למונית שתיקח אותי לבית הוריי בחיפה אני עולה במכנסיים מטונפים. כשהתחלתי את היום הם עוד היו בהירים, סוג של בז' אלגנטי כזה שרק מגישות של מהדורת חדשות יכולות ללבוש. אבל עכשיו הם מכוסים באבק, וגרוע מזה. מאחור יש כתם כהה ודביק של משהו לא ברור, אולי שאריות של מסטיק. נהג המונית עומד ליד המרצדס שלו וצופה בי מנסה למרק אותו עם האצבעות. "קחי", הוא אומר ונותן לי מגבון לח שהוציא מתא הכפפות שלו. אני מנקה את הכתם עם המגבון, וכמובן שהוא לא עושה כלום, רק הופך את הכתם להרבה יותר לח. אבל זה לא משנה, המחווה האנושית הקטנה שלו כל כך נעימה אחרי הנסיעה הזוועתית שהייתה לי ברכבת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
האווירה נעימה גם כשאנחנו נוסעים בדרך פרויד ושומעים את המוזיקה הקלאסית שלו. אבל אז אני מעיזה לפתוח את הפה שלי ולומר "אני לא מאמינה ששרת התחבורה נוסעת לשבועיים לארצות-הברית באמצע כזה כאוס תחבורתי". הוא לא עונה, רק שולח בי מבט כחול וכועס מאוד דרך המראה הקדמית. בעיניים שלו אני יכולה לראות בדיוק מה הוא חושב עליי - "הנה עוד נוסעת קפלניסטית שרק מחפשת מה רע ודפוק במדינה כדי להפיל את ביבי". "מירי רגב לא אשמה בכלום", הוא אומר עכשיו בקול מתריס, "היא אחלה של שרת תחבורה. מצידי שתיסע לחו"ל גם 20 פעם בחודש, תלמד שיטות חדשות בעולם, תפגוש בכירים". פתאום אני נהיית עייפה. אין לי כוח להסביר לו כמה לא פוליטית הייתה האמירה שלי. שלא ניסיתי להפיל ממשלת ימין מכהנת. כל מה שרציתי היה לאוורר קצת את הכעס שלי מנסיעת האימים שהייתה לי הבוקר מתל-אביב לחיפה.
הכל התחיל במשבר הרכבות שבעקבותיו סגרו את התחנה שקרובה לבית שלי, תחנת השלום. הייתי חייבת להגיע לחיפה ב-11:00 כדי ללוות את אבא שלי לרופא, ולכן הייתי צריכה ללכת ברגל שני קילומטרים לתחנת סבידור. לאחרונה אני הולכת כל יום לפחות חמישה קילומטרים וחצי במקום לקחת ציפרלקס. "אז הנה, את מרוויחה שני קילומטר הליכה כבר בשמונה בבוקר", חשבתי בעודי צועדת, "שזה אומר שכשתחזרי מהביקור אצל אבא ואמא, לא תצטרכי לצאת לצעדת הערב המייגעת כמו תמיד". תמיד מאוד קשה לי לצאת להליכה בימים שבהם אני חוזרת מההורים שלי. כשאני שם, אני כאילו לא שמה לב למצב ההולך ומידרדר של אמא שלי. אני מבשלת להם מרק עגבניות, צוחקת עם אבא שלי שנשאר חד ומלא חיים בגיל 92. רק בדרך חזרה הביתה, ברכבת, אני פתאום שמה לב כמה שאני עצובה. אני נזכרת איך כשהסתכלתי היום לאמא שלי בעיניים שוב לא זיהיתי את אמא שלי, רק איזו ילדה מפוחדת שכל הזמן חוששת שיבואו ויגנבו ממנה כלי כסף, ילדה שלפעמים מתרככת כשאני מלטפת לה את השיער.
