1/ משלמים גרוש וחצי, מכון תרבות ותיק, נחשב, אחלה דוברים ודוברות. נחמד. הקונספט נקרא "ערב העשרה", או "השראה", עשר דקות לכל דובר, וכותרת הגג המחברת בין כולם: "נקודת מפנה". בסדר גמור. רק שאני יותר אדם של הידרדרות איטית בקו ישר ולא של מִפנים, כך שהתקשיתי למצוא על מה לדבר. בסוף אמרתי, יש לי. אספר איך הפכתי לטבעונית ואהיה הדוברת הכי שנואה של הערב. כעבור כמה ימים התקשרו ואמרו: זה חייב להיות משהו בעקבות 7 באוקטובר.
פחות כיף, אבל פי מיליון יותר חשוב. החלטתי לספר על הקונפליקט שאני חווה כבר שנים, כאם לקצין קרבי, בין ההתנגדות למדיניות הכיבוש לבין ההבנה שצה"ל, כצבא העם, הוא לא תוכנית כבקשתך; ואיפה הייתה נקודת המפנה, הרגע שבו הבנתי שהמלחמה היא בעיניי פקודה בלתי חוקית בעליל; איפה היה הקו האדום, הפנימי, המצפוני שלי. הכנסתי ליומן את התאריך של הערב והתחלתי לחשוב איך אני מדברת את זה. אבל אז קיבלתי מייל נוסף של תיאומים, עניינים, שבסיומו המשפט הזה: "אציין שיש פה רגישות לכל מה שפוליטי, אז צריך להיות עדינים באזורים האלה", סימן של סמיילי בוכה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של דניאלה לונדון דקל:
2/ "רגישות". מה זו רגישות? כמו נניח רגישות לבוטנים? לעקיצת דבורה? לא. רגישות "לכל מה שפוליטי". מה זו רגישות לכל מה שפוליטי כשמדובר בנושא שאין פוליטי ממנו, ואיך לעזאזל מתנהגים איתו בעדינות? מה, ניגשים אליו כמו אל גור כלבים, לא עושים מולו תנועות גדולות עם הידיים? מחזיקים חטיף? נזהרים מלומר את מה שהרמטכ"ל אומר, שכיבוש עזה זה רעיון גרוע שיעלה בחייהם של 100 חיילים, יחסל את החטופים, יהרוג עשרות אלפי אזרחים נוספים ויסבך אותנו בכתם מוסרי בל יימחה, ושזה מהלך שאף אחד, כולל הרמטכ"ל, לא מאמין בו?
3/ היכולת להכיל מגוון דעות, גם אם זו דעתו של ארז איסקוב על נשים, או דעתי על המלחמה, היא אחד ממאפייני החוסן הדמוקרטי. נזכרתי במישל וולבק - אולי כי ביקר כאן לא מזמן - וברומן הדיסטופי המבריק שלו "החלקיקים האלמנטריים". הרומן, המתאר את תהליך הפשיזציה שעוברת הרפובליקה הצרפתית הליברלית, לא מתאר את שינוי המשטר דרך הפיכה. האימה בספר מתגבשת למחנק, דווקא משום שהוא מצליח לתאר את ההשתקה. האדם הלא-מותאם פשוט מפסיק להיות מוזמן, מושמע, מתוגמל ודעותיו נעלמות מהמרחב. פלסטר סמוי המודבק לפיהם של האזרחים, גורם בסופו של דבר לשינוי טקטוני של החברה כולה.
4/ השתקה היא אירוע רב-שכבתי. יש את השכבה העליונה, הבוטה, של הבעיטה החביבה בתחת והזריקה מהחלון. נגיד פיטורי גלנט, נגיד פיטורי הרמטכ"ל וראש שב"כ, נגיד הניסיונות המטורפים מחימה להעיף את היועצת המשפטית.
אבל מתחת לניסיונות ההשתקה של הכותרות הראשיות יש את ההשתקה האפורה, המוסדית, הבירוקרטית. זו שמתבטאת בשורת מינויים פוליטיים שלמעשה מחליפה כליל את הדרג המקצועי. שם נמצא את התקציבים שמשנים את ייעודם או נחסמים כליל. לא רק מגופים העלולים למתוח ביקורת על השלטון, אלא גם מארגוני חברה וסביבה, מכוני מחקר ודעת, גופי תקשורת ותרבות ובאופן כללי כל גוף שלא תורם באופן ישיר לצבירת הכוח ולריכוזיות השלטונית. שם גם נמצאת מכונת הרעל, שתפקידה להלבין את המניעים המקולקלים ולייצר דמוניזציה לראוי.
