"בתמימות מוחלטת נסענו באותה שבת ארורה דרומה, כדי להחזיר הביתה את הבנים שלנו מפסטיבל נובה, אחרי שאמרו לנו שהמכונית שבה הגיעו – נגנבה", מספרת איבון דנגורי, אימא של גל דנגורי ז"ל. "בדרך נחשפנו למראות זוועה, לעשרות גופות ירויות של צעירים וצעירות שהיו מוטלות על הכביש, למכוניות שרופות ולאין-ספור מחבלים שצצו מכל פינה עם נשקים שלופים", היא מתארת. "בכלל לא עלה על דעתנו שנמצא גם את הבנים שלנו מתים, נכניס אותם לשקים שחורים, נעמיס את הגופות על הטנדר – וככה נחזיר אותם הביתה. איפה עוד בעולם צריכים הורים לעבור את הזוועה הלא אנושית הזאת?"
כך הסתיים מסע חיים תמים, ישראלי, של שלושה חברי ילדות מבית אריה – שהיו תמיד יחד, בילו, צחקו, טסו אחרי הצבא לטיול הגדול – ויחד גם נרצחו: גל דנגורי ז"ל, הבן של איבון ושל יניב – בן 23 בהירצחו – 1.92 מטר של לב זהב ומעגל שלם של חברים, שירת בגולני. אופק רביע ז"ל, בן 23 בהירצחו, הבן של ליאת ושל אמנון ז"ל, שנפטר כשאופק היה בן 10. היה מ"כ בגבעתי. נדב ברטל ז"ל, בן 24 בהירצחו, הבן של נטלי ושל דידי, ששירת בהנדסה קרבית. בסרטון הבא: האימהות מספרות על מסע הזוועות להחזרת הבנים הביתה.
האימהות השכולות מספרות על מסע הזוועה להחזרת הבנים
(צילום: שאול גולן)
את האימהות הלביאות שלהם פגשנו לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה במצפה הבנים, שנבנה לזכרם מול נוף הררי עוצר נשימה. "לא במקרה נבחר המקום", מספרת נטלי, אימו של נדב ז"ל. "מאחר שאצלנו ביישוב אין מקומות בילוי, נהגו הבנים לטפס על קוצים, טרשים וצמחיית בר למערה שנמצאת כאן, והפכו אותה לזולה שלהם. וכאן בחרנו לספר את סיפור החיים הקצר של הבנים שלנו, שחיו 'על מאה' – עד שנרצחו באכזריות".
סיפור על חברות בלתי נפרדת
כבר כשהיו בכיתה ד' התגבשו השלושה ליחידה אחת של חברות בלתי נפרדת – שלא מצרפת נוספים – ושנמשכה עד מותם. יחד היו בצופים, עבדו וחסכו לטיול הגדול. "הם בילו חצי שנה בדרום אמריקה, ובכל הצילומים ששלחו לנו נראים שלושה גברים צעירים יפי תואר – מחייכים, מתחבקים, רוקדים ושמחים", מספרת ליאת, אימו של אופק ז"ל.
במכונית של אופק הגיעו השלושה בשעה 01:45 בלילה לאתר המסיבה. "הם מאוד התלהבו מפסטיבל נובה והקדימו לרכוש כרטיסים בגלל הדי.ג'יי שאותו העריצו", מתארת נטלי. בשעה שהם חגגו ורקדו, כל אחת מהמשפחות נמצאה במקום אחר – וכך נולד, בהמשך, חמ"ל האימהות בווטסאפ שבו זרמו העדכונים, החרדה והניסיונות להבין מה קורה.
"אצלנו זה נוהל משפחתי לחגוג כל שנה באילת את שמחת תורה", מספרת ליאת. "אופק החליט לא להצטרף, וידענו שבלילה הוא אמור לצאת למסיבה. ירדנו ללובי של המלון, לשם הוציאו את ספרי התורה, עשו הקפות – והיה מרגש מאוד. אנחנו לא דתיים, אבל אני שומרת מסורת, ולכן כבר מכניסת השבת הנייד שלי היה על שקט".
