זה היה אמור להיות ערב רומנטי. במקום זה הוא הפך לערב שבו הוא איבד אותה. "אתה בטוח שהיא עומדת להיפרד ממך בקרוב?" אני שואלת אותו. "די בטוח", ד' אומר, "הכל נהיה מבאס ומקרטע כזה בינינו, היא כותבת לי ‘בוקר טוב’ מדי פעם אבל לא שולחת לי שיר או מוסיפה משהו חמוד, רואים שהיא רק מתחזקת את הקשר בכוח עד שתעשה לי את השיחה". "אוי", אני אומרת לו כי אני יודעת בול למה הוא התכוון. אין שלב עצוב כמו השלב הזה בסוף הקשר, כשאתם עדיין ממשיכים להעמיד פנים שהכל כרגיל אבל השיחות שלכם נשמעות כל כך זרות וחלולות, בלי שמץ של אמת או אינטימיות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
ועכשיו הוא מספר לי על הערב ההוא. "זה היה יום שישי. בדיוק יצאתי מהמקלחת וחשבתי מה אלבש הערב", הוא אומר, "כל כך התרגשתי, הנה אני עומד לקחת את בת הזוג שלי כדי לחגוג חצי שנה יחד. ואני זוכר שחשבתי כמה זה מפתיע, מי היה מאמין שתהיה לי בת זוג בכלל, אז מישהי שתצליח להחזיק איתי שישה חודשים?" כדי לשמח אותה הוא קנה לה עגילים עם אבן ירוקה אצל המעצבת האהובה עליה והזמין להם מקום בסושייה הכי טובה בתל-אביב. "זה לקח לי שבוע להצליח להזמין שם", הוא אומר, "תגידי, כולם יודעים שכל המסעדות בתל-אביב מפוצצות עכשיו עד אפס מקום? זה פשוט היה ממש מוזר לי, כשאתה בעזה נראה לך שהכל מסביב זה מלחמה והרס, ואז אני חוזר לתל-אביב ומגלה שסושייה שאי-אפשר לצאת ממנה בלי חשבון של אלף שקל מפוצצת ברמה כזו שאני צריך להיכנס לרשימת המתנה כדי להשיג מקום".
"מצטערת", אני אומרת, מתביישת לספר לו שרק לפני שבועיים גם אני הלכתי לסושייה בערב יום שישי. אמנם בחרתי בסושייה פחות וואו, אני כבר מזמן לא יוצאת למסעדות יקרות מרוב שזה מגעיל אותי לגהור על מאקי עם שבבי כמהין כשאנשים אחרים לא מסוגלים לקחת יותר מביס מפרוסת לחם מרוב שהם מתגעגעים לילדים שלהם שמתו. אני כל הזמן מרגישה אשמה ויודעת שאני בת-מזל, הילדה שלי לא לוחמת אלא תומכת לחימה, אין לי ילד או בעל שנמצאים שם כרגע כמו שיש לחברות שלי שלא ישנו לילה אחד רצוף כבר כמעט שנתיים. היחיד שאני מכירה זה ד', שהיה פעם תלמיד כתיבה שלי, תלמיד מאוד אהוב ומוכשר בקורס שהעברתי לפני שלוש שנים. כשהוא סימס לי "הלוואי שתכתבי משהו על כמה זה קשה עכשיו להיות רווק שהוא גם במקרה חייל קרבי", ישר ביקשתי שניפגש. שם גיליתי שהתלמיד שלי הפך לגיבור, סמ"פ ביחידה מובחרת.
"שטויות", הוא אומר עכשיו, "למי זה יעזור אם תפסיקו לשתות קפה קר או ללכת למסעדות?" הוא אומר שבגלל זה גם הוא כל כך התעקש לארגן לחברה החדשה שלו את הערב הזה. בשביל קצת נורמליות, קצת לצחוק ולראות אותה יושבת מולו זוהרת כולה בשמלה הצהובה שהוא אוהב. "ואז הגיעה השיחה", הוא אומר, "ממש לפני המסעדה, באזור שש בערב, אחת הקצינות שלנו התקשרה אליי, אמרה שיש אירוע שאי-אפשר לפרט וחייבים אותי בחזרה, עכשיו. ישר אמרתי לה לא, שאני בדרך לאסוף את חברה שלי וכבר יש לי שולחן במסעדה, ואפילו לא הרגשתי אשם. מאז 7 באוקטובר אני במילואים מקיר לקיר, לדעתי עשיתי כבר 230 ימים, מגיע לי להישאר סופ"ש אחד עם החברה שלי. ואני זוכר כמה כעסתי כשהקצינה התעקשה איתי, היא אמרה שהיא לא יכולה להסביר למה, אבל שהיא מתחננת שאני אבוא".
