איריס חיים בוכה בכל יום. וכשהיא בוכה, הכחול בעיניים שלה נהיה כחול עוד יותר. אנחנו נפגשות בדירתה החדשה במבשרת ציון, מקום מגוריה הרביעי מאז 7 באוקטובר, וזה קורה ביום שבו היא עושה צעד גדול בדרך להגשמת המשימה הגדולה שהציבה לעצמה – יצירת דור המשך לבנה, יותם חיים ז"ל, בדרך המשמעותית ביותר עבורה ועבור משפחתה. היא מתיישבת לראיון בלעדי ל"7 ימים" שעה קלה לאחר שהגישה לבית משפט לענייני משפחה בבאר-שבע בקשה לעשות שימוש בזרע של בנה, שנהרג בשוגג מאש צה"ל לאחר שהצליח להימלט משבי חמאס לצד אלון שמריז ז"ל וסאמר אל-טלאלקה ז"ל, 70 ימים לאחר חטיפתם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
"יש לנו זרע, שזה דבר מדהים שמאוד עוזר", אומרת חיים. "הנה, לפחות הבן שלנו השאיר משהו אחריו. יש לנו משהו פיזי, מעבר ל'בית יותם' – בית ספר שיקומי למוזיקה בדרום, שתומך במתמודדי נפש – וכל שאר הדברים שאנחנו עושים להנציח אותו. הרי אני יכולה להקים את בית יותם בלי שהוא יהיה נוכח פיזית, ואפשר לקרוא לילדים על שם יותם, אבל בעזרת הזרע תהיה לו המשכיות. לשמחתנו זכינו, ואנחנו מחפשים אמא. לא אם פונדקאית שתביא את הילד ושאנחנו נגדל אותו, לא. אנחנו מחפשים מישהי שתרצה להיות אמא. לילד שייוולד תהיה דמות אבא. היא תוכל לדבר איתו על אבא שלו, יותם, ותהיה לו משפחה – אנחנו. זה נותן לנו הרבה תקווה ואור בחושך הזה".
איזו אישה היא צריכה להיות?
"נשמח לנכד ג'ינג'י, אבל זו לא בקשה מיוחדת (צוחקת). לא דמיינתי אותה, אני אדם פרקטי. זו צריכה להיות אישה שמעוניינת בילד, ובנו כמשפחה. זה הכי חשוב, כי נהיה הסבא והסבתא שלו, ויהיו לו גם דודים. יש לנו הרבה, הרבה מה לתת, וזה החיבור בינינו".
מה לגבי תכונות אופי?
"צריך שיהיו בה אהבה, חמלה ובשלות. לא פשוט להביא ילד מסיפור כזה, היא צריכה להיות אדם עם הרבה תעצומות נפש".
יותם רצה ילד?
"בטח, הוא מאוד רצה. לא סתם אנחנו הולכים על זה. יש לי שלושה ילדים, ויותם היחיד מהם שדיבר על ילדים. תובל, הבכור, אמר לי, 'לא רוצה ילדים'. יותם היה אומר לי, 'אמא, אל תדאגי. ממני יהיו לך נכדים'. הוא רצה זוגיות קבועה ולהקים משפחה. הוא דיבר על זה שהוא רוצה להיות אבא כמו אבא שלו".
"יותם אמר לי, 'אמא, אל תדאגי. ממני יהיו לך נכדים'. ילד שנוצר מבנק הזרע לא יודע מי אבא שלו, הוא חי בחוסר מתמיד. התהליך הזה יותר מאוזן: תהיה לילד דמות אב, יותם חיים. ויש לו סיפור, הוא היה גיבור"
אז התחלת להגשים את רצונו.
"אנחנו צריכים לעבור דרך בית המשפט, וזה תהליך לא טבעי לבקש אישור. צריך להבין שאנחנו בעידן שונה ולאפשר לצעירים לקראת גיוס לחתום על מסמך שיאפשר שימוש בזרע, כמו צוואה או כרטיס אדי. צעיר יוכל להחליט, 'אני תורם את האיברים ואני תורם גם את הזרע, בשביל ההמשכיות, לתת חיים לעוד אדם'. זה חשוב ברמה האישית והלאומית שנמשיך את הזרע שלנו, את הקיום שלנו".
