"אנחנו מחכות להם הרבה שעות. ואז, כשמתקבל האישור שהם בדרך אלינו, מתרחש משהו שמרגיש כמו לידה", מתארת דריה שלו, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית בהכשרתה, את נוהל קליטת החטופים ששוחררו מהשבי בימי שבת בבוקר. "פתאום משתרר מין שקט כזה, והתכוונות. כל אחת מאיתנו לוקחת לעצמה את הדקות הספורות שנותרו להיערך עד שהם מגיעים, עם תקווה גדולה לקראת הבאות, וגם עם התרגשות והכרה בזה שאנחנו הולכות לתת מענה לטווח לא ידוע של תגובות.
"ברגעים האלה משתלבות כל כך הרבה תחושות: צניעות, דאגה גדולה והכרת תודה שהם חוזרים אלינו. כולנו היינו בכל הפעימות, בכל פעם מחדש אנחנו חוות קשת רגשות שקשה לתאר. אלה רגעים שעטופים בקסם. אי-אפשר להתרגל אליהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
נשות המקצוע שמלוות את השבים שלנו מעזה בדרכם הביתה, מתארות לידה - החוויה הכי עוצמתית, מאושרת ומופלאה בחייה של אישה. הרגע שבו תינוק מגיח לאוויר העולם ונמסר מהמיילדת בידיים בוטחות לאמו המצפה לו. כך מרגישות הנשים הראשונות שמקבלות את פני החטופים בשובם המרגש לישראל ובחזרה לעולם שנגזל מהם.
"רק שנחזור בידיים מלאות", מתפללת סא"ל (במיל') עליזה דולב, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, 45 שנים במקצוע, רגע לפני שהיא מקבלת את השבים מעזה. גם היא משתמשת במונח מוכר מחדר הלידה. "בפעימה הראשונה במלחמה, היו ילדים שחזרו מהשבי", אומרת דולב. "אחד הרגעים הזכורים לי מהפעימה הזו היה כשקיבלתי ילדה שהייתה בשבי בלי הוריה. להיות שם איתה, כסבתא, כשהיא על הידיים כל הזמן הזה עד שהיא פוגשת את בני המשפחה שלה, גם זה היה רגע של לידה. כל פעם מחדש אני בהתרגשות ובחרדת קודש. שנחזור בידיים מלאות. לא, חלילה, אחרי לידה שקטה".
דווקא בערב חג החירות, התקווה הזו הולכת ומתרחקת. כבר שבועות רבים מדי שחטופים לא משוחררים, והלב יוצא אליהם ולמשפחות שמחכות להם אחרי שנה וחצי בגיהינום. בזמן שהם עדיין במנהרות, נאחזים בתקווה בניסיון לשרוד, הצוות המיוחד של הקב"ניות הבכירות, שהוקם בחיל הרפואה שבאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בצה”ל, ממשיך לחכות להם ולהיערך לשובם. רק שיבואו.
הן רגילות לתפקד מאחורי הקלעים. חדי העין הבחינו בהן במפגשים שתועדו עם השבים – מדברות, מחייכות, שולחות יד מרגיעה, אבל את רוב המסע המקצועי הנדיר והמיוחד הזה הן עושות רחוק מהמצלמות ומהעין הציבורית. הן חמש הנבחרות, הקב"ניות הבכירות, שנבחרו בפינצטה למשימה המורכבת והרגישה שמגלמת קליטת השבים. מספיקות דקות ספורות בחברתן הרכה והמכילה של עליזה, לאה, רוית, יעל ודריה, על מנת להבין כמה טוב שהן שם.
מה שנראה בטלוויזיה טבעי ומובן מאליו, כמעט ספונטני – קליטה, חיוך, מילות הרגעה וליווי צמוד עד בית החולים – הוא פרי חשיבה מקצועית ממושכת של שבועות וחודשים, שכל פרט בו נשקל ותוכנן בקפידה. "רוית נותנת לנו את המידע על כל שב לפני חזרתו", מספרת רס"ן (במיל') ד”ר יעל שובל-צוקרמן על חברתה לצוות, סא"ל (במיל') ד”ר רוית רובינשטיין. "אנחנו לומדות בעל פה את הסיפור של אותו אדם, את שמות בני המשפחה שלו, אם יש בשורות מרות או טובות שמצפות לו. הרבה פעמים השבים שואלים אותנו על אנשים ספציפיים; אנחנו רוצות להיות בקיאות בכל פרט".
"קחי לדוגמה אמירה בסיסית כמו, 'אני אלווה אותך עד שתפגוש את המשפחה'", אומרת סא"ל (במיל') לאה שלף. "המילה 'משפחה' לא מובנת מאליה בסיטואציה הנוכחית. לאחד יש בית, לאחר אין, יש כאלה שאיבדו חלק מהמשפחה הקרובה. זה משהו שאנחנו חושבות עליו ודנות בו הרבה, איך להרכיב את המשפט הזה. צריך לחשוב בדיוק מה אומרים ברגע הזה של המפגש, באילו מילים משתמשים, כי המילים הראשונות הן לרוב אלה שנחרתות בזיכרון".
