיוחדת מאוד — לצלם את נשיא איראן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
זה היה בעיצומה של מלחמת שמונה השנים בין איראן לעיראק, ועוזרי הנשיא לחצו על חמינאי "להנציח את עצמו בתמונה מושלמת". בהארי הגיע עם הציוד ללשכתו של חמינאי בשעת בוקר, המתין לבואו, וכעבור שעה, כשהגיע הנשיא מוקף בפמלייתו, הוא שאל את בהארי: "איך קוראים לך?" "אני לחשתי, כי חמינאי דיבר בקול שקט, וברגע שהוא שמע שקוראים לי מזיאר, כל תשומת ליבו הופנתה אליי. הוא התעלם מהצלם, מהפקידים, מהיועצים ומהמאבטחים שישבו בארבע פינות האולם, ואז אמר, 'אתה יודע מה פירוש השם שנתנו לך ההורים שלך?' כמובן שידעתי. אני בא ממשפחה של קוראי ספר, משכילים מאוד, אבל העדפתי לשתוק. חמינאי הסביר, 'מזיאר זה מישהו שאללה והירח נרתמו לשירותו. תגיד להורים שלך שהם עשו בחירה מצוינת. זה שם מעורר השראה. ועכשיו, בואו נשב ביחד', הודיע לכל הנוכחים, 'ונניח למר מזיאר הצעיר לטפל בהליכי הצילום. ותזכור', הוא הרעיף עליי חיוך ענק, 'שאללה והירח התייצבו מאחוריך'".
איך הגבת?
"שתקתי. לא העזתי לפלוט אפילו בטעות שאבא שלי היה עצור בתקופת השאה של איראן, ואחותי מרים נכלאה בתקופת השליט הקודם, חומייני. גם לא העליתי בחלומות הזוועה הגרועים ביותר שיחלפו פחות מעשר שנים וגם אני אמצא את עצמי באותו כלא אווין, שמככב עכשיו בחדשות אחרי שישראל הפציצה את השער שלו, והוא נודע בכינוי הזוועה 'כלא הסוף'. זה כלא שמרבית האסירים שבו מוחזקים בלי משפט, חודשים ושנים, עצירים פוליטיים שהמשטר מעדיף להחזיק אותם מאחורי סורג ובריח. תראי איך זה התגלגל. 25 שנים אחרי אותו מפגש לבבי עם חמינאי זרקו גם אותי לכלא, לתא בידוד. נחקרתי, עוניתי, סבלתי, ובסופו של דבר שיחררו אותי".
החוקר שלא ראה מעולם
בהארי, בן 58, נולד בטהרן של לפני המהפכה האיסלאמית ובשנים האחרונות חי בלונדון. את חוויותיו מכלא אווין העלה בספרו "ואז הגיעו גם אליי", שיצא ב-2012. זהו סיפור משפחתי מצמרר, שנפתח בימים הספורים שעוד הספיק לשוטט ברחובות טהרן כשליח מגזין "ניוזוויק" האמריקאי בימי המהפכה, ועד לרגע שנעצר על ידי משמרות המהפכה ותוחקר על ידי חוקר אכזר. את החוקר, אגב, הוא לא ראה מעולם הואיל והושיבו אותו בגבו אליו. על כן הוא מכנה אותו בספר בשם "מי ורדים", בשל ריח הבושם שלו שנצרב בזיכרונו מאותם הימים.
הספר זכה לשבח הביקורת בארה"ב, ובהארי הוזמן לאין-ספור ראיונות. במשך חודשים ארוכים סִפרו כיכב במקום הראשון ברשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס בוקס ריוויו", ובשיא ההצלחה גם זכה לעיבוד קולנועי מאת המראיין המיתולוגי של 'הדיילי שואו' האמריקאית, ג'ון סטיוארט. סטיוארט, שקרא את הספר ואירח את בהארי בתוכניתו, התאהב בסיפור והחליט להפוך אותו לסרט בשם 'מי ורדים', בכיכובו של זוכה פרס גלובוס הזהב, גאל גרסיה ברנאל.
