בתחילת מאי עזבה פרופ' אורלי וויינשטיין את תפקידה כראש חטיבת בתי החולים של קופת חולים כללית ועברה לפרויקט הבא שלקחה על עצמה: הקמת בית חולים הציבורי החדש על שם שמעון פרס בבאר-שבע, או כפי שהוא מכונה באופן לא רשמי - שיבא נגב.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
המעבר הזה הוא לא רק אבן דרך בחייה המקצועיים של וויינשטיין, עד לאחרונה סמנכ"לית קופת החולים, אלא גם חציית קווים של ממש, שמעוררת אמוציות קשות בקרב מי שנשארו מאחור; בראשם המתחרים העתידיים שלה ושותפיה הקרובים ביותר בעבר הלא-רחוק: אנשי כללית ובעיקר עובדי המרכז הרפואי סורוקה, שאותו מכירה וויינשטיין מילדות ובו צמחה כרופאה וכמנהלת.
מי שהתקשרו לברך אותה על המעבר לא היססו למתוח עליה ביקורת מושחזת מאחורי גבה. היו גם מי שלא טרחו להסתיר את כעסם.
"בלי להשתחצן, יש שם צער, ואני חושבת שגם עלבון גדול וגם קצת כעס, כי עשינו הרבה דברים יחד", אומרת וויינשטיין. "שיבא הוא הדגל האדום. אין אדום ממנו, כי מבחינת קופת החולים אני פוגעת בשני בתי חולים שהם בנפשם: סורוקה ובילינסון. מבחינתם הייתי צריכה לחכות בסבלנות והיו מקדמים אותי בתוך כללית. המשפט הזה נאמר לי כמה וכמה פעמים. אבל מבחינתי זו החלטה נכונה, ראויה, הגיע הזמן שהיא תתבצע. ואני חושבת שבהפוך על הפוך, זה דווקא טוב לסורוקה שאני זו שנבחרתי, כי אני אגן עליו. אמרתי לחברים שלי בקופה 'אתם צריכים לשמוח שאני הולכת, כי אני ארצה לעבוד איתכם ולשמור עליכם'".
ד"ר שלומי קודש, מנהל בית החולים סורוקה, עד לאחרונה חבר וקולגה שלך, כבר התקשר לברך אותך?
"עדיין לא. כשאמרתי למנכ"ל כללית שאני רוצה לקבוע איתו פגישת עבודה. הוא אמר 'זה עדיין מאוד-מאוד כואב. חכי קצת'".
במקום שבו יוקם בית החולים יש עדיין רק חול. אחרי עשור ארוך של דיונים, החליטה הממשלה במאי 2024 לאשר את ההצעה להקמת בית החולים החדש ולתפעולו. למרות הכוונה המקורית לסיים את העבודות עד 2028, פתיחתו צפויה רק ב-2031, ויש הסבורים שאפילו מאוחר יותר. "אני לא רוצה להישמע יומרנית, אבל אם נצליח לחבר תהליכים בצורה טובה ויעילה, אולי זה יקרה אפילו קודם", אומרת וויינשטיין.
שיבא נגב, שיוקם יותר מעשור אחרי פתיחת בית החולים החדש הקודם לו, אסותא אשדוד, יכלול בשלב הראשון 600 מיטות ויוקף בפארק תעשייה במטרה ליצור סביבו תעסוקה, השכלה ומחקר. על פי התוכנית שאישרה הממשלה, בית החולים יהיה בבעלות משותפת של הקופות מאוחדת ולאומית, ויופעל על ידי המרכז הרפואי שיבא, מתוך רצון להביא שירותי בריאות מהשורה הראשונה לתושבי הנגב והסביבה ולתת מענה לביקוש הגובר לטיפול רפואי איכותי באשפוז ובקהילה.
5 צפייה בגלריה
בית החולים החדש יוקף בפארק תעשייה, תעסוקה, השכלה ומחקר | הדמיה באדיבות משרד רובינשטיין עופר
אבל לפחות על פי החזון המשותף של שיבא ושל וויינשטיין, שנבחרה על ידי ועדת האיתור מבין עשרות מועמדים לתפקיד מנכ"לית חברת שיבא נגב - זו רק ההתחלה.