בסוף קרה מה שתמיד קורה אצל בני הדור המופלא הזה, החובה וחוש האחריות שלו ניצחו והוא עלה על טרמפ כדי לחזור לעזה. בדרך הספיק להתקשר לחברה שלו כדי לספר לה שהכל מבוטל. "היא אמרה שהיא הכי מבינה", הוא אמר, "ואני זוכר שחשבתי שזו אישה להתחתן איתה". רק כשהגיע בחזרה לגדוד הוא גילה שהמ"פ שלו לא שם. קרה אירוע מחריד שאסור לי לתאר פה, ועכשיו הוא שוכב בבית חולים, בלי שתי הרגליים שלו ועם יד מרוסקת שאולי יצליחו להציל ואולי לא. וחוץ מהמ"פ עוד שמונה חברים שלו לא היו שם, כי גם הם נפצעו, חלקם בינוני ואחרים קשה. "ועכשיו אני אמור לנהל את הכל", הוא אומר, "להשתלט על הבלגן בלי לחשוב על המפקד התותח שלי שאני כל כך אוהב, על החברים שלי. וכמובן שכל הימים האלו לא היה לי זמן לדבר איתה, להסביר לה שוב כמו שצריך".
אחרי שבוע בערך, כשהוא חזר לעיר, הוא רץ להיפגש איתה. "אני זוכר שהיא פתחה את הדלת", הוא אומר, "השיער שלה היה רטוב כי היא בדיוק הייתה אחרי מקלחת, והיה לה ריח טוב כזה של בושם או שמפו. ואני נשבע לך, עמדו לי דמעות בעיניים כשהרחתי את הבושם שלה". "ואיך היה הדייט?" אני שואלת, "כאילו טוב", הוא אומר, "אבל לא באמת. על פני השטח היא הביעה אמפתיה לחיילים שלי שנפצעו, אבל יכולתי לראות שהערב הזה שבו השארתי אותה מחכה לי לבושה ומאופרת עם המון ציפיות לגלות מה ההפתעה שאירגנתי לה? הוא לא יצא לה מהראש. לכמה שעות היא כאילו שכחה מזה, אבל פתאום היא שוב אמרה משהו כמו 'ובכל זאת, ביום שישי כשהסכמת לחזור באותה השנייה לא ידעת שזה מה שקרה. בטח חזרת כי לא היה לך נעים לאכזב את החברים שלך מהצבא'".
הוא אומר שהוא מבין למה זה עיצבן אותה, נכון שזה יפה שללוחמים שלנו כל כך אכפת שהם תופרים 250 ימי מילואים רק כדי להגן בגופם האחד על השני. אבל יש גם בנות זוג וחברות, וגם עליהן צריך לחשוב כשאתה משחק אותה אבו-עלי וחוזר לעזה באמצע דייט. "ניסיתי להסביר לה שמה שגרם לי לחזור באותה השנייה", הוא אומר, "זה משהו ששמעתי בקול של הקצינה. משהו בדרך שבה היא שתקה כשצעקתי עליה 'אין מצב שאני חוזר עכשיו, תני לי לדבר עם המ"פ שלי' והיא אמרה 'הוא לא זמין כרגע'". הוא מספר שהחברה שלו הקשיבה ואז אמרה משהו כמו "אז הייתה לך תחושה שמשהו לא בסדר, אבל זו הייתה רק תחושה בשלב הזה, באותה מידה זה היה יכול להיות סתם, והיית מבריז לי בשביל תרגיל".
אני אומרת לו שהוא לא לבד, כבר יצא לי לשמוע מסביב לא מעט סיפורים על כמה זה קשה להיות רווק בשנות המלחמה הקשות שעוברות עלינו. למשל בן של חברה שלי, לוחם צעיר באגוז. הוא מת להתאהב, ספציפית עכשיו כשהוא כל כך בודד ומפחד, ובכל פעם נופל מחדש. "אני יושב בדייט במסעדה מול בחורה שפגשתי באפליקציה", הוא אמר, "היא שומעת שאני חייל קרבי, ובכל זאת, היא לא שואלת אותי שאלה אחת על מה שעובר עליי. לא מה שלומי, לא אם ראיתי שם גופות, או אם יש שם באמת ילדים רעבים, לא אם יצא לי לאבד חבר. ואני מבין, אנחנו יושבים בבר-מסעדה אוף כיכר רבין ביום שישי, לא בא לה לדבר על דברים נוראיים, היא רוצה להקליל, לספר לי על הטיול שהיא מתכננת לווייטנאם בסתיו או על הסדרה החדשה של לינה דנהאם. אבל היא לא מבינה איזו חומה זה יוצר אצלי. אני מרגיש כזו זרות שאני מסתכל עליה, מתלבטת אם ללכת על בקבוק שבלי או על קוקטייל. אני רק לפני שבוע הייתי צריך להחליט אם להכניס את החיילים שלי למבנה שהרגשתי באינטואיציה שהוא ממולכד".
