שתי יממות אחרי שנכנס דרך החלון לתוך דירת הגן שלו, שנהרסה לחלוטין, יובל כספין יושב במרפסת מלון המפונים וחוזר לרגעים המצחיקים באותו לילה של ארבעה מטחים על תל-אביב. "עמדתי מול הבניין שנמחק, ביקשתי מהשוטרים שירשו לי להיכנס לרגע לקחת איזה בגד נורמלי - בן אדם חייב שתהיה לו כסות, כל בן אדם, לא רק אני - ופתאום בא מישהו מאיזה ערוץ והתחיל לשאול אותי מה קרה. איזו פאדיחה שעשיתי לעצמי".
איזו?
"שאני אצטלם במכנסיים קצרים ובגופייה?! איזה מזל שהצלחתי להציל את המגפיים שלי מהבוץ. אמן מיפו הכין לי אותן. אפילו בשיא הקיץ אני לא מוציא את הרגליים בסנדלים. שמישהו יראה לי את הציפורניים?!" ומילא הציפורניים, "שאני אצטלם בלי פס שחור בעין? הרי בלי פס שחור בעין אני בחיים לא אצא מהבית. רק למקלט".
ואז הוא מרצין. "בירכתי הגומל. אלוהים שמר עליי. אילו נשארתי בבית, בחדר השירותים שהיה הממ"ד שלי עד המלחמה עם איראן, הייתי מת בעינויים קשים. התקרה של השירותים בנויה מפסים של מתכת, והיא קרסה. את יודעת מה זה למות ככה? שלא נדע. ניצלתי בנס ויצאתי מהאירוע בתור חילוני מאמין".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
3 צפייה בגלריה
יובל כספין בהריסות ביתו. "אילו נשארתי בבית הייתי מת בעינויים קשים"
(צילום: יונתן בלום)
זו הפעם השנייה שכספין – מעצב אופנה, סטייליסט, מנחה טלוויזיה, בשלן, דמות בולטת בקהילת הלהט"ב ואיש של אלף חברים – מאבד את הבית ונאלץ להתחיל מחדש. גם הפרידה מביתו הקודם הייתה קשה, "אבל לא ככה, עכשיו זה הרבה יותר כואב. יכול להיות שאני מתבדח מפני שעוד לא קלטתי עד הסוף מה קרה".
רק לפני שנה וחצי הוא עקר לדירת הגן במרכז תל אביב. "בניין ישן, מאמצע המאה שעברה, שלפני כמה שנים עבר שחזור מחמיר ואין בו שום מיגון, לא מקלט ולא ממ"ד. במשך כל המלחמה בעזה הממ"ד שלי היה בשירותים, שאין בהם חלון. בכל אזעקה נכנסתי ל'בית הכיסא', כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, והתיישבתי על האסלה. אצלי היא מזהב, עיצבתי את כל הבית בשחור וזהב. אחרי החורבן שהטיל האיראני עשה בבת-ים אמרתי לעצמי, 'לא, לא, יובל, אתה לא יושב בבית כיסא ולא נעליים, בהמשך הרחוב יש מקלט ציבורי אז תואיל בטובך לצאת מהבית ותרוץ אליו עם האופניים. אל תדאג, יש מספיק זמן להגיע'. נתתי לעצמי פקודה".
והוא ביצע, גם בלילה של ארבע אזעקות. "בפעם הראשונה התלבשתי, הלכתי וחזרתי. בפעם השנייה, כנ"ל. האזעקה השלישית הייתה בסביבות 12 בלילה ולרגע התלבטתי, עוד הייתי עם התכשיטים ועם מכנסיים ייצוגיים, לא ידעתי אם יהיה לי זמן להתפשט ולהחליף, ובסוף הלכתי כמו שאני. באזעקה הרביעית, בארבע לפנות בוקר, אמרתי שאני לא הולך. די, התעייפתי. אבל אז צילצלה אליי חברה טובה ואמרה, 'אין סיכוי שאתה לא הולך. לא רק שאתה הולך, אתה רץ', נכנעתי. יצאתי עם טי-שרט ומכנסיים קצרים. תפסתי את האופניים וכשהגעתי למקלט הציבורי העפתי אותם לשיחים. בארבע וחצי, במקלט, שמענו את הבום המטורף, המקלט זז. קצת לפני חמש קיבלנו הודעת שחרור אז אספתי את האופניים והתחלתי ללכת הביתה שמח וטוב לב".