"להקים בית חולים חדש, בתוך גוף שקוראים לו שיבא, בשותפות עם שתי קופות חולים ומדינה, זו קונסטלציה שמעולם לא הייתה בישראל", היא מסבירה. "ייקח כמה חודשים לייצר את המסלול הזה. בתור מישהי שנולדה בסורוקה וגדלה בבאר-שבע, ברמה הכי פשוטה, אני רוצה שהוא יחזק באופן משמעותי את בריאותם של תושבי הדרום. שהם לא יצטרכו לחכות שלוש שנים להחלפת מפרק ירך. אבל לדעתי יש לנו כאן משימה מאוד-מאוד גדולה להפוך לבית החולים הכי טוב בעולם, עם הסטנדרטים ותהליכי העבודה והפלטפורמות והטכנולוגיות הטובים והמתקדמים ביותר. אני רוצה שכאשר יבנו בית חולים בהולנד, יבואו לכאן לראות מה עשינו. אחד האתגרים הכי גדולים שלנו יהיה לראות מה יהיו הפלטפורמות הכי מתקדמות בעוד שש שנים ולהטמיע אותן מראש בתוך בית החולים. זה לא יהיה חסר אחריות לומר שזה יהיה בית החולים הכי מתקדם בעולם".
למרות המרחק מאחיו הגדול במרכז, מבהירה וויינשטיין, בית החולים על שם פרס יהיה הראשון שישתייך לרשת של בתי חולים ממשלתיים, וייתכן שמדובר בסימן לבאות. "אנחנו רואים אותו כחלק בלתי נפרד משיבא. תהיה כאן עבודה מאוד מעניינת של שני בתי חולים, שיצטרכו לתאם ביניהם איך הם מייצרים שירותי רפואה, ושיתופי פעולה של כוח אדם, של לוגיסטיקה, כביסה, אספקה סטרילית. מדברים גם על האפשרות לחבר אליו שירותי פסיכיאטריה ושיקום. לייצר חיבור קליני שישייך עוד מוסדות רפואיים לאותה הרשת. הגבולות בין הארגונים, לא משנה אם הם בבעלות פרטית או ממשלתית, צריכים להיעלם. חסרות לנו כל כך הרבה פלטפורמות במדינה והמערך האשפוזי בחסר. אז יאללה, בואו נשתף פעולה".
איזו בשורה יביא בית החולים החדש למערכת הבריאות?
"אינטואיטיבית תמיד יגידו לך שזה החלק הטכנולוגי, הדיגיטלי: דיגיטציה מלאה של בית החולים, טכנולוגיות מהשורה הראשונה, הטמעת מערכות חדשניות, רפואה מרחוק, מענים טכנולוגיים חדשניים ומבוססי בינה מלאכותית בעולם הקליני והתפעולי כאחד. כבר היום יש בשיבא מגדל בקרה, סוג של חמ"ל, שמבוסס על דיווחים על פעילות מחלקתית, אחזקתית, לוגיסטית, בזמן אמת. החמ"ל הזה מאפשר בכל זמן נתון לראות צווארי בקבוק, מחסור ציוד, 20 חולים שמחכים בתור לצילום במיון - ולטפל בהם. גם עולם הרובוטיקה הוא תחום חדש שיהיה בבית החולים שלנו. יש רובוטים שמחלקים אוכל או מפנים אשפה וכביסה. יש רובוטים שמכינים תרופות בבתי המרקחת. אנחנו בתהליכי למידה של התחום הזה.
"אני חושבת שאנחנו לא ממש יכולים היום לדמיין כמה טכנולוגי העולם הזה יהיה. יש רפליקה דיגיטלית של החולה, שכוללת את כל המידע הדיגיטלי עליו, מלחץ דם ובדיקות מעבדה עד גנטיקה, פתולוגיה, כל הדימות שלו. זה יאפשר לנו לא רק לנטר את המטופל אלא גם לצפות מראש דברים שהוא נמצא בסיכון אליהם. למשל לומר לו 'על פי הנתונים שאספנו עליך, בעוד חצי שנה אתה עלול לחטוף התקף לב, בוא נמנע אותו'. זה החלום.