11 צפייה בגלריה
נטלי, אימא של נדב: "הבנים שלנו חיו 'על מאה' – עד שנרצחו באכזריות". האימהות בבית העלמין בבית אריה
(צילום: שאול גולן)
ב-08:00 בבוקר ליאת ראתה שאיבון, אימו של גל, חיפשה אותה. "חשבתי לעצמי, מה כבר קרה? היא הרי יודעת שאני שומרת שבת. אחרי שעודכנתי על פשיטת מחבלי הנוחבה, התקשרתי לאופק. הוא ענה לי בווטסאפ שהם מוקפים במחבלים. 'אני לא יכול לדבר או להשמיע ציוץ. אנחנו מוקפים'. בהודעה הבאה כתב: 'תדעו שאני אוהב אתכם אם אני לא אשרוד את זה' – ושלח מיקום. אמרתי לבעלי ולילדים שאנחנו מתקפלים ונסענו לשטח כינוס בבאר שבע, לשם כבר הגיעו רשימות הניצולים. שלושת הבנים לא נמצאו באף רשימה, ובכל זאת הרגשתי שקטה, לא העליתי בדעתי שמשהו רע יכול לקרות לבנים האחראים שלנו".
11 צפייה בגלריה
"שירת חייך באמצע נפסקה". אופק רביע ז"ל, בן 23 בהירצחו. היה מ"כ בגבעתי
(צילום בית העלמין: שאול גולן)
שבוע לפני האסון יצאה משפחת ברטל – כולל נדב – לטיול קרוואנים באשדוד. לקראת המסיבה, חבריו הגיעו לאסוף אותו. הם ישבו על תה ועוגיות, ואחר כך יצאו לכיוון רעים במצב רוח נהדר.
"התעוררתי מהאזעקות ב-06:15 בבוקר, הערתי את דידי והתקשרתי לנדב", מספרת נטלי. "הוא אמר שעצרו את המוזיקה, פיזרו את המסיבה ושהם בדרך למכונית של אופק. לא עלתה לי במחשבה כל דאגה".
בבוקר שבת נדב התקשר לדידי ואמר לו: "אבא, יורים עלינו. ירדנו מהרכב ואנחנו בשיחים. יש פה הרבה אנשים, ואני לא יכול לדבר" – ושלח מיקום. בהודעה הבאה ששלח לאביו עדכן נדב שהרכב נגנב, ושהשלושה מתחבאים בשיחים. "אין צבא? אין משטרה?" שאל אותו אביו, ונדב השיב: "אין פה כלום".
נטלי הבחינה שמשהו בפניו של בעלה השתנה. "הוא לא הסתכל עליי, וראיתי שהוא מתחיל לקפל ציוד. 'סעי הביתה עם הבנות – ואני נשאר כאן'. הוא התכוון לנסוע לרעים ולחלץ את הילדים", היא אומרת. הדרך הביתה הייתה רצופה תלאות ואזעקות נשנות שמחייבות ירידה מהאוטו ושכיבה על הכביש. "נסענו. עצרנו. נשכבנו – והמשכנו ככה הרבה פעמים עד שהגענו ליישוב".
11 צפייה בגלריה
"אבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך". נדב ברטל ז"ל, בן 24 בהירצחו. שירת בהנדסה קרבית
(צילום בית העלמין: שאול גולן)
11 צפייה בגלריה
"היית לנו עולם ומלואו". גל דנגורי ז"ל, בן 23 בהירצחו. שירת בגולני
(צילום בית העלמין: שאול גולן)
"כשתצטרכו אותי - אגיע לכל מקום"
איבון ובני משפחתה בילו את החג בביתם בבית אריה. "ב-06:30 בבוקר בעלי מעיר אותי ואומר לי שגל כתב לו שיורים עליהם", היא מתארת. "ירדתי לסלון, פתחתי טלוויזיה, התקשרתי לגל – שכבר לא ענה. דידי עדכן שנדב שלח מיקום שהם מסתתרים מאחורי עשבייה בסמוך לקיבוץ מפלסים, על כביש 232. התקשרתי לכל העולם – כולל למשפחה של שכנה במפלסים – וביקשתי שישלחו לשם כיתת כוננות, מישהו שיחלץ אותם, וענו שהם מרותקים בממ"ד וסופרים הרוגים מבין חברי הקיבוץ".