למה החלטתם להגיש את הבקשה עכשיו?
"אמרו לנו שבשנה הראשונה בכלל לא מדברים על זה. צריכה לעבור שנה, שנהיה בשלים ולא בסערת רגשות. זה לא פשוט. זה אירוע. לא לכל אחד יש יכולת להתעסק עם עורכי דין, פגישות ותצהירים. לא כולם מעוניינים, ולא מיד. חברה טובה של יותם אמרה, 'אני רוצה להיות האמא'. עברה שנה והיא אמרה: 'אני לא מסוגלת כרגע'".
לגיטימי. לגבי הבשלות שלך כסבתא אין ספקות.
"אנחנו מאוד רוצים שיהיה לנו נכד, אולי אפילו יותר מאחד. לנו כמשפחה זה ייתן המון תקווה. אני חושבת שזה צו השעה שבמדינת ישראל יהיו יותר ילדים אחרי 7 באוקטובר, שנוכל לקומם את החברה שלנו מחדש, גם עבור כל כך הרבה אנשים שנרצחו על לא עוול בכפם. צריך לאפשר להשתמש בזרע מהמת בלי כל כך הרבה בירוקרטיה. ויש המון".
מקשה עלייך המחשבה שלילד הזה לא יהיה אבא?
"להפך! יהיה לו".
יהיה לו זיכרון.
"לא. תהיה לו דמות, סיפור על אבא. ילד שנוצר מבנק הזרע לא יודע מי אבא שלו, הוא חי בחוסר מתמיד. אין לו משפחה מצד האבא, אין לו עוד סבא וסבתא, יש לו רק אמא והמשפחה שלה. התהליך הזה יותר מאוזן: תהיה לילד דמות אב, יותם חיים. ויש לו סיפור, הוא היה גיבור".
מדינה שלמה למדה להכיר את תעצומות הנפש של איריס חיים, אבל גם היא יודעת שצפויה דרך ארוכה עד לרגע שבו תעטוף בחיבוק אוהב של סבתא את הנכד או הנכדה מזרעו של יותם. ועבור הרגע הזה, היא תצעד גם דרך ארוכה ומלאת אתגרים. חיים מאמינה שהיתרונות רבים מהקשיים לילד שייוולד בלי אבא, ושיותם יהיה נוכח בחייו הרבה יותר מסך תמונותיו באלבומים. "זה הרבה יותר מתמונה", היא אומרת. "ילד שנולד אחרי שאבא שלו נפטר, גדל כשאביו הוא דמות קיימת בחייו. זה בוודאי עדיף מילד שאין לו כלום. תרומה מבנק הזרע הפכה מאוד נפוצה – אישה הגיעה לגיל 35, התייאשה מלמצוא גבר לחיות איתו, ותרומת זרע הפכה לפתרון נורא טריוויאלי. מה עדיף? ילד שלא יודע כלום על אבא שלו, ואסור לו לדעת גם - או ילד שיודע ויש לו נקודה להתבסס עליה? יש משפחה, יש אותי, אבוא לטפל ולחבק את הילד. מה יותר טוב מזה?"
מי שיהיה שם לצידה הוא אביו של יותם, רביב. השניים נותרו חברים ושותפים גם לאחר פרידתם, והם עוברים יחד גם את התהליך הזה. "אנחנו 40 שנה ביחד", אומרת חיים. "עזבתי את הבית בשדה ניצן ב-1 בנובמבר 22', אבל לא התגרשנו. אנחנו חברים מאוד-מאוד טובים. עברתי לקיבוץ אור הנר, שכרתי דירה קטנה בשכונת הצעירים, והיה לי מאוד טוב".
בדירה באור הנר איריס חיים הייתה גם בשבת השחורה, כשבנה נחטף מכפר עזה. "שבע דקות נסיעה מיותם", היא אומרת. "ברור שאני לא יכולה לעזור לו. כתבתי לו שעוד מעט זה ייגמר ואקח אותו לשדה ניצן, לרביב. לשם לא הגיעו מחבלים. לא הבנו בשעות האלה שום דבר, לא הבנו מה קורה בכלל".