הבעיה הייתה שבעודי צועדת בתוך מרחץ טורקי של בוקר אוגוסט לתחנת סבידור, לא היה לי אפילו מושג אם תחכה לי שם רכבת. בערב הקודם ניסיתי לברר את זה בכל דרך. בהתחלה נכנסתי לאפליקציית הרכבת, שם הפנו אותי לאתר. באתר קיבלה את פניי הודעה שנשמעה כמו חידה בפסיכומטרי: "אם הקו שיוצא מלוד לכיוון צפון מבוטל אבל ניתן להחלפה בתחנת נתניה, מה הסיכוי שלך לתפוס רכבת לחיפה מתחנת סבידור שסגורה לכיוון דרום-מזרח?" "לא מבינה את זה", אמרתי לרן, "לרכבת יש תקציב לא רע, אי-אפשר לבנות אפליקציה שתתפקד בעיתות משבר?"
אחרי שגם קו החירום של הרכבת לא טרח לענות לי, עברתי הלאה. ה-ChatGPT טען בתוקף שאין כרגע שום רכבות בשום תחנה בתל-אביב. בטוויטר נטו להסכים שאין, עד שמישהו עלה לדיון וטען בתוקף שאשתו לקחה היום רכבת לחיפה מסבידור. וככה ישבתי באמצע שלולית של מסרים סותרים ופשוט לא הצלחתי להחליט איך אני צריכה להתנהל למחרת. "ערב אחד המשברים הכי גדולים בתולדות הרכבת", אמרתי לרן, "ואין גורם אחד במשרד התחבורה שעולה לשידור ומסביר בצורה מסודרת וארוכה מה כן עובד, מה לא, מאיפה לקחת רכבת ארורה לנתב"ג, או ירושלים או חיפה". זה נראה לי כל כך לא סביר, שעד עכשיו אני חושבת שמשרד התחבורה עשה מסיבת עיתונאים כזאת ואני פשוט פיספסתי אותה. "לא פיספסת", אומר רן, "זה פשוט שהשרה לא השתגעה לעלות ולעשות מסיבת עיתונאים על משהו רע ומחדלי שקרה במשמרת שלה. זה סתם למשוך לעצמה תשומת לב שלילית, ציפית למשהו אחר במדינה שבה המנהיגים עדיין מתווכחים מי אחראי ל-7 באוקטובר, היועמ"שית או הטייסים?" וכן, אני יודעת איך זה נשמע, שני שמאלנים שרק מחפשים לשנוא את ביבי ומירי רגב. אבל האמת היא שלא, שנינו אנשים מתונים מאוד מבחינה פוליטית.
גם אם אתה מרכזניק משמים כמוני, אי-אפשר שלא לראות את העובדה הבאה: אין יותר לקיחת אחריות במדינה שלנו, אף אחד לא מוכן יותר להיות הפראייר שיודה קבל עם ומצלמות שהוא אשם. ומילא אם זו הייתה רק העובדה ששרת התחבורה מיהרה להעלים את עצמה מהכתם הזה של תקלת הרכבת, היא גם החליטה לא לקטוע את נסיעתה בת השבועיים והיקרה-רצח לארצות-הברית. וזה כבר הטריף אותי, כי אני רק כתבת פשוטה, ובכל זאת במהלך שנותיי בעיתון ביטלתי לפחות שתי חופשות מתוכננות כי היו צריכים אותי בעבודה, וגם יצא לי לשבת ולכתוב במשך יומיים בחופשה שכל כך חיכיתי לה ביוון במקום לצאת לים, הכל כי הגשתי טקסט לא טוב וצריך לקחת על זה אחריות. והאמת? אני לא חושבת שיש הרבה בעלי מקצוע בישראל שלא היו מבטלים טיסה אם היה פורץ להם משבר משוגע בעבודה, ולו רק בשביל מראית עין. לא נעים לנסוע לפריז או לבודפשט, אפילו אם זו נסיעת עבודה, ולשבת באיזה קפה מוזהב מתחילת המאה על שטרודל כשכל האנשים במשרד שלך תקועים בארץ מול לקוחות שעוד שנייה שולפים סכין מרוב עצבים.
כשהגעתי לסבידור, ירדתי במדרגות הנעות לכיוון הרציף, ושם, מלמעלה, ראיתי את הנוף הזוועתי הבא: על הרציף התגודדו המוני בני אדם, חיילים, עובדי משרד, אמהות שיוצאות לטייל עם שלושה ילדים קטנים בחופש הגדול. הם היו כל כך דחוקים שלא הצליחו לזוז לשום מקום, פשוט עמדו על הרציף והרימו את המבט האומלל שלהם למעלה כאילו שהם ראשי בקר בתוך משאית. זה לא היה רק עצוב, זה היה גם מפחיד, כי בכל פעם שהגיעה רכבת התחילה תנועה של נוסעים שרצו לעלות עליה מתוך הנחיל הלא-זז, ואנשים שהמשיכו לעמוד נמחצו בתוכו כמו באיזה פסטיבל ערד תחבורתי.