"לא היה לי קל לכתוב את הספר הזה. הייתי חייב להתחשב בקרובי משפחה שעדיין חיים באיראן. נמנעתי מלתאר את העינויים הנוראים שעברה אחותי. אני חושב שיש באיראן מאות משפחות שגורלן דומה לגורל המשפחה שלי, אפילו קשה יותר. היה קשה, אבל כתבתי כי אני חייב את הספר לזכרם של אבי ואחותי. לקח לי יותר משנה לכתוב את הספר, ואני סבור שהתחלתי להרגיש את האימה רק אחרי שסיימתי את הכתיבה".
במה השלטונות האשימו אותך?
"באיראן האשימו אותי בריגול עבור שלושה ארגוני ביון — ה-CIA, המוסד, ה-MI6 הבריטי — וגם עבור ה'ניוזוויק'. ביקשתי הוכחות שאני מרגל, אבל 'מי ורדים' הודיע לי שהוא לא חייב לי הוכחות, ורק יציג אותן בבית המשפט. ואז הטיחו בי שה'ניוזוויק' נתן לי תעודת עיתונאי כדי לאסוף מידע מודיעיני. מה יעשה השבועון עם המידע? כשהתעקשתי לשאול, סתמו לי את הפה והחטיפו לי מכות".
באחד הימים "מי ורדים" נטפל לדמותו של הסופר הרוסי אנטון צ'כוב. "סיפרתי לו בתענוג שאני משתייך למועדון צ'כוב בפייסבוק כי הוא סופר מצוין. החוקר מיהר לזרוק לעברי, 'הוא יהודי, נכון?' השבתי שאין לי מושג. הסברתי שצ'כוב כותב בסגנון מופלא על חיי היומיום של אנשים קטנים, וזה הקסים אותי. החוקר התעקש שצ'כוב הוא לא רק יהודי, אלא גם ציוני. רק אחרי שהשתחררתי גיליתי שצ'כוב היה בכלל נוצרי, ועלו נגדו האשמות לא פשוטות שהיה בכלל אנטישמי".
פעמיים התירו השלטונות לבהארי לטלפן לרעייתו פאולה, עורכת דין, שהייתה אז בשלבי היריון מתקדמים וגרה בלונדון. "בטלפון הראשון היא אמרה לי, 'אל תדאג, אני חזקה'. היא לא רצתה להקשות עליי. שנינו לא רצינו לבכות בטלפון כדי לא להקשות, אבל הלב נשבר. בפעם השנייה התפללתי לשחרור כדי להיות לצידה בלידה. לא להאמין, אבל בזכות פאולה ומזכירת המדינה הילרי קלינטון השתחררתי והגעתי הביתה שבוע לפני הלידה".
"ההזדמנות לצאת לרחובות תגיע בהפתעה"
עם השחרור בהארי הפך למרואיין מבוקש. הוא זכה בפרסים, קיבל עיטור כבוד של מוזיאון השואה בוושינגטון על שמו של שורד השואה אלי ויזל, וביקר בישראל שלוש פעמים. בכל ביקור נפגשנו. אנחנו משוחחים עכשיו, 48 שעות אחרי שמטוסי חיל האוויר תקפו את שערי כלא אווין. בהארי יודע לספר לי שמרבית העצירות הפוליטיות הועברו לכלא אחר, שתנאיו גרועים הרבה יותר. מאות אסירים פוליטיים הועלו על כלי רכב והועברו לשלושה בתי כלא. קרובי המשפחה קיבלו טלפונים משירותי המודיעין, בדרישה לשתוק. "אני לא יכול לשתוק", הוא אומר, "התחלתי ליצור קשר עם אנשים שקרובי משפחתם לא מגיבים לטלפון. יש חשש גדול לגורלם של שמונה אסירים, שככל הנראה נספו בתקיפת חיל האוויר. מאות אסירים עושים את הדרך לשלושה בתי סוהר שבהם ייאלצו להצטופף, עשרה בכל תא קטן. את האסירים הקשים, שנשלחו לבידוד, לא הוציאו לפי שעה מכלא אווין. הם ייאלצו לנקות, להעיף שברי זכוכיות, לשקם את הריסות הכלא. לא יישלחו פועלים מבחוץ. אין תקציב".