"כמובן, יש גם את נושא כוח האדם העתידי, עוזרי רופא, אחיות מומחיות, הרבה תפקידים שהמטרה שלהם היא להקל על הרופא. המדינה כבר אישרה את זה, אבל זה מצריך הרבה מאוד תקנים וכרוך באין-ספור ריבים עם הוועדים. אנחנו נוכל מראש להתאים את כוח האדם לרצוי לנו".
בית החולים עוד לא תוכנן, אבל בחזון הוא יספק לתושבי הנגב את מה שהם מתקשים לקבל היום ממערכת הבריאות. "כאשר בנינו את פרוגרמת בית החולים בבאר-שבע, התייחסנו למגוון רחב של גורמים", אומרת וויינשטיין. "זמני ההמתנה לניתוחים באזור הדרום ארוכים משמעותית, פי שניים, מזמני ההמתנה במרכז. לפיכך, הוחלט על הגדלת נפח המחלקות הכירורגיות על מנת לתת מענה מספק מבחינת מספר חדרי ניתוח. אוכלוסיית הדרום צעירה בחמש שנים מהממוצע הארצי, בהתאם לכך ניתן מענה נרחב לילדים גם מבחינת מחלקות אשפוז וגם מבחינת שירותים אמבולטוריים ומרפאות, לדוגמה התפתחות הילד. המגמה בבתי החולים בעולם היום היא הגדלת מיטות טיפול נמרץ, לשיעור של בין עשר ל-15 אחוז ממיטות האשפוז, מתוך ידיעה שהחולים שיטופלו בהן בעתיד יהיו חולים מורכבים ואינטנסיביים יותר. כמובן, נרחיב גם את השירותים בתחומים קונקרטיים נדרשים כמו אונקולוגיה ומחלות לב ומוח".
ומה מבחינת חוויית המטופל? איך תיראה המלונאות בשיבא נגב? מיטות במסדרון יהפכו שם לנחלת העבר?
"עוד לפני חוויית המטופל, אנחנו מתכוונים לבנות חדרים ורסטיליים שיודעים לשנות את אופיים במהירות, למשל לחדרי טיפולים, כדי למנוע את הטרטור של החולים בין חדרים שונים. אלה עולמות שישפיעו על התכנון של המחלקות, על הגודל שלהן. נתכנן כמה שיותר חדרי אשפוז לחולה בודד או לשני חולים, עם שירותים ואמבטיה פרטיים בכל חדר. זה מאוד מייקר את הבנייה כי צריך בשבילם שטח הרבה יותר גדול, אבל חוויית המטופל כאן היא מכריעה. לא יהיו יותר ארבעה חולים בחדר, בטח לא שישה. אבל בתפיסה שלי, מי שקובע בסוף את הרמה של בית החולים זה מנהל המחלקה. השאיפה שלי היא להביא את מנהלי המחלקות הכי טובים שיש, הכי מצטיינים, שימשכו את בית החולים הזה למעלה".
איך תביאי כוכבים כאלה לנגב, כשכל אחד מהם יכול היום לעבוד בשיבא ולגור בקריית-אונו או בסביון?
"כמו שהצלחתי להביא כוכבים ל'העמק', בזכות שכר טוב, אבל גם בזכות ציוד מתקדם ואתגר מקצועי. אני מאמינה שיהיו הרבה רופאים שירצו מאוד לעבוד בדרום. מנהלי המחלקות יביאו איתם את הטכנולוגיות הכי חדשות, הניתוחים הכי חדשים. הם יביאו מתמחים, כי מתמחים רוצים לעבוד עם מנהלים ומנהלות חזקים. אני חושבת שהרבה רופאים יחפשו את הדבר הזה. את החידוש ואת הציונות. אני כבר מקבלת טלפונים של התעניינות".