ואז זה קרה. חיילת עם קיטבג ענק שניסתה לעלות לרכבת חלפה על פניו של איש מבוגר שעמד מאוד קרוב למסילת הפסים. ראיתי את הכל בהילוך איטי, איך התיק פגע בו, איך הוא איבד את שיווי משקלו ומעד, איך עמד ליפול לתוך המסילה. "לאאאא", צרחתי בתוך הראש שלי. למזלו של האיש, עמד לידו חייל צעיר וחסון והוא זה שתפס את היד שלו ויישר אותו בחזרה לרציף. מודה ומתוודה, כששמעתי על הכאוס התחבורתי שעומד להיות השבוע, גם אני חשבתי שזו סתם היסטריה. אז ייקח לי שעתיים במקום שעה להגיע לתחנה שלי בחיפה, אז אנשים יצטופפו קצת באוטובוסים, מה קרה? תקלות ברכבות קורות בכל מדינה מתוקנת, וכשרכבת פוגעת בקווי החשמל אין מה לעשות וצריכים לתקן. אבל כשראיתי את העיניים של האיש המבוגר הזה בשנייה שבה הוא כמעט נפל, ראיתי בהם אימה טהורה, ואז הבנתי. כאוס תחבורתי זו לא סתם כותרת גדולה ונבזית של התקשורת שמחפשת צהוב. זה מה שקורה כשהרציף כל כך עמוס באנשים, שכל תנועה הכי קטנה שלך יכולה לגרום לך להימחץ או ליפול לפסים.
כשהגיעה הרכבת שלי כבר לא היו לי אשליות שיהיה לי מקום. אז התיישבתי על המדרגות בדרך לקרון. וזה עוד היה המקום הטוב, כל מי שלא הספיק למצוא מקום על המדרגות או על הרצפה ליד הדלת נשאר עומד ממש כמו באוטובוס כפרי במקסיקו, שזה אגב עוד אחד מ-13 היעדים המתקדמים שרגב ביקרה בהם כדי ללמוד מהם השנה. הרכבת הייתה מלאה לא רק באנשים, אלא גם בקיטבגים, תיקי נסיעות, ובעיקר החפץ הכל כך אהוב על כבוד הנוסעת המתמידה מירי רגב - מזוודות. כן, הקרונות החדשים שהוזמנו אולי מצוחצחים יותר מהקודמים, אבל איש לא טרח לשאול אם יש בהם מקום למטען. בקווים שמגיעים משדה התעופה זה מאוד בולט, אין אדם אחד שמצליח לדחוף את המזוודה הענקית שלו במקום הייעודי האומלל, מתחת למושב.
ככה בדיוק קיבלתי את הכתמים על המכנסיים. בישיבה על המדרגות. וזה היה המצב שבו נפלטתי שוב אל הרציף בתחנת חוף הכרמל, מסריחה מזיעה אחרי הליכה לתחנה היחידה שנותרה פתוחה בתל-אביב, מכוסה מאחור בג'יפה של רצפה ומדרגות שספק אם נוקו לאחרונה. למה זה צריך להיות ככה? למה זה תקין שאזרחית תקום בבוקר, תתקלח, תתאפר, תתלבש יפה במכנסי בז' מחויטים, ובמחי נסיעה אחת ברכבת בין טריליארד אנשים ומטענים תאבד כל שמץ של כבוד ותיראה כמו פליטה בארצה שלה?
