פרופ' אורי סיון נשען על כיסאו בלשכתו בבניין הסנאט של הטכניון ומרים מבט אל החלון שמשמאלו, המשקיף על מפרץ חיפה והים. "החל מ-23 בספטמבר ראיתי פה מדי יום, מול עיניי, את הרקטות המגיעות מלבנון מיורטות בזו אחר זו על ידי סוללת כיפת ברזל. שברי מיירט נפלו אפילו בקמפוס. אנשים נכנסו לממ"דים ואני התמלאתי גאווה: בערך 80% מהמהנדסים שעבדו ועובדים על כיפת ברזל הם בוגרי הטכניון; אנחנו כנראה האוניברסיטה היחידה בעולם שמוגנת על ידי טכנולוגיה שהסטודנטים שלה פיתחו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
סיון, 69, נשיא הטכניון משנת 2019, הוא מדען בעל שם עולמי בתחום הפיזיקה הקוונטית ואחד מיזמי הננוטכנולוגיה הראשונים בישראל. אין ספק שכאשר מונה לתפקיד לא העלה בדעתו כי הטכניון בהנהגתו ייאלץ לציין 100 שנים להקמתו בתום השנה הכי סוערת ומדממת בתולדות מדינת ישראל. כ-80 מחברי הסגל והסטודנטים איבדו בני משפחה, ואחרים עדיין מחכים לשובם של יקיריהם מהשבי. "מאה שנים", הוא אומר, "נותנות לך פרספקטיבה; כשהחלו המטחים על חיפה והגליל היה ברור לנו שלא נאפשר להם לשבש לנו את החיים — הטכניון לא עצר את הלימודים מעולם; אפילו לרגע לא עלתה המחשבה לסגור את הקמפוס.
"יש לנו כאן 3,500 מילואימניקים", ממשיך סיון, "מתוכם למעלה מ-1,000 עשו יותר מ-150 ימי מילואים בשנה האחרונה, ולמעלה מ-500 עשו יותר מ-250 יום. בנינו עבורם מערכת תמיכה יוצאת דופן בעזרת התורמים שלנו, עם אפס עזרה ממדינת ישראל. ואתה יודע מה מספר הנושרים מהלימודים? אפס!"
הטכניון הוא גאווה ישראלית צרופה: האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (שבועיים לפני האוניברסיטה העברית), שנכללת כבר שנים ברשימת 10 האוניברסיטאות הטכנולוגיות המובילות בעולם ונמצאת במקום ה-85 בין 100 האוניברסיטאות המובילות בכלל. בתחום הבינה המלאכותית, שישראל כמדינה דווקא מפגרת בו, הטכניון מדורג ראשון באירופה. וכמובן, המוסד הוציא מתוכו ארבעה חתני פרס נובל לכימיה — הפרופסורים אברהם הרשקו, אהרון צ'חנובר, דן שכטמן ואריה ורשל — 21 חתני פרס ישראל, ועוד עשרות חוקרים שהביאו לפריצות דרך מחקריות שחלקן חוללו מהפיכות בענפים שלמים במדע, בתעשייה וברפואה. דוגמאות? אלגוריתם "למפל-זיו" לדחיסת נתונים במחשב (קובצי ה-ZIP, ה-MP3 ודומיהם), תרופת "אזילקט" לחולי פרקינסון ואלצהיימר, ייצור רקמות אנושיות ובשר מתורבת, רובוטים לניתוחי עמוד שדרה, ועוד. פרופ' סיון עצמו היה שותף ליצירת טרנזיסטור שעוביו אלפית מעובי שערה אנושית באמצעות רצפי DNA.