מאז רביב הספיק לחזור לשדה ניצן, "ואני פה במבשרת, הבית הרביעי שלי. וזה לא יהיה האחרון, זה בטוח. לא הייתי מסוגלת לחזור. גם היום אני מרגישה שאני לא מסוגלת לגור באזור הזה. אסון בסדר גודל כזה מטלטל אותך מכל הכיוונים. יש יותר דיוק בצרכים האישיים. אף אחד לא תיכנן שיותם ייהרג בגיל 29. מבינים שהחיים קצרים, לא למרוח דברים".
איך זה בא לידי ביטוי אצלך ואצל אבא של יותם?
"לכל אחד מאיתנו היה יותר ברור מה עושה לו טוב ומה לא. להיות ביחד לא היה טוב לשנינו. המון-המון שנים תיפקדתי ברמה מאוד גבוהה לבד. גם כשהייתי נשואה. נשארנו יחד משיקולי נוחות, הרגל, הילדים. היה לנו פרויקט מטורף משותף: תובל, יותם ונויה. יותם כאילו חיבר אותנו מאוד ולא נתן לנו בסוף להיפרד. כל פעם היינו צריכים לעשות משהו כדי להציל אותו. לתמוך, לעזור ולהרים. היינו צוות מעולה אבל לא היינו זוג טוב, רביב ואני".
נשארתם יחד בידיעה שזה למען יותם?
"אולי הרגשנו ככה, שזה תפקידנו, אבל בסוף הוא הציל את עצמו. הייתה לו תקופה של אנורקסיה בגיל 18, הוא לא יכול היה להתגייס והתאשפז במרכז לטיפול בהפרעות אכילה בתל השומר. חשבנו שאנחנו יכולים להציל אותו. היה לו מאוד קשה שם. רביב נסע לשם כל יום רק כדי לשכנע אותו להישאר. בסוף אמרו לו, 'לך. אין לנו מספיק מיטות'. נשברתי כשהוא חזר, מה עושים? בדיעבד יותם ידע מה הוא צריך יותר טוב מאיתנו. אני אומרת בהרצאות שלי שאולי חשבנו שאנחנו עוזרים ומצילים - אבל בסוף הוא עשה הכל לבד. אם כי היינו ברקע, ואולי המחשבה על ההצלה השאירה אותי עם רביב".
אביו של יותם העיד בתצהיר: "יותם אמר לי שאם אי פעם יקרה לו משהו, הוא מבקש שנדאג שיהיה לנו נכד ממנו שיהווה את ההמשכיות שלו
רביב חיים, שמעיד על עצמו שהוא השתקן במשפחה, סיפר בתצהיר שהוגש לבית המשפט על הרגע שבו קיבל את צוואתו של יותם להמשכיות. זה קרה במהלך השיחות הפתוחות שניהל עם בנו על המוות, בעקבות אירוע מוות קליני שחווה בגיל 28. "שיתפתי אותו שבמשחק כדורגל קיבלתי אגרוף בצוואר משחקן אחר בטעות, איבדתי הכרה וחוויתי חוויית 'סף מוות' שבה טסתי לתוך מנהרת אור חמימה ונעימה עם תחושת עונג עילאי. אין תחושת זמן ודבר לא כואב. בקצה המנהרה פגשתי את פניה של אחותי, שנפטרה שנה קודם לכן, והיא סימנה לי עם ידה שארד חזרה. בנקודה הזו יותם אמר לי שאם אי פעם יקרה לו משהו, הוא מבקש שנדאג שיהיה לנו נכד ממנו שיהווה את ההמשכיות שלו".
התצהיר של אביו של יותם נמסר לבית המשפט לצד תצהירים מבני משפחה וחברים. "גביתי תצהיר אפילו מהמטפלת של יותם", אומרת עו"ד נילי שץ, שמלווה את המשפחה בתהליך יחד עם עו"ד שמעון חסקי ועו"ד רומי קנובל. "מדובר במעשה נדיר בישראל, ואני מקווה שבנסיבות המיוחדות האלה המדינה לא תדחה אותנו. היא חייבת להם את זה".