על פניו כולן רוצות את עידן עמדי החתיך והאמיץ והעשוי ללא חת, בפועל אם את בשלבי התחלת הקשר ונופל עלייך עידן עמדי כזה, קיים סיכוי מאוד גדול שאת תאבדי אליו סבלנות בפעם החמישית שהוא יחזור לרצועה
זה מכעיס כל כך, המסר שבחורות ישראליות מסוימות לא מתביישות להעביר. שעדיף להן הייטקיסט מפונפן שלא הולך למילואים ויש לו זמן לפנק אותן בארוחה אצל יוסי שטרית. כן, זה נורא קל להגיד שהלוחמים שלנו אריות והלוחמות שלנו לביאות ולהעלות כל הזמן פוסטים גנריים על כמה שאת הרוסה על חיילי צה"ל, אבל הרבה יותר קשה לשבת מול אריה אמיתי כזה עם אבק על הנשמה ועיניים שעדיין מלאות בכל מיני מחזות. זה מטריף אותי, לשמוע עוד ועוד סיפורים על לוחמים וחיילים שיוצאים לדייט ולא מקבלים שם טיפה אחת של רוך, טיפה אחת של הבנה שהם לא הגיעו לפה מאימון משקולות בהולמס פלייס אלא מטנק מטונף בפאתי חאן-יונס.
על פניו כולן רוצות את עידן עמדי החתיך והאמיץ והעשוי ללא חת. בפועל? אם את בשלבי התחלת הקשר ונופל עלייך עידן עמדי כזה, קיים סיכוי מאוד גדול שאת תאבדי אליו סבלנות בפעם החמישית שהוא יחזור לרצועה בלי שטרח להוציא אותך אפילו לקפה ורק רצה להתעפץ בבית. לא משנה כמה הזיפים שלו נראים כמו מלאכת מחשבת של גבריות. וזה נכון במיוחד להתחלת הקשר, כי בשלבי החיזור הראשונים יש המון תשומי שצריך לתת לבחורה שאתה רוצה לכבוש. המון פרטים, כמו לזכור לסמס בוקר טוב ולהציע להוריד את הכלבה שלה כשהיא חולה. ואת כל התשומי הזה חייל בעזה פשוט לא מסוגל לתת לך. הוא אפילו לא יכול לסמס לך שהוא חושב עלייך המון כשהטלפון שלו סגור במשך ימים. "שזה מה שנראה לי שקרה לך", אני אומרת לו עכשיו, "עם 200 ומשהו ימי מילואים, אתה בקושי ראית אותה במהלך החצי השנה שלכם ביחד ולא הצלחת למלא לה מכסה כזו של מחוות וימים יפים ביחד כדי שזה יחזיק. אולי בגלל זה היא עושה קולות של פרידה, לא כי היא לא מבינה, כי נמאס לה לתחזק זוגיות חד-צדדית".
אבל אם את איתו כבר חצי שנה, סימן שכן ראית בו משהו טוב. משהו מבטיח. זה הזמן שלך לנהל לבד קצת את הקשר, לקחת על עצמך להמציא כל מיני מחוות שתעשי בשבילו שהוא חוזר. נכון שזה קשה, אבל כמה זה יפה לראות זוגות נשואים שבהם הגבר מילואימניק והאישה אחראית על הבית והילדים וממשיכה לעבוד בג'וב התובעני שלה במקביל. ההקרבה הזו שהאישה עושה בשביל הלוחם שלה בלי להתלונן היא לא שוביניסטית ולא הליכה לאחור, היא אהבה טהורה, פשוט אהבה שהתאימה את עצמה לצורך התקופה המוזרה הזו. "ואולי אם הייתה שוכחת מהאגו הפגוע שלה עכשיו", אני אומרת, "היא הייתה מרוויחה גבר שמוכן לתת כל מה שיש לו, גם בשביל המדינה שלו וגם בשביל האישה שהייתה שם כשהוא היה הכי צריך".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.08.25