הצוות הזה, על טהרת הנשים, מלווה את השבים לישראל מאז הפעימה הראשונה שהחלה ב-24 בנובמבר 23'. "בעסקה הראשונה ידענו שאנחנו קולטות ילדים ונשים מבוגרות, ובגלל שהשובים המחבלים הם גברים, הייתה הבנה שחשוב מאוד שהצוות יהיה צוות נשי", מספרת סא"ל (במיל') דריה שלו, "זה הוכיח את עצמו". מאז הן לא מחסירות פעימה.
מאחורי החזות הצנועה, מסתתרות נשות מקצוע מהמוערכות ביותר בישראל. כולן עשו חיל בתחומי הנפש והטראומה, בעלות ותק טיפולי משמעותי וניסיון רב בטיפול בנפגעי נפש בצבא. כשנקראו למשימה הלאומית המיוחדת בקליטת השבים, לפני כמעט שנה וחצי, הן עזבו למענה הכל. בראיון ל”7 ימים” הן נחשפות ומתארות לראשונה איך נראה המסע של השבים הביתה, מרגע שיצאו מהמנהרות בעזה עד שהם מגיעים לבתי החולים.
6 צפייה בגלריה
הקב"ניות. (מימין לשמאל): סא"ל (במיל') רוית רובינשטיין, סא"ל (במיל') דריה שלו, רס"ן (במיל') ד"ר יעל שובל-צוקרמן, סא"ל (במיל') ד"ר לאה שלף וסא"ל (במיל') עליזה דולב
(צילום: ריאן פרויס)
רובינשטיין הייתה בתפקידה הצבאי האחרון מפקדת היחידה לתגובות קרב, שמאבחנת ומטפלת נפשית באזרחים שהשתתפו בלחימה, ובמסגרתה פועל הצוות של החמש. היא פסיכולוגית קלינית בהכשרתה, מנהלת טיפול יום לנפגעי חרבות ברזל בבית החולים מזור בעכו. עד לפני שלוש שנים הייתה בקבע, מאז פתחה קליניקה פרטית, עשתה לא מעט מילואים וחיפשה עשייה משמעותית. "המלחמה הביאה אותי להכרה שהחלום להקים טיפול יום לפוסט-טראומטיים, הוא הכרחי", היא אומרת.
במסגרת שירות המילואים שלה, הקימה רובינשטיין עם מפקד היחידה הנוכחי את הצוותים שעוסקים בקליטת השבים וקבעה את ההכשרה שעליהם לעבור. "אנחנו מלווים את הצוותים מקצועית במהלך הפעימות ומסייעים להם להתכונן", אומרת רובינשטיין, שמפקחת על המתרחש ממתקן הקליטה הצבאי ברעים.
סא"ל (במיל') ד”ר לאה שלף, עובדת סוציאלית במקצועה, נשואה ואם לארבעה, הצעיר שבהם חייל. היא דקאנית בית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר, וגם יועצת מחקר ביחידה לתגובות קרב, המתמחה בהתאבדויות ובהפרעה פוסט-טראומטית. היא סיימה 20 שנה בצבא, בתפקידה האחרון כראש ענף פסיכולוגיה בחיל האוויר.
רס"ן (במיל') ד"ר יעל שובל-צוקרמן, נשואה ואם לשלוש, משרתת גם היא 20 שנה ביחידה לתגובות קרב, בתחילה כקב"נית - קצינת בריאות הנפש - ובהמשך במילואים. בחיים שמחוץ לצבא היא ראש התוכנית לתואר ראשון וראש המסלול לתואר שני טיפולי לקצינות נפגעים באוניברסיטת בר-אילן. שם היא אחראית בין השאר על הקליניקה לטיפול באנשים שעברו אירועים טראומטיים, וקרוביהם. "לא רק טראומות צבאיות, אבל כמובן שכעת יש יותר מהן", היא אומרת.
סא"ל (במיל') דריה שלו, נשואה ואם לשלושה, הבכור לוחם, הייתה קב"נית בצה"ל כמעט שני עשורים. בשנים האחרונות הייתה הקב"נית הראשית של חיל המודיעין. מאז תחילת הלחימה הצטרפה גם היא ליחידה לתגובות קרב, ומאז היא חלק מצוות קבלת החטופים.
אחרונה חביבה היא סא"ל (במיל') עליזה דולב, בת 67, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לשלושה. גם דולב גדלה במערך בריאות הנפש בצה"ל, שם שימשה במשך 26 שנים כקב"נית, ועוד עשור כמנהלת הצוות הטיפולי בשב"כ. בארבע השנים האחרונות היא מנהלת את מפנה, המערך הארצי לטיפול ברופאים, ובין שאר עיסוקיה דולב גם דוקטורנטית בבר-אילן, שעוסקת בפדויי שבי שעברו עינויים, רובם ממלחמת יום כיפור, ובאופן שבו אפשר לטפל בהם. "צברנו הרבה ניסיון לאורך השנים, ואנחנו יכולים ללמוד ממנו היום", היא אומרת.