עו"ד נילי שץצילום: מהאלבום הפרטירצונו של המנוח בהמשכיות, כמו שפירט רביב חיים בתצהיר על בנו, הוא בעל ערך בהליך. "אבן הבוחן היא לשכנע את בית המשפט שהמנוח רצה ילד לאחר מותו", אומרת עו"ד שץ. "בקשה כזו אושרה רק פעם אחת בישראל בשנת 2016. אין חוק, אנחנו מתבססים על פסיקה והנחיות היועמ"ש משנת 2003. זה מיושן. משהו השתנה מאז 7 באוקטובר, מדינת ישראל מעולם לא חוותה שואה שנייה. צריכה להיות תפנית מאוד חדה ביחס של בית המשפט לבקשה כזו היום. להביא ילד מזרעם של גיבור או חייל, אינה אלא חובת המדינה כלפי הנרצחים - וגם עבור משפחותיהם".
במדינה עם אובססיה לילודה, שמסבסדת טיפולי פוריות יותר מכל אחת בעולם, איריס חיים יודעת שכל ישראלי הוא פרשן ושהחלטות ואמירות שלה יכולות לייצר התנגדויות. זו ודאי לא תהיה הפעם הראשונה שהיא תתמודד עם ביקורת. רק לאחרונה השוותה חיים את תחושותיה עם שובם של החטופים בעסקה – ללידה שקטה. בפוסט שכתבה בפייסבוק ב-8 בפברואר כתבה שלפתע היא מבינה מה מרגישים הורים שעברו טרגדיה בחדר הלידה, כשמולם זוג הורים מחזיק תינוק חי עטוף בשמיכה.
"אני שואלת אותך, מה דעתך על הפסטיחטוף הזה?" היא אומרת. "תחשבי על אמא שנולדו לה שני ילדים, אחד מת ואחד חי. חוגגים? אני זוכרת את ההרגשה כשאלי שרעבי, קית' סיגל ואור לוי עומדים עם הרזון הזה והטרנינגים, ואני מסתכלת עליהם ומקנאה. אני רוצה את הבן שלי. חיכיתי, האמנתי, קיוויתי, נסעתי לשליחויות. למה לא קיבלתי אותו? ואז עלה לי הדימוי של אמא שמגדלת תינוק ברחמה ומצפה לילד. מסביב יש את השמחה שמציפה את הרשתות, דיווחים על אילו מתנות החטופים שחזרו מקבלים. ומה אני מקבלת? אכזבה".
"כשחטופים חזרו דיווחו על המתנות שהם מקבלים. ומה אני מקבלת? אכזבה. תחשבי על אמא שנולדו לה שני ילדים, אחד חי ואחד מת. חוגגים? היה לי מאוד קשה לראות את השמחה הזו בחוץ"
בנקודה הזו פניה מתחילים להאדים והעיניים מתמלאות בדמעות. "שיברון לב. והקיצוניות הזו... השמחה, זה היה לי הכי קשה. אנשים שמחים ושמחים. טוב לשמוח, תינוק נולד, כל המשפחה שמחה. ואם ליד היולדת שוכבת אישה שיודעת שהתינוק שלה מת? אולי היא תגיד למשפחה שלה, 'בואו נצא החוצה, נשמח בחוץ ולא ננקר לה את העיניים'? היה לי מאוד קשה, ואני יודעת שהיו אנשים שאיבדו ילדים והרגישו כמוני. והם בעד השמחה, אבל לא יכולים לראות את השמחה הזו בחוץ".
איך התמודדת?
"שמתי על השתק הודעות על חטופים חוזרים, דיווחים על מה הם אכלו ושתו. לא רוצה לראות את זה. זה גומר אותי. ולא כי אני חושבת שהם לא צריכים לחזור. טוב שחזרו, אבל זה קשה. יש לי מנגנון הגנה שאני יכולה להפריד ביני לבין הרגש, כי אם כל הזמן אהיה מחוברת לרגש, רק אבכה. כשאני בוכה אני פותחת מין מנעול קטן ומתחברת לסיפור. זה יכול להיות בגלל החטיפה".
5 צפייה בגלריה
השחרור של אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן עמי. "טוב שחזרו, אבל זה קשה"
(צילום: Abdel Kareem Hana, AP)
את יכולה לתת דוגמה?
"שלשום הייתי אצל קרינה ארייב, אנחנו בקשר. מאז שנפגשה איתנו היה לי ברור שאני נשארת איתה בקשר. בזכות יותם והחיבור העוצמתי, היא דיברה ופתאום עלה בי בכי. אני לא ישר מתפרקת. אבל כמעט כל יום אני בוכה.
