זה היה שיטפון של פעם במאה שנה. הגשם ירד עצבני וממוקד, כאילו יש לו מה להוכיח, ממטיר יותר מחצי מכמות המים השנתית בתוך 20 דקות. המים ששטפו בקצב מטורף של מעל 150 אלף ליטר בשנייה נגסו עמוק במדרונות ההר, סוחפים במפולת של בוץ את כל מה שבדרך, חורצים ערוצים חדשים באדמה המיוסרת, מושכים את הקרקע מתחת לעצים, לתשתיות ולכבישים (שנסגרו לארבעה ימים), ומגלגלים סלעים עצומים כאילו היו אבני חצץ. שיטפון שכיסח את הצורה של אחד המקומות האהובים בישראל, ונדמה שאף אחד לא שם לב. סביר להניח שגם אתם לא.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
קשה להאשים אותנו, הרי כל יום הוא שיטפון של חדשות רעות, מיצמצת לרגע, הפסדת משהו. אולי העשן שעלה מהשריפה הגדולה בהרי ירושלים לפני כחודש הצליח להסתיר מאיתנו את השיטפון שבאותם ימים עשה שמות בשמורת עין גדי, נווה המדבר הגדול והיפה ביותר שיש לנו. אולי לא יכולנו להכיל עוד אובדן של פיסת טבע ישראלי שהולך ומצטמצם – פה בגלל המלחמה, שם בגלל הבצורת, בהרים בגלל שריפה ובמדבר בגלל שיטפון. ואולי אנחנו אוטמים את אוזנינו ועוצמים את עינינו מלראות ולשמוע את זעקת העולם שהשחתנו וזיהמנו, שרפנו וייבשנו ומילאנו פלסטיק.
תהא התשובה אשר תהא, העובדה היא שכבר יותר מחודש אחד מאתרי הטבע והתיירות האהובים והפופולריים בישראל, שמושך אליו ולאזור ים המלח מאות אלפי מבקרים בשנה, סגור למטיילים, וככל הנראה יישאר סגור עוד הרבה זמן, עד שהשמורה תשוקם ותוכרז כבטוחה. והלב יהרהר ויחמוד.
אז נסעתי לעין גדי.
כבר בדרך, כשעוברים את נחל קדם, מרגישים את עקבות השיטפון. הגדרות שבורות, הכביש סדוק, סלעים וחול שהידרדרו על הכביש נדחקו במאמץ אל השוליים, ממש על הקו. נראה כאילו ההרים מאסו בכביש והם רוצים להעלים אותו.
השעה שעת בוקר מוקדמת, אבל השמש כבר יוקדת. בכניסה לשמורה הנעולה אני פוגש את דרור הָבְלֵנָה, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים (רט"ג) ופרופסור לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות באוניברסיטה העברית. הבלנה מרגיש בבית. הוא החל את דרכו כפקח של רט"ג בעין גדי בסוף שנות ה-80 (אז עוד היו פה נמרים) ומאז המדבר עומד בלב המחקר האקדמי שלו. הוא נרגש להיות בעין גדי, כאילו לא היה שנים. מתי ביקרת בפעם האחרונה, אני שואל, והוא עונה שלשום.
אנחנו יוצאים לכיוון המפלים של נחל דוד. השיטפון החריב לגמרי את תשתיות החשמל והמים בכניסה לשמורה. אפשר לראות את הקו שהשאיר הבוץ בגובה מטר וחצי על המבנים. מתוך הבוץ שנסחף כבר מתחילים לצאת ניצנים ירוקים.
כמו כל ישראלי, הייתי בעין גדי יותר פעמים ממה שאני זוכר. בטיולי בית ספר, במסעות תנועת הנוער, במסגרת הצבא, בחיק המשפחה, עם תיירים מחו"ל. אני מכיר את עין גדי בלי שזכרתי עד כמה. הטיול מפתיע. אם יער קנדה אחרי השריפה הוא פחות או יותר אותו דבר רק בשחור, נחל דוד אחרי שיטפון נראה שונה. השיטפון גילח את גדות הנחל, וכל הצמחייה הנהדרת שצמחה על המצוקים נעלמה כמעט לגמרי. חלק מהבריכות שהיו נסתמו, בריכות חדשות התגלו, כנ"ל לגבי מערות קבורה רבות מהתקופה הביזנטית שהשיטפון חשף פזורות על המצוק. עצים שהשיטפון תלש ממקומם זרוקים בנחל, הפוכים. זה מרגיש כמו אחרי רעידת אדמה. הכל שונה.
