לשנה החדשה שלום,
אני יודע שאפילו עוד לא נכנסת, את בדיוק גומרת להתלבש ולהסתדר ורק אז תדפקי כניסה, אבל אני רוצה כבר עכשיו להציג בפנייך את בקשתי – הבקשה שלי לשנה החדשה, בנוסח המלא – בעיקר כי אני יודע שתכף כולם יבואו עם הבקשות שלהם וחשוב לי לתפוס מקום ריאלי בתור.
אז תשמעי, שנה, הנה מה שאני מבקש – זו באמת בקשה צנועה ואני מקווה שתתייחסי אליה יפה:
אני מבקש שתתקדמי.
כלומר, שאנחנו נתקדם במהלכך.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
כי לפחות בשנתיים האחרונות – בעצם גם לפניהן – אנחנו הולכים לאחור, ואין בזה שום דבר טבעי: הזמן הולך קדימה, אבל ישראל זזה אחורה. זה מוזר, אני יודע. גם לי.
לא אלאה אותך – כי את חדשה פה – בסיפורים עצובים על משטרה שהאדם שאמון עליה הוא עבריין מורשע, או על פירוק מכוון של שלטון החוק ככה שאנשים מסוימים יוכלו להיות תמיד מעליו, אבל תשמעי סיפור קטן על הליכה גדולה לאחור:
חולון, קיץ 2025. טקס חגיגי במעמד שר הביטחון ישראל כ”ץ וראש העירייה, כולל מוזמנים וכיבוד והכל, נערך כדי לבצע יחד את הזינוק הגדול אל העבר:
הריסת ומחיקת בניינים.
טקס רשמי וחגיגי להריסת בנייני מגורים שניזוקו בהתקפת הטילים האיראנית. מסיבת הרס.
ראש עיריית חולון שי קינן – שכמקובל במפלגתו, עם כניסתו לתפקיד העביר את העיר להילוך אחורי, ניסה לחסל את מוזיאון הקומיקס, מוזיאון העיצוב ועוד מוסדות תרבות שהתבססו איכשהו, והעניק את תואר "יקיר העיר" לשורת פעילי ליכוד – החליט לקחת את הטרגדיה של תושבי הבניינים שניזוקו מהטילים ולהפוך אותה לחגיגה הפוליטית הפרטית שלו.
וזה בדיוק מה שהיה.
הם התכנסו, זללו רוגלך, ובטקס רב-רושם עשו הכל לאחור: השיקו את הרס הבניינים, אני מניח שבמקום לגזור סרט הם הדביקו אותו מחדש, ובמקום להניח אבן פינה פשוט מוטטו את כל האבנים.
התזמורת, אני משער, ניגנה לאחור את "שלוש, ארבע ולעבודה", מה שהניב את "ארבע, שלוש ולהריסה" – ואני ממציא רק חלק מזה, אבל את העיקר לא: שי קינן הוכיח לליכוד שגם הוא יודע להביא קבלות בענף ההרס ולהסיג לאחור את פיסת הארץ שקיבל למשמרת.
עכשיו תראי; ייתכן שצריך להרוס את הבניינים האלה כדי לבנות חדשים. אין לי עם זה בעיה. הבעיה שלי מתחילה כשעושים מההרס טקס חגיגי ורשמי, ובזה כבר יש אמירה. האמירה היא: אנחנו כאן כדי להרוס. ממשלות קודמות בנו, אנחנו הורסים, כפיים!
ממשלת ישראל הנוכחית היא הממשלה הראשונה כאן שמבקשת, כמדיניות, לראות את ישראל הולכת ברגרסיה, הופכת לבנג'מין באטן של המדינות, ובשלב הסופי אני מניח שיהיו כאן שוב ביצות, יתושים, מלריה והמון חלוצים מזן חדש, שאולי לא ייבש את הביצות אבל בהחלט ייבש את הקופה.
כמעט אין טעם לפרט, כי כל תחום שלעברו תסובבי בקבוק ריק נמצא בנסיגה. נניח, הייתה כאן כלכלה משגשגת ומוערכת בעולם? יאללה, אחורה פנה. נוריד את דירוג האשראי של ישראל שלוש פעמים, והנה, החודש הודיעו סוכנויות הדירוג שהן שוקלות – בעזרת השם, כמו ששר האוצר סמוטריץ' נוהג לקרוא לתוכניותיו המקצועיות – הורדה נוספת.
נניח, הייתה כאן מערכת חינוך עם בעיות, אבל מתפקדת? אל דאגה, יואב קיש מקדם במרץ את פרוצדורות ההרס והמחיקה, אובדן המורים וייבוש מוסדות החינוך. רק לאחרונה קיבלתי עדכונים מבית ספר אחד שבו "עקב מחסור חמור במחנכות, כיתות ו’1 ו-ו’2 יחלקו את המחנכת אורית", ומגן שבו מודיעה הגננת להורים ש"לא אוכל להגיע לגן מחר, הפיקוח עשה מאמצים רבים למצוא לי מחליפה אך ללא הצלחה, לפיכך הגן לא ייפתח מחר, עימכם הסליחה".