"אחלה רגב ואחלה משרד", אומר הנהג עכשיו, "יש לי חברים במשרד התחבורה, תאמיני לי, אנשים מעולים שעובדים קשה". האמת שאני מוכנה להאמין לזה שיש אנשים מעולים במשרד, אלף פעם ראיתי איך כותרת בתקשורת נשמעת מזעזעת, ואז אתה מכיר את האנשים שכאילו אחראים למחדל ומבין שהם הכי מקצוענים. מה שקשה לי לקבל זה את מה שהוא אומר עכשיו. "מצב התחבורה בארץ מצוין", הוא טוען, "גם בלוס-אנג'לס ובברצלונה יש פקקים. ותראי איזה הישגים - סללו כבישים, מנסים לגמור את הרכבת הקלה. שמעת שמתכננים גם קו מהיר בין אילת למרכז?"
היו זמנים שגם אני, ממש כמוהו, האמנתי שיש לנו תחבורה ציבורית מצוינת. אני נוסעת בתחב"צ כל חיי הבוגרים, כיאה לאישה שמעולם לא טרחה להוציא רישיון נהיגה. בשלוש השנים האחרונות אני כבר ממש משתמשת כבדה של רכבות ואוטובוסים. זה קרה לי אחרי שעשיתי שורה של החלטות כלכליות אומללות וכמעט פשטתי רגל. ניצלתי רק בזכות אורי אחי, הוא לקח על עצמו לנהל אותי כלכלית ובמסגרת זו גם הודיע לי חד וחלק, או שאני מוחקת את האפליקציה זוללת הכספים של גט טקסי, או שהוא לא ממשיך איתי.
בהתחלה כמובן שהתקוממתי. לנסיעה באוטובוסים יצא שם רע. היום אני מתביישת על ההתנשאות הזו שלי, על הדרך שבה לא הבנתי שלנסוע בתחבורה ציבורית זה החופש המוחלט. את עולה על האוטובוס או על הרכבת, מבלה שם זמן בלי להיות דרוכה או עצבנית, ואז יורדת בקלילות של פרפר עם תיק צד וממשיכה ישר לפגישת בית הקפה שלך. בלי לחפש חניה.
אבל התגלית הכי גדולה מבחינתי הייתה להבין שהתחבורה הציבורית סבבה לגמרי. לא הפסקתי להגיד לאנשים שאני לא מבינה מה כולם רוצים, האוטובוסים מגיעים יחסית בזמן, הרכבות הצבריות הן לא פחות מפלא, מגיעות במרווחים של חצי שעה, ריקות מחוץ לשעות העומס, עם כיסאות מפנקים. "אמריקה", כמו שאבא שלי היה אומר פעם, כשהיינו ילדים. אני אפילו לא יודעת מתי הייתה השנה שבה הכל התחיל להתקלקל, ולכן איאלץ לאכזב את הנהג שבטח חושב "ברור שבתקופה של מרב מיכאלי". כל מה שאני יודעת זה שבמחי רגע אחד התחב"צ הפסיקה להיות גאווה ישראלית גדולה בעיניי, ונסיעה בה הפכה להיות אקט מזוכיסטי ומשפיל.
קבלו סצנה יומיומית מהחיים שלי שאולי תמחיש איך הושחתה והתקלקלה התחב"צ שלנו. 11:00 בבוקר ביום מהביל, השמש בחוץ כל כך חזקה שהיא מכה על הפדחת שלי כאילו היא מערכת תופים. בגלל תכנון נוראי, הספסל בתחנת האוטובוס לוהט ברמה של כמעט כווייה. מישהו תיכנן אותו ככה שיהיה עשוי ממתכת ולא מעץ, ולכן כשהשמש חודרת לתחנה - ותסמכו עליי, היא תמיד חודרת - היא מלבנת את המתכת הזו וגורמת לספסל להיות נעים בערך כמו מחבת פסים של סטייקים.