"בהרצאות אני מדברת על החקלאים שמחזיקים את האדמות, ובוכה. זה מאוד מרגש אותי. אני מראה סרטונים על שדה בוטנים שיותם עבד בו ואני מספרת שהעוטף חזר לחיים, שהשדות ממשיכים לפרוח. זה מבחינתי מסמל את ההמשכיות. יש שם חיים, אבל גם מוות. אחד האנשים שלא חזר לעבודה בשדות זה יותם, ועוד רבים".
אחד מהרבים שלא חזרו מהשבת השחורה הוא רס"ל יוסף גדליה ז"ל, לוחם מדובדבן שנפל בקרב בכפר עזה, ונמצא בראשה של חיים מדי יום, למרות שלא פגשה אותו מעולם. "הוא נהרג בשכונת הצעירים, והוא ממש עבר ליד הבית של יותם. דמיינתי את יותם מסתכל עליו, שאולי יציל אותו. הכרתי את אמו במהלך המלחמה, היא אישה דתייה חרדית, עם פאה נוכרית, ואני תמיד בוכה כשאני מדברת דווקא על הבן שלה. כי יש חיבור של הביחד. המקום שבו הלב שלך פוגש לב נוסף".
החיבור הזה לציבור הדתי, לאנשים שבעבר לא היה לה כל קשר אליהם, הצליח לגרום לאחרים לזוז באי-נוחות בכיסא. היא הצהירה שבעבר הצביעה למפלגות שמאל, ספגה ביקורת על כך שאמירותיה נעדרות כל טענה כלפי הממשלה שכיהנה ב-7.10 ועודנה, וכלפי העומד בראשה. היום איריס חיים מדברת אחרת לחלוטין.
"קראו לי ביביסטית מתועבת", היא נזכרת, "'זורחת באולפנים מאז שבנה הוצא להורג'. אני זוכרת טוב-טוב את המשפט הזה. האדם הזה (מורה מהרצליה שכתב נגד חיים ברשת X) התנצל ופגש אותי. אני חושבת שעברתי תהליך מאז 7 באוקטובר - אז באתי בעמדה סופר-חזקה - שיש לנו צבא, יש לנו מדינה, נולדתי פה בארץ והייתי בתודעה הזו של ביטחון מלא, שאני חיה במדינה מסודרת, עם צבא טוב ומודיעין טוב. כל הזמן דיברתי על כך בתקשורת. זה מה שבאמת הרגשתי. החזקתי בעמדה הזו אפילו אחרי שיותם נהרג. אמרתי, 'אוקיי. זו טעות. לא ידענו. לא הבנו'".
מתי הבנתם מה קרה ליותם, אלון וסאמר?
"בשבועות הראשונים, עד שקיבלנו את התחקיר, לא הבנו מה קרה באמת. חשבנו שהייתה בריחה לא מסודרת, ראו דמויות בין מחבלים וירו בכולם, וגם הם נהרגו. זה מה שדמיינתי. השיער שלו היה מגולח, לא ידעתי אז. אמרו לנו ארבעה משפטים, 'יותם נהרג מאש כוחותינו בזמן שברח משבי חמאס ובטעות זוהה כמחבל'. מה את מדמיינת? בלגן-בלגן. את מציירת לעצמך כאמא מנגנוני הגנה, שהילד ברח, רץ, כמו בסרט, לא הבינו מי זה וירו בו".
כשאת אומרת שעברת תהליך, איך זה מתבטא?
"כל הזמן אמרתי שיהיה זמן לטפל במחדל הזה ובאשמים, אבל זה לא היה הזמן מבחינתי כשכל החיילים בישראל, המילואימניקים והסדירים, יוצאים להגן עלינו. הרגשתי שאחד התפקידים שלנו בעורף זה איפשהו לייצר דיבור שיכול לאחד אותנו סביב משהו, ולא נגד. זו הייתה הדרך שלי. כך האמנתי, וגם היום. הבחירה הלא-מודעת שלנו הייתה ללכת קודם לריפוי. ריפוי שלנו, ללא הצורך להשתמש בכעס. בתקופה הראשונה לא התעורר בי כעס".