איבון, חובשת מתנדבת במד"א, לא שכחה את מה שתמיד אמרה לילדיה: "תמיד כשתצטרכו אותי – אגיע לכל מקום". נאמנה להבטחתה, עלתה על מדי מד"א והחליטה לצאת לדרך ולחלץ אותם. "סביב 10:00 בבוקר התקשרתי לקב"ט היישוב וביקשתי אישור לרכב, שכפ"צים וקסדות. הוא הצטרף אליי, וכשאנחנו כבר בשער הכניסה לבית אריה – מתרחש פיגוע. הקב"ט נאלץ לשנות תוכניות ולהישאר במקום, והנסיעה שתכננו מתבטלת".
השעה היא 09:30 בבוקר. נטלי והבנות הגיעו הביתה. דידי התקשר לעדכן שהוא חוזר בקרוואן, כי אפי פדרמן – חבר קרוב שלו – הציע שייסעו יחד לחלץ את הבנים. "ישבתי לדידי על הראש", מספר אפי, "מה יש לך לחפש באשדוד? תגיע ליישוב וניסע עם הטנדר שלי – צריך מקום, כי בטח יש עליהם ציוד. הוא הגיע ב-12:00 לבית אריה, החליף בגדים, ויחד עם חבר נוסף שלנו, ברק דביר – יצאנו לדרך ואספנו מהשער את איבון. שני הורים ושני חברים".
11 צפייה בגלריה
נטלי ברטל, אימו של נדב, עם אפי פדרמן, שעם הטנדר שלו - שמופיע ברקע - נסעו לחפש את הבנים
(צילום: שאול גולן)
"לא עלה בי צל של חשש"
בנקודת הזמן הזאת מתחיל מסע מסויט לחילוץ הבנים. "יצאנו דרומה בסביבות 12:30, כשעדיין רק חלק מהכבישים היו חסומים", מתארת איבון. "כולם ברחו צפונה, ורק אנחנו נסענו דרומה. נתקלנו במחסומים, כששוטרים או חיילים ניסו למנוע מאיתנו לעבור – אבל התעקשנו". הטנדר עצר בשטח כינוס ביישוב פטיש. איבון ודידי ירדו להציץ ברשימת הניצולים – ושמות הבנים לא הופיעו.
איבון דנגורי: "לאורך הדרך היינו עדים לקרב בין מחבלים לחיילי צה"ל. באחת הפעמים ירדתי לעזור לפצוע, וקצין שראה אותי עם מדי מד"א שאל אם אני יכולה לעזור לו בטיפול בפצועים בנובה. נכנסנו לאתר שהיה מרחץ דמים – ולא היה כבר למי לעזור. עשרות גופות ירויות היו פזורות בכל שטח המסיבה"
"באופן הכי לא צפוי, לא עלה בי צל של חשש או חשד שמשהו קרה לילדים שלנו. הם אחראים ושקולים. ככל שהדרמנו נחשפנו למראות זוועה, לגופות רבות – ואני בביטחון גמור שלילד שלי שלום", מספרת איבון. בדרך תפסו אותם אזעקות, והם ירדו להסתתר בכל פעם במיגונית מזדמנת. "לאורך הדרך היינו עדים לקרב בין מחבלים לחיילי צה"ל. באחת הפעמים ירדתי לעזור לפצוע, וקצין שראה אותי עם מדי מד"א שאל אם אני יכולה לעזור לו בטיפול בפצועים בנובה. נכנסנו לאתר שהיה מרחץ דמים – ולא היה כבר למי לעזור. עשרות גופות ירויות היו פזורות בכל שטח המסיבה. כשהבנתי שאין לנו מה לעשות שם, חברנו לשני רכבים של מג"ב, ונסענו אחריהם לכיוון המיקום האחרון ששלחו הבנים – במפלסים".