אבל מעבר לכל אלו, קשה למצוא עוד אוניברסיטה עם השפעה כה דרמטית על המדינה שבה היא פועלת. רוב התעשייה בישראל התחילה מיוצאי הטכניון: התעשיות הביטחוניות, תעשיית החלל, תעשיית המזון, התעשייה הכימית, מיקרו אלקטרוניקה ואופטו אלקטרוניקה, ובשנים האחרונות גם ננוטכנולוגיה וטכנולוגיות קוונטיות. בוגרי הטכניון מעורבים כמייסדים או כמנהלים ברוב החברות הישראליות הנסחרות בנאסד"ק — 61 מתוך 108 חברות. רבות מחברות ההייטק הבינלאומיות בחרו למקם את מרכזי המו"פ שלהן באזור חיפה רק בשל הקירבה למוסד. 77% מבין מקבלי תואר דוקטור מהטכניון בעשור האחרון מתגוררים בישראל, אף שהביקוש לכישוריהם גבוה מאוד בחו"ל. כ-70% מהבוגרים המשתלבים בתעשייה עובדים בחברות מובילות כמו אנבידיה, אינטל, אפל, אלביט ורפאל.
את המחויבות הייחודית לביטחון המדינה, מה שהוא מכנה "ה-DNA של הטכניון", מייחס פרופ' סיון להיסטוריה: "לא במקרה הטכניון הוקם רבע מאה לפני מדינת ישראל. החזון היה ברור: להכין את היסודות למדינה — מהנדסים שיתכננו כבישים ובניינים, את המוביל הארצי ואת התעשייה הכבדה. זה נצרב פה בגנים. בתקופת המנדט, בחצר המוסד היה סליק של ההגנה ובמרתפים ייצרו נשק. שנים אחר כך, בתקופה שבה בקושי יכולת למצוא אנשים שידעו לאיית 'אווירונאוטיקה', בן-גוריון הטיל על הטכניון להקים פקולטה להנדסה אווירונאוטית; הוא הבין, שהמדינה היהודית הקטנה תידרש להסתמך על חיל אוויר חזק. בכל בוקר מחדש, כשאני מתיישב מאחורי השולחן, ה-DNA הזה מנחה אותי בכל החלטה".
עם כל הכבוד, כל זה לא באמת מספיק כדי להסביר את ההישגים של המוסד.
סיון: "יש לכך המון הסברים, אבל התשובה הנכונה היא לדעתי הצרכים והאילוצים. כשיש צורך ויש אילוץ, מופיעה יצירתיות ומופיעה מצוינות".
3 צפייה בגלריה
פרופ' אורי סיון, נשיא הטכניון. "כשיש צורך ויש אילוץ, מופיעה יצירתיות ומופיעה מצוינות"
(צילום: גיל נחושתן)
סיון מתכוון למשימות הלאומיות הדחופות, כמו הצורך בתכנון השיכונים לעולים בשנות ה-50, אמברגו הנשק הצרפתי לפני מלחמת ששת הימים, הפתעת טילי הנ"מ הסובייטיים במלחמת יום הכיפורים, או איום הטילים העיראקיים במלחמת המפרץ. אבל לאלה קודמות כנראה שיטות פרוזאיות בהרבה להפקת בוגרים ברמה גבוהה. למשל, סינון קפדני ותנאי קבלה דרקוניים, ובמיוחד מתח לימודי קיצוני. בוגרים שלמדו במוסד בשנות ה-80 וה-90 מספרים, כי היום הראשון בקמפוס כלל שיעור בנושא "איך לומדים בטכניון", שירד לרזולוציות כמו באיזה מצב יש להשאיר את ספר הלימוד הפתוח כשפורשים לרגע לארוחת ערב או לשירותים. הם מדווחים על תחרותיות עזה, על מטלות ללימוד עצמי בהיקפים דמיוניים, ובכלל על הצבת אתגרי קיצון בפני הסטודנטים כדי להקנות להם "תחושת מסוגלות".
פורומים של בוגרי הטכניון ברשתות החברתיות מרבים לעסוק בדמויות מופת של מרצים שהפכו למיתולוגיה. הבוגר ג'וני סרוג'י (תואר שני בהצטיינות במדעי המחשב), כיום סמנכ"ל אפל העולמית ומי ששמו הוזכר גם כמועמד לתפקיד מנכ"ל אינטל, סיפר בזמנו בראיון ל"ממון" על מרצה בטכניון שהשפיע עמוקות על חייו, אשר ניהל באוניברסיטה מרכז נתונים עצמאי משלו בשעות הלילה. "השיעור שלו היה הכי קשה", אמר סרוג'י, "אז הפכתי את זה למטרה: אני הולך להצליח בכיתה הזו, ואני רוצה להיות כמוהו. ומה שלמדתי ממנו זה איך להתמסר למשהו, ומה זו העמקה טכנית". סרוג'י, אגב, מינה מאוחר יותר מרצה אחר שלו מהטכניון, אהרון אהרון, למנכ"ל "אפל ישראל". וכמו בוגרים רבים אחרים, הוא נוהג לחזור לטכניון מפעם לפעם, גם ממרומי מעמדו בצמרת הטכנולוגיה העולמית, ולהעביר סדנאות והרצאות לסטודנטים בהתנדבות, הרחק מאור הזרקורים.