השיח שלך עם ישראל מאוד פעיל, למרות החששות הידועים.
"כפעיל זכויות אדם אני מוצא עניין מיוחד במה שמתרחש בתוך ישראל. יש לכם אוכלוסייה מגוונת, מרתקת. פתוחה מאוד. אני נפגש עם יהודים, ערבים ופלסטינים. בישראל מצאתי תמהיל מעניין של אשכנזים ומזרחים, גברים ונשים אכפתיים מאוד. כמו באיראן. נראה לי שיכולנו למצוא שפה משותפת. אין באמת איבה בין העמים, כי אין גבול משותף בין ישראל לאיראן. מי שזוכרים את הישראלים באיראן נושאים איתם זיכרונות טובים שהעבירו גם לילדיהם".
"היהירות הישראלית היא נקודת התורפה שלכם. אתם מדברים עכשיו על שינוי באיראן, להביא חופש ודמוקרטיה, אבל אין לכם תוכניות או בעלי ברית בתוך איראן שתוכלו לעבוד איתם ביחד על החלפת השלטון"
למה לדעתך האוכלוסייה לא ניצלה את ההזדמנות במלחמה לצאת לרחובות ולדרוש את הפלת המשטר?
"זה מה שאתם, במערב, לא מבינים. שליחי השלטון ערכו ביקורי פתע וטילפנו לבתי הצעירים, להזהיר את ההורים שמי שייצא לרחובות יספוג כדור או ייחטף. הזהירו אותם בסגנון הכי אכזרי. ההורים נבהלו כמובן ואסרו על הילדים לצאת להפגין. בנוסף, יש תחושה של פטריוטיות איראנית ברגע שכוחות זרים תוקפים. אז המתנגדים נשארים בבית עד יעבור זעם. ולזה תוסיפי שניתקו את רשת הטלפונים והאינטרנט כדי למנוע התארגנויות. השלטון היה נחוש לדכא כל סממן של הפיכה. אבל ההזדמנות לצאת לרחובות תגיע בהפתעה, אחרי שהכוחות הזרים יסתלקו. אני עוד לא יודע להעריך מה יהיה משקלן של ההפגנות, האם זה יביא הפעם לסופו של משטר האייתוללות. אסור לשכוח את רבבות לוחמי הבסיג', הבריונים שמתערבבים בתוך קהל המפגינים, יורים ועוצרים, כוחות הצבא, כוח אל-קודס, ומעל כולם הכוח המיוחד של חאתם אל-אנביא, חותם הנביאים, להגנה אווירית על איראן, זה הכוח שנכשל בגדול במערכה מול ישראל".
מה סיכויי הבן של השאה של איראן לחזור לשלטון?
"אני חייב להודות שאני מחבב אותו, אבל הוא חלש. יש לו כוונות טובות, אבל אין לו חיילים בשטח. הוא לא הקים מפלגה ואין לו יועצים טובים. הוא גולה כבר 46 שנים, מנותק, וגם יותר מדי עשיר. זה נכון שהוא לא מחמיץ הזדמנות לדבר אל האיראנים בשפתם, וזה חשוב. אבל לצערי, האופוזיציה האיראנית לא מלוכדת. אין להם כוח אמיתי. האופוזיציה לא רלוונטית. לעומתה, יש באיראן אנשים שיוכלו לנהל את המדינה אם יתחולל זעזוע אמיתי. חלק מהם נמצא בבתי הסוהר או שוחרר למעצרי בית, אנשים מבריקים. בכוונה לא אנקוב בשמותיהם. אני רוצה להדגיש את חלקן של הנשים האיראניות - הן בעלות שיעור קומה יוצא מהכלל, נשים שיוכלו לפעול, להנהיג ולמלא תפקידים בכירים — אם וכאשר יגיע הרגע. אני עוקב אחרי מפלגות האופוזיציה בחו"ל. הבעיה היא שהן לא מלוכדות, ובמקרים לא מעטים גם לא מדברות ביניהן. בכורדיסטן, למשל, יש שלוש-ארבע מפלגות שיוכלו להתגייס לפעולה אם משהו יקרה. בינתיים הם עוקבים בשבע עיניים ושולחים מסרים לישראל, להמשיך לפעול בתוך איראן".
