"שמעת על זוג הבוגדים שנתפסו על חם בהופעה של קולדפליי?" אני שואלת את רן. "לא", הוא אומר, "לא יצא לי. ספרי לי". בדרך כלל אני אוהבת את טקס האמלו"ק הזוגי הזה שלנו. רוב שעות הבוקר אנחנו עובדים זה לצד זה בתוך הבית שלנו, וכל אחד מאיתנו קבור במסך האישי שלו. אבל פעם בכמה זמן אחד מאיתנו פתאום מרים את הראש וזורק לחלל משהו כמו "ראית את הצילומים האחרונים שנאס"א שיחררו ממאדים? זה מדהים, נראה בול כמו כביש הערבה", או "ראית את הסרטון האחרון של ג'סטין ביבר? מסכן, הוא נראה כמו הומלס".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דנה ספקטור:
אלא שעכשיו אני פתאום מצטערת שהחלטתי לשתף אותו בסרטון המנכ"ל הבוגד, שהפך לוויראלי. "למה היית צריכה להגיד לו", אני חושבת, "לא מספיק שזה העלה בך המון כאב שכבר חשבת שקברת, עכשיו גם הוא צריך לכאוב?" רק שכבר מאוחר מדי לסגת, אז אני משתפת אותו בכל מה שאני יודעת. הופעה של קולדפליי, מצלמת הג'מבוטרון משוטטת בקהל ומחפשת אנשים בולטים להתמקד בהם. היא נעצרת על זוג בני 50 - הוא כסוף שיער וכחול עיניים, עם כריזמה של סלסילת לחם לבן במלון פאר, היא הגרסה שלו באישה - עיניים כחולות, שיער בלונדיני, זרועות שריריות של יוגה. הזוג נראה מאוהב - הוא עומד הכי צמוד שיש מאחוריה, חובק את מותניה. והיא? העיניים שלה נוצצות מרוב אושר, מותכת כל כולה לתוך זרועותיו. ואז הם שמים לב שהמצלמה מצלמת אותם, והכל משתנה בשנייה. על פניו של הגבר עולה הבעה של אימה מוחלטת, האישה ניתקת מהחיבוק, מכסה את פניה ונמלטת מהמקום. "או ששני אלה מנהלים רומן", אומר סולן קולדפליי כריס מרטין למיקרופון, "או שהם ביישנים". מה שקורה מפה והלאה זה טירוף מוחלט. מהר מאוד מתברר שהגבר הוא מנכ"ל חברת ההייטק אסטרונומר, והאישה שהוא מחבק היא לא פחות ממנהלת משאבי האנוש של החברה, שעובדת תחתיו. יש להם גם שמות - אנדי ביירון וכריסטין קבוט, ובני זוג חוקיים שהם נשואים להם כבר שנים, שגם אותם האינטרנט ממהר למצוא.
אנשים שונים שונאים דברים שונים, זה דבר ידוע. אבל יש רק דבר אחד שכל העולם שונא באותה מידה: בוגדים. כן, נואפים ומנהלי רומנים הם היצור הכי שנוא על הפלנטה, ולכן זה לא פלא שבתוך שנייה וחצי, ביירון וקבוט נעשו בובת הוודו הבינלאומית. אין בן אדם אחד מסין ועד קנדה שלא רץ לאינטרנט כדי לכתוב עליהם פוסט זועם או להעלות מם שלועג להם. "ובכל זאת", אומרת לי חברה שלי, "אני לא מבינה למה דווקא זה הפך לוויראלי כל כך, מזמן לא הייתה תופעה כזו שסוחפת את כל העולם בצורה כל כך משוגעת. המון אנשים בוגדים, למה דווקא הם?" "זו פשוט סופה מושלמת", אני אומרת לה, "שמאחדת את כל הדברים שאנשים הכי שונאים בעולם הזה: בוגדים, מיליונרים מתנשאים שחושבים את עצמם, וקולדפליי".
