אני פותח את מכסה הכוורת, שולף אחת מחלות הדבש ובוחן מקרוב את אחת מיצירות המופת המשוכללות והיעילות של הטבע. החלה כבדה יותר ממה שהיא נראית, עדות לכוורת בריאה ופעילה. מחזור החיים של דבורת הדבש נחשף בין ומאחורי התאים המשושים העמוסים בדבש. בחלקם אפשר לראות את הביצים, שרק לאחרונה הוטלו על ידי המלכה הביישנית שמתחבאת איפשהו בעומק הכוורת. ליד הביצים אפשר לראות את הזחלים שהספיקו לבקוע מהן. הזחלים שכבר הפכו לגלמים מחכים בסמוך, תכף יבקעו מהם הדבורים הצעירות, בעוד אלפי הדבורים הבוגרות עוסקות בעמל יומן - הרי צריך את הכוורת לסדר ולנקות, גם לדאוג לארוחות ולטפל בתינוקות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
חליפת המגן הלבנה שומרת עליי מפני נחיל הדבורים שמסתער בניסיון להגן על הבית. בתוך שניות אני מכוסה כולי בדבורים, חלק מהן נצמדות לרשת שמקיפה את פניי, מביטות בי בלבן של העיניים. אבל אני מתרגש ונפעם מדי בשביל לפחד - זה באמת אחד הדברים היפים שראיתי בחיי. 120 מיליון שנה, פחות או יותר, שהדבורים עפות להן מפרח לפרח, מזמזמות, מאביקות והופכות את עולמנו ליפה וטעים יותר. אין הרבה מערכות יחסים יפות כמו זאת בין הדבורים לפרחים. היו אלה הפרחים שבעצם "יצרו" את הדבורים, כשהפכו חלק מהצרעות הלוחמניות ואוכלות הבשר לדבורים החמודות שאנחנו מכירים, ומאז הדבורים גומלות באהבה.
דבורים הן לא רק חמודות, הן קריטיות לקיום שלנו. כשלושה רבעים מהפירות ומהירקות שאנחנו מגדלים וכשליש מהמזון שאנחנו אוכלים תלויים בשירותי ההאבקה שמספקות הדבורים. בלעדיהן אנחנו בבעיה. לאלברט איינשטיין מיוחסת האמרה כי אם ייכחדו הדבורים האדם ייכחד ארבע שנים אחריהן. זו הגזמה, כמובן, תמיד נוכל לשרוד על תפוחי אדמה, אורז ושעועית. אבל עולם בלי דבורים ופרחים יהיה עולם אפור, כעור ועצוב.
אני מחזיר בעדינות את חלת הדבש למקומה. עבורי זו אמנם חוויה רוחנית ומזככת, שלא פוחתת גם אחרי הכוורת העשירית שאני פותח, אבל עבור הדבורים זו חתיכת טראומה. לא חשבתי על זה בהתחלה, אני מודה, אבל נסו לדמיין יד ענקית נשלחת לפתע מהשמיים, עוקרת את מרכז תל-אביב אל הקצוות הקפואים של האטמוספירה ויצור תימהוני, שאת גודלו קשה לשער, בוחן את כולנו מקרוב. פחד אלוהים. אני סוגר את מכסה הכוורת, ולאט-לאט החברות נרגעות. כמה דבורים עדיין מרחפות סביבי, מוודאות שנגמר הסיוט. אני מתנצל בפניהן בשתיקה.
המעמד מתרחש בסנטרל ואלי של קליפורניה, בין סן-פרנסיסקו ללוס-אנג'לס, מהאזורים הפוריים ביותר בעולם. במהלך ינואר ופברואר משנעים לכאן במבצע לוגיסטי מטורף פחות או יותר את כל הכוורות שיש בארה"ב - משהו כמו שניים וחצי מיליון כוורות - כדי להאביק את מטעי השקדים שבעמק, האחראי לכשמונים אחוזים מכל השקדים בעולם. יש פה כשישה מיליון דונמים של מטעי שקדים (כמעט שליש משטח מדינת ישראל) שדורשים הרבה מאוד דבורים. המקצוענים בתחום קוראים למבצע הזה בהגזמה אמריקאית טיפוסית "הסופרבול של ההאבקה", אולי כי שני האירועים מתרחשים באותו החודש.