יש גם בוגרים שזוכרים שכל טובת הנאה לסטודנטים הייתה מושפעת מממוצע הציונים — החל מקדימות ברשימת ההמתנה למעונות ועד לחוג רכיבת סוסים. כולם מתארים סביבה לימודית נוקשה, שדרשה מהסטודנטים התמסרות טוטאלית. סיון: "היום אנחנו לא מתנים שום דבר בממוצע ציונים, אבל נכון שהמצוינות היא רוח המוסד, וזה באמת מתחיל בתנאי הקבלה, שהם גבוהים מאוד".
מה שאומר, שמראש אתם מוותרים על תלמידים מאוכלוסיות חלשות כלכלית.
"ממש לא. להפך: חלק לא מבוטל מהסטודנטים שלנו כיום מגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך. אם יש סטודנט שמסוגל לעמוד בלימודים מבחינה אקדמית, ההיבט הכלכלי לא ימנע ממנו ללמוד כאן; אנחנו נמצא לזה מימון. אין בטכניון שום אפליה מתקנת, הקריטריונים לקבלה אחידים לכולם. אבל מה שאנחנו כן עושים לאורך שנים זה סיוע למי שנזקקים לכך, לפני שהם מגיעים לאוניברסיטה. יש לנו עשרות תוכניות: אנחנו מבקרים בתיכונים בכל הארץ, וגם מביאים לפה תלמידי י"א וי"ב ויוצרים אצלם את ההתלהבות. אין מנוע חזק יותר למוביליות חברתית מהשכלה טכנולוגית. החבר'ה האלה, כשהם מסיימים את הטכניון, לא משנה מאיפה הגיעו, העתיד שלהם מובטח".
אתם מרגישים כבר בחרם על ישראל בעקבות המלחמה? אפשר כבר לכמת את מידת הנזק שנגרם לאקדמיה הישראלית?
"ההיקף בינתיים מוגבל, בין השאר בזכות פעילות מאוד נרחבת שאנחנו עושים בשיתוף פעולה מלא עם כל האוניברסיטאות בארץ. אבל יש חרמות, והבעיה בולטת במדעי הרוח והחברה יותר מאשר במדעים המדויקים. את כל מה שנוגע לרובד הגלוי, הפומבי, אנחנו יודעים לכמת: היו בטכניון 22 מקרים מתועדים של ביטול הזמנת חוקרים לכנסים אקדמיים בחו"ל. יש גם חוקרים שהיו חלק מפרויקט אירופי והתבקשו לצאת ממנו. אוניברסיטאות ווטרלו מקנדה וגאנט מבלגיה ביקשו להפסיק את שיתוף הפעולה איתנו. אם זה יסתכם בכך נוכל לחיות עם זה. אבל אני בהחלט מודאג, וחושב שהסכנה האמיתית היא בחלק הסמוי של החרם, שאותו קשה מאוד לכמת. הרי כשחוקר אירופאי לא מזמין חוקר ישראלי להשתתף במחקר שלו, אנחנו אפילו לא יודעים על כך. אני מרגיש שמדובר בקרחון, ואני לא יודע איזה חלק שלו כבר צף מעל פני המים ואיזה חלק עדיין שקוע.
"דבר נוסף שמדאיג אותי זו ההשפעה על דור העתיד. אני שואל את עצמי אילו תובנות ייקחו איתם החבר'ה האלה, שהיום מפגינים בקמפוסים בחו"ל, לעמדות ההנהגה שיתפסו בעתיד בעוד 10 או 20 שנה. אנחנו יודעים שלהפגנות בארה"ב על היציאה מווייטנאם יש השפעות גם אחרי 50 שנה ויותר".