מה שנשמע אולי פשוט בתיאוריה מסובך בהרבה לביצוע, במיוחד באזור שבו יש מחסור קשה בכוח אדם מלכתחילה. על פי הערכות, כבר היום חסרים בדרום כ-1,600 רופאים ויותר מ-2,000 אחיות. דוח משרד הבריאות שפורסם בתחילת השנה הראה כי בעוד במחוז תל-אביב שיעור הרופאים המועסקים ביחס ל-1,000 תושבים עומד על חמישה, במחוז הדרום הוא רק 2.7. גם שיעור האחיות מצומצם יותר: בתל-אביב הוא עומד על 7.7 ל-1,000 נפש, ואילו בדרום על 4.5 בלבד.
כוח האדם הרפואי שיעבוד בבית החולים החדש בבאר-שבע, כ-500 רופאים ו-800 אחיות ועוד אלפי עובדי מקצועות הבריאות השונים, רנטגנאים, עובדי מעבדה, פיזיותרפיסטים, רוקחים, הוא מוקד הדאגה העיקרי של כל המעורבים: הן של מי שיצטרך לאייש את בית החולים החדש בעובדים טובים, והן של מי שחושש שהעובדים הטובים והמנוסים ביותר יילקחו ממנו. בראש ובראשונה סורוקה, בית החולים המרכזי בנגב, מרכז-על ובו כ-1,200 מיטות.
על פי התכנון, שליש מהרופאים יגיעו מהדרום, שליש ייצאו כל יום משיבא - מודל שלא קיים בישראל - ושליש נוסף יעבדו במשרות משולבות, גם במרכז וגם בדרום, רעיון שגורמים בתחום טוענים שקלוש הסיכוי שיעבוד בפועל.
"כשיש רופא טוב אתה נלחם עליו. אני נלחמתי אין-ספור מלחמות בשיבא ובאיכילוב כדי לשמר את האנשים שלי או כדי לקחת עוד. אבל הכוונה שלי היא לא להרים טלפונים לרופאים בסורוקה ולהגיד להם לבוא, אלא לייצר דה-נובו, להביא ממקומות אחרים"
"אין ספק שהאירוע הוא מאוד מטלטל לסורוקה מבחינה כלכלית ותדמיתית, אבל בית החולים רק ירוויח מהתחרות", טוענת וויינשטיין. "הוא יצטרך להילחם על הרופאים שלו ולפתח שירותים שהיום אין לו. יש היום יותר מ-17 אלף לידות בסורוקה. כל לידה מכניסה יותר מ-15 אלף שקל. אם יעברו רק 40 אחוז מהלידות לשיבא, וברור שיעברו כי זה בית חולים חדש ומתקדם, מדובר בהפסד של מאות מיליוני שקלים. אז יאללה, תמצאו 700 מיליון שקל ותבנו סוף-סוף את המחלקות החדשות, שמדברים עליהן כבר 20 שנה. בתפקיד הקודם שלי הייתי שותפה לבניית תוכניות אב לכל בתי החולים של כללית. לסורוקה יש תוכנית אב כזו מוכנה. הם יהיו טיפשים אם הם לא יתכוננו".
המלחמה המלוכלכת על כוח האדם הרפואי זכתה לכינוי הבוטה "קניבליזציה" כשנפתח אסותא אשדוד, בית החולים היחיד שנבנה בישראל בארבעת העשורים האחרונים. זאת משום שהוא רוקן מרופאים ואחיות את בתי החולים הסמוכים - ברזילי וקפלן - למרות התחייבויות רבות לא לנהוג כך. וויינשטיין מצהירה שהפעם זה לא יקרה. ובכל זאת, עם או בלי קשר לבית החולים החדש, בשבועות האחרונים כבר עזב רופא בכיר את בית החולים ועבר לשיבא הקיים, משאיר אחריו חוסר גדול בתחום ההתמחות שלו. על פי השמועות, רופאים נוספים שוקלים צעדים דומים. סביר להניח שזו רק הסנונית הראשונה, שיש לה קשר הדוק לנוכחות הדומיננטית והפתאומית של אנשי שיבא בדרום ולתוכניות ההקמה המפתות של המוסד החדש. "אם מדינת ישראל לא תכשיר כוח אדם רפואי ייעודי כבר היום באמצעים שונים, מה שקרה באסותא אשדוד יקרה בבאר-שבע על סטרואידים", מזהיר בכיר במערכת.