אלא שהכוורת הבריאה והיפה שפתחתי ובחנתי היא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. זו השנה הגרועה ביותר מבחינת הדבורים - כ-50 אחוזים מהדבורים בארה"ב, בממוצע, מתו במהלך החורף - הזמן שבו הן לא פעילות. מיליארדים על מיליארדים של דבורים. גם הכוורות שנותרו נחלשו מאוד. המצב הקשה התגלה כשהגיע הזמן להאביק את השקדים.
זה השיא הנוכחי של מגמה שנמשכת כבר כמעט שני עשורים - הדבורים פשוט הולכות ונעלמות מהעולם. אפוקליפסה של ממש, שהיא חלק מאירוע הכחדה המוני של כל החרקים. ושלא כמו אירועי הכחדה קודמים בעולם, ההכחדה הזו היא ככל הנראה באשמתנו, בני האדם, ונכון לעכשיו אין פתרון באופק. זו תוצאה של צמצום בשטחים הפתוחים, זיהום אוויר, זיהום אור, חומרי הדברה, שינויי אקלים וקרינה סלולרית (אולי). יש גם את חוסר הגיוון הגנטי, שהופך את הדבורים פגיעות לשלל מחלות, ובמיוחד לטפיל בשם אקרית הוורואה שפוגע בהן אנושות ותסמונת מסתורית בשם “התמוטטות המושבה” שגורמת לדבורים לאבד את דרכן. הכוורות התעשייתיות גם ביטלו את הסדר הטבעי של הכוורת - בטבע מלכת כוורת יכולה לחיות שלוש שנים, בכוורת תעשייתית לא יותר מחצי שנה. ובסופו של דבר, הדבורים נאלצות לעבוד הרבה יותר קשה כדי להאביק את המטעים והשדות שלנו. החקלאות, שהדבורים הן הפועלות השחורות-צהובות שלה, היא כבר מזמן תעשייה.
המגמה עולמית, אבל בולטת במיוחד בארה"ב, שם הדבורים עובדות כמו עבדים. בזמן שבו הן אמורות לנוח מעמיסים אותן על משאיות, משנעים אותן מאות קילומטרים ומכריחים אותן להאביק. ועדיין - אחרי כל זה, ולמרות השירותים החשובים שהדבורים מעניקות לנו והאימה של עולם נטול דבורים, המוות של כ-50 אחוזים מהן עובר מתחת לרדאר. מה היה קורה לו חצי מהפרות בעולם היו מתות ביום בהיר אחד? המחשבה שיכול להיות שאנחנו הדור האחרון שיזכה ליהנות מזמזום הדבורים ושירותי ההאבקה שלהן היא מחשבה מפחידה ומדכאת.
במשך ארבעה ימים התרוצצתי ברחבי הסנטרל ואלי בין מטעי השקדים. פגשתי חקלאים המשוועים לדבורים שיאביקו את המטעים - ואין (בשנת 2000 מחיר כוורת היה כ-30 דולר, היום כבר יותר מ-200, ואין מאיפה להשיג), כוורנים שאיבדו את כל הכוורות שלהם וספגו נזק של מאות מיליוני דולרים (כן, אני יודע שביקשו לומר דבוראים, אבל כמו שאמרו לי כוורנים רבים שמתקוממים - לרפתן לא קוראים פָּרָאי וללולן לא קוראים תרנגולאי) - וגם מייסדים של חברת סטראט-אפ ישראלית אחת, BeeHero, שמנסה להיאבק במגמה המדאיגה. הייתי רוצה לומר שחזרתי אופטימי, אבל זאת תהיה הגזמה. הסיפור עוד לא אבוד, אבל הוא מתחיל להתקרב לנקודת האל-חזור.