והיום?
"היום יש לי כעס על המנהיגים האלה. זה לא ייתכן היום לראות איך הם הולכים הביתה ואומרים סליחה. להגיד סליחה זה לא מספיק! אם אדרוס ילד ברחוב אלך לכלא, אשלם קנס גדול, משהו. הרמטכ"ל הזה ושר הביטחון הזה (הרצי הלוי ויואב גלנט – א"ק) צריכים ללכת עם אות קלון! אף אחד לא צריך לתת להם עבודה, הם לא צריכים להיראות בציבוריות הישראלית יותר, אסור לראות אותם יותר. יחד עם ביבי נתניהו וחבר מרעיו. כולם ביחד! היום אני שם".
"עברתי תהליך, היום אני כועסת על המנהיגים. האמון יחזור רק על ידי הסתלקותם. גם ביבי נתניהו וחבר מרעיו, כולם ביחד. צריך הנהגה מאנשים ישרי דרך, שנפגעו מ–7 באוקטובר כמוני, כמו יונתן שמריז, כמו דדי שמחי"
לא אמרת עד היום שנתניהו צריך ללכת הביתה.
"זה לא היה לפני כמה חודשים. כאילו פתאום עברתי מקום. עברתי תהליך, ואני חושבת שצריך למצות את הדין עם האנשים האלה. בשביל מה? בשביל להחזיר את האמון. הבן שלי לא יחזור. האמון במדינת ישראל לא יחזור וישתקם אם הדמויות האלה יפתחו את הפה שלהן ויגידו משהו ותהיה להן השפעה עלינו. זה צריך להיות התיקון".
לא עושה רושם שראש הממשלה עושה חשבון נפש או הולך לשום מקום.
"אני לא יודעת מה הוא חושב בתוך עצמו, מה הוא מדבר עם אשתו, עם טראמפ. אין ריפוי במדינת ישראל בלי החזרת החטופים. אין על זה עוררין. אני תמיד חושבת על מי שומע אותי בצד השני, ואם אני אומרת דברים שפוגעים במרקם שלנו, לא אגיד אותם. האם שווה לי ללכלך על ראש הממשלה, שלא בחרתי בו מעולם? הבנתי שהדרך הזו לא מתאימה לי. אני לא משמיצה, מטנפת, מאשימה. אני יכולה לומר שאני רוצה תשובות. למטה החטופים לא התחברתי מהיום הראשון. אף פעם לא הזמינו אותי לכנסת, אני לא 'בחבורה'. אני הולכת בדרך שלי, וחושבת שאני משפיעה המון. אם מדברים על להחזיר את האמון, זה רק על ידי ההסתלקות הטוטאלית שלהם (הממשלה) והקמה של חברה חדשה שמתנהלת בצורה אחרת".
5 צפייה בגלריה
בנימין נתניהו. "אסור לראות אותם יותר. יחד עם ביבי נתניהו וחבר מרעיו. כולם ביחד!"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
עושה רושם שהגעת עכשיו למקום שבו נמצא יונתן שמריז, אחיו של אלון ז”ל, שהקים את תנועת "קומו".
"יונתן עושה משהו חשוב. הוא בעד לשנות פה, ואני שמחה על זה. הוא התחיל את זה מוקדם מדי, אבל היום אני שם. זה הזמן המדויק. לא אצעק ברחובות 'הפקרתם אותנו', הדיבור הזה קשה לי. היום אני יכולה לומר 'זילזלתם בנו'. היינו צריכים להגיע לנקודה כמו עכשיו, וכל התנועות החדשות שקמו צריכות להתאחד. כולם ביחד צריכים לקום ולהחליף את הממשלה הזו. יש לנו שנה ומשהו לבחירות, אפשר להתחיל להקים את ההנהגה החדשה שלנו".
איזו הנהגה צריכה לקום כאן?
"כל הנהגה שתהיה מורכבת מאנשים ישרי דרך, אנשים שנפגעו מ-7 באוקטובר כמוני, כמו יונתן (שמריז), כמו דדי שמחי. כולנו אנשים ראויים לתמיכה".
נפלה ההחלטה ללכת לפוליטיקה? אם בנט יפנה אלייך?