המשימה הראשונה של החבורה המנוסה הזו הייתה לגבש פרוטוקול טיפולי ראשון ויחיד במינו, שעל פיו יתנהל המבצע. "הפרוטוקול שלנו נבנה על ניסיון רב-שנים ביחידה לתגובות קרב, שקלטה וטיפלה בפדויי שבי לאורך השנים", מספרת רובינשטיין. "גם מאנשי מקצוע שהיו שבויים בעצמם. מכולם למדנו. לאה עשתה סקירת ספרות מהעולם. כך נוצר הבסיס לידע שאיתו עבדנו".
הפרוטוקול נותר כמעט זהה מאז העסקה הראשונה, ובכל זאת, "שני דברים השתנו במהלך הדרך", אומרת רובינשטיין. "למדנו שכדאי להשתהות יותר לפני המפגש עם המשפחות. הם זקוקים לזמן הזה כדי להשיב לעצמם את עצמם. להיות עם עצמם לפני שהם פוגשים את האחר. ראינו אנשים שממש התעקשו לקחת את הזמן. להתייפות, להסתדר, להריח טוב, להתאפר. זה משהו שגם קיבלנו עליו פידבק מהשבים הראשונים. הדבר השני שהשתנה היה מעבר למתחמי קליטה נפרדים. בעסקה הראשונה חשבנו שמאוד טוב לאנשים להיות יחד. הפידבק שקיבלנו היה שבשלב הזה, הם זקוקים לפרטיות שלהם".
"למדנו שכדאי להשתהות יותר לפני המפגש עם המשפחות. הם זקוקים לזמן הזה כדי להשיב לעצמם את עצמם"
"יש כאן משימה מאוד מורכבת", אומרת שלו. "אנחנו לא יודעות על השבים כלום, למעט העובדות היבשות. בכוונה אנחנו לא פוגשות את המשפחות שלהם, כדי לא להיות מוטות, כי כשאתה רואה מבט של אם שאומרת 'בבקשה תגידי לו... יש לזה השפעה. למדנו שיעורים סופר-חשובים איך לאפשר לשב את המרחב שהוא זקוק לו.
"לפעמים גם להתרגל לוקח זמן, ואז אתה צריך להראות משהו, לספר על משהו ייחודי שמצפה לו. בשבת בשש בבוקר כל אחת מקבלת בשיחה את כל המידע, גם את הבקשות מהמשפחות, שאנחנו עושות מאמץ עילאי להיענות להן, כדי שהדברים ייעשו הכי קרוב למה שהן רוצות".
למשל?
שובל-צוקרמן: "להביא להם דרישת שלום מהבית, כמו ריח מוכר שאתה נושא איתך. פעם אחת ביקשו שנשמיע שיר, שיחזיר לשב מסוים את התחושה שהוא בבית; היו מצבים שבהם המשפחה רצתה שנזכיר כלב או כלבה אהובים שמחכים להם, כדי ליצור אצלם ציפייה".
בהסכם האחרון חזרו חטופים במצב פיזי קשה. מדינה שלמה הזדעזעה לראות אותם מובלים לבמה, כחושים וחיוורים. איך הגבתן למראה הקשה? פאסון מקצועי בכלל עוזר להסתיר את הזעזוע?
שובל-צוקרמן: "בפעימות האחרונות צפינו בתהליך ההעברה שלהם מידי חמאס, וקצת הכנו את עצמנו, את מי הולכים לפגוש ואיך הם נראים כרגע. אבל ההסתכלות שלנו היא לא של צופה בטלוויזיה, אלא של איש מקצוע, שבוחן מה אותו אדם צריך ממני, איך אוכל להרגיע אותו ולעזור לו".
אחרי כל ההכנות מגיע המפגש עצמו. את הרגע הדרמטי והעוצמתי הזה, שמתרחש בתוך עזה ובו השבים יוצאים מרכבי הצלב האדום ועוברים לראשונה לידי צה"ל, לא ראינו על המסך. "גם הרגע הזה מתוכנן לפרטי פרטים", אומרת שלו. "אנחנו מסתכלות מאיזה צד הם נכנסים לרכב. המטרה היא שהדלת תיפתח והמבט שלנו יהיה המבט הראשון שהם יפגשו".
6 צפייה בגלריה
רכב של הצלב האדום מגיע למעבר רפיח. "המטרה היא שהמבט שלנו יהיה הראשון שיפגשו"
(צילום: Belal Al SABBAGH / AFPTV / AFP)
מהן המילים הראשונות שאתן אומרות כשדלת המכונית נפתחת?
שלו: "'היי, אני דריה, עובדת סוציאלית מחיל הרפואה של צה"ל. טוב שהגעת. אתה נמצא במקום בטוח, אני אלווה אותך לאורך כל הדרך, אנחנו יחד'. פשוט ככה. אני חושבת שזה מזקק את כל המשימה. זה משפט שאנחנו יכולות להגיד פעם אחת, פעמיים, שלוש, עד שהוא נקלט. כל אחד מגיב אליו אחרת.
"אחד אומר, 'מעולה, אני איתך', אחר שואל, 'רגע, מה זה אומר?' אנחנו קשובות לכל בקשה או שאלה. בתוך כמה דקות מצטרף איש רפואה, לראות אם דרושה מעורבות רפואית. ואז יש את הרגע שמאפשר לשאול אותם מה הם צריכים: שירותים, מים, לעמוד, לשבת".
