במאה השנים האחרונות ספגה איראן פגיעות קשות מצד אויבים חיצוניים, ובכלל זאת פלישה וכיבוש (בשתי מלחמות העולם), בחישה עמוקה של ידיים זרות (בעיקר אמריקאיות) בענייניה הפנימיים, מלחמה קשה בת שמונה שנים נגד עיראק, חיסול בכירים במשמרות המהפכה (בראשם קאסם סולימאני) ומדעני גרעין, וסנקציות בינלאומיות. רוב טראומות העבר לא חזרו על עצמן במלחמת 12 הימים (למעט החיסולים), אבל ניחתו על טהרן מהלומות עזות מסוג שלא הכירה מעולם: "עריפה" רחבה של רוב הצמרת הביטחונית, השמדת מערכים צבאיים שלמים, ובראשם ההגנה האווירית וחיל האוויר, ופגיעה בפרויקט הגרעין, שנתפס כנכס לאומי עליון.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של מיכאל מילשטיין:
שאלת המפתח כרגע נוגעת ליציבות המשטר האיסלאמי. הפגיעות שספג המחישו את הפער בין דימויו העצמי ושאיפותיו לבין יכולותיו: פרויקט הגרעין נפגע (גם אם קשה כרגע לאמוד עד כמה); טהרן אמנם תקפה את ישראל באמצעות ארסנל טילים רחב, אבל באופן מוגבל מכפי שהוערך (בין היתר, בעקבות תקיפות מוצלחות של חיל האוויר ושל המוסד); ו"טבעת האש" של מחנה ההתנגדות איבדה משמעותית מכוחה. מאות מיליארדי דולרים שהושקעו בכלל המיזמים השאפתניים במשך עשרות שנים התאדו או התגלו כחסרי תוחלת.
5 צפייה בגלריה
קריסה פנימית של משטר האייתולות עדיין לא נרשמה
(צילום: Office of the Iranian Supreme Leader/WANA)
אך למרות הפגיעות הכואבות, לא התממשה משאלת הלב הרווחת בישראל – יצירת תנאים להתפרצות העוינות הציבורית העמוקה שתוביל לקריסה פנימית. "באיראן, לרבות באופוזיציה, יש התגייסות סביב הדגל. המשטר שנוא על רוב הציבור, אבל התקיפות שבהן נהרגו אזרחים רבים ונגרם הרס לבנייני מגורים מעוררות עוינות קולקטיבית כלפי ישראל", מסביר ד"ר רז צימט מאוניברסיטת תל-אביב. "רבים אף טוענים כי ישראל לא מעוניינת באמת בהשמדת פרויקט הגרעין או אפילו בהפלת המשטר, אלא בפיצול איראן וביצירת כאוס ומלחמת אזרחים. בישראל מבליטים קולות שוליים ברחוב האיראני הקוראים להמשך הפגיעה במשטר, תוך הגזמה בטענה לקריסתו הקרובה, דבר שמשקף נטייה רווחת לבטא משאלות לב יותר מאשר לתאר במדויק את המציאות".
העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז ח'מיס: "הסיכוי לנורמליזציה קיים, אבל לא ניתן לקדמו עם ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי. מדינות המפרץ מסוגלות להזרים כסף לעזה וללבנון כדי לייצב את שתי הזירות, ויש גם תיאבון גובר בעולם הערבי למנגנון תיאום ביטחוני אזורי, שבו ישראל יכולה להשתלב, אבל מתחייבת התקדמות בנושא הפלסטיני"
את המתח הפנימי הסבוך ממחיש ד"ר אראש עזיזי, חוקר איראני הגולה בארה"ב. "אני שונא את חמינאי מאז שהייתי ילד ונדרשתי להעריץ את המנהיג העליון, אבל אוהב עוד יותר את איראן. לכאורה, אני אמור לשמוח מהפגיעה במשטר, אבל הדבר גורם סבל לאזרחי איראן", כתב בשבוע שעבר במאמר שפירסם ב"וושינגטון פוסט". "התקווה שהמלחמה הנוכחית תוביל למהפכה עממית ולשינוי משטר היא פנטזיה מוחלטת. במדינה רדופת פרנויה וזיכרון עבר של איומים חיצוניים ופלישות, חבירה בין גורמי אופוזיציה כמו בנו של השאה לבין ישראל נתפסת כבגידה, לא כמקור לתקווה".