ובאמת, די קשה למצוא זוג אנשים שיותר ראויים לשמחה לאיד מקבוט וביירון. נתחיל בזה שהוא מנכ"ל עשיר, כבר סיבה טובה לדמיין אותו מעביר חופשות באיי הבתולה בבגד ים של גוצ'י שעלה 2,000 דולר וצווח על המלצרית בת האי שהוריה הם דייג וכובסת. שלא לדבר על קבוט. בעברית, "מנהלת משאבי אנוש" זה נשמע חמוד, משהו שעושה בחורה מקסימה בשם חגית שדואגת לארגן ימי כיף בכנרת כשהיא לא במילואים שלה כקצינת לוגיסטיקה, אבל באנגלית? מנהלת HR זה לא פחות מאלוהי המוסר, קצינת הפוליטיקלי קורקט הנשגבת, מישהי שיושבת שם למעלה ומורידה על העובדים שורה של תקנות שאומרות להם איך ראוי להתנהג ומה נוסח המייל הנכון לפנות לעובדת ממין נקבה. במילים אחרות, יצא שדווקא כריסטין, האישה שהפכה לשם נרדף לרומן משרדי בין קולגות, היא זו שאחראית ביום-יום שלה לפטר עובדים שהעזו להחמיא האחד לשני "בצורה פוגענית" על הבגדים.
עכשיו קחו את שני העשירים האמריקאים האלו, ששייכים גם ככה לדור הנודניק וחסר ההומור שמטיף לכולם איך נאות להתנהג, ותשימו אותם בהופעה חיה של קולדפליי, אולי הלהקה הכי סחית, קרה ולבנה בעולם. שירי האהבה שלה כל כך זקנים, שבכל פעם שאתם רואים מיליארדר בן 60 נעצר ברמזור עם הפורשה הפתוחה שלו, רוב הסיכויים שהמערכת שלו מנגנת את "פיקס יו" בעודו עושה סקסטינג עם בלוגרית איפור רוסייה. כן, אין לי ספק בכלל שאם שני אלו היו נתפסים על חם בהופעה של מישהו אחר, נגיד בילי אייליש, הסיפור לא היה מכה כאלו גלים. אבל רק לראות את שני העשירים הלבנים האלו עומדים מחובקים בהופעה של להקה שגם ככה נחשבת לגרסת הסאונד של כל פרקי "הלוטוס הלבן"? זה כבר גרם לך לחשוב "מגיע לפריבילגים האלו כל כך".
וזה בדיוק מה שחשבתי כשראיתי את הסרטון, שאיזה כיף שתפסו את שני הטחונים האלו בקלקלה שלהם. שאיזה מגעיל זה לבגוד ככה, דווקא בהופעה של להקת עשירים שכל השירים שלה מזכירים פרסומות לגרנולת קיטו. למה הם לא נשארו בסוויטה שלהם במלון, שלפחות הבעל שלה והאישה שלו לא יגלו אותם ככה? הייתי כל כך עסוקה בלתעב אותם, שלקח לי כמה דקות טובות להיזכר שבעצם אין לי שום זכות לשפוט אותם; הרי גם אני ורן היינו בוגדים כאלו פעם. ולא סתם, היינו בוגדים שנתפסו בפומבי בדיוק כמו ביירון וקבוט, מול עדשה של מצלמת טלוויזיה, כשכולם צופים.
בהתחלה אני מנסה לנחם את עצמי שזה לא אותו דבר. אני אומרת לעצמי שרן ואני התאהבנו עד עמקי נשמתנו, ושההתאהבות הייתה כל כך גדולה וחסרת שליטה, שאי-אפשר היה להסתיר אותה מאף אחד. ובאמת, שנינו סיפרנו לבני הזוג שלנו עליה בערך עשרה ימים אחרי שהיא קרתה. "מה שאומר", אני חושבת, "ששנינו בכלל לא ניהלנו רומן ארוך מאחורי הגב של בני הזוג שלנו, לא העברנו חודשים ארוכים בלשקר להם בפרצוף ולקבוע מאחורי גבם התמים עשרות דייטים סודיים בצימרים של בוגדים". אין לי ספק, אני לא הייתי מסוגלת לנהל רומן ארוך שבו אני משקרת כל יום לבעלי, פשוט כי המצפון שלי לא היה עומד בזה.