"במשך כל המלחמה בעזה הממ"ד שלי היה בשירותים, שאין בהם חלון. בכל אזעקה נכנסתי ל'בית הכיסא', כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, והתיישבתי על האסלה. אצלי היא מזהב. אחרי החורבן שהטיל האיראני עשה בבת-ים אמרתי לעצמי, 'לא, לא, יובל, אתה לא יושב בבית כיסא ולא נעליים, בהמשך הרחוב יש מקלט ציבורי אז תואיל בטובך לצאת מהבית ותרוץ אליו עם האופניים'"
בדרך הביתה הוא פגש את השכן מלמעלה, "הוא שאל לאן אני הולך, אמרתי, 'מה זאת אומרת לאן? הביתה'. הוא אמר, 'אין בית'. שאלתי 'מה?' והוא ענה 'אין לך בית, גם לי אין'. הסתכלתי עליו כמו על חייזר. 'מה, פיתחת הומור מלחמה?' והשכן עם הכלב התנצל: 'אין בית, אין בניין, סיפרתי לך כדי שלא תחטוף את השוק של החיים כשתגיע לשם'. זה לא אומר שלא חטפתי כשהגעתי וראיתי את החורבן".
היו שאמרו "הבית שלי נראה כמו עזה".
"האסוציאציות שלי לקחו אותי למקום אחר. נזכרתי בסרטים מסוף שנות ה-40, כשארה"ב התקיפה את גרמניה וערים שלמות הפכו לעיי חורבות. מראה מבעית. ניסיתי להתקרב למה שנשאר מהבניין, אבל השוטרים דחפו את כולם לאחור – די באלימות, למען האמת, לא משנה אם אתה דייר או לא – אז הלכתי לחברים טובים שגרים בבית האופרה ושתיתי קפה. אמרתי שאני חייב ללבוש משהו, הם הציעו שאקנה בגדים חדשים, בתקווה שהחנויות ייפתחו, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת. בבית שלי היו בגדים שאני נורא אוהב".
"השוטרים אמרו, 'אסור להיכנס לדירה שלך, היא במצב הכי מסוכן. כל הבניין קרס לתוכה'. הם ירדו פנימה עם מצלמה, שניהם היו גייז ועם אחד מהם היה לי פעם משהו, אז כל הסיטואציה הפכה לשמחה וששון. גם בשחור הכי שחור חייבים לצחוק"
קצת אחרי שבע בבוקר הוא פנה לעזרה מהעירייה, "אמרו לי שהם מטפלים, ואז פתאום קיבלתי טלפון 'בוא חזרה'. רצתי לבניין. השוטרים אמרו, 'אסור לך להיכנס לדירה שלך, היא במצב הכי-הכי מסוכן. כל הבניין קרס לתוכה'. בסוף הם הציעו שהם יירדו פנימה עם מצלמה ואני אעמוד למעלה ואגיד להם מה לחפש. יאללה".
שוטרים למופת.
"שניהם גייז", הוא מחייך, "ועם אחד מהם היה לי פעם משהו, אז כל הסיטואציה הפכה לשמחה וששון. ככה זה, גם בשחור הכי שחור חייבים לצחוק. כבר לא היו מדרגות אז השוטרים התיישבו על התחת, תסלחי לי, גלשו למטה וצילמו לי את ההרס, זה היה נורא, ושאלו מה אני הכי צריך".
ז'קט בורדו או טורקיז?
"ביקשתי את התרופות שלי. אני לוקח 15 כדורים ביום מאז אירוע הלב ומאז התאונה, ואני גם לוקח משהו שמרגיע את החרדות", הוא מתכווץ, "אמרתי להם שהשקיות עם התרופות נמצאות בארון הלבן והם ענו שאין ארונות בבית. אמרתי, 'מה זאת אומרת?' 'יובל, אין כלום'. אמרתי להם, 'תחפשו את השקיות עם הכדורים על הרצפה ליד הטלוויזיה' - הנחתי שאם הארון נפל השקיות התגלגלו לשם, והשוטר דיווח שברגע זה הוא דורך על הטלוויזיה, שהתנפצה לרסיסים. כשהשוטרים בישרו לי 'מצאנו! מצאנו!' נשמתי בהקלה. תודה לאל. הם שאלו 'מה להביא לך מהבגדים?' ואמרתי 'מכנסיים וחולצה, ואולי איזה ז'קט'. ראיתי אותם מחפשים. הרצפה הייתה מוצפת במים, הבגדים היפים שלי שחו בשלוליות, והשוטרים אמרו 'נביא לך את מה שנראה במצב סביר'. שניהם נדלקו על הז'קטים שלי, איך לא, וגם הביאו שני זוגות נעליים. קיבלתי את החבילה, אמרתי תודה, הם היו מקסימים, באמת, ולכן העזתי לשאול אם אולי, בהמשך היום, ירשו לי להיכנס לדירה שלי עם ליווי של איזה איש ביטחון כדי לאתר כמה מֵהַ..."
מהבגדים הנדירים שלך?
"עזבי בגדים, רציתי לחפש בבית מזכרות מהחיים שהיו לי".
ובהחלט היו חיים. בביתו הראשון, קומה שלישית בנחלת בנימין 15 בתל-אביב, דירה בדמי מפתח, העביר כספין 27 שנים מאושרות. "זה היה לופט של 140 מ"ר, חלל ענק, פתוח. בפעם הראשונה שהזמנתי אורחים, אחרי שנים שגרתי בו לבד, הבנתי שעם כל הכבוד לפתיחות חייבים להתקין דלת לבית השימוש".
בהתחלה הזמין חברים לארוחות יום שישי. בהמשך התרחב לצ'ולנט של שבת. הרעיון לפתוח את ביתו לאירועי תרבות נולד מתוך מצוקת הקורונה שהשביתה גם את 'אהבה היא שיר בשניים', מופע של דואטים עבריים שהוא מריץ עם ורד פיקר. "כשהתחילו לפתוח את המדינה בהגבלה של אחד לשלושה מטר, האולמות הגדולים יכלו להכניס 400 איש ולשרוד. ורד ואני הופענו במקומות קטנים, שלאור המגבלה הורשו להכניס קהל של 20 איש, והיינו צריכים להביא כסף מהבית כדי לממן את הנגנים. אז פתחתי את הבית להופעה הזוגית שלנו והזמנתי חברים. עם הזמן, כשהייתה הקלה במגבלות, באה אליי אוולין הגואל ואמרה 'תקשיב, יש לי הצגת יחיד, נעשה שבע ותשע, שתי הצגות בערב, כל אחת ל-15 איש'. היה טוב ונעים".
הדיבור הביא פניות. דני בסן, ענת עצמון, לימור גולדשטיין ורונית שחר הופיעו אצלו. "היה לי שם פסנתר כנף ומערכת סאונד טובה ששימשו אותי בהופעות שלי. ההבדל הוא שאני, בהופעות שלי, התביישתי לצאת עם הכובע, אף פעם לא עשיתי את זה, אבל בקורונה אמנים יצאו עם 3,000 שקל לערב והיו מאושרים. הם עבדו. יש כסף למכולת".
ומה היה שכרך?
"בהתחלה עשיתי את זה בהתנדבות, ועל הדרך הכנתי גם סיר מרק גדול או פסטה ענקית. בכיף שלי לארח. אבל אז באו בעלי הבית – בעלי הבניין של דמי המפתח – וטענו שעשיתי שימוש אסור. הפכתי דירת מגורים להיכל התרבות. אגרוף בבטן. ברור שחלק מהפעילויות הפכו לפרנסה שלי. הוצאתי חשבוניות".
המחלוקת עם בעלי הנכס הגיעה לבית המשפט?
"לא רציתי להגיע לשם. אמרתי לאחי הגדול גונן, שהוא גם עורך הדין שלי, שאני מעדיף פשרה. הייתי אז בן 66, אבא שלי מת בגיל 70, אמרתי שגם אם לא נשארו לי הרבה שנים אני רוצה שיהיה לי בית משלי. עד היום הזה בעלי הנכס לא יודעים שניהלתי את שיחת הגישור בטלפון פתוח, כשאחי מאזין. כשהם הגיעו לשלושה מיליון גונן כתב לי, 'תסגור, לא תקבל אגורה יותר'. הוספתי עוד 750 אלף מהכסף שאמא שלי, זכרה לברכה, הורישה לי, ומצאתי את דירת הגן הזאת".
מה עשית עם הרהיטים מהדירה הקודמת?
"תרמתי הכל למיזם לשיפוץ בתים זמניים של מפונים אחרי 7 באוקטובר. שלחתי להם סרטון, שאלו 'מה מכל מה ששלחת אתה מוכן לתרום?' ועניתי 'הכל'. כששאלו אם אני יכול לעזור בשינוע נאלצתי לאכזב מפני שהייתי בבית לוינשטיין בכיסא גלגלים אחרי תאונה. חציתי את הכביש בירוק של הולכי רגל ושליח של וולט חצה באדום ופשוט נסע דרכי. הוא העיף אותי באוויר ושמעתי את רגל ימין שלי נשברת. את הדירה שקניתי שיפצתי בהתכתבות כי עדיין הייתי בכיסא גלגלים, לא יכולתי לרדת 14 מדרגות לחצר. עד שנגמר השיפוץ עברתי לקביים וככה נכנסתי אליה. סידרתי את החצר, קניתי ספסלים יפים והרכבתי מתקן הצללה אוטומטי שנפתח ונסגר לפי מזג האוויר בעזרת עין אלקטרונית, לפי החוקים".
גם במעונו החדש הוא אירח קבוצות למיזמי תרבות, "והיה נורא כיף. למרות המלחמה המתמשכת בעזה הייתה לי תקופה נהדרת, עבדתי על ארבע הפקות במכה. לא הייתי התופרת, באתי בתור סופרווייזר. הוחלט לחדש את 'היפה והחיה' לפי הבגדים שעשיתי לפני 19 שנה, ודיסני דרשו לראות את הסקיצות המקוריות ששמרתי. במקביל הוחלט לשחזר את ההפקה של 'ביקור התזמורת' ומירי מסיקה, זמרת ענקית שאני מת עליה, עשתה לי שיעורים באיך תופרים בגד. השבוע הייתה אמורה לצאת 'משהו טוב', הצגה חדשה בהבימה שביימה לילך סגל. כשנכנסתי לחזרה הראשונה ליא קניג בת ה-95 קמה מהכיסא ואמרה, 'סוף-סוף מביאים לתיאטרון הזה מישהו עם טעם טוב'. התחלתי לעצב גם את התלבושות להפקת חנוכה, 'הלב', עם מיכל ינאי ושלמה בראבא. הוא היה האחרון שבא לבית שלי כדי שאקח לו מידות. כשבראבא יצא ממני הוא אמר, 'איזה בית יש לך, יובל, הבית הזה הוא כל כך אתה'. אחרי ארבעה ימים הלך הבית".
ביום שאחרי, בארבע אחר הצהריים, הוא הורשה לרדת לבניין עם מלווה. "לא היו מדרגות, הן נשברו, היה צריך לשבת על הטוסיק ולהחליק, אז נכנסתי דרך החלון. הצלחתי להציל כמה ז'קטים יפים, חלק שאני עשיתי, ובסוף היום חזרתי למלון עם שקיות הניילון של התרופות, נכנסתי לחדר - והתחלתי לבכות".
על מה בכית?
"על הטבעת של אמא שלי. זה סיפור: לפני המון שנים היה שוד בבית הוריי, בחיפה, רוקנו לאמא שלי את כל התכשיטים ויום אחד לקחתי אותה למרכז הכרמל ואמרתי לה, 'אמא, אני מזמין אותך לתכשיט'. בסוף יצא שהיא שילמה על המתנה כי בחרתי לה את השרשרת הכי יקרה, שילוב בין זהב לבן לזהב צהוב. אחרי כמה שנים, כשבאתי לבקר, אמא ביקשה לתת לי את השרשרת. שמתי אותה על הצוואר ואמרתי 'תראי, אני איש נורא גדול ועם שרשרת כזאת דקה, אני נראה כמו ילדה בבת-מצווה', אבל אמא שלי התעקשה, 'יובלי, קח, אני בטוחה שתמצא מה לעשות איתה'. ברכבת, בדרך חזרה לתל-אביב, סובבתי את השרשרת על האצבע והרגשתי שהיא יכולה להיות טבעת מדהימה. ירדתי אצל צורף במונטיפיורי וביקשתי ממנו לחבר את השרשרת בכמה נקודות כדי להפוך אותה לטבעת, ומאז לא הורדתי אותה מהיד. אבל באותו הלילה לא לקחתי את התכשיטים למקלט, השארתי אותם בבית, והייתי הרוס מהמחשבה שאיבדתי את המזכרת מאמא שלי זכרה לברכה".