"הרגע הראשון, שבו נפגשים המבטים, הוא החזק ביותר", אומרת שלף. "מאותו רגע, בהדרגה, השבים מתחילים לחזור לעצמם. פתאום הצבע חוזר ללחיים שלהם, ואפשר לדבר איתם יותר. מדובר על כמה שעות, לפעמים פחות, שבהן יש רצף התאוששות שניכר מדברים מאוד קטנים. כשהם פוגשים את המשפחה, הם כבר לא כמו שראינו אותם בנקודת המפגש, למרות שלפעמים הפער הוא רק חצי שעה. כמו פרח שנפתח במהירות, ככה הם משתנים לנו מול העיניים".
גם בסערת הרגשות הגדולה של המפגש הטעון והמשמח שמדינה שלמה שותפה לו, יש כללים ברורים. למשל, לא לגעת בשבים, אלא אם הם מבקשים במפורש. "בהרבה מקרים, נפשי יוצאת לחבק אותם", מספרת דולב. "מטבעי, אני אדם מאוד מחבק, וגם הישראלים ידועים כחבקנים. אבל למרות האינסטינקט הראשון לעטוף אותם, צריך להימנע ממגע, בגלל שאנחנו לא יודעים איזה סוג מגע הם קיבלו שם. מי שחווה מגע לא רצוי ולא רצוני בשבי, עלול לחוות מגע שיתבצע ללא רשות כפלישה לפרטיות ולגוף שלו. הנגיעה נעשית דרך המבט שלנו, שיש בו אהבה, חמלה וחופש, אלא אם מישהו בוכה או מבקש חיבוק. קרה לכולנו שאמרו, 'אפשר חיבוק?'"
שובל-צוקרמן: "אנחנו זהירות במגע, אבל היו כמה סיטואציות שבהן ליוויתי אותם עד המפגש עם המשפחות, ואחת השבות אמרה לי 'אבל אני צריכה חיבוק עכשיו'. החיבוק שאני נותנת להם ברגעים האלה מייצג הרבה יותר מאשר אותי. אני מחבקת אותם בשם הצבא ומדינה שלמה שמצפה להם".
אתן מקבלות את פניהם במדים, כנציגות צה"ל שלא היה שם בשבילם ב-7 באוקטובר ולא מנע את החטיפה שלהם. איך זה מתקבל?
רובינשטיין: "יש לזה ערך בהשבת האמון, לשדר להם שאנחנו איתם. לרוב זה מתקבל בברכה. היו גם ביטויים של כעס, אבל עדיין יש הקלה והוקרה".
מהמפגש הראשוני בשטח יוצאים השבים למחנה רעים, שם הוקם עבורם מתחם מיוחד שבו הם יכולים להתקלח, להחליף בגדים, ולפגוש את המשפחות שלהם. "כבר ברכב נעשים הרבה דברים, כמו לתת תיקוף למה שהם חוו ולגיטימציה למה שיקרה אחר כך", מספרת שלף. "ירצו לדבר או לא, מה ירצו לספר, דברים שהם שואלים - בשלב הזה אפשר לתת מילים ומושגים שאחר כך עוזרים להם להתחבר לרופאים או למשפחה, כמו המילה 'שרדתי'".
שובל-צוקרמן: "בנסיעה לרעים יש הרבה רגעים אינטימיים. אתה יושב ברכב סגור, בשקט, אחרי ההתרגשות המאוד גדולה של החבירה. בשלב הזה היו לנו סיטואציות שבהן בישרנו בשורה טובה, כשאחד השבים שאל אם היקרים לו בחיים. זו זכות ענקית לבשר להם שאדם יקר שרד, והרבה פעמים יש בכי של התרגשות ושל הקלה.
"כשחוצים את הגבול פתאום מתחילים לראות את האנשים בצידי הדרך עם דגלי ישראל, והיו כמה שבים שבירכו 'שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה'. הנערים והנערות היותר צעירים, שחזרו בעסקה הראשונה, ראו את ההמונים ולא האמינו שהם עומדים שם בשבילם. אנחנו אומרות להם, 'כל המדינה מחכה לכם'. אני זוכרת סיטואציה מצחיקה, שבה אחד מהם הסתכל על שלט שבו הייתה תמונה שלו ואמר 'מכל התמונות, זו התמונה שבחרתם?'"
רס"ן (במיל') שובל-צוקרמן: "כשחצינו את הגבול וראו אנשים עם דגלים, כמה שבים בירכו 'שהחיינו'. הצעירים שחזרו לא האמינו שההמונים עומדים שם בשבילם. אחד מהם הסתכל על שלט עם תמונה שלו ואמר 'מכל התמונות, את זו בחרתם?'"