אנחנו הולכים על גדות ערוץ חדש בעומק שני מטרים שהשיטפון פרץ והעמיק. "אתה רואה את הסדק הזה?" מצביע הבלנה אל הקרקע. "זה אומר שאיפה שאנחנו עומדים עכשיו – גם זה הולך ליפול". שורת עצי שיטה מפוארים, שעד לאחרונה היו באמצע השביל, ניצבים עכשיו על קצה קצהו, עד כדי שחלק משורשיהם נחשפו. הקרקע נשמטה מתחת לרגליהם, והם נוטים ליפול. חלקם, אני רואה, כבר נפלו. זה מראה עצוב.
"אני מכיר אותו עוד מסוף שנות ה-80", טופח הבלנה בחיבה על גזע עץ שיטה זקן אחד שעומד כפוף על קצה הגדה, עוד רגע והוא נופל.
לא נראה טוב החבר שלך.
"ככה הוא. חייבים לתת מענה ראשוני כדי להציל את העצים המוגנים האלה".
איך מצילים? גוררים בחזרה את הבולדרים העצומים שנסחפו מהשיטפון ומצמידים אותם לגדה. אחר כך, ממלאים את הרווחים בחומר שהביא השיטפון, במטרה להרחיב אותה בשני מטרים לפחות. גם זה, מסביר הבלנה, לא יפתור לגמרי את הבעיה. "התשתיות ממשיכות לקרוס כל הזמן", הוא אומר. אז מה עושים? התכנון הוא להעביר את כביש 90 קצת מערבה, לבנות גשר ולהעלות אותו מעל נחל דוד. ממזרח לכביש יוקם מפעל ניקוז משמעותי, שינתב את הזרימה על ידי שינויים ברוחב הנחל. "אם לא נתקן את זה, אז בשיטפון הבא לכל המים כבר לא יהיה לאן ללכת".
"נכון שלהקים מפעל ניקוז בתוך השמורה זה הדבר הכי רע שיכול לקרות מבחינת שמירת טבע. זה נורא שצריך להיכנס לעבודות סופר-מסיביות בתוך השמורה כדי לנסות ולהציל אותה, אבל אין ברירה, המדרונות פשוט קורסים", אומר הבלנה. "חייבים לעשות משהו. אם לא, אנחנו נאבד את בית ספר השדה, את האכסניה ואת השמורה".
דרור הבלנה, המדען הראשי של רשות הטבע והגנים: "זה נורא שצריך לעשות עבודות סופר–מסיביות בתוך השמורה כדי לנסות ולהציל אותה, אבל אין ברירה, המדרונות פשוט קורסים. חייבים לעשות משהו. אם לא, אנחנו נאבד את בית ספר השדה, את האכסניה ואת השמורה"
התחזית לשנה הבאה לא מעודדת, בלשון המעטה. "הכל יחמיר. השיטפון סחף את הקרקע שעליה גדלים צמחים שיכולים להאט את הזרם ולספוג מים. הפוטנציאל לשיטפון בשנה הבאה עולה בגלל שהקרקע יותר יבשה ומסיעה מים במהירות. אנחנו מקבלים שיטפונות שהולכים ונהיים עוצמתיים יותר, ופחות מים נשארים ברמת המדבר. יש פה לולאת משוב שדופקת את כל המערכת".
האמת שזה מטורף. אני עומד מול הסלעים העצומים שהשיטפון גילגל כאילו היו גולות והטרקטורים מרימים בקושי רב. ביני לבין עצמי אני פותר את הפרדוקס הנושן. כן, אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים, בשביל זה יש לו את המים. הם יכולים להרים הכל.
אנחנו ממשיכים לעלות לכיוון מפל נחל דוד. אני מבין למה השמורה לא תיפתח בקרוב. כל מעשי ידי האדם ואמצעי העזר למיניהם, שבילים, גשרונים, מדרגות, שבילים, מאחזים, שילוט - הכל נעלם או נפגע משמעותית. המסלול שהיה מעגלי הוא עכשיו בקושי קו. בנוסף, אבנים עדיין מידרדרות מלמעלה והכל מרגיש שביר, מתפורר בקלות, לא בטוח. אין ברירה אלא להתמלא בהדרת כבוד כלפי עוצמת השיטפון.