בוגדים תמיד עושים את זה, משחקים בשעשועון האהוב "דרגות של בגידה", ובמסגרתו הם משווים את עצמם לבוגדים אחרים ואיכשהו תמיד מגיעים למסקנה שהבגידה שלהם הייתה כל כך הרבה יותר אצילית ומובנת. יש לי מכרה שבגדה בבעלה עם השותף שלה לעסק קצת לפני הגירושים, והיא תמיד מקפידה לרכל דווקא על חברה אחרת שלה שבגדה בבעלה במשך שבע שנים, כולל בחודש השמיני להיריון שלה, וגם בבית החולים אחרי הלידה. "היא הגזימה", היא תמיד אומרת, "אצלה אלו היו שנים של שקרים, כולל בהיריון, בעצם יש סיכוי שהיא אפילו לא יודעת של מי התינוק".
ויש לי עוד חבר. הוא בגד באשתו רק פעם אחת, פשוט נפל לילה אחד לסשן רומנטי עם אהבת נעוריו הראשונה מהצופים. הוא עסוק דווקא בלהשוות את עצמו אל רן ואליי. "זה לא אותו דבר", הוא אומר, "אתם לא רק עזבתם את הבית, גם עשיתם את זה בפומבי והלבנתם פנים". אני מניחה לו להתעטף בנחמת הבוגדים שלו ולא אומרת לו כלום, כי ככה זה. אתה תמיד שונא את עצמך על זה שבגדת, אי-אפשר שלא לשנוא את עצמך על שעשית דבר כזה אלא אם כן אתה נרקיסיסט על מלא או פסיכופת, אז כדי להקל את בור הבושה הזה שנפער לך, אתה עסוק בלהשוות את עצמך לטובה מול בוגדים אחרים. נכון, גם אתה מעדת פעם-פעמיים, אבל לפחות אתה לא כמו הגברים הדושים של "הקרדשיאנס" שנתפסו בכל לילה מסניפים קוק מבטן של חשפנית אחרת. לפחות אתה לא חזיר של בגידות, אתה לא סדרתי.
אתה תמיד שונא את עצמך על זה שבגדת, אי-אפשר שלא לשנוא את עצמך על שעשית דבר כזה אלא אם כן אתה נרקיסיסט על מלא או פסיכופת, אז כדי להקל את בור הבושה הזה שנפער לך, אתה עסוק בלהשוות את עצמך לטובה מול בוגדים אחרים
אבל האמת היא שאין באמת בגידה שהיא נעלה או מוצדקת יותר מבגידה אחרת. בגידה זה הדבר הכי כואב ומרושע שאתה יכול לעשות לאדם אחר. נקודה. לא חושבת שהכאב של אישה שבעלה שכב עם בחורה פעם אחת במסגרת התאהבות זמנית שונה מהכאב של גבר שגילה שאשתו משתעשעת עם הקולגה הצעיר שלה שנתיים רק בשביל מין. כל בגידה היא פתית שלג שחור וייחודי, כל אחת מהבגידות פוגעת בפינה אחרת של הלב של בן הזוג. בסופו של דבר, גם בגידה שהייתה סטוץ גרוע של 30 שניות תגרום לכאב מחריד ותמית לנצח חלק מהנשמה של בן הזוג החוקי שלך. כי בגידה גורמת לכאב לא רק בגלל קנאה או "רכושנות פרימיטיבית", כמו שמטיפות לי חברות פוליאמוריות; זה בגלל שבגידה זה לגנוב משהו מבן הזוג שלך, משהו יקר שלא תוכל להחזיר לו אף פעם.