מהי הדרך הנכונה להיאבק בזה?
"ראשית, אנחנו מגיבים על כל דבר. לא שותקים, לא מתעלמים. כותבים לנשיאי האוניברסיטאות, לחברי הסנאטים שלהן, נלחמים משפטית. כשבאוניברסיטת ווטרלו הודיעו על כוונתם לסיים את שיתוף הפעולה איתנו נאבקנו בזה באופן נמרץ, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים בקשרי המחקר איתם. אבל יש לנו יכולות מוגבלות. מדינת ישראל הייתה יכולה לעשות הרבה יותר כמדינה. הפקרנו לחלוטין את זירת ההסברה".
פרופ' סיון הוא תושב עתלית, נשוי ליעל ואב לשלושה. את שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר כטייס מסוק יסעור במלחמת יום הכיפורים, וכאיש מילואים השתתף במבצעי חילוץ במלחמת לבנון הראשונה ואחריה. את לימודי הדוקטורט השלים בגיל 33, ולימים הקים וניהל את המכון לננוטכנולוגיה ע"ש ראסל ברי (RBNI) בטכניון. בין השאר פיתח "מיקרוסקופ כוח" אטומי ייחודי, מהמובילים בעולם מסוגו, בעל רזולוציה גבוהה במיוחד. ב-2007 הוביל יחד עם ד"ר אוהד זוהר את פיתוח "תנ"ך הננו", העותק הזעיר ביותר של התנ"ך שנוצר מעולם, על שבב בגודל גרגיר סוכר. את תאריו עשה סיון דווקא באוניברסיטת ת"א, ולסגל הפקולטה לפיזיקה בטכניון הצטרף "רק" ב-1991, אבל הוא טוען לזכות אבות: הוריו הם בוגרי הטכניון; אחרי שאוניברסיטאות באירופה דחו אותם בשל יהדותם הם עלו לישראל מפולין ב-1936.
הטכניון שכן אז בבניין ההיסטורי הקסום שנבנה במיוחד עבורו בשכונת הדר בחיפה, ומשמש כיום כמוזיאון "מדעטק". לאורך שנים הוא נחשב מעוז גברי: לא היו בו אפילו חדרי שירותים לנשים, ובמחזור הראשון הייתה אישה אחת בלבד, ציפורה נויפלד. לימים סיפרה נויפלד כי נאלצה לספר את הצמה הארוכה שלה כדי לא לבלוט בנוף הכללי. היום נשים מהוות כ-48% מהסטודנטים החדשים ו-42% ממסיימי הדוקטורט.
3 צפייה בגלריה
הטכניון בשנות ה-60. הסטודנטים סבלו במשך שנים מהטענה שהם "סרגלי חישוב מהלכים"
(צילום: דוד רובינגר)
ב-1929, ארבע שנים אחרי הקמת הטכניון, עוד העריך המהנדס הבריטי לואיס גרין בדו"ח מיוחד כי אין ולא יהיה צורך בעתיד ביותר מארבעה-חמישה מהנדסים חדשים בפלשתינה כל שנה. היום מונה הטכניון כ-15 אלף סטודנטים פעילים וכ-575 חברי סגל ב-18 פקולטות שונות. באחרונה אפילו הוקמו שלוחות שלו בניו-יורק, בשיתוף אוניברסיטת קורנל, ובמחוז גואנגדונג בסין.
המרצים בראשית הדרך היו ברובם פרופסורים שהיגרו מאירופה. כיוון שהנוהלים חייבו שימוש בעברית בלבד, חלקם נהגו להקריא את הרצאותיהם מתוך הכתב בעברית שנכתבה עבורם באותיות לועזיות, מה שעודד גלי בדיחות בין הסטודנטים. הנפוצה שבהן הייתה על מרצה בכיר, שחדרו מוקם מתחת לכיתות הלימוד, אשר נהג להציע לסטודנטים שנזקקו לחתימתו לסור לחדרו: "תבואו אליי, אני חותם בתחת שלי".