הסיבוב שלי התחיל דווקא בתל-אביב, במשרד של בי-הירו ליד רחוב המסגר. יובל רגב, אחד המייסדים ואחראי הטכנולוגיה (CTO), מסביר לי את החידוש הטכנולוגי המגניב של החברה - חיישן קטן שמוכנס לכוורת, "מקשיב" לדבורים ומבין מה קורה בפנים. הדבורים, אומר רגב - שהיה בעברו שחקן כדורגל מבטיח עד שנפצע ועבר להייטק, מדברות ביניהן ומגיבות לכל אירוע שקורה בכוורת. לפי השינוי בדציבלים ובתדרים, החברה מנתחת את מצב הכוורת ושולחת מידע לכוורן בזמן אמת. בנוסף, החיישן עוקב אחר מדדים נוספים בכוורת כמו טמפרטורה, לחות ועוד. זו לא תרופה להיעלמות הדבורים, זה יותר דומה לרפואה מונעת או לגילוי מוקדם של מחלה שמאפשר לטפל בה לפני שמאוחר מדי.
בינתיים, נראה שזה עובד. החברה, שהוקמה ב-2017 במפגש של רגב עם שני המייסדים האחרים – עומר דוידי ואיתי כנות, "הצילה" ב-2024 כמיליארד דבורים בחצי מיליון הכוורות שהיא מנטרת בעולם. אחוזי התמותה בכוורות שלה, שנמצאות בעיקר בארה"ב ובאוסטרליה, נמוכים בכמחצית משיעורי התמותה הכלליים. החברה עוקבת לא רק אחרי הכוורת הבודדת, אלא מקשיבה לכל המתרחש במטע ומזהה שלל מגמות - ממזיקים ועד ליעילות ההאבקה. זה לא דבר קטן. בעוד ענף החקלאות כולו הולך ומשתפר תוך כדי הסתמכות על טכנולוגיה עילית, הרי הכוורות נשארו אותו הדבר כבר יותר ממאה שנה - אותה קופסת עץ אטומה שצריך לפתוח כדי לראות מה קורה בתוכה, תוך כדי שינוי מהותי של הדינמיקה בה וגרימת מצוקה לדבורים. זו טכנולוגיה מרהיבה, האמת, להקשיב לדבורים וללמוד מהן מה צריכה הכוורת. "החיישן הוא כאילו הכנסנו דבורה משלנו לכוורת והיא מדווחת לנו מה קורה", מסביר רגב. גם הרעיון של להקשיב למטע הכולל הוא רעיון מרגש.
5 צפייה בגלריה
כוורת עם חיישן של BeeHero. "כאילו הכנסנו דבורה משלנו לכוורת והיא מדווחת לנו מה קורה"
(צילום: ניקי גסטון)
רגב הגיע מתחום הסייבר. כמו האחרים בחברה, הוא ודאי היה יכול להרוויח הרבה יותר כסף בחברה אחרת, אבל נמשך אל המשימה והחזון לתרום לביטחון המזון בעולם. אני מעריך אנשים כאלה. רגב נשאר בישראל, אבל שני המייסדים האחרים, איתי כנות ועומר דוידי, עברו לקליפורניה לפני כחמש שנים.
יומיים אחרי הביקור במשרדי החברה אני נוחת בסן-פרנסיסקו ומתחיל להדרים לכיוון לוס-אנג'לס על כביש 99. בדרך אני עוצר אצל מגדלי דבורים ובעלי מטעי שקדים - יש כ-7,000 כאלה בסנטרל ואלי, רובם בחלקות קטנות יחסית של עד 200 דונם.
קליפורניה של העמק היא לא הקליפורניה השמאלנית-ליברלית של סן-פרנסיסקו ואל-איי. כאן, רוב האנשים שפגשתי היו תומכי טראמפ נלהבים - והאמת, מתוקים מאוד. יוצאת הדופן מבחינה פוליטית הייתה קריסטין גמפרל - דור שני למגדלי שקדים. אביה הגיע משווייץ, והיום היא ואחיה - חובב מושבע של "מלחמת הכוכבים" שבנה רפליקה מדויקת להפליא של חללית קרב אימפריאלית - מגדלים כ-160 דונמים של שקדים, לא רחוק מהעיירה טורלוק.