אני יכולה להתנחם עד מחר שגנבתי רק כמה ימים של חיים בשקר מבעלי, אבל אלו היו ימים שלמים שבהם הוא חייך אליי, או עשה משהו קטן בשבילי, או הרתיח את המוצץ של הילדה בעודו מתכנן לנו נסיעה משותפת בקיץ, ובזמן הזה לא היה לו מושג שאשתו הגנבת יושבת ומנהלת שיחת נפש עם אהוב ליבה על ספסל רחוב. פשוט נותנת לו להעביר דקות ושעות במציאות חלופית. אם רק היה יודע שהלב שלי נוהה אחרי מישהו אחר, יכול היה בזמן הזה לקחת לו מאהבת חמודה וכיפית בהרבה ממני, יכול היה לחשוב אם בא לו בכלל לצאת למלחמה על הלב המאובק הזה שלי, יכול היה לצרוח עליי, ובצדק גמור, שאני כלבה. במקום זה, הוא ניקה מוצצים או הלך לעבודה וחשב שמזמן לא יצאנו לדייט נייט. אין לי מושג איך הזמן הזה עבר עליו, מה שבטוח זה שבגללי ובגלל החטא הזה שלי נגזל ממנו זמן חיים יקר שבו הוא היה ניצב, ולא בתפקיד ראשי. בגלל זה כבר 14 שנה אני לא מעיזה אפילו לחשוב על להסתכל על גבר אחר, אני נאמנה לרן ולזוגיות החדשה שלי כאילו שהיא דת חדשה ותובענית שאסור לסטות ממנה בסנטימטר. כי עשיתי את החטא הזה פעם, ואני יודעת כמה הוא מרסק לא רק אמון אלא גם זהות של בן אדם. מספיק גרוע שעשיתי אותו לבעלי פעם אחת, לעשות את זה פעם שנייה זה יהיה מבחינתי להשלים עם זה שאני באמת רעה ורקובה מהיסוד שלי, ולא רק שיצא לי בעבר להיות שטן.
וגם אז, בזמן אמת, ידעתי שעשיתי לו משהו שאין עליו מחילה. לדעתי אין בוגד שלא יודע את זה. ולכן, בהתחלה ניסיתי לפצות אותו בכל דרך, ואחרי שגיליתי שזה לא עובד התחלתי לכעוס עליו, לחשוב מה הוא עשה בזוגיות שלנו שמגיע לו כזה תגמול מבחיל. הנה עוד טקטיקה שכל הבוגדים עושים. הם לא מסוגלים לשאת את המשקל הכבד של הפשע הזה, אז הם פונים בחזרה לדלתא של הנילוס, כלומר לכל עשרות החטאים שעשה להם קודם בן הזוג החוקי. כבר שמעתי נשים בוגדות נזכרות לאחור, כמו באיזו היפנוזה של נואפות, שהן בעצם חיו עם גבר מתעלל, אז פלא שהן נמלטו לזרועותיו של מהנדס תוכנה עדין ורגיש? שמעתי גם גברים מלכלכים על האישה שבה הם בגדו שהיא מנעה מהם סקס במשך שמונה שנים, פשוט הרעיבה אותם וגרמה להם להרגיש לא שכיבים בעליל.
ידעתי שעשיתי לו משהו שאין עליו מחילה. לדעתי אין בוגד שלא יודע את זה. ולכן, בהתחלה ניסיתי לפצות אותו בכל דרך, ואחרי שגיליתי שזה לא עובד התחלתי לכעוס עליו, לחשוב מה הוא עשה בזוגיות שלנו שמגיע לו כזה תגמול מבחיל
כולם מתקרבנים היום, זה קל מאוד למצוא סעיפי אשמה עם שמות יפים מהאינסטגרם. בעלי עשה לי לאב בומבינג. אשתי לא תיקפה לי את המיניות והייתה גזלייטרית. הרי גם בלי לבגוד פיזית, יש המון בגידות שקטות ואפורות שמתרחשות על בסיס יומיומי בכל קשר. בעלך אף פעם לא זוכר שאת אלרגית לפירות פרוותיים ומביא אפרסקים כל שבוע מהסופר, אשתך תמיד מזייפת מחלה ביום שתורה לאסוף את הילדים. אנשים מזניחים האחד את השני בצורה פושעת, לא מקשיבים למילה שבן הזוג שלהם אומר, מפסיקים להתנשק צרפתית. רק שכל הבגידות האלו? הן משהו שמתרחש בחלל הזוגי. משהו שיוצא משניכם וחוזר אל שניכם והוא חלק מהאקוסיסטם של הקשר. ברגע שאתה מוציא את זה למיקור חוץ, למישהו אחר שאתה שוכב איתו או אפילו רק מסתמס איתו לתוך הלילה, זה הרגע המדויק שבו אתה מוותר. אולי בגלל זה העולם כל כך מתעב בוגדים, הם ויתרו על אהבה שהייתה גדולה מספיק כדי לעשות איתה ילדים ועשו את זה באופן חד-צדדי, בלי שהאהוב לשעבר שלהם יודע מזה. אין בעולם כולו מעשה יותר נמוך ופחדני מזה, לפטר מישהו מהזוגיות במעמד צד אחד ולא לתת לו אפילו את האפשרות להגיב.
