באוגוסט 2005 הייתי אישה צעירה בשנות ה-30 שלה, נשואה טרייה. כמה חודשים אחרי ההתנתקות איכנס להיריון עם ילדתנו היחידה, ומשם תתחיל סחרחורת משוגעת של רגשות, תובנות ואכזבות שאני לא אדע באמת איך לנהל אותם. יהיו שם הפליאה וההתפעמות של הלידה, ואז נגלה שהתינוקת חולה ויגיעו הפחד הכי גדול שהרגשתי בחיי ושבוע וחצי בטיפול נמרץ. אחרי זה נחזור הביתה ואני אגלה שעם כל הכבוד לפמיניזם שלי, הכל עומד להשתנות לי. אישאר בבית לטפל בתינוקת והוא יחזור לעבודה שלו אחרי שבוע, ובעיקר אני אגלה שלא משנה כמה מקסים, רגיש ושוויוני הוא נראה לי כשהכרתי אותו והוא הודיע שאין לו בעיה לבשל ולנקות אפילו יותר ממני, בסופו של דבר הוא ייראה מבואס כשיסתכל עליי שמה את החיתול של התינוקת מהצד הלא-נכון, ומשהו בטון שלו ישתנה כשהוא יגיד בעייפות כזאת של גבר שאיכשהו הצליח להתחתן עם אישה מזויפת שהיא חתולה בשק, "אבל איך את לא נהנית להישאר איתה בבית? אמא שלי אמרה שזו הייתה התקופה הכי יפה בכל החיים שלה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אבל בתקופה של ההתנתקות עוד היינו זוג צעיר, שמח ובליין, עוד לא ידעתי שעוד שנייה איקלט ומשם שנינו נתחיל את המרוץ הארוך בדרך להתנתקות האישית שלנו, זו שתפריד בינינו ותגרש אותנו זה מזה. גרנו אז בדירה קטנטנה וישנה בביצרון, היא הייתה בקומה השנייה והמרפסת שלה הייתה בעצם הגג של הבניין, כלומר משטח עם דודי שמש. אני זוכרת שזה מאוד העסיק אותי אז, איך אצליח ליצור מהבטונדה הזו גינה פורחת ורומנטית שנוכל לשבת בה ולשתות יין בערב. ובעוד אני קונה נרות ריחניים ועציצי פטוניה, לא שמתי לב שבמרחק של פחות ממאה קילומטרים ממני יש אנשים שמאבדים את הבית האמיתי שלהם, זה שבו הם גידלו ילדים ושבחצר האחורית שלו, בתוך אדמה שהיא בעצם חול לוהט ותו לא, הם הקימו בעשר אצבעות ועם המון תושייה חלקות חקלאיות של פלפלים ועגבניות שרי.
כן, ההתנתקות לא עניינה אותי כהוא זה באוגוסט 2005. אני יודעת את זה בוודאות, כי כדי להצליח לכתוב את הטור הזה הייתי צריכה לעשות חתיכת חפיר רציני ב-ChatGPT. וככה ראיתי כמה כתבות חדשותיות עתיקות מתקופת ההתנתקות, וגם את הסרט של רינו צרור "תפילת הנערות". ככה צפיתי בחיילים גוררים גברים צועקים ונאבקים על הרצפה ובשוטרות מנסות לחבק אמהות עם עגלה, להוביל אותן כמה שיותר בעדינות לכיוון האוטובוס. ובעודי צופה בכל אלו ידעתי שאני לא מנסה לרענן את הזיכרון שלי, אלא פשוט רואה בפעם הראשונה בהחלט בחיים שלי את מראות ההתנתקות. זה היה מבייש מאוד להבין את זה פתאום. שאחד האירועים הכי גדולים ומשמעותיים בתולדות המדינה עברו עליי בלי שאדע על זה בכלל. עד כדי כך הייתי מנותקת מההתנתקות אז.
"מה, את באמת לא זוכרת כלום?" רן אמר, "אפילו לא את בנות ה-14 המסכנות שהכניסו למאסר של חודש?" את זה דווקא זכרתי, הנה נקודת אור אחת קטנה לטובת האנושיות שלי. זכור לי שישבתי באיזה קפה והזדעזעתי בקול מהעובדה שזרקו לקלבוש תלמידות בית ספר, ואפילו לא נתנו להורים שלהן לבוא לבקר. אבל חוץ מזה באמת שאין לי עוד זיכרון אחד מהתקופה הסוערת הזו. "את סתם קשה עם עצמך", רן אמר, "עברו 20 שנה, בטח שכחת, בטוח שעניין אותך". והאמת? קניתי את ההסבר שלו עד שנכנסתי לארכיון כדי לחפש את כל הטורים שכתבתי אז, באוגוסט 2025.