אני מגיע בשעת בוקר מוקדמת וקרירה, והדבורים עוד לא יצאו לעבודה - הן אוהבות שחם. "המצב השנה גרוע במיוחד", היא אומרת. "אין מספיק דבורים להאביק את המטעים". פגשתי המון חקלאים בחיי, ואהבתי את כולם, אבל לכולם תמיד קשה. הכל תמיד נגדם - האקלים, המזיקים, הרגולציה, המחירים. "להיות חקלאי זה להיות מהמר", אומרת גמפרל בחיוך. "ולא מהמר מוצלח במיוחד". היא מספרת שבעוד מחירי התשומות (מים, דשנים וכדו') רק עלו בשנים האחרונות, מחיר השקדים דווקא ירד. "אנחנו עובדים קשה יותר בשביל פחות", היא אומרת ונשמעת פחות או יותר כמו כל חקלאי שפגשתי - וזה לא נאמר בלעג, חלילה. זו פשוט המציאות.
קריסטין גמפרל, דור שני למגדלי שקדים: "המצב השנה גרוע במיוחד. אין מספיק דבורים להאביק את המטעים"
למרות היעלמות הדבורים המסיבית, קשה למתוח קו ישר בין זה לבין התמעטות עתידית של היבולים. נכון, הדבורה היא חלק חשוב מאוד בהתרבות הגידולים. כשהדבורה מגיעה לפרח לשתות את הצוף נדבקים לגופה גרגירי אבקנים - שהיא מעבירה לפרח הבא מאותו סוג שהיא מבקרת בו. כך, מתאפשרת הפריה של הגידולים ונוצרים זרעים חדשים. אבל אחרי הכל, הטבע הוא מערכת מורכבת מאוד ומלבד הדבורים יש גם חרקים נוספים שמסייעים בהאבקה, כמו גם הרוח והמים, ויש גם עוד שלל גורמים שמשפיעים על היבול. את גמפרל מעצבן במיוחד השכן שלה, גם הוא מגדל שקדים, ש"מתעלק" על הדבורים שלה. "הטכנולוגיה יכולה לעזור", היא אומרת. "אבל גם לטכנולוגיה יש גבול. בסוף, אנחנו מול הטבע". גמרפל צודקת ולא צודקת. כן, לטכנולוגיה יש מגבלות ובסוף הטבע הוא טבע, אבל אם היינו חושבים ככה לא היינו ממציאים את הממטרות ורק מחכים לגשם.
שעה נסיעה דרומה אני פוגש את קן ראפ, מגדל שקדים ותיק, דור שלישי לחקלאות. שפמו וזקנו לבנים, אבזם חגורתו גדול. סבו הגיע הנה לפני 100 שנה, והוא קבור לא רחוק. אביו המשיך את דרכו, הוא את דרך אביו, אבל ילדיו - לדבריו - לא מביעים רצון להמשיך את השושלת.
אנחנו עולים לפיק-אפ של ראפ ונוסעים לעשות סיבוב במטע. הוא מראה לי את האפליקציה של בי-הירו שעוזרת לו לנטר את מצב הכוורות. "תמיד היה צריך לנחש את מצב הדבורים, עכשיו אפשר לדעת", הוא אומר, "החבר'ה האלה בסדר, אתם הישראלים חכמים", ומיד מספר על טיול שעשה לישראל במסגרת הכנסייה. "אני תומך טראמפ", מכריז ראפ בגאווה ומציג תפיסת עולם עקבית. כן, יש בעיה עם הדבורים, אבל ככה זה - יש שנים טובות ויש שנים רעות. "לדבורים יש איגוד טוב", הוא אומר. "הן לא אוהבות לעבוד קשה מדי". כן, יש בעיית גשמים, הוא מודה, אבל ככה זה. כשאני שואל על משבר האקלים, רגע אחרי שסיפר לי שהשנה פגש לראשונה סנאי עצים בקליפורניה, הוא מתעצבן. "אין דבר כזה אקלים, יש רק מזג אוויר", הוא רושף. "זה מה שאני אומר לכל מחבקי העצים - תמיד היו שינויים ותמיד יהיו, קרחונים נמסו גם בעבר. חוץ מזה - הכל פוליטיקה". אני מתרשם מהיכולת להיות בו בזמן רגיש לכל שינוי קטן בטבע מסביב ולהכחיש את התמונה הגדולה.