הייתי פה הרבה פעמים, אבל אף פעם לא הייתי פה לגמרי לבד. איזו חוויה נהדרת! יעלים בהמוניהם מטיילים על המצוקים והמקום הומה מציוץ ציפורים – טריסטמית, דוכיפת, הקורא המדברי, מיינה, זנבן – כולם שמחים שבני האדם לא בסביבה וממלאים את המרחב. זה מזכיר את ימי הקורונה. שפני סלע בוחנים אותנו בסקרנות ופרפרים לבנים לרוב מלווים אותנו בדרכנו, המים מלאים שפיריות. "איזה יופי!" קורא הבלנה, שמזהה עקבות טריות של דורבן. יהיה יותר טוב לכל שוכני השמורה אם היא תישאר סגורה לבני אדם, זה בטוח. אבל גם לנו מגיע ליהנות ממשהו, לא?
עד עכשיו הצליחו עבודות הפינוי להרחיק סלע-סלע רק מתחילת השביל, עד לסוף המסלול המונגש לנכים, שמסתיים במרפסת העץ הצופה אל "הבריכה האולימפית" – שהייתה רדודה ועכשיו היא עמוקה. מדהים שהמרפסת הזאת עומדת במקומה, היא נקברה תחת מאות טונות של סלעים ובוץ. כל תשתיות התיירות מסביב קרסו, כולל מדרגות הבטון והאבן שנשטפו ומעקות הברזל שהתעקמו לגמרי – אפילו אמת המים הקדומה מימי בית שני, שהחזיקה פה מעמד כאלפיים שנה, נחרבה לחלוטין. רק מרפסת העץ מול המפל נותרה איתנה. זה כל כך מפתיע במדינת הפל-קל שלנו. שמישהו ייתן לציון סלע, הנגר של רשות הטבע והגנים, לבנות את כל המדינה מחדש.
6 צפייה בגלריה
מסלול הליכה בנחל דוד לפני השיטפון ואחריו
(צילום: עמית שאבי, יניב כהן, רשות הטבע והגנים)
בהמשך המסלול עוצר הבלנה בעצב מול עץ גדול מסוג זקום מצרי, שנעקר בשיטפון ומוטל הפוך. ראשו קבור מתחת לסלעים העצומים שנפלו ועקרו אותו, בעוד שורשיו מופנים אל השמש. "גם את העץ הזה אני מכיר מאז שהייתי נער, הוא עמד פה יותר ממאה שנה. אולי זה לא נורא מבחינת שמירת הטבע, אבל אותי זה מבאס". אנחנו מכבדים את העץ בכמה שניות שתיקה וממשיכים הלאה.
ככל שמתקדמים בשביל נראים פגעי השיטפון. המדרון מכוסח לגמרי, קרעי מעקות מברזל עדיין בולטים מהסלעים פה ושם, אבל בחלק מהזמן אי-אפשר לומר בכלל איפה עבר השביל. בחלק מהמקומות אין מקום לסלול שביל חדש. "כל מסלול נחל דוד הלך", אומר הבלנה. "המפלס התחתון גמור מבחינת תשתית, והמפלס העליון מסוכן בגלל קריסת מדרונות". הם ממשיכים לקרוס, קצת כמו כולנו. אנחנו עוברים מהר מתחת לבולדר עצום שרק נס מחזיק אותו במקומו.
מה הפך את השיטפון הזה לחזק כל כך? אני מרים טלפון לד"ר ערן חלפי, מהמרכז לחקר שיטפונות במדבר. "מדובר בעננים שהגיעו מאזור צפון סיני, עם הרבה גשמים בתוכם. בתקופה הזאת, האוויר שקרוב לקרקע כבר חם והמפגש של האוויר החם עם העננות הקרה יוצר סופות ברקים וגשמים מאוד עוצמתיים", אומר חלפי. "זה היה אירוע יוצא דופן. ראשית, מבחינת התזמון שלו. תחילת מאי זו תקופה שבה פחות מצפים לגשמים עוצמתיים כאלה. שנית, מבחינת עוצמת המים. בתוך כ-20 דקות ירדו כ-40 מילימטר מים בשמורה. זה מטורף, זה בערך שני שלישים מהכמות השנתית.