ד"ר אלישבע מכליס, מרצה בכירה בחוג ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן, מנסה לנתח לאן עלולה להתפתח הטלטלה שחוותה איראן בשבועיים האחרונים: "הפגיעה בסמלי השלטון עלולה דווקא להביא לעליית כוחות שיהיו קיצוניים יותר מהנוכחיים, מקרב אנשי דת או מראשי משמרות המהפכה, שיטענו כי קודמיהם שגו בכך שנקטו מדיניות מרוככת. הסבירות למהפכה עממית נמוכה יותר. יש תסיסה מתמשכת, בעיקר בקרב הצעירים, המעמד הבינוני והמיעוטים האתניים, אבל אין ולא קיים חיבור בין כלל הגורמים שייצור אופוזיציה אפקטיבית, ויש פחד עמוק מהמשטר".
5 צפייה בגלריה
קריקטורות שפורסמו השבוע ביומון הפרו־קטארי "אל־ערבי אל־ג'דיד". המפתח לזכיית טראמפ בפרס נובל לשלום
בהיבט האזורי, איראן הגדירה את עצמה בעשורים האחרונים כמנהיגת מחנה ההתנגדות (מוקאוומה) במזרח התיכון, שחרת על דגלו להיאבק בישראל עד השמדתה, לבלום את השפעת המערב באזור ולחתור תחת מדינות שמשתפות עימו פעולה. כמו החזון הנאצריסטי ב-1967, המחנה הזה ספג מפלה צבאית ורעיונית גם יחד. עם זאת, צריך להיזהר מאופוריה ומוקדם עדיין להספיד את המחנה הזה: חבריו אמנם מוכים קשות והדוקטרינה התבררה כחלולה, אך בקנאותם ובסבלנותם הם נכונים להמשך המאבק, כפי שעושה חמאס בעזה תוך החרבת הרצועה, וממוקדים כבר עתה בשיקום, כפי שאפשר לראות בלבנון שבה נמשכים מאמצי ההתעצמות של חיזבאללה. המפלות הקשות לא מעוררות עד כה חשבון נפש ברוח הדה-רדיקליזציה, יעד המחייב שינוי תרבותי עמוק שלא מסתמן כרגע. כמו רעיון ההתנגדות שבקע מחורבות הנאצריזם, סביר להניח שרעיונות קיצוניים עוד יותר יצמחו מגל ההריסות הנוכחי.
העולם הערבי מתבונן בקרב הענקים האזורי וממוקד בעיקר בשאלה: האם טראמפ מתכוון לכונן PAX AMERICANA ("שלום אמריקאי"). "המודל האידיאלי הוא זה שקודם ב-1991, עם תום מלחמת המפרץ הראשונה ועל רקע סיום המלחמה הקרה, כשארה"ב פעלה לעצב מחדש את הארכיטקטורה במזרח התיכון", מסביר דיוויד מקובסקי, מנהל פרויקט יחסי ישראל והערבים במכון וושינגטון, ששימש יועץ בכיר למזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. "חשוב שטראמפ יהיה ממוקד בגרעין האיראני ושלא יוסט על ידי לחצים מבית או מהלכים כמו מלחמת המכסים. הסטה שכזו עלולה לפתות את טהרן לפעול במרץ לשיקום תוכנית הגרעין ולבנייה מחדש של מערך בעלי הברית האזוריים שלה, מה שימנע עיצוב חדש ויציב יותר של האזור".
ומוסיף אלוף (במיל') ד"ר יעקב בנג'ו, בעבר ראש אגף התכנון בצה"ל: "המתקפה האמריקאית סיכלה אמנם הידרדרות למציאות גלובלית כאוטית שבה שחקנים קיצוניים משיגים נשק גרעיני, וחיזקה את הדומיננטיות האמריקאית במזרח התיכון, אבל מדובר כנראה באירוע נקודתי ולא בביטוי לאסטרטגיה רחבה". כרגע, הוא אומר, מסתמנים שני אתגרים מדאיגים. "לא בטוח שטראמפ יזכה לגיבוי מבית אם יחליט להמשיך בפעילות אגרסיבית במזרח התיכון לנוכח הביקורת הגוברת מצד הדוגלים בבדלנות במחנה ה-MAGA, וצפוי קושי ללוות הסכם עתידי בנושא הגרעין בהגבלות על התעצמות צבאית מחודשת של איראן, בעיקר שיקום ארסנל הטילים הבליסטיים, תוך הסתייעות ברוסיה ובסין". בהקשר הזה מדגיש ד"ר עדנאן מנסור, שר החוץ לשעבר של לבנון, כי "טהרן תתעקש שהדיון העתידי עם ארה"ב יתמקד בנושא הגרעין ולא בסוגיית הטילים, שחשובה הן עבור ביטחונה הלאומי והן לצורך שיקום שלוחיה באזור".