תלמידי הטכניון סבלו שנים מהטענה שהם "סרגלי חישוב מהלכים"; מבריקים, אבל חסרי הבנה ורגישות בהקשרים פילוסופיים ותרבותיים רחבים. כך נולדה בטכניון לפני יותר מ-60 שנה "אגדת צינור הדם", שזכתה כבר לגרסאות רבות. הגרסה הקלאסית מספרת על חיים חנני, פרופ' למתמטיקה והמשנה לנשיא הטכניון דאז, שרצה לשכנע את סנאט האוניברסיטה בנחיצות הקמתה של מחלקה ללימודים הומניסטיים, ולכן ערך ניסוי והציב בפני הסטודנטים שלו אתגר: לתכנן עבורו צינור המוביל דם אדם בין נהריה לאילת. הסטודנטים, מספרת האגדה, הגישו מיד תוכניות מפורטות, שהתייחסו לתנאי השטח, לתכונות הדם וזרימתו, לטמפרטורה הרצויה, לחומרים המועדפים לבנייה ועוד. אף אחד מהם לא הטריד עצמו בשאלה האתית המתבקשת על מהות הבקשה המוזרה. חברי הסנאט המזועזעים אישרו מיד את הקמתה של המחלקה.
אתם שבעי רצון מההשכלה הכללית שהסטודנטים מקבלים פה?
"תמיד הייתה בטכניון מחלקה ללימודים הומניסטיים ואומנויות, בשל ההכרה העמוקה בצורך בהשכלה כללית ובהבנה שלהחלטות המקצועיות יש גם השלכות על החברה והסביבה. בעולם של התפתחות טכנולוגית מואצת — אתיקה למשל היא נושא מרכזי; כשאתה נותן למישהו גישה לבסיס הנתונים של קופת חולים, כדאי שהוא יידע מה מותר ומה אסור לו לעשות עם זה. לפני כשלוש שנים התחלנו גם להביא אמנים לקמפוס, לחוגים ולהרצאות. יצאו מזה מאמרים אקדמיים, ותוכנית מדהימה ומבוקשת מאוד על AI באמנות. בכלל, מספר נגני המוזיקה בין הסטודנטים וחברי הסגל בטכניון לגמרי לא פרופורציוני למספרם באוכלוסייה. יש לנו תזמורת סימפונית משלנו, הרכב ג'ז, מקהלה גדולה. קבוצת הווטסאפ של הנגנים בקמפוס מונה 533 איש. אנשים לא יודעים שיש בכלל קורלציה בין מדענים ומוזיקאים: יש בטכניון כמה סטודנטים שסיימו את בית הספר לאמנויות ג'וליארד בניו-יורק ולומדים אצלנו מדעי המחשב. ואגב, יש אצלנו גם דוקטור במדעי המחשב שהיא רקדנית מקצועית".
בוא נדבר על מה שקרוי "בריחת המוחות". התופעה מתרחבת?
"היא התחילה במהפכה המשפטית, לא ב-7 באוקטובר. הרגשנו שאנשים שיצאו לשבתון לא חוזרים, או שוקלים להישאר בחו"ל. בטכניון התופעה מצומצמת יחסית, והיא גם מקוזזת קצת על ידי חוקרים יהודים מחו"ל שדווקא עכשיו מתעניינים במעבר לארץ. אבל התהליך מורגש, ומי שעוזבים הם דווקא החזקים. לדעתי, הוא מושפע הרבה יותר מהשסע החברתי מאשר מהמצב הביטחוני. יש כמה הצעות חוק שמכוונות ישירות נגד האקדמיה. למשל 'חוק ההשתקה', שלפיו יופחת התקציב של מוסד אקדמי שלא יפטר מרצה שהביע תמיכה בטרור, בלי פיצויים. החוק הקיים כבר אוסר ממילא ביטויי תמיכה בטרור, וכשיוצרים חוק מיוחד כזה ביחס לאקדמיה, זה מבדיל אותה לרעה; אנשים מרגישים שתוקפים אותם אישית, שהרוב הפוליטי מנסה פשוט לתקוף את דרך החיים שלהם. זו חזרה של 40 שנה לאחור".