"שלישית, השיטפון עצמו היה שונה. זה לא היה שיטפון 'רגיל', שבו גשם שירד למעלה בהר שטף דרך הערוצים והנחלים הקבועים, אלא זה היה שבר ענן פתאומי שירד ישר על המדרון, סחף כמויות גדולות של חומר וירד בנתיבים חדשים. מעריכים שהכמות והעוצמה של הגשם שירד בנחל דוד קורות אחת לבין מאה למאתיים שנה".
ד"ר ערן חלפי, המרכז לחקר שיטפונות במדבר: "זה לא היה שיטפון 'רגיל', אלא שבר ענן פתאומי שירד ישר על המדרון, סחף כמויות גדולות של חומר וירד בנתיבים חדשים. מעריכים שהכמות והעוצמה של הגשם שירד בנחל דוד קורית אחת לבין מאה למאתיים שנה"
הכמויות שירדו בהחלט נחשבות לחריגות. "הגשם שגרם לשיטפון נמשך כארבע שעות בסך הכל, כשבשיא זרמו 152 אלף ליטר בשנייה בנחל דוד וכ-135 אלף ליטר בשנייה בנחל ערוגות", אומר לאו וולין, מנהל תחום הידרותרמיה - אזור הדרום ברשות המים. חלפי מוסיף שצריך להתרגל לגשמים כבדים כמו אלה. "בגדול, המגמה מראה שבגלל תהליכי ההתחממות של כדור הארץ נוצרים פחות אירועי גשם במשך החורף, אבל אלה שנוצרים עוצמתיים יותר. הצפי הוא שבשנים הקרובות יקרו יותר ויותר אירועים כאלה, וצריך לקחת את זה בחשבון".
בנוסף לשינויי האקלים, בים המלח יש עוד גורמים שמשנים את התמונה וצריך לקחת אותם בחשבון. בראשם פעילות האדם, שגרמה לירידת מפלס ים המלח בקצב של כ-120 ס"מ בשנה. "ההערכה היא", אומר חלפי, "שהמפעלים אחראים לכ-40 אחוז מהירידה של המפלס מדי שנה (25 אחוז מהצד הישראלי ו-15 אחוז מהצד הירדני). בנוסף, הסתת מי הירדן למוביל הארצי בשנות ה-70 הפסיקה הזרמה של כמיליארד קוב מים לים המלח מדי שנה. אז גם התחילו להתרחש תופעות כמו הבולענים והתחַתְּרוּת הנחלים. ההערכה היא שיש כששת אלפים בולענים באזור ים המלח".
6 צפייה בגלריה
שאריות מים מהשיטפון בבית הכנסת העתיק בעין גדי. "כמויות חריגות"
(צילום: רובי מיאל, רשות הטבע והגנים)
שתי התופעות הן תוצאה של ירידת המפלס. הבולענים נוצרים מהתמוססות של שכבות מלח תת-קרקעיות בשל חדירת מים מתוקים. התחתרות הנחלים מתרחשת כשהם צריכים "להתאים" את השיפוע שלהם לירידה המהירה במפלס הים, ובעצם חופרים את עצמם אחורה ועמוק יותר. השיטפונות לא קשורים לירידת המפלס, אבל הזרימה החזקה מגבירה את ההתחתרות.
"קשה מאוד לחזות את השיטפונות באזור של ים המלח", אומר חלפי. "הגשמים פה הם לרוב גשמים מאוד מקומיים. יכולים להיות לך דליים של מים שיורדים בעין גדי, ושבעה קילומטר משם יבש לגמרי. השיטפון היה חוסר מזל. בנוסף, הקרקע במדבר חשופה ולא יכולה לספוג הרבה מים, אז הזרימה נוצרת נורא מהר ביחס לעוצמת הגשם שיורד. מספיק רבע שעה של גשם עוצמתי בשביל שיטפון גדול, אין זמן תגובה. גם הטופוגרפיה ההררית באזור ים המלח מקשה עוד יותר על החיזוי.