"גם על סידורי הנסיעה יש אינסוף דיונים ומחשבות. אם נצטרך למסור בשורה למישהו, אולי רצוי שלא ייסע עם עוד אנשים", מספרת שלו. "פתאום יש שקט, יש מבט ויש דמעה. חלק מהשבים לא נחשפו לתקשורת במשך שנה וחצי, לא היה להם מושג מה קרה כאן. זו ההזדמנות שלנו להכין אותם לחשיפה, למה שמצפה להם, למרות שקשה מאוד לגשר על הפער בין המנהרות לבין מה שמחכה בחוץ בלי להציף אותם. עולות בדרך כלל המון שאלות, ואנחנו קודם כל נותנות תיקוף לזה שכל שאלה היא נורמלית למצב הלא-נורמלי הזה, 'אתם יכולים לשאול הכל'".
הדרך לרעים, מספרות חברות הצוות, מספקת הרבה רגעים מרגשים ומשמחים, וגם קשים ועצובים. "אני זוכרת את הנסיעה במיניבוסים עם הילדים שחזרו מהשבי, בפעימה הראשונה", מספרת דולב. "הילדים קיבלו דגלונים ורצו מחלון לחלון לנופף לאנשים שהמתינו בצידי הדרך. המולת הילדים וההווי בנסיעה הזו היו מאוד מרגשים. ראינו איך ילדים נשארים ילדים, גם כשהם באים ממקום של תופת".
"בקפסולה האינטימית הזו מותר הכל", אומרת שלף. "אחד השבים שליוויתי פרץ בבכי ברכב, ואמר לי 'אני מצטער שאני מתפרק לפנייך'. אמרתי לו, 'אתה לא מתפרק, אתה רק פורק'. גם ההבנה שכל עם ישראל מכיר אותם דורשת הכנה. אנחנו אומרות להם, 'לכל דבר יהיה זמן, שום דבר לא דחוף לרגע הזה'. זו רק תחילת המסע, הצעדים הראשונים. שום דבר לא דחוף".
אבל בחלק מהמקרים יש דחיפות גדולה, בעיקר אצל מי שממתין חודשים ארוכים למידע יקר על גורל אהוביו, ומתייסר בחוסר ידיעה. אור לוי תיאר בשבוע שעבר בראיון לרשת 13 כיצד התבשר ברגעים הללו שאשתו, עינב, נרצחה במיגונית. "ברגע שאנחנו עוברים את הגבול ויוצאים מהרכב מחכים לנו כל מיני קצינים של צה"ל, סיפר לוי. "שאלה ראשונה שאני שואל היא על עינב. ואז היא סיפרה לי שעינב לא שרדה. שהיא נרצחה".
"בנושא הבשורות יש מגוון צרכים ומגוון תגובות", אומרת רובינשטיין. "יש מי שרוצים לדעת מהר, מיד ברגע המפגש, ויש כאלה שמעדיפים לחכות".
לחלק לא מבוטל מהשבים בפעימות האחרונות חיכו בשורות איומות ונוראות. איך מבשרים בשורת איוב למי שחזר בעצמו מהגיהינום?
שובל-צוקרמן: "הכלל המנחה הוא שתמיד אומרים את האמת. יש כל מיני שיקולים מתי לספר ואיך, אבל אם מישהו מבקש לדעת, עונים לו תשובה ישרה. הרבה פעמים, דווקא כשיש להם חשד הם מעדיפים לחכות. כשיש גם בשורה טובה וגם בשורה מרה, אומרים לי 'תני לי רגע להישאר עם הבשורה הטובה, להתחזק בה'".
6 צפייה בגלריה
ירדן ביבס פוגש את סא"ל (במיל') עליזה דולב. "הכלל המנחה הוא שתמיד אומרים אמת"
(צילום: דובר צה"ל)
בחלק מהמקרים השאלה מי שרד מתבהרת בעקיפין, דרך המידע שנמסר לשב על זהות המצפים לו בנקודת המפגש. "יש כאלה שצריכים רגע לנשום לפני הבשורה הרעה, ויש כאלה שכבר בעת קבלת הבשורה המרה אמרו: 'אנחנו צריכים להיות חזקים ולהמשיך הלאה עבורם'. בתוך כאב אדיר אתה רואה איך מתגלה החוסן".
שלף: "נקודת המוצא היא שמי ששרד בשבי יודע בדיוק מה הוא שואל. זה לא אקראי. כשנשאלתי, עניתי 'בטוח שאתה רוצה שאני אענה על זה?' הוא אמר לי 'כן, אני צריך לדעת'. והיו גם כאלה שאמרו 'בעצם רגע'. המשפט הזה נועד לאפשר להם לדעת שיש לי תשובה לשאלה שמטרידה אותם, אבל גם לווסת מידע. כשסיפרתי מי מחכה לאנשים שלא שאלו, הם אמרו לפעמים 'יואו, פחדתי לשאול'".
רובינשטיין: "אם אדם רוצה לדעת מיד על משפחתו, אין הרבה אפשרויות למתוח את זה, או לעשות את זה יותר קל ונעים. צריך שזה יהיה הכי פשוט מצד אחד, והכי אמפתי מצד שני. זה מתקבל בצער, ובידיעה שמכאן ואילך הם לא לבד עם הדבר הזה. התפקיד שלנו הוא להזכיר שיש עוד אנשים שמחכים להם, שהבשורה תהיה יותר שלמה. החוסר ברור, אבל יש גם נקודות אור".