ואלו הנושאים החשובים שבחרתי להקדיש להם את הפינה שלי בעיתון בתקופת ההתנתקות. הטור הראשון, זה שנכתב בדיוק כשהתחיל הפינוי, עסק בכמה זה קשה להיות אישה שהולכת לקניון. אני לא מגזימה, 1,500 מילה הוקדשו לתלונות על דיילות של סופרפארם שמעליבות לך את העור רק כדי לדחוף לך קרם ממצק. נערות בכו וצרחו והתפללו מגרון חרוך מרוב שיברון בבית הכנסת בנוה דקלים, ומה שהעסיק אותי הייתה התעוקה הבלתי נתפסת שמרגישה בחורה כשזבן משקר לה כדי למכור ואומר לה "חלום שלי לראות את הסטרפלס הלבן הזה עלייך". יכולתי לנחם את עצמי שזו הייתה נפילה זמנית לאסקפיזם ז'ורנליסטי קליל, אבל אז המשכתי לראות מה הטורים הבאים, והנה רשימה שלהם - טור שעסק בשאלה מדוע אני שונאת חתולים; טור שמנתח את השיר Gold Digger, הלהיט החדש של קניה ווסט; וכמובן כתבה שלמה על למה כדאי להכיר גברים בחומוסיות.
הטור שלי שנכתב בדיוק כשהתחילו לפנות את גוש קטיף עסק בכמה זה קשה להיות אישה שהולכת לקניון. נערות בכו וצרחו מגרון חרוך מרוב שיברון, ומה שהעסיק אותי היה התעוקה הבלתי נתפסת שמרגישה בחורה כשזבן משקר לה
"אז בסדר, היית אדישה להתנתקות", אומר לי נ' כשאני מתקשרת אליו השבוע כדי לנסות לדוג ממנו כמה תובנות. "אפשר לחשוב שזה מה שמפריע לנו בציונות הדתית, שאחת, דנה, הייתה אדישה לכאב שלנו בביתה שבתל-אביב". האמת היא שאני טיפה נעלבת כשהוא אומר לי את זה, חשבתי שהוא יעריך את זה שאני מבינה כמה זה לא בסדר שהטראומה אולי הכי גדולה שלו ושל כל מי שהוא מכיר עברה לידי וליד הרבה חילוני שמאל-מרכז מסוגי מעל הראש, כאילו שכל מה שקרה שם קרה לתושבים של ארץ אחרת.
"זה נורא", אני אומרת לו, "הייתי כל כך מנותקת שאני זוכרת שיום אחד ראיתי בכיכר רבין המון בחורות לבושות בכתום וחשבתי בהתחלה שהן מהרא קרישנה". "נכון", הוא אומר, "באמת הרבה ישראלים היו אדישים לגמרי אלינו, אבל בסדר, מותר להם, הם אזרחים בדיוק כמונו. מה שבאמת כאב לנו הייתה הבגידה הגדולה של המדינה, של הממשלה, בג"ץ, צה"ל והמשטרה, הפרקליטות, זה היה אובדן אמון עצום ופוצע מכל המערכות שאמורות לדאוג לנו, וספק אם החלמנו ממנו מאז. ואחרי שהתאכזבנו מהם, היה גם הסיקור הבלתי ייאמן של התקשורת, גם היא תקעה לנו סכין בגב, לעגה לנו ועיוותה אותנו כאילו שאנחנו לא בני אדם אמיתיים".
נ' הוא אחד האנשים המבריקים והשנונים ביותר שיצא לי להכיר. הוא יודע להעלות בשנייה אירועים בתולדות המדינה שאפילו האנשים שהיו מעורבים בהם שכחו מהם. "את יודעת", הוא אומר, "אנשי גוש קטיף הם אנשים מלאי ענווה וצניעות ואהבה למדינה. ודווקא להם, שהם הכי אוהבי אדם, עשו את זה. ומה לא עוללו להם? עזבי את הגירוש עצמו, שהיה טראומטי מאין כמוהו, אבל ברגע שהיה צריך לפנות אותם לבית חדש? שם התחיל הזלזול. היה אז קמפיין ממשלתי שלם, 'יש פתרון לכל מתיישב', וכמובן שהוא היה שקרי. אישה אחת סיפרה לי איך ביום הפינוי, לקחו אותה ואת משפחתה לאוטובוס, הורידו אותם בתחנה המרכזית בבאר-שבע, וזהו, נסעו משם. אחרי זה התחילו להעליל עליהם שלא מוצאים להם בתים כי הם לא 'משתפים פעולה עם מה שמציעים להם'. פשוט האשימו אותם שהם לא אומרים תודה על כל חור שמציעים להם במקום היישובים היפהפיים שהם בנו לבדם.