5 צפייה בגלריה
קריקטורות שפורסמו השבוע ביומון הפרו־קטארי "אל־ערבי אל־ג'דיד". המפתח לזכיית טראמפ בפרס נובל לשלום
מבחינת ישראל נפתח מחדש חלון הזדמנויות שנסגר בגלל המלחמה. המסר, בפרט מצד סעודיה, ברור: דלת הנורמליזציה עדיין פתוחה, אך מתחייב דיון רציני בנושא הפלסטיני. "תמיד היה פער בין המשטרים לרחוב בעולם הערבי. הראשונים הסכימו לקדם מהלכים כלפי ישראל גם כשהציבור היה מסויג והפגין הזדהות עם הפלסטינים. אבל ההד שיצרה המלחמה בעזה לא מאפשר למשטרים לקדם מהלך כזה כיום", מסביר העיתונאי הסעודי עבד אל-עזיז ח'מיס. "הסיכוי לנורמליזציה קיים, אבל לא ניתן לקדמו עם ממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי. מדינות המפרץ מסוגלות להזרים כסף לעזה וללבנון כדי לייצב את שתי הזירות, ויש גם תיאבון גובר בעולם הערבי למנגנון תיאום ביטחוני אזורי, שבו ישראל יכולה להשתלב, אבל מתחייבת התקדמות בנושא הפלסטיני". העיתונאי הבחרייני עבדאללה ג'ונייד חריף עוד יותר וקובע: "נורמליזציה תתאפשר רק אחרי שינוי פנימי עמוק בישראל".
עוד הזדמנות שמגלם היום שאחרי מצויה בחזית הצפונית, שהציבה איום כבד על ישראל בעשורים האחרונים. זאת לנוכח קיומם של משטר חדש ומפתיע בדמשק וממשל יציב בלבנון ש"מחזיק קצר" את חיזבאללה, תוך צמצום השפעתה של איראן בשתי הזירות. "ישראל מנהלת שיח ישיר ויום-יומי עם המשטר הסורי, ויש אינטרסים משותפים בין שתי המדינות, בעיקר בנוגע לאיראן. לבנון וסוריה הן מועמדות רציניות לנורמליזציה עם ישראל", צוטט השבוע ראש המל"ל צחי הנגבי בדברים שאמר בישיבה חסויה של ועדת החוץ והביטחון בכנסת. "ידועות לנו העמדות המקוריות של אחמד א-שרע (נשיא סוריה הידוע בכינוי מוחמד אל-ג'ולאני – מ"מ), אבל הוא מתעצב תוך כדי תנועה", הוסיף.
הנשיא הסורי הוא ללא ספק אחת ההפתעות הדרמטיות במזרח התיכון בעשורים האחרונים. מי שעד לפני פחות משנה הנהיג מיליציה המזוהה עם דאעש שינה את עורו עם תפיסת השלטון בדמשק: עטה חליפה, עידן ניסוחים ונועד עם שועי עולם, ובראשם הנשיא טראמפ, כך שכיום לא ניתן לשלול שאכן מתקיימים מגעים לגבי קשר עתידי עם ישראל.
ברקע נמצאים שחקני מפתח שמנסים לקצור רווח מהמלחמה הנוכחית, ובראשם טורקיה. לאחר שהסב לטהרן נזק אסטרטגי כשדחף את בן חסותו א-שרע להשתלט על סוריה תוך מיטוט משטר אסד, מנסה ארדואן לבחון אם נפתחו הזדמנויות חדשות. "הטורקים לא מצטערים על המכות שחטפה איראן ובוחנים איך לנצל את חולשתה כיום, למשל – לאלץ אותה להסכים לתנאיה של אנקרה בהסכם אנרגיה בין שתי המדינות שאמור להתחדש השנה", מסבירה פרופ' מירי שפר-מוסנזון מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב. "עם זאת, מתעוררים בטורקיה גם חששות מחוסר שקט שיתפתח בקרב האזרים והכורדים ויקרין גם לריכוזים של שני המיעוטים במדינה, כמו גם מהעליונות הצבאית-טכנולוגית שהפגינה ישראל במלחמה נגד איראן ומכך שתזכה ביתרון על פני הטורקים בתחרות על יצוא ביטחוני".
קטאר, בעלת בריתה של אנקרה, עשויה גם היא להרוויח מסדר חדש באזור. למרות קשריה ההדוקים עם טהרן, חמאס וכל גורם אחר המעורב בטרור באזור, גם הפעם דוחא יוצאת נשכרת מהעימות הנוכחי: היא מוצגת כקורבן (שיגור הטילים האיראני לעבר בסיס אל-עודייד במדינה) ובמקביל, כדרכה, זוכה לשבחים על מעורבותה בתיווך בין ארה"ב לאיראן. "אם המזרח התיכון ינוע לקראת הסדרה חדשה, בעיקר בהקשרי איראן ועזה, קטאר תצטרך להמציא מחדש את הרלוונטיות שלה", מסבירה ד"ר מורן זגה, מומחית למדינות המפרץ. "במזרח תיכון עם פחות מתח וכאוס, דוחא תצטרך להוכיח שאינה חיונית רק כמתווך מול גורמים קיצוניים ובעיתות משבר, אלא יודעת גם לתרום ליציבות ולשיתוף הפעולה האזורי".