"אנחנו מנסים לפתח פתרונות לבעיה, כמו מערכת חיזוי והתראה לפי כמות הברקים או כיוונים אחרים שקל ליישם", הוא מוסיף. "הצענו לנתיבי ישראל לעשות על כביש 90 צמתים, כמו במפגש עם מסילת רכבת. ככה, כששיטפון מתקרב יהיו תמרורי אזהרה ויירד מחסום. זה הולך להיות מיושם על 20 נחלים בדרום הארץ. אבל כמובן שהלקח הכי גדול מאסון נחל צפית זה קודם כל להיות במודעות לכמה זה מסוכן, ולא לקחת סיכונים. אם יש ספק – אין ספק!"
בחזרה לטיול בשמורה. אנחנו מגיעים לבריכת "חם-קר" המפורסמת, שמורכבת משני מפלים. השמאלי הוא נביעה מקומית, הימני מהזרימה בנחל, ויש הפרשי טמפרטורות ביניהם. אנחנו נותנים טבילה קצרה. הבריכה, שעד השיטפון הייתה בעומק חצי מטר, היא עכשיו בעומק של שלושה מטרים. אבל בעיקר – הצמחייה היפה שמילאה את קיר המפל בירוק מלא חיים בסבלנות אין-קץ, נסחפה לגמרי. נשאר רק מצוק סלע חשוף שלא היה שם קודם. "אובדן הקרקע המסיבי זה הדבר הכי דרמטי", אומר הבלנה, "ייקח אלפי שנים עד שהצמיחה הזו תחזור. כואב הלב".
מערה ליד המפל, שהייתה מוסתרת על ידי צמחייה - בעיקר שערות שולמית - עומדת חשופה לגמרי, מבוישת וחסרת מסתורין. לידה עץ תאנה, שדבק בפיסת האדמה האחרונה שלא נסחפה וכל הגזע שלו מלא בצלקות שנגרמו מפגיעת אבנים. אם מרימים מבט למעלה אפשר לראות את גדרות התיל שעוצרות את האבנים מלהידרדר. גם אותן ייאלצו לנטוע מחדש במקומות המועדים.
אנחנו ממשיכים ללכת במעלה הנחל, בשביל שעולה למפלס העליון של השמורה, בין בריכות שכשוך מפתות למראה. המבט למדרונות שקרסו והמחשבה שכל רגע יכול לעוף איזה סלע ולמחוץ אותי, נוטעים מתח מוזר בשלוות המדבר הנהדרת. באיזשהו שלב נגמר השביל ואנחנו חוזרים על עקבותינו. סביב שיחי הסלבדורה מרחפים פרפרים מסוג לבנין סלבדורה, שהתלות שלהם בצמח מוחלטת. "הם לא הפרפרים הכי יפים בעולם", מודה הבלנה, "אבל צריך להעריך אותם על זה שהם פה".
כיף לטייל עם דרור הבלנה. המדבר מתעורר ומתמלא חיים והיגיון פנימי, כמו בתזמורת. לכל דבר יש מקום, לכל קפל בקרקע יש תפקיד ואין דבר כזה תפקיד קטן, יש רק יצורים קטנים. לכל ציפור השיר שלה, לכל פרפר השיח שלו. מהמרחקים בין השיחים ניתן ללמוד על מצב הקרקע, ומהקרום על הסלעים ניתן ללמוד מאיפה באו. לכל טרסה סיפור, לכל עץ אישיות נפרדת ולכל עשב ועשב שירה מיוחדת משלו – והכל בא מהמדע.
"אתה חייב לראות את הצלף הרותמי הזה", הוא קורא לי בהתלהבות אל שיח קוצני, שכבר נכחד בישראל אבל הושב לחיים. וזה גופנן המדבר, עץ נדיר שנמצא רק בעין גדי. זו מרואה עבת-עלים, גם היא כמעט נכחדה, אבל הוחזרה בזכות מאמציו של האקולוג הקודם של השמורה, מיכאל בלכר. "יש פרפר שהיה תלוי בעץ ונכחד יחד איתו, לבנין המרואה. אנחנו עדיין מחכים שיחזור".
בין נחל דוד לנחל ערוגות אני פוגש את ניר ונגר, ראש המועצה האזורית תמר – המועצה הקטנה ביותר בארץ, עם כ-1,500 תושבים בסך הכל. "אנחנו רגילים לחיות במצב של שיטפונות וכבישים סגורים ומנותקים", הוא אומר. ב-2018, במסגרת החלטת ממשלה שעסקה בנזקי הבולענים והשיטפונות, העריכו שמדובר בנזק של 25 מיליון שקל בשנה. אבל הפעם "יש פה באמת אירוע שהוא... מישהו אמר תנ"כי. דבר כזה לא היה פה מעולם מבחינת הנזק, הישיר והעקיף". את עלות השיקום הוא מעריך בכ-50 מיליון שקלים.