"אחרי 7 באוקטובר", הוא אומר, "קשה לי שלא לחשוב על האנשים האלו. הניצולים מהעוטף והמפונים מהצפון היו במלונות בשנה הראשונה אחרי הטבח. אבל בהשוואה אליהם, שכל העם התגייס לתת להם בגדים חדשים וצעצועים, כמה אהבה והתגייסות קיבלו מפוני גוש קטיף? פשוט השליכו אותם להסתדר לבד. מהם שמעתי אז מה זה עושה לחיים הזוגיים לשהות בחדר של 20 מטרים כשהילד ישן מטר מההורים. מה זה לקחת נשים שכל הלהט והחיות שלהן היו הבישולים, המטבח, ואז לקחת אותן למקום שבו הן לא תוכלנה להכין אפילו חביתה אחת במשך שנה שלמה".
ועכשיו מול המחשב, אני צופה בעוד ועוד כתבות מצולמות שפורסמו בתקשורת באותה תקופה ולא מאמינה למה שאני רואה שם. מסתבר שזו לא רק אני שפירסמה טקסטים מחפירים בזמן שהאנשים האלו נאבקו בגעגועים לבית מלא האור שהיה להם בנוה דקלים. התקשורת כולה ביצעה בהם חטאים נבזיים שמעולם לא ביקשה עליהם סליחה. במקום לקבל את זה שהם בסבל גדול, הפכו אותם לתוקפנים אלימים שיש לפחד מהם. לאורך כל התקופה, פורסמו ידיעות שבהם צוטט "מקור בכיר" וכמובן מודאג, איך לא, שסיפר שהוא מאמין שבזמן ההתנתקות עצמה אנשי ההתיישבויות יעלו על מדים וייצאו לירות בחיילי צה"ל. כמובן שבסוף האנשים האלו התפנו כמו הילדים הכי טובים שיש, רק שאף אחד לא שיבח אותם שהם בלעו את הכאב, התקשורת התעסקה רק באמירות הלא-מספיק מעודנות שהם אמרו לחיילים ברגע של מצוקה, כשהם נמשכים בזרועותיהם מהרצפה לאוטובוס.
ושם, עם העוול הגדול של התגובות להתנתקות, נוספה וואחד לבנה משמעותית בחומת הניתוק והפילוג בינינו. אני יודעת, נהוג להאשים בזה רק את נתניהו, אבל בא לי שניקח אחריות פעם אחת. יש לא מעט התנהגויות בזויות שלנו שממש התמכרנו אליהן ואנחנו יכולים לתקן. כמו למשל, להאמין שיש רק צד אחד חכם וצודק, והצד השני הוא הזוי ולא מגיעה לו אמפתיה. או להעז לקרוא לציבור הציוני-דתי שנלחם בשוחות ומדמם אבידות "אוכלי מוות". הלוואי שיכולתי להישבע שמה שקרה בהתנתקות לא יחזור על עצמו שוב, אבל הנה, כבר עכשיו אנחנו רואים שיש אנשים שלועגים למשפחות החטופים וטוענים שהאמא הזאת הפכה חולת פרסום, והשנייה תמיד הייתה קפלניסטית. שוב מסתכלים על אנשים שנמצאים בסבל של ממש, ובמקום להגיש כוס מים למי שעולה באש מרוב צער, צוחקים עליו שהוא בוער.
וכן, הייתי מבקשת סליחה מכל המפונים על האדישות שלי אז, אבל את מי אני מעניינת. רק רוצה להגיד שבפעם הבאה שגוררים אתכם בשערות בגלל תוכנית מדינית שדווקא נראית לי סבבה מרחוק או כשאתם מנסים להסביר לי משהו חיוני על האופי של האויב שלי שאולי אני, בשבתי בתל-אביב על דרך השלום, לא מבינה? אני מבטיחה להרים את העינים מהלפטופ, לראות ולכאוב ביחד איתכם.