האמת היא שיש פינה אחת של צל בתחנה. היא בספסל הרחוב שמאחוריי, מתחת לעץ דולב בודד. הייתי מתה לשבת שם ולחכות לקו 56, אבל לא, אין לי ברירה אלא להישאר פה בתחנה, להיטגן לי תחת קרני השמש שכמובן פורצות בפיזוזי שמחה כמו רקדנית של אתי פולישוק בטקס יום העצמאות, זה שמירי רגב מתכננת אותו דווקא מדהים. הסיבה שאני לא יכולה לשבת בצל? אם אני רק אעז לזוז מפה, אין מצב שהנהג יעצור לי ברגע שיעבור. ככה זה נהיה לאחרונה. את חייבת לשבת פיזית בתוך התחנה ולנופף בהיסטריה כשאת רואה את הקו מרחוק, כדי שהנהג לא יוכל להתעלם ממך. ואני לא היחידה, הבנות של רן לא מפסיקות להתלונן שבגלל נהג שהחליט לא לעצור בתחנה הן שוב איחרו לשיעור חשוב באוניברסיטה או פיספסו את האוטובוס האחרון לערבה. והכי שובר לי את הלב לראות את בני גיל הזהב שמחכים איתי לאוטובוס. אלף פעם ראיתי קשישה יושבת ומעלה דמעות אחרי שהאוטובוס דפק לה ויברח.
אין לי ברירה אלא להישאר פה בתחנה, להיטגן לי תחת קרני השמש שכמובן פורצות בפיזוזי שמחה כמו רקדנית של אתי פולישוק בטקס יום העצמאות, זה שמירי רגב דווקא מתכננת מדהים
נבחרי ציבור, אולי תגידו לי אתם, למה אישה שהעבירה פה את כל מלחמות ישראל צריכה לבכות ככה? תעלו כבר על תחב"צ ואל תרדו ממנו חודש. שום מכונית שרד ושום נהג עד שלא תבלו חודש בתחנות הטיגון שלנו מול אוטובוסים שמאחרים או מתעלמים. ובאותה הזדמנות גם תעלו לרכבת, תגלו מה קורה בקו ירושלים-תל-אביב, איך אי-אפשר להכניס נוצה ברכבות לנהריה ולכרמיאל בימים מסוימים, ואז תרדו, כדי לגלות שהאוטובוס שאמור לקחת אתכם מהתחנה למרכז העיר מתוכנן ככה שהוא חולף על פני כל השכונות הלא-נכונות ולוקח 50 דקות כדי להגיע ליעד.
ואני מבינה, לנהגי אוטובוס היום יש תנאי העסקה ממש מעליבים, זה לא כמו פעם כשנהג אגד היה מקצוע סופר-יוקרתי. אבל זה עדיין לא מסביר לי למה הם מתנהגים כמו דוש שדופק לך גוסטינג בכל פעם שהם חולפים בתחנה, ובעיקר מה פשר ההנאה שלהם מלנהוג בצורה כה אלימה. לפני כמה שנים אמא של רן אפילו נאלצה לעבור ניתוח איום בגב. נהג האוטובוס שלה בלם בכזו חדות שהוא הקפיץ את האוטובוס לגבהים של טרמפולינה, וככה אישה גאה ויפה בת 70 פלוס נפלה במעבר והשתטחה מול עשרות אנשים. מצטערת, אבל את הברזלים בגב שלה אני זוקפת לרעתו של כל מי שלא מעביר מבחני נהיגה קשוחים, כל מי ששוכר בן אדם בלי לבדוק אם הוא כשיר לשרת אנשים.
נבחרי ציבור, אולי תעלו כבר על תחב"צ? שום מכונית שרד ושום נהג עד שלא תבלו חודש בהמתנה לאוטובוסים שמאחרים או מתעלמים. ובאותה הזדמנות גם תעלו לרכבת, תגלו מה קורה בקו ירושלים-תל–אביב, איך אי–אפשר להכניס נוצה ברכבות לנהריה ולכרמיאל
את כל זה אני לא מספרת לנהג שלי, שמשוכנע שמצב התחבורה גלידה. אני גם לא מספרת לו על זה שאין מספיק נת"צים, או על המחירים שעלו בצורה מטורפת מאז שרגב איתנו, 45 אחוזי התייקרות בתעריפים, אלא אם כן אתם חרדים ואז 96 אחוז מכם זכאים להנחה. הרי ממילא לא יהיה לו אכפת. איך הוא אמר לי בעצמו? "שרגב תיסע מצידי אפילו 20 פעמים בחודש". אז אני אשתוק ואחכה עד שאזרחים כמוני יבינו שכל עוד אנחנו רבים ככה בינינו על מנהיג כזה או אחר, אף פעם לא נתאגד ביחד כדי לקבל תחבורה ציבורית כמו שצריך.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.08.25