"בריחת המוחות התחילה במהפכה המשפטית, לא ב–7 באוקטובר. לדעתי, היא מושפעת יותר מהשסע החברתי ולא מהמצב הביטחוני. אנשים שיצאו לשבתון לא חוזרים, או שוקלים להישאר בחו"ל. מי שעוזבים הם דווקא החזקים"
מה דעתך על רמת ההשקעה של ממשלת ישראל בהשכלה הגבוהה בארץ?
"האקדמיה בישראל היא נס. כדי לקבל פרופורציה: התקציב השנתי של MIT בארה"ב לבדה הוא כמו כל התקציב של ההשכלה הגבוהה בישראל – 13 מיליארד שקל. התקציב של סטנפורד כפול מזה. אני לא מקטר; אנחנו מתמודדים. אבל כולנו צריכים להיות ערים לכך, שבעצם כל הפיתוח האקדמי שלנו הוא בזכות תרומות של יהודים טובים — קצת מהארץ והרוב מחו"ל. זו בעיה, כי דור התורמים שחי בתקופת מלחמת העולם השנייה בארה"ב והיה עד להקמת המדינה הולך ונפרד מאיתנו; הדור הבא והדור שאחריו וזה שאחרי-אחריו פחות מחוברים אלינו. כל מה שיש לנו — כל העץ המפואר הזה שצמח פה — שורשיו נטועים באקדמיה. המלחמה האחרונה הוכיחה את החשיבות הקריטית של פער טכנולוגי. כיפת ברזל זה נחמד מאוד, אבל מי יפתח את הדור הבא, כשכל מנועי הפיתוח ילכו ויידחו בהיעדר השקעות, וכשאנחנו על מדרון בכל מה שנוגע לתרומות?
"אני חושב שהמדינה לא מבינה שהאקדמיה היא הנכס הכי גדול שיש לה: הוא מאפשר את הקיום הכלכלי, את הביטחון, והכי חשוב — את החוסן החברתי שלנו. במקום להבין את זה, מאשימים אותנו שאנחנו 'מגדל שן'. אנחנו — שפועלים במרחב החברתי ומשפיעים עליו יותר מכל אחד אחר. אני כבר לא מדבר על פגיעה בתקציבים; אני מדבר על עוינות שנובעת מבורות. בשלב מסוים החלטתי להזמין חברי כנסת לביקור בטכניון. הזמנו במכוון כאלה שהיו מאוד עוינים, שכינו אותנו 'תומכי טרור'. פשוט הראינו להם את המוסד, וברור שהם יצאו מפה אחרת משנכנסו".
יש דעה בין המומחים בארץ, שקיבלה ביטוי בדוח מבקר המדינה, שלפיה ישראל פיספסה את מהפכת הבינה המלאכותית.
"אני יכול לדבר רק על המחקר האקדמי: אני חושב שאנחנו זזים לאט. יש בלגן לא נורמלי בתחום ברמה הלאומית. בטכניון, בערך 150 מתוך 574 חברי סגל עוסקים ב-AI בצורות שונות. מדינת ישראל מוכרחה להיכנס לאירוע הזה — בתחום התשתית, אבל גם בהקמת גוף מומחים שידאגו להנגיש את יכולות ה-AI החדשות בכל התחומים: צריך שרופאים יהיו מסוגלים להשתמש בהן, ומהנדסים, ופסיכולוגים וחוקרים ממדעי הרוח. אנחנו עדיין לא באירוע, אולי כבר ב'זמן פציעות', כאשר בעולם הוא מתפתח במהירות. אם לא נזוז מהר בשנה הקרובה נהיה בבעיה רצינית".
ומה באשר למצבה של ישראל בכל הנוגע למחשוב הקוונטי?
"יש בארץ התקדמות מאוד גדולה בנושא. כשעמדתי בראש התוכנית הלאומית למחשוב קוונטי ודיברנו על הקמת מרכז לאומי, מעטים בישראל הכירו בכלל את המושג. ואז אמרנו: הדבר הכי חשוב שהמרכז הזה יעשה הוא הוראה. שנים ספורות אחר-כך החלו לצוץ כבר חברות. חייבים להמשיך את ההשקעות בתשתיות בתחום הקוונטי. מדובר ביכולת אסטרטגית, וכשתהיה שם פריצת דרך היא תקרה מהר מאוד, ואם אנחנו לא נהיה שם על הסף כל הזמן, נהיה בבעיה".