קן ראפ: "אין דבר כזה אקלים, יש רק מזג אוויר. תמיד היו שינויים ותמיד יהיו, קרחונים נמסו גם בעבר"
בצהריים אנחנו נפגשים במסעדה מקסיקנית עם מגדלי שקדים נוספים שמשתייכים ל"קורטז" - התאגדות של מגדלים. המנות במסעדה עצומות. אני לא מצליח לסיים אפילו רבע מהמנה שלי, והיא הייתה הכי קטנה בתפריט. האווירה סביב השולחן היא טראמפיזם ברמה גבוהה. כולם נורא חמודים, אבל שונאים את ה"סביבתיים האלה" ששולטים בסקרמנטו, בירת קליפורניה. טים אנינג, שהשתחרר מהצבא והפך לחקלאי, טוען שמאז נבחר טראמפ וביטל את מדיניות הגיוון וההכלה בצבא עלה הגיוס במאה אחוזים. לא מצאתי לזה סימוכין. ג'ף סטרום מבטל לחלוטין את עניין היעלמות הדבורים. "זה בולשיט", הוא צוחק. "הכל המצאות כדי להעלות מחירים. אף פעם לא יגידו לך 'יש מספיק דבורים, אתה יכול לשלם פחות'". אבל באמת יש פחות דבורים, אני מנסה לטעון. "עזוב", מרצין ג'ף. "אל תהיה לי כמוהם".
אנחנו נוסעים לשטח של ג'ף, כ-200 דונם של שקדים - ושם אני פותח את הכוורת הראשונה שלי. הדבר המוזר הוא שבצפון העמק השקדים עדיין לא פורחים, אבל הכוורות כבר הגיעו, מסיבות לוגיסטיות, וצריך להאכיל את הדבורים באופן מלאכותי עד הפריחה. ככל שאני מדרים לכיוון לוס-אנג'לס הולכות השקדיות ופורחות - שטיחים עצומים ומרהיבים של לבן מאופק עד אופק.
לא רחוק מהמטה של קורטז יש שטח כינוס ענק של כוורות, שם אני פוגש את מגדל הדבורים לארי ג'ונסון מאיידהו ובנו קלייד. לארי הוא איש גדול עם שפם גדול, זיפים שמתארכים בזמן אמת ואבזם חגורה בגודל לפטופ. אני מתאהב ממבט ראשון. ג'ונסון כבר יותר מ-30 שנה בתחום, משנע את אלפי הכוורות שלו ברחבי ארה"ב. "זאת השנה הכי גרועה שאני זוכר", הוא אומר. "יש אובדן עצום של דבורים השנה. תמיד מביאים כשני מיליון כוורות - השנה פחות מחצי. מה קרה? אף אחד לא יודע למה, בטח לא אני. אם הייתי חכם", הוא צוחק, "לא הייתי הולך לגדל דבורים".
אנחנו עושים סיבוב בין הכוורות ופותחים כמה מהן. "תיזהר מהכוורת הזאת שם", הוא אומר, "הן כועסות. בוא נלך לזאת, פה הן יותר נחמדות". נשמע שאתה אוהב אותן, אני אומר לו. "אוהב?! הן קוץ בתחת!" מכריז ג'ונסון. "הן אולי יצורים שמרתק לחקור אותן, אבל לעבוד איתן זה לא תמיד כזה תענוג". אני שואל אם הדבורים סובלות מהמסע וג'ונסון אומר שלא אכפת להן. אני קצת מתקשה להאמין. לא שאכפת להן אם זו איידהו או קליפורניה, אבל חיות רגישות כל כך לא יכולות להישאר אדישות למסע של אלף קילומטר ולשינויים מהותיים כל כך בסביבה שלהן.
בערב, לא רחוק מהעיר פרזנו, מוכת האופיאטים, אני פוגש כוורן שונה לגמרי מג’ונסון - כזה שאוהב דבורים. בלייק שוּק הוא בן 35 מטקסס. כשהיה בן 12 ביקש מהוריו תרנגולות, אבל הם קנו לו דבורים – והוא התאהב. האהבה הפכה לביזנס והיום הוא אחד ממגדלי הדבורים הגדולים בארה"ב. "עד היום אני מאוהב בהן", הוא אומר. "אני אוהב את הריח שלהן, אוהב להביט בהן – זה כל כך מרגש לצפות בהן, באות והולכות, יש לנו המון מה ללמוד מהן".