ועדיין, ככל שהימים חלפו ושני הבוגדים הלכו והידרדרו מדחי אל דחי, בכל זאת התחלתי להרגיש טיפה רחמים. לא רק שהם פוטרו מהעבודה ולא רק שהילדים שלהם סובלים עד עכשיו ומתחבאים בבית, קרה מה שתמיד קורה ואיכשהו האישה יצאה יותר גרוע מהגבר. זה התחיל בדיון הקבוע שהעולם מנהל כשהוא תופס זוג בוגדים - מי יותר שווה, המאהבת או האישה החוקית? "אבל למה עם הזקנה הזו?" אנשים כתבו ברשת, "תראו מה יש לו בבית, איזה עור פנים מושלם יש לאשתו, איזו עדינה ואלגנטית היא, מה הוא עושה עם אישה שיש לה שרירי ידיים של באדי בילדר?" גם במקרה שלי, זה היה בול הדיון שהתלקח. כיוון שאשתו של רן הייתה ונשארה פי מיליון יותר יפהפייה ממני, וגם יותר צעירה, אנשים לא הבינו מה פתאום הוא הלך איתי. חבר של רן, מאייר די ידוע אבל חרא של בן אדם, אפילו פירסם עלינו קומיקס לועג. אני נראיתי שם כמו מפלצת מקומטת עם אף גבנוני שלובשת מיני, ומתחת היה כתוב "מילא לבגוד, אבל עם הדבר הזה?"
וכן, ידעתי שאני אשמה מאוד, שאין לי זכות להתלונן לשנייה על הלינץ' שאנשים מבצעים במראה החיצוני שלי, ובכל זאת, זה כאב רצח. כי ככה זה. ברגע שאת בוגדת, כל מה שיש לאנשים בראש זה סקס. סקס מטונף, סוטה, סקס של חזרזירי זימה בוגדים שכל מה שעניין אותם זה לפגוע ביקר להם מכל כדי ליהנות מקצת מין אסור. ולכן, המחשבה הראשונה שלהם היא תמיד - האם האישה שנבחרה למין הזה היא מושכת מספיק. שזה עצוב, כי זה בדיוק סוג הקפיטליזם הרומנטי שמביא אנשים להתחתן כל כך לא נכון מלכתחילה. אנשים מחפשים רשימת קניות: שיהיה גבוה ושאפתן, שתהיה יפה וייצוגית ותדע לעשות בית חם. אחרי כמה שנים הם מתעוררים ומגלים שמה שחסר להם הוא פחות תכונות טובות, ויותר התשובה לשאלה - מה הוא גורם לי להרגיש? כמה שמחה וביטחון וחושניות הוא מצליח לייצר אצלי? אין לי ספק שכריסטין, האישה שביירון לקח לקולדפליי, נתנה לו הרבה יותר מסקס. ראו את זה בדרך שבה הוא עטף אותה בזרועותיו, מין שלמות כזו של גוף בתוך גוף שיש רק למאוהבים. ובכל זאת, ברגע שהם נתפסו, כל מה שהעולם יכול היה לדבר עליו זה המראה החיצוני והעלומים של שתי הנשים, במין אובססיה קפיטליסטית כזו של "איזו סחורה הייתה לו בבית ובמה הוא בחר להחליף את זה".