אתה חושב שישראל תמשיך לפעול?
"אני לא מאמין שהמעורבות הישראלית הגיעה לסיומה. איראן נמצאת על הכוונת של נתניהו גם עכשיו. זה נכון שהוא לא יפעל בלי האמריקאים, וטראמפ מבחינתו סיים את הסיפור, לפחות לזמן הקרוב. אבל הסיפור לא הסתיים. אני עוקב אחרי המאמצים של המודיעין האיראני לגייס מוסרי מידע בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית. זו בושה גדולה לישראל, שאזרחי המדינה שלכם מוכנים להתגייס עבור כסף. תראי לאן הגענו. באיראן תופסים סוכני מוסד, ובישראל צדים אנשים שהסכימו לבצע פעולות ריגול ומעקבים אחרי אישים ישראלים בכירים, תמורת כסף. אני מקווה מאוד שאתם יודעים לטפל בהם בחומרה גדולה כמו שמגיע להם. אתם, הישראלים, טובים, אפילו מעולים, צבאית וביטחונית, אבל אין לכם פתרון פוליטי לאיראן. בעתיד קשה לדעת מה יקרה, האם יגיעו להסכם עם אמריקה ולהסכם חשאי עם ישראל? נשמע לכם מטורף? זה בהחלט מתקבל על הדעת. כבר היו בעבר הסכמים חשאיים בין ישראל לאיראן, דרך עיראק, דרך הכורדים".
בישראל חוגגים את ההצלחה הצבאית ב-12 הימים של המלחמה. איך הרחוב האיראני רואה את זה?
"זאת נקודת התורפה שלכם, היהירות הישראלית. הצלחתם לפגוע בתוכנית הגרעין, אבל האיראנים מתעקשים שהסתירו את מרכיבי הגרעין. אתם מדברים עכשיו על שינוי באיראן, להביא חופש ודמוקרטיה, ואני תוהה איך עושים את זה. אין לכם תוכניות. גם אין לכם, לעניות דעתי, בעלי ברית בתוך איראן שתוכלו לעבוד ביחד איתם על החלפת השלטון".
"השלטון יוחלף, אבל אני לא יודע מתי"
בהארי מספר כי יש ארבעה-חמישה מיליון איראנים שמפוזרים בחו"ל. לא מאוחדים. רוב הגולים, בעיקר אלה שסבלו, רוצים לחיות חיים נורמליים, הרחק מהקונפליקטים הפוליטיים. הם מיודדים האחד עם השני, אבל חולמים על דף חדש. מי שניסו לחזור, אפילו לביקורי משפחה, סיפרו על מעקבים, טלפונים מסתוריים עד כדי תשאול בתחנות מעצר. "תראי את הסיפור שלי, מה בסך הכל עשיתי?" הוא שואל. "עיתון אמריקאי חשוב שלח אותי לטהרן. עצרו אותי, עינו וחקרו. אספר לך משהו שלא סיפרתי עדיין — גם אחרי שהשתחררתי והתאחדתי עם המשפחה, הגיע אליי כתב תביעה מאיראן. נדרשתי להתייצב למשפט. כתבתי להם מייל ארוך והסברתי שאין סיכוי. אני לא סוכן ולא מרגל ולא אגיע למשפט, ומיד הלכתי לדווח למי שצריך. הצמרת האיראנית שקרנית. זה גם נוגע לתוכנית הגרעין. לא ברור מה נשאר ומה נפגע. המשטר הזה יודע להשתקם. באיראן חיים 90 מיליון בני אדם, לכל אחד יש מחליף. ישראל עשתה עבודה מצוינת, גם נגד חיזבאללה בלבנון, אבל עם איראן לא סיימתם".
אתה מאמין שתזכה לראות את היום שבו השלטון יוחלף?
"בסופו של דבר השלטון הזה יוחלף. אני לא יודע מתי. אני מקווה שאנחנו לא בפתחו של פרק נורא יותר, דווקא עכשיו עלולה להיות הקצנה והעם האיראני ייאלץ להתייצב מאחורי מוסדות השלטון. ימים יגידו".