שובל-צוקרמן: "בתוך הנסיעות בדרך לנקודת החבירה עם המשפחה, יש התרגשות מאוד גדולה לתת להם את המידע הראשוני על מה שקרה כשלא היו בארץ, וחלקם היו מאוד-מאוד צמאים לו. חלק מהם משתפים את חבריהם שחזרו איתם במה ששמעו הרגע. הכל מתפרץ יחד, ואנחנו חוות את כל מנעד הרגשות הזה יחד איתם".
ברעים מתקיים המפגש הדרמטי והמרגש ביותר של השבים מעזה, עם בני המשפחה שחיכו, נאבקו ולא הפסיקו לקוות. "שם אנחנו מציעים להם להתקלח", מספרת רובינשטיין. "רובם לקחו את הזמן בשלב הזה. הרבה פעמים היינו צריכות לעזור למשפחות להמתין בסבלנות, מתוך הבנה שהם רוצים לחזור אליהן במיטבם".
שם גם מתחיל המסע האמיתי של השבים בחזרה לחיים, מהאושר במפגש עם היקרים להם, דרך התמודדות עם האובדן שעליו רבים מהם גילו. "בפעימה הראשונה, בסוף 2023, קיבלנו ילדים שהיו בשבי ללא ההורים", מספרת דולב. "לפגוש ילד שהיה במצב כזה, זו חוויה שמכפילה את תחושת האחריות ואלמנט האימהות בתפקיד שלנו. האינסטינקט הראשוני היה לגונן עליהם, לטעת בהם ביטחון ולנחם אותם.
"במפגש הזה הייתה תחושה שהאינסטינקט האימהי לפעמים מתנגש עם האינטרס המקצועי. חלקם ביקשו מיד לאכול, אבל היינו מנועות מלתת להם את מה שרצו, למשל שוקו מלא בסוכר, כי לא ידענו באיזה מצב גופני הם נמצאים ולא רצינו לסכן אותם. פעלנו לעיתים בניגוד לאינסטינקט, כשבמשך תקופה פגשנו רבים שהגיעו בחסך קשה במזון".
סא"ל (במיל') דולב: "לפגוש ילדים שהיו בשבי ללא ההורים שלהם, זו חוויה שמכפילה את תחושת האחריות ואלמנט האימהות בתפקיד. לפעמים האינסטינקט מתנגש באינטרס המקצועי. היינו מנועות מלתת להם שוקו מלא סוכר, כי חששנו לסכן אותם"
רובינשטיין: "באירוע שבו למתחם המשפחות הגיעו הילדים שנשבו ללא ההורים או שהופרדו מהם, אחרי שנרצחו או נותרו בשבי, נשמעו זעקות שבר קורעות לב לנוכח בשורות קשות. ומצד שני, הם מצאו כוחות בלתי נתפסים לחשוב על הדברים הבנאליים ביותר, כמו לשאול 'לאיזה בית ספר אלך?' או 'איפה אגור?' אלה הרגעים שהולכים איתי מאז: מצד אחד השבר המאוד גדול, ומצד שני, הכוחות והעוצמה להתחבר למציאות בתוך השבר הזה".
בסיטואציה הבלתי נתפסת הזו, מול הילדים הקטנים ששרדו את התופת, נשבר גם החוק "לא לגעת". "חלק מהילדים הרמנו על הידיים, גם כי רצינו לוודא שהם לא חלשים מכדי ללכת בעצמם, וגם כדי לגונן עליהם", מספרת דולב. "זה התקבל ברצון. הילדים התרפקו עלינו. גם היותר גדולים, שיכלו ללכת לבד, התמסרו לזה ללא יוצא מן הכלל. זה נטע בהם ביטחון".
קצין רפואה ראשי, שאחראי על קליטת השבים, סיפר לאחרונה בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי אחת המטרות העיקריות בדרך שבה הם מתקבלים בישראל היא להשיב להם את תחושת האוטונומיה. את היכולת להחליט ולבחור עבור עצמם - זכות אלמנטרית שנשללה מהם מאז שנחטפו. "יש הרבה מאוד פרטים קטנים שעולים ברגעים האלה", אומרת שובל-צוקרמן, "החל מלשאול על הצרכים הבסיסיים שלהם, ועד לספק להם דברים שהיו חסרים להם בשבי, כמו מראה וסבון עם ריח בשירותים. אנחנו שואלות אותם: מה תרצו כרגע? להתקלח? להחליף בגדים? לעשן סיגריה?"
שלו: "אנחנו פתוחות למה שירצו ולמה שלא ירצו. אם הצעתי משהו וענו לי 'לא', אני מזכירה אחרי כמה דקות שהאפשרות עדיין קיימת, ויש להם בחירה. אנחנו כל הזמן זזות מול הצרכים המשתנים".
לפעמים, הן מספרות, בתוך הרצון לעטוף ולטפל במי שהוזנחו תקופה ארוכה כל כך, הדבר החשוב שניתן לעשות למען מי ששבו הוא דווקא לא לעשות. "למדנו מהאמריקאים שקיבלו חיילים מאפגניסטן ומעיראק, שצריך להחזיר את העצמאות והבחירה דרך הדברים הקטנים, בלי לשאול במפורש 'מה אתה רוצה'", מספרת שלף. "אם מישהו מבקש לשתות, אפשר לומר לו 'יש שם קנקן, אתה יכול לקחת לך'".