"אתה רואה את הכוורות האלה", הוא מצביע לכיוון חומה גבוהה של מאות כוורות. "הן כולן מתות, זה מיליון דולר ששוכבים שם". שוק היה אמור לספק השנה 50 אלף כוורות להאבקת השקדים, אבל היו לו רק 14 אלף. "אני לא יודע איך נתאושש מזה", הוא אומר. "יש הרבה פחות דבורים על יותר עבודה". שוק אומר שהדור הישן של הכוורנים עדיין חשדנים כלפי הטכנולוגיה החדשה, אבל הדור הצעיר, כמוהו, מאמץ אותה בהתלהבות.
אנחנו מדברים בעוד העובדים שלו מפנים בזריזות את הכוורות מהמשאיות העצומות בעזרת מלגזות ומעמיסים אותן על רכבים קטנים יותר לקראת פיזור במטעים, כשבמקביל הם מפזרים עליהן עשן שירגיע אותן. כשהם מסיימים אני רואה את אחד הפועלים עובר עם מפוח על רצפת הנגרר של המשאית הגדולה ושם לב שכל הרצפה מצופה שטיח עבה וכהה של גוויות הדבורים שלא הגיעו לסוף המסע. זה מראה עצוב מאוד. אולי מוזר להתאבל על דבורים שלא הכרתי מארץ רחוקה בעוד האנשים שקרובים אליי בארץ שלי סובלים – אבל הצער, כמו האהבה, לא מגביל את עצמו להיגיון.
בלייק שוּק, מגדולי מגדלי הדבורים בארה"ב, היה אמור לשווק 50 אלף כוורות להאבקת השקדים, אבל יש לו רק 14 אלף: "אנילא יודע איך נתאושש מזה. יש פחות דבורים על יותר עבודה"
למחרת אני פוגש את איתי כנות, אחד מהמייסדים של בי-הירו. אם רגב הגיע מהטכנולוגיה ודוידי מהביזנס – כנות בא מהדבורים. הוא בנו של בועז כנות, מגדל הדבורים הגדול בישראל ולשעבר יו"ר איגוד מגדלי הדבורים. "נולדתי לתוך הכוורות והתאהבתי מההתחלה", אומר כנות. "יש בזה משהו ממכר. פתחתי מיליון כוורות בחיים שלי וזה עדיין מרגש אותי". אנחנו מטיילים יחד ופותחים כמה כוורות, ואכן – ההבדל מהותי. כמו ללכת לאופרה עם מישהו שמבין איטלקית. ההתלהבות מהדבורים והאהבה שלו מדבקת.
"תחשוב על זה", אומר כנות. "הטכנולוגיה האחרונה שנכנסה לכוורות הייתה כלי רכב שהקלו על שינוע שלהן – חוץ מזה הכל נשאר אותו הדבר. עולם החקלאות התקדם, רק הכוורות נשארו מאחור". ההבנה והאהבה שלו לדבורים מידבקות וכובשות לא רק אותי, הן בעצם אחד ממנועי הצמיחה. כל אחד מהלקוחות שדיברתי איתו – כוורנים וחקלאים – השתכנע על ידי כנות. "חקלאים, בטח פה בקליפורניה, מאוד חשדנים כלפי סטארטאפיסטים שבאים להציל אותם", הוא מספר. יותר קל להם לדבר עם אדם כמוהם. אנחנו עולים לפיק-אפ שלו, עם לוחית הרישוי bBeHero ונוסעים לטייל קצת במטעים. לדברי כנות, גם לרכב יש תפקיד בחברה. מסתבר שכשחקלאים פוגשים סטארטאפיסטים שבאים אליהם עם טסלה הם מפתחים כלפיהם אנטי אוטומטי, אבל כשרואים מישהו שנוהג כמוהם בפיק-אפ החשדנות מתמוססת.