"היישובים לא נפגעו", אומר ונגר. "אבל כשהשמורה סגורה כל האזור סובל מבחינה תיירותית. השמורה היא הלב. תחשוב מה קורה למרחב שבימים כתיקונם מגיעים אליו קרוב למיליון מבקרים בסך הכל – וכולו סגור".
מה תעשו?
"אנחנו מקדמים החלטת ממשלה שיהיו שותפים לה גם המשרדים להגנת הסביבה, התיירות, הנגב והגליל, ואני מקווה שגם משרד החקלאות. המטרה היא להגן על האזור ולנתב את השיטפונות מהשמורה אל הים. במקום שכל הבוץ יגיע לשמורה, הוא יזרום לתוך הים. זו עבודה שצריך לעשות פה ויש לה עלויות".
אתם ערוכים למצב של תקופה ארוכה בלי מבקרים בשמורה?
"אנחנו צריכים את השמורה הזאת פתוחה כמה שיותר מהר, אפילו חלקית. זו פגיעה אדירה, אין ספק. בוא נגיד שחסרים לנו קרוב לשני מיליון מבקרים בשנה, בשנתיים האחרונות. התיירות היא מוטיב מרכזי מאוד בחיים של המועצה ובשירותים המוניציפאליים שהמועצה נותנת".
ניר ונגר, ראש המועצה האזורית תמר: "כשהשמורה סגורה כל האזור סובל מבחינה תיירותית. השמורה היא הלב. תחשוב מה קורה למרחב שבימים כתיקונם מגיעים אליו קרוב למיליון מבקרים בסך הכל – וכולו סגור"
יש גם צד חיובי לסיפור?
"זו כבר לא אותה שמורה שהיינו בה. הטבע סידר פה חוויית ביקור חדשה. אולי אנשים ירצו לבוא ולראות... אין רע בלי טוב".
לא מוזר לך שהאירוע חמק מתחת לרדאר של הישראלים?
"זה קרה גם כי לשמחתנו העניין נגמר ללא נפגעים בנפש, וגם כי שמע, יש אנשים שלצערי כבר מנרמלים ומתעלמים מנושא החטופים, אז מה זה כבר להתעלם משיטפון בשמורת עין גדי?"
בדרך לנחל ערוגות אנחנו עוברים בבית הכנסת העתיק, שגם הוא הוצף וניזוק, אבל שוקם יחסית מהר. על רצפת הפסיפס שוב אפשר לקרוא את הקללה העתיקה שמזהירה ש"מי שמגלה את סוד העיר לגויים – ייעקר זרעו מתחת השמיים". הסוד הוא ככל הנראה השיטה לגידול האפרסמון (הפרי המסתורי, לא זה שמוכר לנו כיום) לתעשיית הבשמים, שהייתה הפרנסה העיקרית של עין גדי. כבר יותר מ-6,000 שנה שאנשים חיים בנווה המדבר הנהדר הזה, שמוזכר בתנ"ך לא פעם.
גם נחל ערוגות סגור למבקרים עכשיו, ובעתיד הנראה לעין. תשתיות התיירות נהרסו, הבריכות נסתמו. המפל הנעלם המפורסם עדיין נעלם, אבל אם לפני השיטפון אפשר היה לרדת אליו בהדרגה, עכשיו נפער שם בור של כמה מטרים. גם כאן היעלים מתקרבים אלינו עד מאוד ולא פוחדים.
הטרקטורים עוד מפנים בולדרים מהכביש, אבל בעדינות יתרה. כל האזור הזה הוא אתר ארכיאולוגי שנקרא תל גורן. לפני אלפיים שנה זה היה המרכז השוקק של הכפר. העבודה פה נעשית בפינצטה, בניסיון לאזן בין ממצאי הארכיאולוגיה לאילוצי הקיבוץ, בין שימור הטבע לעידוד התיירות. זה מחול עדין שמתבצע בחום הלוהט של 37 מעלות, מול ים המוות ההולך ונעלם תחת ההרים המצהיבים. היופי עדיין מופיע בכל הוד, השאלה היא כמה זמן נצליח לשמור עליו.