עם סיום הלחימה נגד איראן חוזר המיקוד לעזה. במסגרת זאת גוברת עשייתו של בשארה בחבח, איש העסקים והאקדמיה האמריקאי המקורב לטראמפ, שמנהל את הדיאלוג עם הנהגת חמאס. "אנחנו עומדים אינשאללה להגיע להסכם בקרוב", אמר השבוע, ייתכן שתוך הפגנת אופטימיות יתר או בניסיון להפעיל לחץ על הצדדים. "נוכחות של משלחת ישראלית בקהיר חשובה משום שאי-אפשר לנהל הכל דרך טלפונים. נתניהו נמצא במצב הפוליטי הטוב ביותר מבחינתו ויכול לקחת סיכונים, גם אם הדבר מכעיס את סמוטריץ' ובן גביר. עד כה הגענו להסכמות בין שני הצדדים על 85 אחוז מהנושאים. חמאס רוצה לסיים את המלחמה, כך גם האמריקאים, וזה צריך להיות גם האינטרס של נתניהו. ניתן לכונן ועדה מנהלת מקומית בתמיכת מצרים וקטאר, ללא נוכחות חמאס". לדבריו, "פתרון בעזה הוא המפתח לזכיית טראמפ בפרס נובל לשלום".
בשלב זה קשה לקבוע אם מלחמת 12 הימים היא אקורד סיום או שמא עוד שיא במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר, מהדרמטיות בתולדות ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל. "אפקט הפרפר" הוא המאפיין המרכזי של 630 הימים האחרונים: מתקפת הפתע שיזם סינוואר הובילה לשרשרת תגובות שאיש לא יכול היה לצפות, לרבות מערכה בלבנון שבה ספג חיזבאללה מהלומה מוחצת, קריסת שלטון אסד וכמובן – עימת חסר תקדים בעוצמתו בין ישראל לאיראן.
רעידת האדמה האזורית תחייב את ישראל גם לעדכון מעמיק של תפיסת הביטחון שלה. קונספציית 7 באוקטובר התבססה על רעיונות שקרסו, כמו ההכלה והשלום הכלכלי, ובמידה רבה גם תפיסת המב"ם (המערכה שבין המלחמות), שישראל האמינה כי היא גורעת מיכולות האויב "עד המערכה הגדולה". את אלה יהיה צורך להחליף בנכונות לגדיעה אקטיבית מתמדת של איומים פוטנציאליים (כפי שנעשה היטב בלבנון ובסוריה בחצי השנה האחרונה), ונכונות לקדם מערכות גדולות במטרה למגר איומים, בפרט ברצועת עזה ובאיראן. בשתי הזירות ספג האויב פגיעות קשות, אבל המשימה לא תמה. ברקע ייתכנו הזדמנויות שהיו עד כה בגדר חלום כמו בריתות אזוריות בחסות אמריקאית ושת"פ פומבי, לא רק מאחורי הקלעים, סביב אינטרסים משותפים לישראל ולמדינות ערביות.
כפי שהזהיר השבוע הרמטכ"ל אייל זמיר, צריך להישמר מסממני אופוריה שמקצרת ומעוותת את הזיכרון הקולקטיבי ומדכאת את הדרישה לתחקור מחדל 7 באוקטובר. נידרש לאמץ את הצניעות והזהירות כאבן יסוד בשיח הישראלי, להימנע מפיתוח פנטזיות במקום אסטרטגיה מפוכחת, לשפר את ההבנה שעדיין לקויה לגבי המרחב סביבנו, ובעיקר – להעלות ללא הרף שאלות וסייגים כלפי מקבלי ההחלטות. בלי אלה, זרעי מחדל העבר משתמרים והתפרצותם מחדש היא עניין של זמן.
על כך העיר יואל בן-פורת, מפקד יחידה 848 (שמה הקודם של 8200) במלחמת יום הכיפורים, במה שנראה כאמירה נבואית וטרגית: "אם אינך חוקר, אינך יודע. ואם אינך יודע, אינך יכול להבין מדוע קרה מה שקרה. ואם אינך מבין מה קרה, קשה יותר למנוע שיקרה שוב בעתיד מה שקרה".
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב
