דווקא העובדה שהוגדרה כפוסט-טראומטית בעקבות השיתוק בפניה עזרה למיכל אנסקי השבוע, כשירדה למקלט עם בעלה והבנות במתקפת הטילים האיראנית. "הסברתי לשתי הבנות הקטנות שלי, גבריאלי ומאודי, מה קורה בצורה עניינית וברורה, בלי אף טיפה של דרמה. בדיוק כמו שאמא שלי תיווכה לי את הסקאדים של מלחמת המפרץ. אני עוד זוכרת את ריח הגומי של מסכות האב"כ, את הסמרטוטים הרטובים שחסמנו איתם את הדלת ואת אחי הקטן והחמוד צורח כשהוא נדחס לאינקובטור ניילון זעיר, ובעיקר אני זוכרת שלא פחדתי בכלל כי ידעתי שאני מוגנת במקלט ושאני ליד אמא. עכשיו, כשהטילים הרעידו את הבית, חיבקתי אותן, שמרתי על הבעה יציבה והסתכלתי להן בעיניים כדי שיידעו שגם כשיש מלחמה יש אמא".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
אז כשכולנו רעדנו במקלט, את היית צוק איתן?
"אני אמרתי שלא רעדתי? אייל, בעלי, צילם אותי מתחבאת עם הבנות מתחת למדרגות, יש הוכחה. אבל אני מצליחה להישאר תפקודית, ולא היסטרית שתולשת שערות מפני שאני פוסט-טראומטית. ברגע שקיבלתי את הדיאגנוזה של פוסט-טראומה הבנתי שגם במצב הזה יש לי איזו בחירה. זה נקרא PTG, Post-traumatic growth. אנשים בעלי שם הגיעו למסקנה שרק אחרי שעברו דברים נוראים הם גילו בעצמם את הכוחות שעזרו להם לקום ולהשתקם. גם תהליך הריפוי שחוויתי לא טיפל באי-הסימטריה של הפנים שלי, אלא באיך שאני מסתכלת עליהם".
למה הכוונה?
"מה לא עשיתי כדי להחזיר לעצמי את החיוך של לפני השיתוק? תאי לחץ וטיפול בחשמל ובוטוקס ומאה סוגי דיקורים, לא היה דבר אחד שלא ניסיתי וכלום לא עזר, עד שהתחלתי ללכת לפסיכולוגית ואחר כך לטיפול פסיכיאטרי ושיניתי את נקודת המבט. במקום לחפש איזה צד של הפה נפתח יותר או פחות ובמקום לנקות שוב ושוב את הראי כדי לשנות את ההשתקפות שלי בו ‑ התחלתי להסתכל פנימה. ואז הבנתי שאני זה לא הלחיים שלי, לא הנעורים שלי ולא שום דבר שנשענתי עליו במשך שנים מפני שהוא פירנס אותי נהדר".
"מה לא עשיתי כדי להחזיר לעצמי את החיוך של לפני השיתוק? תאי לחץ ובוטוקס ומאה סוגי דיקורים, וכלום לא עזר, עד שהתחלתי ללכת לפסיכולוגית ולטיפול פסיכיאטרי ושיניתי את נקודת המבט. הבנתי שאני זה לא הלחיים שלי, הנעורים שלי ושום דבר שנשענתי עליו מפני שהוא פירנס אותי נהדר"
לתובנות האלו קדמו שנים של קושי. "אני זוכרת ששבוע אחרי שחליתי הכנסתי לפה כפית של דבש, לא הרגשתי מתוק ונחרדתי. 'מה אני אעשה? מי אני כשאין לי חוש טעם ואני לא יכולה לדבר ולחייך?' גם הדיקציה שלי השתנתה, הייתי צריכה ללמד את עצמי להגיד מחדש מילים שמתחילות באותיות מסוימות. הייתי בדיכאון. דווקא בשנים שבהן הקמתי משפחה וילדתי עוד שתי בנות ‑ הייתי מאוד עצובה. אבל אז, בעקבות הטיפול, ההתעוררות הייתה בלתי נמנעת. וזה המסר שאני מנסה להעביר: לפעמים יש חיים אחרי המוות, בסוף הלילה הכי חשוך מפציע אור, בסוף זורחת השמש. זה מה שאני רוצה שיקרה למקום הזה. אין לנו ברירה אחרת".
משימה לא פשוטה בימים אלה.
"אין לנו את הפריבילגיה להיות לא מאושרים. חצי מהחברים שלי כבר עזבו את הארץ, ואני בטוחה שאחרי המלחמה עם איראן יהיו עוד שיחליטו לעזוב. אני לא מאשימה אותם, אבל מי שנשאר כאן חייב למצוא את הדרך שלו להיות מאושר, או לפחות לתפקד בצורה סבירה, כי אנחנו אחראים לקיים את המקום הזה. כאילו, בנינו פה דבר כל כך יפה, לא חבל?"
לא רק השיתוק בפנים, גם 7 באוקטובר גרם לה לעשות סיבוב פרסה. "הפניתי את כל העשייה שלי בטלוויזיה, ביזמות ובאינסטגרם למרחבים בעלי משמעות של ריפוי והשפעה".
לשם שמיים?
"לשם אדמה. למען הדברים שבאמת חייבים לעמוד ברומו של עולם".
מה זה אומר, תכלס?
"שאסור לנו לחכות עד שכל החטופים יחזרו הביתה והמלחמה תיגמר. דווקא מפני שבתוך תוכי אני כבר חיה את היום שאחרי, ברור לי שהעבודה מתחילה עכשיו ואנחנו חייבים להיכנס למומנטום של התעוררות ותקומה. איך נעשה את זה? בכך שלא נפסיק להאמין באדמה של המקום הזה. לטעת עץ זה לטעת תקווה. במקום לשפוך כסף על ייאוש, תשקיעו אותו באדמה. החקלאות היא לא רק מקור פרנסה, היא זהות, ושיקום נפשי דרך חקלאות הוא המהלך הציוני החדש".
בין יתר השינויים שעברה מצאה את עצמה אנסקי גם על הבמה במופע "בנות", לצד חנה לסלאו, מיקי מוכתר וליהי טולדנו. "אין ספור פעמים סירבתי לפאנלים מהסוג הזה, כי זה הרבה עבודה בשביל לא הרבה כסף. זה לצאת מהבית ערב-ערב, גם בשישי בצהריים וגם בשבת בבוקר, להתרחק מהמשפחה, ולי זה פחות התאים. אבל המצב השתנה, בשנתיים האחרונות 85 אחוז מהעשייה שלי הייתה ללא תמורה והייתי חייבת לעשות כסף. אייל ואני התארגנו לזה כמו למבצע וזה היה וואו. פגשתי 50 אלף נשים מאילת ועד רמת הגולן. זו חוויה שונה בתכלית מלהיות על המסך. כל אחת מאיתנו פתחה שם את הפצע שלה, והנשים הגיבו. כשסיפרתי על השיתוק בפנים למשל, הן צעקו אליי 'את יפה, את נתת לנו השראה'. התאהבתי בבמה. הקשר האישי הרבה יותר מרגש אותי מהפנסים שבאולפן”.
במסגרת הזאת, מול הצופות ההמומות, היא גם נזכרה בגילה האמיתי. "באחת ההופעות מישהי שאלה בת כמה אני, עניתי 43 ואז מיקי - על הבמה, מול אלף נשים - אמרה לי 'לא אחותי, את בגילי, את תכף 44'. ככה גיליתי שפיספסתי שנה".
איך זה קרה בעצם?
"נולדתי ב-11 באוקטובר. לפני שנתיים, חמישה ימים אחרי השבת השחורה, לא שמתי לב שהיה לי יום הולדת".
הגיל לא עצר אותה מלהעלות לאחרונה פוסט שבו היא נפרדת בצער מהאפשרות להביא עוד ילדים לעולם, בעקבות ההחלטה של בעלה לעצור את התרחבות המשפחה. "אני מאוד אוהבת את אייל, משם נובע הדחף הקמאי להתרבות, אבל אנחנו גרים בתל-אביב ונודדים בין דירות שכורות שהמחיר שלהן לא עוצר באדום. חצי שנה לפני שהכרנו קניתי בית סבתא ישן ברמת חן, וכשהבנו שזה לא הגיוני לשלם גם שכר דירה וגם משכנתה החלטנו לעבור אליו בלי הדרמות של הרחבה או שיפוץ גרנדיוזי. זה בית קטן מאוד, 80 מ"ר בסך הכל, ולכן אייל הכריז שלא יהיה בו חדר ילדים נוסף. אבל יש בו גינה ריקה שמחכה שיזרעו בה אמונה מחודשת. זה לא בית של נוסטלגיה, זה בית עם תקווה. מרחב להמציא בו את החיים מחדש, פשוטים, מדויקים ואמיצים. זה יהיה סגנון חיים אחר".
"אני מאוד אוהבת את אייל, משם נובע הדחף הקמאי שלי להתרבות. הייתי רוצה עשרה ילדים, אבל נמאס לנו לנדוד בין דירות שכורות בתל–אביב. החלטנו לעבור לבית של 80 מ"ר ברמת חן, בלי שיפוץ גרנדיוזי ובלי עוד חדר ילדים. זה מרחב להמציא בו את החיים מחדש ‑ פשוטים, מדויקים ואמיצים"
כבר לא יהיה לך מקום לחדרי ארונות לבגדים ולנעליים.
"אני לא מרגישה שאנחנו מצטמצמים, בתחושה שלי זה פשוט שינוי בתנועה לעבר מטה, לשורשים. אנחנו רוצים גינה של פעם. אני בקשר עם 'ונטעת' ועם עמותות שיש להן זני מורשת של עצי זית ורימון והדס ותאנה".
כמה ילדים היית מביאה אילו בעלך לא היה מכריז על סגירת הבסטה?
"הרבה. עשרה לפחות".
לפני שלוש שנים, אחרי שילדת את מאודי, סיפרת לי שהיית רוצה להאט קצת את הקצב לטובת המשפחה.
"אני עדיין רוצה ומנסה, אבל בעת תקומה אין זמן לבהייה. היומן שלי מפוצץ. ההבדל הוא שאם בעבר הפרסונה הטלוויזיונית היא זו שפירנסה אותי, היום אני משתמשת בפרסום שלי כדי לקדם דברים שנמצאים בסט הערכים שלי. בשבוע שעבר למשל נסעתי לקריית-שמונה, לכנס בנושא מהפכת התזונה לילדים, בנוכחות כל הנשים שמובילות את תעשיית הפודטק בישראל. קראתי להן לשלב טכנולוגיות, רעיונות ומשאבים וליצור יחד את סדרת המזון הבריא הראשונה שילדים שבאמת ירצו לאכול. אני לא חלק משום גוף, אין לי אינטרס מסחרי, אבל יש לי ילדות, אני מבינה דבר אחד או שניים באוכל, בייצור שלו ובטעם, ויש לי תשוקה".
הילדות שלך אוכלות בריא?
"לקטנות, גבריאלי בת החמש ומאודי בת השלוש, אני חייבת לחתוך את הירקות דק-דק-דק כדי שלא יגלו אותם בקציצות, או שאני מסיחה את דעתן בעמידת ראש כדי שיכניסו לפה מלפפון. בעיניי זה כישלון. עם הגדולה שלי, דניאלה בת ה-14 וחצי, דווקא הצלחתי. היא אכלה הכל ואוכלת הכל, אבל עם גבריאלי ומאודי זה יותר מאתגר, למרות שאני מבשלת איתן והופכת את זה לחוויה. הכישלון שלי, ושל כל האמהות בארץ ובעולם, נובע מהעובדה שהאלטרנטיבה היותר פשוטה, זולה ומתקבלת על הדעת היא מתועשת ולא בריאה".
כבר שנתיים היא לומדת תודעה במרכז לוהאריה להתפתחות אישית שברופין. לדבריה, "זה לא שיעור רגיל, זו נקודת עצירה שמאפשרת לי להתבונן, להבין את עצמי מחדש ולחזק את מה שצריך בפנים. דרך הלימוד הזה אני בונה חוסן רגשי ותודעתי, לומדת לשנות תגובה אוטומטית, לפרק הרגלים ולבחור אחרת. לשמחתי, כשאייל ראה מה הלימודים האלה עשו לי ואילו כלים הם נתנו לי, גם הוא התחיל ללמוד".
וזה עוזר?
"מאוד. הפסקנו ללכת בלופים, כל אחד לוקח אחריות על אורך הרוח שלו ועל תגובותיו".
את אייל אמיר (42), רווק שעסק בנדל"ן, הכירה לפני שש שנים. היום הוא כבר חלק מהעסק המשפחתי. "אייל קנה מאמא שלי את חלקה ב'שרי הרינג' וזה הפך למסע זוגי. זאת לא רק מעדנייה של דגים מעושנים – זו הצהרת כוונות על חיים פשוטים, יפים, שיש בהם עבודת יד, נדיבות ואהבה. אנחנו מכינים בעצמנו את הסנדוויצ'ים, כותבים ומעצבים את הפתקיות, ונוסעים יחד לשוק. עבורי זו לא חזרה לאחור, אלא התקדמות עמוקה לעבר בית שבו אוכל הוא מכתב אהבה. וכשאני רואה את דניאלה, בתי, עומדת מאחורי הדלפק, אני יודעת שזו ירושה רגשית לא פחות מקולינרית".
אפרופו ירושות, בימים אלה היא מתחילה לבשל את "קונסטלציה משפחתית", פודקאסט משפחתי משולש מבית אנסקי: מיכל, אבא אלכס ואמא שרי. לא ביחד. שבוע-שבוע. "כשהציעו לי להנחות את הפודקאסט שאלתי איך זה יקרה, הוריי לא מדברים האחד עם השני מאז שהייתי בת 11, אז הוחלט שאני אשוחח עם כל אחד מהם בנפרד. עם אבא עוד לא הקלטתי אף פרק, רק צילמנו פיילוט ופרומו, אבל עם אמא הקלטתי כבר שלושה פרקים, ומה אני אגיד לך..."
מה?
"ביומיום אנחנו יכולות לדבר שעות על פירות נשירים, אבל בפודקאסט היא רצתה לדבר על מה שהיא קוראת לו 'האמת'. אני יודעת לדבר, הם יודעים לדבר, אנחנו מדברים, אין צנזורה, אין עורך, אין אף אחד שלוחש לי מה להגיד באוזן ושיהיה לנו בהצלחה. תראי איזו אהבלה אני, מקדמת פודקאסט שאולי ייגנז".
30 שנה הם לא מדברים, אבל אבא שלך התאלמן. אמא שלך פנויה?
"אפילו בצחוק אל תגידי את זה!" היא מזהירה. "ילדים, לא משנה באיזה גיל, תמיד רוצים שההורים שלהם יחזרו להיות ביחד. זו משאלת לב בלתי נמנעת שנובעת מהצורך בהגנה. הקטנה שלי מדגימה לי את זה עכשיו".
איך?
"מאודי מנסה להיגמל ממוצץ. אני לא גומלת אותה, אלא מדברת איתה על זה והיא מתמודדת עם זה בדרכה. השבוע היא אספה את כל המוצצים, לקחה את ה'חיתולי' שלה, טיילה איתם בבית ואחר כך התעטפה בחיתולי הבד. פתאום הבנתי שגם אנחנו, הגדולים, זקוקים לחפץ מעבר. אז באחד מלילות האזעקות, כשלא הצלחתי להחזיר את עצמי למצב שינה, תפרתי חיתול לחיתול, טטרה לטטרה, יצרתי לה מעין שמיכה והבנתי שבעצם אני מחבקת אותנו. גם הרצון שלי שאבא ואמא שלי יחזרו הוא לא הגיוני, לא מתקבל על הדעת ולא ישים. וגם הוא נובע מהצורך בהגנה".
ואיך את מייצרת לך אופטימיות בין הטילים לאזעקות?
"במפגשים עם אנשים. עד למלחמה אפילו לא הכרתי את השכנים, שהפכו לשותפים שלנו במקלט. אין לנו ברירה אלא להיות ערבים זה לזה. זה מעודד. הלוואי שהמלחמה הזאת תסתיים, ואמן שזה יהיה מחר בבוקר, אם לא היום בלילה. יש לנו כל כך הרבה לבנות ולתת".
כמי שחוותה על בשרה את השפעות הסטרס על הבריאות, היא ממשיכה לשמש אוזן קשבת למי שמתמודדים עם שיתוק פנים על שם בל (פציאליס). "אני האמא של המחלה היתומה הזאת. בבתי החולים, אחרי שנשלל החשד לשבץ מוחי, משחררים אותך הביתה ואת בוואקום. מי יסביר לאישה איך לשמור בלילה על העין שלה, כדי שלא תתייבש? כשהתחילה המלחמה נאלצתי לסגור את שתי המרפאות שהקמתי מפני שהמנהל שלהן גויס למילואים, ומאז אני מוצאת את עצמי מדברת פעמיים ביום ואפילו יותר עם אנשים, בעיקר נשים, שחטפו את זה".
יש אלייך יותר פניות בעקבות המלחמה?
"יש יותר פונים מאז 7 באוקטובר, כשהסטרס עלה. אני עכשיו סובלת מסינקינזיס, סיבוך של פציאליס. העצבים שלי גדלו כמו עשבים שוטים והעין שלי נסגרת כשאני מודאגת ולחוצה. הפנים שלי מאותתות לי כמו צ'קלקה שאומרת 'הנה, את לא דואגת לעצמך, תהיי טובה אלייך', ואז אני מפנה את תשומת הלב שלי פנימה".
לצד גרסת הספין אוף בהובלתה ל"מאסטר שף" ‑ "מאסטר שף נבחרת החלומות", שתחזור באוקטובר, בפורמט חדש ובהובלתה, היא משקה ומדשנת את הפרויקטים שיזמה. לצוות הרופאים והמדענים שריכזה סביב Newron - מיזם חדשני לפיתוח שתל עצבי ביולוגי, גמיש ומתכלה, שמבוסס על חומר דמוי-קצף עובּרי, שפותח בטכנולוגיה ישראלית ומעורר צמיחה מיידית של עצבים - היא צירפה את השחקן ידין גלמן, שנפצע בשדה הקרב. "כמעט נקטעה לו היד, והפתרון שלנו, שמפעיל מחדש את יכולת הריפוי הפנימית של הגוף, היה יכול לסייע לו. בואי, אני גאה לקחת חלק ביוזמה שמחזירה תקווה למי שהרפואה כבר ויתרה עליו".
איך זה אמור לעבוד?
"שיקום שמבוסס על רגנרציה טבעית הוא הבשורה לפצועי מלחמה, לילדים עם פגיעות עצביות ולכל מי שעד כה שמע 'אי-אפשר'. במו ידיי מילאתי את הטפסים לוועדת הלסינקי כדי לערוך מחקר באיכילוב, משרד הביטחון מממן אותו, וברמב"ם נתחיל בקרוב מחקר על חולות בשלב מוקדם של טרשת נפוצה. אני נשמעת לך קוקו?"
לא, אבל מה הקטע שלך עם הלק ג'ל?
"מהיום שהדבר הזה הומצא הוא לא ירד לי מהידיים, מפני שב'מאסטר שף' יש קלוז-אפ על הידיים שלי ואני, כאישה מטופחת, לא ראיתי את עצמי בלעדיו. גם כשציפורן אחת התרוממה מעצמה, כאילו שהיא מבקשת לנשור ולהתאבד, לא קישרתי את התופעה הזאת ללק ג'ל. אבל הקשבתי לציפורניים שלי, נתתי להן לצמוח ופתאום נזכרתי שהידיים יפות גם ככה, באופן טבעי. ההשתעבדות נגמרה".
כמי שמגדירה את עצמה כמופרעת קשב היא מצוידת בטאבלט, שבו הכינה שיעורי בית לקראת הראיון ושממנו היא מצטטת משפטי מפתח כמו "ישראל מתפרקת כשאנחנו שוכחים להקשיב ומתרפאת כשאנחנו זוכרות לאהוב". יש לה גם תשובה מראש לכל הציניים: "אני בטוחה שהרבה אנשים יגידו, 'מה היא מקשקשת עכשיו על אדמה? עדיף שתקשקש על האלרגיה שלה ללק ג'ל. ממתי לאדמה יש כוחות קסם?' אבל בפרויקט 'אדמות מרפא', יחד עם נרקיס אלון ומיכל צרפתי-אפרת, אני בונה מחדש את מערכת היחסים שלנו עם האדמה. דרך מרחבים קהילתיים בטבע נאפשר לאנשים שעברו טראומה לחזור לנשום, לשתול, להתכוונן. מדובר בכלי שיקום מהפכני, שמביא את המדיטציה לשטח ואת התקווה לשורשים. אז עכשיו זה בידיים שלך אם להוציא אותי בתור קוקו, או לעודד את הקוראים לתת לזה צ'אנס".
6 צפייה בגלריה
מיכל אנסקי. "את יודעת איזו הרגשה טובה זה ללכת לישון עם ריח של מדורה בשיער?"