סא"ל (במיל') לאה שלף: "למדנו מהאמריקאים שקיבלו חיילים מאפגניסטן ומעיראק, ודיברנו על זה שצריך לתת להם להחזיר את העצמאות והבחירה דרך הדברים הקטנים. אם מישהו מבקש לשתות, אפשר לומר לו 'יש שם קנקן, אתה יכול לקחת לך'"
"כשליבך יוצא למישהו, הנטייה היא לעטוף אותו", מספרת דולב. "אבל לפעמים אנחנו שם כדי להסביר שחלק מהחזרה לחיים היא גם לעשות דברים בעצמם. אם מישהו מתקלח והוא רגיל לגרוף את המים עם מגב, מביאים מגב ונותנים לו לגרוף לבד את המים, כי זה משיב לו את עצמו, את העצמאות שלו.
"בפעימה הראשונה חזרו גם נשים מבוגרות. הנטייה הטבעית הייתה לעשות למענן הכל, אפילו לעזור להן לגרוב גרביים, אבל הן אמרו בעצמן 'לא. אחרי חודשיים במנהרות אני עדיין יכולה לגרוב גרביים לבד'. כל עם ישראל רוצה לחבק אותם, לפעמים אנחנו צריכות לומר 'תנו להם לבד'".
למעט פעמים בודדות שנצרבו בכולנו, הייתה בציבור תחושה מטעה שכביכול החטופים חוזרים במצב פיזי סביר ביחס לחששות. מה ההתרשמות שלכן?
רובינשטיין: "לומר שהם חזרו במצב טוב זה משהו שמאוד קשה לנו לשמוע. חטופים יצרו לעצמם דפוסים ומיומנויות שעזרו להם לשרוד. זה קשור יותר באדם מאשר בתנאים שהיה בהם. אנשים שנלקחו מהמיטות שלהם או ממסיבה, הבינו במנגנונים טבעיים שהם צריכים לעשות כל מיני דברים - רגשיים, התנהגותיים או שכליים, בין אם בדמיון ואם מחוץ לדמיון, אם כלפי חוץ או פנימה - כדי לשרוד. גם ילדים עשו את זה".
6 צפייה בגלריה
אור לוי, אלי שרעבי ואוהד בן עמי. "לומר שחטופים חזרו במצב טוב זה משהו שמאוד קשה לנו לשמוע"
(צילום: Hatem Khaled, Reuters)
שובל-צוקרמן: "מחלק מהשבים והשבות שמענו שהם בחרו לצאת עם ראש מורם, גם מול הטקסים המשפילים שהם היו צריכים לעבור. האנשים האלה אמרו לעצמם, 'אנחנו חוזרים למדינה ולמשפחות שלנו, אנחנו רוצים שיראו אותנו על הרגליים ובמלוא כוחנו', גם אם לא היה להם את הכוח הזה. זה משהו שלא תמיד נראה מבחוץ, אבל הם גייסו את כל המשאבים שלהם כדי להיראות הכי טוב שאפשר בסיטואציה שנכפתה עליהם".
ויש, הן מעידות, גם את אחוות האחים והאחיות ששמרה על השבים בעזה, כשנלחמו על חייהם ביחד, והיא ניכרה היטב אצל רבים מהם, בהן התצפיתניות. "ראינו את זה אצל כל אחד מהשבים", אומרת דולב. "כמה הם חושבים האחד על השני, ורוצים לבשר בשורות טובות למשפחות שעדיין מחכות".
"בעסקה הראשונה זה נראה טבעי, בגלל שהם באו מאותם קיבוצים, אבל זה לא היה רק שם", מספרת שלף. "רואים את זה גם עכשיו, במשפחות השבי הקטנות שהם יצרו לעצמם, שיש בהן מבנה חברתי וכללים שהם בנו כדי לשרוד. מדהים לראות את היכולת לייצר בשגרת השבי תפקידים, משחקים ודמיונות".
שובל-צוקרמן: "יש שבים שסיפרו לי שהם לא רצו לדמיין מה יקרה כי היה להם קשה, ויש אנשים שדווקא הדמיון החזיק אותם. גם מי שהיה לבד בשבי ופגש חטופים אחרים רק לרגעים קצרים, התחבר אליהם. האנשים האלה לא הפסיקו לדאוג זה לזה, גם בדרך הביתה. הם חיפשו אחד את השני, שאלו איפה החברים שלהם ומתי יראו אותם שוב. יש עוצמות גדולות בדאגה שלהם האחד לשני".
רובינשטיין: "הדבר החזק ביותר ששמענו מהם, שמשותף לכולם, הוא התקווה לשרוד ולחזור הביתה. הם ידעו שהרגע הזה יגיע".
בבית החולים השבים עוברים לידיהן המסורות של אנשי הצוות הרפואי, ותפקידן של הקב"ניות מסתיים. "בכל מפגש את לוקחת עוד צעד אחורה, כי המשפחות והצוותים הרפואיים כבר נמצאים איתם". אומרת רובינשטיין. "בשלב הזה אנחנו יכולות להעביר את המקל ולהיפרד".