"אמרתי את מה שאני חושבת בנושא".
היית רוצה לראות שם את יאיר גולן?
"בשום פנים ואופן. הוא היה בצבא, הוא התריע פעם? הוא עשה משהו למען מדינת ישראל שהציל אותנו מ-7 באוקטובר? כל מי שמזוהה עם ההנהגה הישנה – לא!"
בכל זאת, הוא יצא מהבית והציל אנשים בנובה.
"קחי לדוגמה אנשים כמו רמי דוידיאן, הוא בוכה בלי הפסקה על זה שלא הציל עוד. יש לו פוסט-טראומה מורכבת. ויאיר גולן הולך ו... אנשים כמו יאיר גולן ויאיר לפיד לא איחדו. מי שעזר זה אנשים מהעם. כמוני, כמו דדי, יזהר שי, אנשים שבאו ודיברו על הביחד. גם אם אני נגד הממשלה הזו - והממשלה הזו צריכה ללכת - בזמן אמת, כשהיינו בסיר לחץ, היה מקום לא לשים רגליים. לא הייתה טיפת אחריות. אני חושבת שגם כל מי שהיה באופוזיציה, אין לו מקום. אף אחד לא איחד. גם האופוזיציה כושלת".
הדיבורים על פוליטיקה ועל מנהיגים קשים לְחיים. היא הייתה מעדיפה לדבר רק על ההנצחה של יותם, ועל אחדות. "כשעשינו את השבעה בשואבה פתחנו ספות מתקפלות, היינו בחדר אחד קטן לכולנו ונשארנו לישון. אמרתי שנקים עמותה להנציח את יותם ושתעזור לאחרים. תובל, בני הגדול, נכנס לפרויקט והתחיל להקים את העמותה. החלטנו לקרוא לה 'חיי יותם'. בתור מתמודד נפש הוא התגבר על כל כך הרבה קשיים, והמשימה הקשה ביותר הייתה לשרוד בשבי, לחזק ולעודד אחרים, לברוח, להיות חמישה ימים במקום הכי מסוכן, פחד מוות - ולהיות הכי גיבור".
גם החיבור של יותם למוזיקה הוביל אתכם בהנצחתו.
"יותם היה מתופף, ואחד החלומות שלו היה להיות מתופף מפורסם שיופיע על במות גדולות בעולם. הדברים שעצרו אותו היו החרדות. הוא היה קובע שיעור תופים בירושלים, ומבטל. הוא התקבל לרימון, פחד שלא יהיה מספיק טוב, שהוא גר בעוטף ואיך ייסע? החלטנו לבנות את בית יותם בדרום, והבית הזה יהיה מושתת על בית ספר למוזיקה. רצינו לתת לאנשים מקום לבוא אליו שתהיה בו רק מוזיקה, בלי ציונים, בלי תחרות ועם תמיכה נפשית. זו תהיה חווה ענקית".
אחת התמונות האחרונות של יותם היא מהשבי, מתוך סרטון שקיבלה המשפחה לאחר מותו והחליטה שלא לפרסמו. "אם הסרטון היה מגיע לפני שיותם נהרג, היינו מפרסמים אותו. לקח לי שמונה חודשים עד שפתחתי אותו. לא ידעתי מה אראה".
ומה ראית?
"הוא נראה מאוד רזה, עם ראש מגולח. רק לראות את זה היה מאוד מבהיל. והוא כבר לא חי. פחדתי. לא ידעתי מה אראה. אחרי שמונה חודשים דיברתי עם חברה שלי, שהייתה גם המטפלת שלו, והיא ביקשה שאשלח לה את הסרטון. אחרי זה היא אמרה לי, 'את בטח רואה את זה בלופים'. אמרתי שלא, לא ראיתי. 'את חייבת לראות את זה', אמרה. הייתי לבד בבית, והתחלתי לראות את זה בלופים. הוא מחייך. מומחה לשפת גוף שניתח את סרטוני החטופים אמר לי שיותם שולט בסיטואציה. הוא מפנה את היד כלפי הלב – 'אני חזק'. חיוך. אף חטוף לא חייך. ואי-אפשר לוותר על הדבר המדהים הזה".
קוראות שמרגישות שהדברים נוגעים להן, יכולות לפנות במייל: [email protected]