(צילום: יונתן בלום)
את המדורות הראשונות היא הציתה במפגשים עם חקלאיות, "עובדות אדמה בעוטף וברמת הגולן. הן הביאו תפוחי אדמה, בצלים, יוגורט, דבש ולחמים שאפו במו ידיהן, והביחד הזה הוליד דברים מופלאים. יש משהו כל כך קסום בלשיר מסביב למדורה, בללכת יחפה על האדמה, בלנשום, פשוט לנשום ולשחרר. את יודעת איזו הרגשה טובה זה ללכת לישון עם ריח של מדורה בשיער?"
מדורה זה גם לא ממש אקולוגי.
"מדורה היא הקינוח של טקס ההתפראות, מונח שאני טבעתי. בשנתיים האחרונות, כשנכנסתי למרחבים שמדברים על חקלאות ועתידנות, פגשתי את המונח rewilding, שכבר תפס חזק בעולם. בעצם, זה מה שאני גדלתי עליו. זה לשבת על שפת הנחל ולשחק עם אבנים, זה לדעת איך קוראים לעץ שגדל לך בגינה ולחכות לפרי. יש אנשים שמגדלים פיטנגו בחצר אבל לא מכירים אותו בכלל וכשאני אוכלת פיטנגו הם קופצים עליי: 'מה את עושה?! זה רעיל!' התפראות מבקשת לפתוח את חגורת הבטון ההדוקה. בעבר, אנשים שאפו לגור על האדמה, היום הם שואפים לגור בפנטהאוז במגדל".
חודש אחרי השבת השחורה, בוועידת האקלים בדובאי, שם הייתה אמורה לשאת נאום חוצב להבות בנושא מהפכת האוכל לילדים, נשאלה אם היא יכולה לדבר על חקלאות בהקשר של טראומה. אנסקי, כהרגלה, ענתה בחיוב ויצאה לדרך חדשה. "צילצלתי לנרקיס אלון הגאונה, פעילה חברתית ותיקה, אישה של דואינג, ושתינו הצגנו בדובאי פרויקט של אגרותרפיה - ריפוי הנפש והגוף דרך גינון טיפולי וחקלאות. זה היה הבסיס לפרויקט 'אדמות תקווה', שמוציא אותי מדי בוקר לנדודים ברחבי הארץ, מפני שחשוב לי לקדם שיח בין אנשים טובים בקצוות.
"בְּשבועות דמעתי בקיבוצים, בטקסי הביכורים של תינוקות ושל תנובת האדמה. הצדעתי לאנשים המופלאים שקמו בשחר המוקדם, השקו את השדות, קטפו את הפרי שהבשיל וחלבו את העיזים. התפקיד שלנו הוא 'לעובדה ולשומרה' - אל תשכחי שאני הנכדה של פרופ' גבריהו, מייסד חידון התנ"ך. לא יכולתי שלא להביא ציטוט מהמקרא".
ההשראה הגיעה גם מסבתא. "כשסבתא חנה, אמא של אמא, הגיעה מאושוויץ, היא לא שכבה על מיטת הפסיכולוג. היא בנתה את הארץ הזאת. היא שיחזרה את הגינה שהייתה לה בכפר שממנו באה, נטעה בה עצי פרי, עבדה עם הידיים ועד עצם היום הזה, כשהיא נושקת לגיל מאה, היא עדיין מבשלת את מרק העוף עם הלוקשלך בכל חג. בעצם השהות על האדמה יש משהו שמרפא, לא דורש הרבה טכניקות, וזה בחינם. האדמה היא העוגן שלי, והיא תשמח להיות העוגן של כולם. במרחבי המרפא שהקמנו גיליתי שאנחנו לא רק שורדות את החיים - אנחנו כותבות אותם מחדש, מתוך השברים".
במשך השנים החלפת אינספור כובעים, תפקידים ואתגרים. כבר החלטת מה בא לך לעשות כשתהיי גדולה?
"מאות אלפי אנשים עוקבים אחריי כשאני מדברת על אדמה, חוסן ותודעה, ועכשיו בא לי שגם הפרנסה שלי תגיע מהמקום הזה. אני רוצה להמשיך בדיוק במה שאני עושה עכשיו, עם יותר עומק, ויותר פשטות ויותר חופש, ולהיות אישה שמוכיחה שאפשר לחיות ממה שמדליק אותך באמת".