אין לי ספק שיש שם הרבה יותר מסקס. ראו את זה בדרך שבה הוא עטף אותה בזרועותיו. ובכל זאת, ברגע שהם נתפסו, כל מה שהעולם יכול היה לדבר עליו זה המראה החיצוני של שתי הנשים, במין אובססיה קפיטליסטית כזו של איזו סחורה הייתה לו בבית ובמה הוא בחר להחליף אותה
ומה אם אשתו, יפה ככל שתהיה, מעולם לא נישקה אותו כל כך עמוק וטורף שהוא הרגיש שהוא נשאב למערה סגולה בקצה היקום ורואה שם צלליות של מלאכים על הקירות? ומה אם באחת השיחות הראשונות ביניהן המאהבת, שהוא בכלל לא חשב עליה בצורה כזו, אמרה לו משהו רגיש ומדויק עליו שרק היא הצליחה לראות, שהוא חזר הביתה וכל הדרך תהה אם סוף-סוף פגש את האחת שרואה מי הוא? לא שזה תירוץ, כבר אמרתי שבגידה היא בעיניי כתם לעולמים ואם רק הייתי יכולה הייתי נמנעת מזה בכל דרך, ועדיין, עצוב לגלות עד כמה העולם עדיין סבור שרק אישה יפה לפי הספר ראויה לזה שיתאהבו בה. לגברים יש קסם אישי, יש להם אופי, אצל נשים אין דבר כזה כריזמה, מסתבר, כל מה שיש להן אלו איברים ורודים שעומדים בתקן - או שלא. ואם בטעות אישה עם זרועות בנויות מצליחה לכשף מנכ"ל בהופעה של קולדפליי? היא בטח ביץ' וגנבת בעלים רעה שיש לה טריקים מיוחדים במיטה. אני זוכרת בגוף שלי עד היום את תחושת ההשפלה שהרגשתי כשאנשים שעבדתי איתם וחיבבתי ניתחו ברשת את שווי השוק שלי וכמה רן עשה מקח טעות, והאמת שאין קארמה מדויקת מזו, מרחתי ביצה על הפנים של הבעל שלי, קיבלתי בחזרה שיימינג אכזרי.
ואת כל זה אני לא אומרת כשאני מספרת לרן על הסרטון. הוא אפילו לא מבקש לראות אותו מרוב שהוא מעדיף להדחיק את זה. "כן, אנחנו יודעים כמה זה כואב להם עכשיו", הוא אומר, "אבל זה לא אומר ששנינו לא מבינים שהגיע להם, וגם לנו". הוא חוזר למחשב שלו ואני חושבת שבגידה, וספציפית להיתפס בבגידה, זה משהו שעושה צחוק מאהבה. לא רק מהאהבה שהייתה לכם לבעלך או לאשתך, גם מהאהבה החדשה, זו שבשבילה אתה בורח מהבית כדי להיפגש על ספסל ב-12 בלילה. אם רק הייתי מספרת לבעלי ביום שבו התאהבתי ברן, בדיוק באותה השנייה, אם רק לא הייתי מסתבכת עם תוכנית טלוויזיה בשם "מחוברים" שיוצריה חשבו שזה לגיטימי לשדר את העובדה שאנחנו ביחד החוצה, האהבה שלנו הייתה נשארת נקייה, בלי הכתם השחור שתמיד ילווה אותה. וזה מה שיש לי לומר לבוגדים: לבגוד זה לנצח. זה כתם על הלב שלך שיישאר עד יום מותך, ממש כמו הכתמים הכהים והמעוננים האלו שנשארים על ריאות של מעשנים. מרגע שבחרת בנתיב הזה, לא יהיה יום אחד שבו תאהבי את עצמך בשלמות בלי להיזכר שפעם היית בוגדת, פעם היית האדם שהכי שנאת כשהיית צעירה אידיאליסטית בת 20. זה מה שהייתי אומרת לכל אישה שהתאהבה במנכ"ל שלה, לא משנה כמה עשירה ומעצבנת היא. תספרי לבעלך ישר, אל תגנבי זמן או דעת. תשמרי על האהבה הישנה או החדשה שלך טהורה, בלי שקרים ובלי התחמקויות החוצה, כי ברגע שהאהבה הזו שלך תרסק בן אדם אחר ככה, היא תמיד תהיה אהבה שלקחו ממנה ביס.