אמיתי.
איכות הסביבה? השרה הטובה-עד-הסוף עידית סילמן חוסמת בגופה את העברת תקציב ארגוני הסביבה – סכום זניח יחסית של 11 מיליון שקל, שמתחלק לפירורים בין הארגונים השונים ומאפשר את המשך קיומם. למה? לעולם לא נדע. אולי גם היא צריכה לתת את ליטרת ההרס שלה במשרד שעליו הופקדה – במקרה זה להפוך את הגנת הסביבה להתקפה.
כי לשלטון העכשווי חשוב להבהיר לנאמניו בכל רגע נתון: לא אהבתם את ישראל שבה גדלתם ובגרתם? אל דאגה, אנחנו נהרוס אותה עד היסוד ובמקומה תבוא, אה... לא סגורים על מה בדיוק, אנחנו פחות בתחום העשייה ויותר בתחום ההחרבה, אבל משהו, בעזרת שם כלשהו (כי באותו כסף אנחנו גם מחזירים לאחור את החילונות לטובת אמונה בלבד) בטח יהיה.
וישראל, בהתאם, מתקדמת לאחור.
לשלטון העכשווי חשוב להבהיר לנאמניו בכל רגע נתון: לא אהבתם את ישראל שבה גדלתם ובגרתם? אל דאגה, אנחנו נהרוס אותה עד היסוד ובמקומה תבוא, אה... לא סגורים על מה בדיוק
זו רגרסיה בלתי פוסקת – אפילו במלחמה, שבה אנחנו חוזרים לכל המקומות שבהם כבר היינו, פעם שנייה, שלישית, גיוס מילואים בפעם הרביעית, חמישית, אותם אנשים טובים ושחוקים, אותן ערים חרבות, העיקר לא להתקדם לעולם לעבר השלב הבא, לעבר סוף המלחמה, לעבר פתרון זמני או קבוע.
וישראל זוחלת לאחור כמו בניין חולוני ומצטמצמת לתוך עצמה כמו ים המלח. דברים נגמרים, נסגרים, ננטשים. הנה עוד משהו שקרה, שנה חדשה: לפני חודשיים היה פה אירוע קטן שעבר ללא אמפתיה ציבורית גדולה, שבמסגרתו הגיעו פקחי רשות הטבע והגנים וירו מטווח קרוב ב-262 תנינים בחווה ליד פצאל. פעם החווה הזאת הייתה אתר תיירות ועסק כלכלי מצליח של עורות תנין ליצוא. גם זו גאווה ישראלית. ועכשיו: ירי ברוטלי ביצורים חיים, סגירה, נטישה, הכל מוכרח ללכת, לגווע, להיעלם, להשאיר אדמה חרוכה.
אז כן, אנחנו בהילוך אחורי. אנחנו חוזרים למלחמות דת, חוזרים לעזה – אולי גם להתיישבות בעזה, למה לא – חוזרים להיות גטו שאליו אמנים בינלאומיים לא מגיעים ומדינות וחברות בינלאומיות מחרימות על בסיס פוליטי ממש כמו בשנות ה-70. אנחנו חוזרים לכלכלה של מקורבים וקשרים בשלטון, לתלושי מזון (עכשיו הם נקראים "תווי מזון". אולי בכל זאת התקדמנו), לזחיחות שלטונית מנותקת, לאיזו המתנה נצחית לפורענות הבאה. ומשהו באנרגיה הישראלית עצמה – בתחושה ברחוב, אפילו בתל-אביב – דעך. השתופף. הוריד הילוך. בשעות הערב והלילה יוצאות חיות הבר – תנים, חזירים, חולדות – לשוטט וליילל באזורי המגורים. גם הן מרגישות שמשהו ננטש, משהו נסוג לאחור, משהו שמאפשר, אולי, את חזרתן באין מפריע.
ואנחנו נמצאים ברגע המסוים הזה בזמן שבו משהו חדש מוכרח להתחיל ולקחת אותנו קדימה, או שהרגרסיה תסחוף אותנו עד שלא יישאר כאן יותר מדי מהנס הישראלי.
אז אולי אנחנו רגע לפני 1977 חדשה – מהפך פוליטי ולידתה מחדש של ישראל שמעוניינת להתקדם – ואולי אנחנו רגע לפני 70 לספירה וחורבן בית שני. מה שבטוח, השנה נצטרך להכניס להילוך או להמשיך להידרדר ברוורס.
אז זה כל מה שאני מבקש ממך, שנה חדשה: שתהיי השנה שבה נחזור לזוז קדימה. אני יודע, זה לא ממש תלוי בך – את בסך הכל פרק זמן שרירותי ומוגדר על ידי בני אדם – אבל בכל זאת יש לך ראש – ראש השנה – ואם אני מבין נכון את הראש, גם את בעניין של להתקדם. אז זו כל בקשתי: תני לנו להתקדם איתך.
שנה טובה, נכון?
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.25