שובל-צוקרמן: "יש תחושה שהבאנו אותם לאן שהם צריכים להיות, עם מי שהם צריכים להיות".
יש קושי להיפרד, צורך לדעת שהשב שליוויתם התאושש ומרגיש יותר טוב מאיך שהגיע?
שלף: "כנשות מקצוע אנחנו מורגלות בהפרדה הזו, אבל המשימה הזו כל כך מורכבת ואינטנסיבית, שאחרי שאני יוצאת מבית החולים אני צריכה רגע לחזור לעצמי. השבים חרותים אצלנו ואנחנו חרותות אצלם. לפעמים אנחנו צריכות לדבר עוד רגע האחת עם השנייה, לפעמים אנחנו צריכות לשתוק. יש כל כך הרבה אדוות למפגשים האלה".
למחרת כל פעימה, נערך מפגש זום בין כל חברי הצוות, ובו שותפים גם סא"ל עוזי בכור, מפקד היחידה לתגובות קרב, ויעל שרייברמן, פסיכיאטרית היחידה. "השיחה היא גם תחקיר מקצועי-מבצעי וגם עיבוד וסגירה עבורנו", אומרת שלו. "כולנו מדברים על מה שהיה, על הדברים שאפשר לשפר וגם על התחושות שלנו".
למרות שהבהרתן היטב שכל מקרה הוא מיוחד, אשאל בהכללה: מחקרים שנערכו בפדויי שבי ממלחמת יום כיפור הראו סיכוי עגום מאוד להשתקם ולחזור לחיים רגילים. חלק גדול מהם סובלים, עשרות שנים אחרי השחרור, מבעיות בריאותיות משמעותית ומקשיים רגשיים ונפשיים. יש תקווה שהפעם זה יהיה אחרת?
רובינשטיין: "הדברים שונים היום לגמרי, מהדרך שבה הם מתקבלים בישראל, ועד העובדה שבשבי הם היו מאוד אקטיביים במאמץ שלהם לשרוד. השלב הבא הוא לחזק בעבודה טיפולית, חברתית וקהילתית את הדברים שתרמו לתחושת המסוגלות, לראות את התקווה. יש פגיעות פיזיות שייקח להן זמן רב להחלים, אבל את רואה את החוזק. גם המשפחות קיבלו הכנה מאוד רצינית. אפשר להגיד שהפרוגנוזה היא טובה. בגדול, אני חושבת שהם יוכלו לחיות חיים משמעותיים ומלאים. הם כבר מדברים על זה. יש להם רצונות, יש להם פנטזיות, הם רואים את ההמשך".
סא"ל (במיל') רובינשטיין: "יש פגיעות פיזיות שייקח להן זמן רב להחלים, אבל את רואה את החוזק. בגדול, אני חושבת שהם יוכלו לחיות חיים משמעותיים ומלאים. הם כבר מדברים על זה. יש להם רצונות, יש להם פנטזיות, הם רואים את ההמשך"
דולב: "ההתרשמות הכי חזקה שלי היא מתעצומות הנפש שלהם. בתוך הקושי העצום הם ראו את הזולת גם כשהיו בחסך נוראי, והתחלקו במשאב הקטן שלהם, פת הלחם האחרונה. גם ילדים. אין מפגש שלא התפעלנו מהיכולות שלהם. זה נוטע בי המון תקוה לגבי השיקום שלהם".
שובל-צוקרמן: "חלק מהשבים ציטטו את ויקטור פרנקל, שאמר 'אם יש מה לחיות למענו, אפשר לשאת כל איך'. פוסט-טראומה נשארת כל החיים, ודאי לחוזרים מהשבי, אבל בניגוד למלחמות קודמות, יש הבנה מאוד גדולה שצריך לטפל, יש הרבה מאוד צוותים שיעזרו להם ולמשפחות שלהם. זה נותן תקווה שהם יוכלו לחיות חיים מלאים וטובים".
האמירה האופטימית הזו מגיעה, כמובן, עם כוכבית גדולה. זה הזמן לשוב ולהזכיר את החוליה החסרה: הציפייה המתמשכת לעשרות ישראלים שעדיין נמצאים במנהרות עזה. "מי שכבר חזרו אמרו את זה בצורה ברורה: הם לא יהיו שלמים עד שכולם יחזרו", אומרת שלו. "זו האמירה שאנחנו שומעות מהם, וחשוב לומר שאנחנו שותפות לה".
דולב: "הרגעים הקשים ביותר שלי היו כששמעתי מגורמי הטיפול שלא כל השבים מצליחים להתאושש ולהתמסר לשיקום שהם זקוקים לו, בגלל שיקיריהם עדיין בעזה. הם הביאו את היכולות שלהם לקצה, וצמחו למקומות שלא היו מעלים בדעתם שהם יכולים להגיע אליהם. אני אופטימית לגבי מי שכבר כאן, ויש לו התנאים האופטימליים לצלוח את החוויה שעבר. מי שעדיין שם חייב לחזור הביתה".