5/ אני לא יודעת לאן לדחוף את פרקטיקת ההשתקה העובדת על זריעת ייאוש. אבל העובדה היא שבלי פיטורים, רק מהסבל, שדרות פיקוד שלמות - במשטרה, בצבא, במשרדי הממשלה - פשוט קמו, לקחו את ארגז הקרטון המטפורי, הכניסו לתוכו את העציץ המשרדי ואת תמונות המשפחה שקישטו את המשרד שלהם במשך שנים ועזבו את השירות הציבורי. עשרות בכירים התפטרו מהמשטרה, ממשרד האוצר, ממשרדי התחבורה, הסביבה, החינוך. עשרות. צונאמי. כולל מנכ"לים שעבדו תחת מגוון שרים.
6/ אבל ההשתקה המסוכנת ביותר והרחבה ביותר היא זו המחלחלת מטה והופכת את האזרחים למשתפי פעולה בעל כורחם. כולם יודעים שתחנת הכוח הגרעינית של מר ברנז בסדרה האלמותית "משפחת סימפסון" מתנהלת ברשלנות מסוכנת; שמערכת החינוך בעיר איומה; שמוכרים להם רעיונות מושחתים ומוצרים פגומים בקוויק-אי-מארט; שהם שותפים לציד מכשפות פתאומי נגד מרג', ובכל זאת, אי-אפשר שלא להזדהות עם אנשי העיירה ספרינגפילד, הדומים לאנשי העיירה שהם אנחנו. הומר סימפסון הוא האדם שניבט אלינו מהמראה. אף אחד לא פועל מרוע מכוון, אלא מהבנאליות, כפי שהסבירה לנו חנה ארנדט. כלומר מהשגרה, מהפחד לאבד אחיזה, מקום עבודה, נוכחות. מהצורך הבסיסי להסתדר.
7/ טראמפ, תאומו של נתניהו, רק בג'ינג'י ובלי הרבה מורכבות, הדיח בכירים בצבא ובקהילת המודיעין, בסוכנות לביטחון לאומי ובסוכנות הביון, החליש ועדות ייעוץ מדעי, התערב בעבודת משרד המשפטים, פגע בארגונים סביבתיים ופיטר את מנהלת לשכת הסטטיסטיקה (דומה ללמ"ס שלנו), משום שהמציאות כפי שהתבטאה בנתונים העליבה אותו. אני מזכירה את אמריקה כי נדמה לי שהמציאות הזו, שבה גם האם הגדולה שלנו התחלקה על השכל, הופכת אותנו לפגיעים יותר. אין לנו רול מודל. אין לנו כמו מי להיות. מה נגדל להיות אם לא אמריקה, סינים?
8/ מעולם לא שילמתי מחיר על דעותיי. לא פוטרתי (פוטרתי, בטח, אבל לא על רקע דעותיי), לא נמנעו ממני פרסים (לא שהייתי מועמדת), לא איבדתי פרנסה כי אמרתי שיש רעב בעזה (יש רעב בעזה). אני זוכרת היטב שאני פריבילגית שאין דברים כאלה.
כי מי שקרועה בין מצפונה לבין החשש המוצדק לאבד, מי שכלואה בתוך גבולות המותר ונאלצת להישמר היטב מהאסור, מי שאין לה איך לקחת סיכונים כי המחיר גבוה מדי, סובלת פעמיים. גם מהגבול וגם מהאשמה. מארגנת הכנס שאותה שאלתי ישירות אם מותר לי לומר שהיום אני בעד סרבנות, שנאלצה להתפתל ולענות שלא, לא אוכל, סבלה יותר ממני, אני בטוחה. סבלה עד שחשתי אשמה. רציתי להגיד לה "טוב לא חשוב, עזה, לא עזה, שטויות".
9/ ואז קיבלתי טלפון שלישי. חזרו לרעיון הראשון: "שינויים" באופן כללי. אולי כי אני לא היחידה שהתקשתה לדבר על המלחמה שאין פוליטית ממנה בלי להיות פוליטית. אני יכולה לשוב ולהרדים את הקהל עם האג'נדה הטבעונית שלי.
חשבתי רגע, רציתי להגיד "בסדר גמור". כמעט אמרתי. אני לא יודעת אם זו הגאווה הארורה או הלהט הצדקני, אבל אמרתי שחבל. שאם לא הייתי יודעת שאני מנועה מלומר את דעתי על המלחמה, הייתי שמחה לבוא. אבל עכשיו כבר לא מתחשק לי.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