איך אתה רואה את האקדמיה בעוד עשור?
"עתיד האקדמיה לדעתי תלוי בשני תהליכים גדולים. הראשון הוא השפעת הטכנולוגיות הדיגיטליות על הלימוד וההוראה. בעזרת מודלי שפה וג'נרטיב AI אנחנו יכולים היום 'לתפור' לכל סטודנט תוכנית לימודים אישית לגמרי, שלוקחת בחשבון את החוזקות והחולשות שלו. אני מאמין שהלימוד העתידי יתמקד לא בהעברת ידע אלא במנטורים אישיים, שיכוונו את הסטודנטים לשאול שאלות טובות וידריכו אותם איך ניגשים לתת להן מענה. התהליך השני הוא הממשק בין האקדמיה לתעשייה, שעובר מהפכה: התעשייה הולכת ונכנסת לתחום המחקר הבסיסי, וגם להפך — באקדמיה תוכל למצוא הרבה מחקר יישומי. הגבול הולך ומיטשטש. חברת שואבי האבק דייסון, למשל, פתחה אוניברסיטה, שמעניקה תואר ראשון ותואר שני. זהו תהליך שיש בו סיכונים: בעימות בין כסף לבין חשיבה אקדמית, הכסף בדרך כלל מנצח. ואנחנו לא רוצים שהאוניברסיטה תהפוך לתעשייה; אנחנו משרתים את החברה, לא את שורת הרווח. ומצד שני, יש בזה הזדמנויות מדהימות: לגוגל, למיקרוסופט ולאנבידיה יש תקציבי מחקר של מדינות גדולות וגישה לבסיסי נתונים ענקיים ולטכנולוגיות מתקדמות. קח למשל את המחשוב הקוונטי: הכול שם שיתופי פעולה בין האקדמיה לתעשייה. צועדים יד ביד ונוצרות בריתות".
אז זהו, אתם מתמסחרים.
"אני בטוח שמי שלא ילמד לנצל את מה שהמציאות החדשה מאפשרת לנו יישאר מאחור. אנחנו עסוקים כבר חמש שנים בעניין המורכב הזה. אתן לך שתי דוגמאות למנגנונים שפיתחנו. האחד, אנחנו מזמינים מספר קטן של חברות להיכנס לקמפוס ולהעביר לכאן את מעבדות המחקר שלהן. למשל, ענקית הטכנולוגיה האמריקאית PTC, שהעבירה את מרכז המחקר והפיתוח שלה בחיפה אלינו. הם בנו מרכז תשתיות שמשרת גם אותנו: חוקרים שלהם מלמדים אצלנו ומשתתפים במחקרים, וסטודנטים שלנו עובדים אצלם. דוגמה שנייה היא משרה אקדמית חדשה שפתחנו: עמיתי מחקר מהתעשייה שעושים בטכניון יום-יומיים בשבוע, משתתפים במחקר, מנחים סטודנטים ודוקטורנטים. זה Win-Win לשני הצדדים, כי התעשייה נחשפת לנושאים שפותחו אצלנו, וסטודנטים שלנו נחשפים לנושאים בחוד החנית של השוק".
מהם נושאי המחקר שתתמקדו בהם בשנים הקרובות?
"הגדרנו לעצמנו שני תחומים: בריאות האדם וקיימות. הבעיה היא שהמבנה המסורתי של אוניברסיטה מתבסס על דיסציפלינות, וכאן מדובר בנושאים רב-תחומיים. בריאות, למשל, היא לא רק רפואה; היא כוללת גם הנדסה, פיזיקה, מתמטיקה ועוד. האתגר שלקחנו על עצמנו הוא להנמיך את החומות בין תחומי המחקר: אנחנו עוברים לפיתוח האוניברסיטה סביב האתגרים הגדולים של המאה ה-21".
פורסם לראשונה: 00:00, 21.02.25