11 צפייה בגלריה
"בשלושתם ביצעו וידוא הריגה". קבריהם של נדב, גל ואופק בבית העלמין בבית אריה
(צילום: שאול גולן)
לא רחוק מקיבוץ בארי, שממנו היתמר עשן סמיך, הם חוו שלוש היתקלויות. "הגענו למפלסים אופטימיים ונחושים לחלץ כבר את הבנים שלנו. השדה היה שרוף כולו, ועליו פזורות גופות – ולי עוד לא ירד האסימון", אומרת איבון. הם ירדו מהטנדר, וכל אחד מהארבעה פנה לכיוון אחר. "כמה שניות אחרי שהתפזרנו, דידי צעק לנו: 'מצאתי'. רצנו אליו, וראינו את נדב ואת אופק שכובים ירויים, אחד ליד השני. 'אז איפה גל?' שאלתי. דידי התקרב אליי, הטה את הסנטר שלי מילימטר ימינה – וראיתי את גל שלי, מת. בשלושתם ביצעו וידוא הריגה".
איבון פרצה בבכי, וירדה מלווה בברק לכיוון הכביש. "חלף על ידינו אמבולנס של איחוד הצלה, וביקשנו מהם כמה שקי מתים. דידי התעקש להכניס כל אחד משלושת חברי הנפש לשק נפרד. העמסנו אותם על הטנדר, במקום שהיה מיועד לציוד שלהם – ונסענו עם הגופות לאסף הרופא".
ד"ר דניאל טרוצקי: "יצאתי החוצה, ראיתי מולי גבר בשנות ה-50 נשען על טנדר. הוא אמר לי, 'הבן שלי חגג בנובה. איתרתי אותו ואת החברים שלו לפי המיקום שהוא שלח לי – והבאתי אותם'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, כי במושב על יד הנהג ישבה אישה – ולא ראיתי פצועים. 'אז איפה הם?' שאלתי אותו, והוא ענה: 'בבגאז'"
11 צפייה בגלריה
"הזדעזעתי. אף פעם לא אשכח את המבט של האבא הזה". ד"ר דניאל טרוצקי
(צילום: דוברות המרכז הרפואי שמיר)
11 צפייה בגלריה
הטנדר שבו הוחזרו גופותיהם של גל דנגורי, אופק רביע ונדב ברטל החברים הטובים מבית אריה שנרצחו במסיבת נובה
(צילום: אלבום פרטי)
שתי האימהות הלביאות התבשרו והתמוטטו שעה שהטנדר חנה מול חדר המיון (המלר"ד). במסגרת כתבה שסקרה את ימי הלחימה, תיאר בפנינו בשעתו ד"ר דניאל טרוצקי - אז סגן מנהלת אסף הרופא - את אותם רגעים: "קיבלתי עדכון ממד"א על אבא שהגיע עם הגופה של הבן שלו. יצאתי החוצה, ראיתי מולי גבר בשנות ה-50 נשען על טנדר. ניגשתי אליו. הוא אמר לי, 'הבן שלי חגג בנובה, וכששמעתי על הטבח החלטתי לנסוע ולפנות אותו. איתרתי אותו ואת החברים שלו לפי המיקום שהוא שלח לי – והבאתי אותם'. לא הבנתי על מה הוא מדבר, כי במושב על יד הנהג ישבה אישה – ולא ראיתי פצועים. 'אז איפה הם?' שאלתי אותו, והוא ענה: 'בבגאז'".
ד"ר טרוצקי תיאר את הרגע הקשה. "הזדעזעתי. אף פעם לא אשכח את המבט של האבא הזה, שהיה נחוש ובטוח שעשה את הדבר הנכון". איבון, שישבה קפואה בקבינה באותה שעה, חשבה לעצמה: "איזה טירוף זה. בבית החולים הזה ילדתי את גל אחרי 14 הפריות – ו-23 שנים אחר כך אני מביאה את הגופה שלו בשק שחור".
שלושת הבנים נקברו בבית העלמין הקטן בבית אריה, זה אחרי זה, וזה לצד זה. בתחתית המצבות שלהם נותר זיכרון קטן שמפלח את הלב: הקעקוע שקעקעו יחד בטיול בדרום אמריקה. בטבח בנובה נרצחו כמעט 400 חוגגים ואנשים מחוץ למתחם, ועוד עשרות נלקחו בשבי. השבוע תתייחד ישראל עם זכר הנופלים והנרצחים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
פורסם לראשונה: 06:29, 27.04.25