עכשיו הוא מסובב את הטבעת על האמה השמאלית. לא בקלות היא יורדת. "כשחזרתי למלון נכנסתי לחדר, פתחתי את השקית של הכדורים, הסתכלתי פנימה והופ, הטבעת! השוטרים לא אמרו לי שהם הכניסו אותה לשקית. כמה שמחתי. צילמתי אותה על היד שלי ושלחתי את התמונה לכל החברים".
במרפסת המלון הוא כבר מוקף בחברים חדשים, שכנים מהרחוב שהוא מעולם לא פגש עד שהאוטובוס של העירייה פינה אותם יחד למלון. "יש כאן נציגים של העירייה, תפסו אותי וביקשו ממני למלא טופס. '500 שקל ליום, נעביר בביט'. אבל אין לי ביט כי פעם פרצו לי, לקחו לי 5,000 שקל. ביט החזירו לי, אבל הם לא רוצים לעבוד איתי יותר".
מה יהיה? תיאלץ לוותר על 500 שקל ליום?
"מה זה 500 שקל ליום? זה אפילו לא יכסה את מה שאצטרך לשלם לניקוי יבש, כל הבגדים שלי במכבסה. צדקו (הבמאי צדי צרפתי) אמר לי, 'תישאר במלון, כל יום ינקו לך את החדר, מה רע?' ובעודו מדבר הוא נשך את הלשון. צדקו יודע שאני חייב מטבח. הגיעו שני נציגים ממס רכוש, אחד אחראי על נזקי המבנה והשני על תכולת הבית, ושניהם אמרו לי, 'זה טוטאל לוס, הבניין סומן במדבקה אדומה, הוא מיועד להריסה, לך תמצא לך דירה, אנחנו נשלם".
כבר התחלת לחפש?
"מישהי שלחה לי הודעה שיש לה דירה להשכרה. 21 אלף שקל בחודש. אמרתי לה 'חפשי אותי'. זה הגיוני? מי יאשר לי סכום כזה? מצד שני, בטח יעברו כמה שנים טובות עד שהבית ייבנה מחדש ואני צריך למצוא דירה עם גן או עם גג כדי שאוכל להמשיך לארח, זה חלק מפרנסתי. בבית שנחרב הייתה לי ספרייה של ספרי אופנה ושל תלבושות היסטוריות, אני לא חושב שיש עוד אדם פרטי שהחזיק אוסף כזה. מצאתי תמונה של ההורים שלי, המסגרת נותרה שלמה, אבל ציורים שציירו אותי נקרעו לגמרי. כואב לי הלב על הפסנתר, עף עליו מקרר. הרמקולים עפו והתרסקו לחתיכות. והמטבח, כמה שאהבתי את המטבח. איקאה, שחור משחור עם ידיות מעור חום".
גם עכשיו, כשהאיראנים מאלצים אותו להתחיל מחדש, כספין לא מתחרט על בחירתו בחיים סולו. "אני גבר של אהבות, לא של זוגיות. מעולם לא שקלתי לגור עם מישהו, טוב לי לבד. אני מאוהב כבר 11 שנה בגבר נשוי שאוהב אותי נורא. מאז שפורסם שהבית שלי הלך הוא מפגיז אותי בהודעות ומבקש לבוא למלון ואני לא מרשה לו. זה מסוכן בשבילו".
ובשבילך?
"אני? מה אכפת לי? בגיל 68 יש לי אהבה קשה אך מדהימה, יהיה לי בית חדש ויהיה טוב".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.06.25