"יהיה קשה מאוד להתאושש מהמשבר הזה. עד עכשיו הצליחו איכשהו לעקוף אותו, לפצל כוורות וכדו’, אבל אובדן של יותר מחצי זה כבר סיפור מורכב מאוד", מסביר כנות. "כבר בספטמבר התחלנו לראות את התמונה ולהבין מה קורה. עוד לא ראינו דבר כזה".
איתי כנות, ממייסדי BeeHero: "יהיה קשה מאוד להתאושש מהמשבר הזה. עד עכשיו הצליחו איכשהו לעקוף אותו, אבל אובדן של יותר מחצי מהדבורים בארה"ב זה כבר סיפור מורכב מאוד"
אחד החידושים הגדולים שמציגה החברה, נגזרת של החיישנים, הוא מדידה חדשה של יעילות הכוורות. עד עכשיו פשוט ספרו כוורות – את הקופסאות האטומות. בבי-הירו סופרים את מספר המסגרות-חלות הפעילות והבריאות. זה מאפשר להכניס פחות כוורות לכל מטע, מייעל את ההאבקה, וכבונוס – חוסך המון נסיעות וזיהום. "לא נפתור את בעיות העולם", אומר כנות. "אבל ניתן כמה כלים חשובים שאולי יעזרו".
למחרת אני שם פעמיי לתערוכת World Ag Expo ליד העיר טולרי, מתערוכות החקלאות הגדולות בעולם. אני מסתובב מסוחרר, מרוצה כמו ילד בחנות טרקטורים. הכל עצום – החניון, המכוניות, המכונות המוצגות, מנות האוכל. אמריקנה בהתגלמותה. קסום לשעה ואחר כך מעורר קבס. יש מעודדות, יש גברים בחולצות משבצות וכובעי קאובוי, יש רודאו ומוזיקת קאנטרי מתנגנת בקולי קולות.
בשולי התערוכה אני פוגש את המייסד השלישי של בי-הירו, עומר דוידי, מנכ"ל החברה ובעברו אלוף הארץ בקפיצות ראווה על סוסים. דוידי הוא מה שנקרא יזם סדרתי, הקים ומכר כמה חברות סטראט-אפ עד שפגש בכנות, שהדליק אותו על הדבורים. "כן, יש משהו רומנטי בלהציל דבורים – אבל אתה בטח שואל איפה הביזנס", אומר דוידי. לדבריו, החברה שואפת להיות איפשהו בין אובר לאמזון של התחום – חברה שמקיפה את כל בעלי העניין ועושה שימוש בדאטה כדי לשפר את החקלאות.
"שינינו את התחום. כבר היום אנחנו מאביקים כחמישית מהשקדים בעולם, ואנחנו בגדילה", הוא מוסיף. "היום, בעזרת המערכת אנחנו מזהים ביקורי דבורה על כל פרח". דאטה מדויקת זה חשוב מאוד בכל הרמות – מחברות ענק כמו סטארבקס שמגדלת את הקפה של עצמה ועד לחקלאי הקטן. דוידי צופה לחברה הכנסות של מעל 100 מיליון דולר והמטרה היא להנפיק ולהמשיך לגדול, והוא מדגיש "לא נסרב לאקזיט, אבל זאת לא המטרה". עם זאת, כאדם שיזמותו אומנותו, קשה לו לדמיין את עצמו מנהל חברה לאורך שנים. מצד שני, הוא כבר שמונה שנים בבי-הירו, מה שלא תיאר לעצמו, אז מי יודע.
אני נפרד מדוידי ונוסע לסיבוב אחרון בין המטעים ההולכים ומלבינים. הטמפרטורות עולות, הכוורות מתעוררות ודבורים מרחפות בין הפרחים. אם לא הייתי יודע את חומרת המצב, הייתי יכול לחשוב שהכל בסדר. אבל הכל לא בסדר. הדבורים מתות וזו סכנה אמיתית. העולם צריך להתעורר ולהציל את הדבורים לפני שיהיה מאוחר מדי. כאמור, עולם בלי דבורים הוא עולם עצוב, אפור, כעור וחסר טעם.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.02.25