"מעברים של כוח אדם בין בתי חולים, בעיקר רופאים, אבל גם אחיות, זה משהו רגיל, חלק מהחיים", אומרת וויינשטיין. "אין מה לעשות, כשיש רופא טוב אתה נלחם עליו. אני נלחמתי אין-ספור מלחמות בשיבא ובאיכילוב כדי לשמר את האנשים שלי או כדי לקחת עוד. אבל הכוונה שלי היא לא להרים טלפונים לרופאים בסורוקה ולהגיד להם לבוא, אלא לייצר דה-נובו, להביא ממקומות אחרים.
"אחרי שנבחרתי קיבלתי ווטסאפים מרופאים שכתבו לי 'אני רוצה לבוא לעבוד אצלך בבאר-שבע'. אני לא יכולה להתחייב על זה, אבל מבחינתי לא יהיה מצב שאני מתקשרת לרופא בסורוקה ואומרת לו 'תבוא'. זה לא יהיה נכון לעשות את זה. אסור לפגוע בסורוקה, הוא בית חולים אסטרטגי".
זה נשמע טוב בתיאוריה, אבל לא בדיוק מעשי. מאיפה תביאי 3,000 עובדים, בהם יותר מ-1,000 רופאים ואחיות אם לא מסורוקה?
"שאלה ממש טובה. יש לנו שש שנים להתכונן. אפשר להתחיל להכשיר אותם עכשיו, בנגב או לא בנגב, לפתוח במכללת ספיר או בבן-גוריון קורס לדימותנים, לדיאטניות, לפיזיותרפיסטים. פתחו עכשיו את בתי הספר החדשים לרפואה, אז תהיה עלייה משמעותית במספר הרופאים. אחת האפשרויות שעומדות בפנינו היא לאתר אותם מעכשיו ולומר להם 'אנחנו רוצים אתכם בשיבא', אולי לעזור במלגות. רופא שמתחיל עכשיו התמחות ברפואת נשים, יסיים אותה בעוד שש שנים. אפשר להוסיף תקנים בתוך שיבא, להכשיר אותו, ולסכם מראש שבסוף ההתמחות הוא ייסע לעבוד בדרום שלושה ימים בשבוע. זה נראה לי רעיון מדהים. כבר היום יש רופאים שעובדים בבתי החולים על תקנים של הקופות, בתנאי שבהמשך יעבדו בקהילה".
אבל ידוע שברוב המקרים מי שעובר לעבוד בצפון או בדרום בסופו של דבר חוזר לתל-אביב. יש נתונים שמראים שרק 12 אחוז מהרופאים שעברו לפריפריה נשארים שם לטווח ארוך.
"נכון. לכן עדיף להביא רופאים שהם תושבי הדרום, כי אז זה מגדיל פי שלושה את הסיכוי שהם יישארו. תראי, בסוף יעברו עובדים מסורוקה לשיבא נגב. זה ברור לכולנו. אנשים מחכים לעבוד בבית החולים הכי מתקדם. אני יכולה להעביר עכשיו את כולם אם אשלם להם עוד קצת. אבל לא לפגוע בסורוקה יהיה כלל באג'נדה שלי. עבדתי שם, אני יודעת מה המשמעות שלו. היעד שלי הוא אפס קניבליזם. אם אצטרך להתקשר ולקחת אנשים מסורוקה זה יהיה כישלון שלי. זה אירוע קשה לסורוקה, בוודאי. אבל המדינה החליטה שיהיה בית חולים נוסף. זו החלטה נכונה והגיע הזמן שהיא תתבצע. המטופל הישראלי רק ירוויח מזה".
משוכה נוספת שמחכה לה היא התמרון בין שלושה בעלי-בית שונים ששותפים לבית החולים: שיבא, לאומית ומאוחדת. איך בדיוק זה יעבוד, והאם יימצא בכלל האינטרס המשותף בין כל השחקנים? "זו קונסטלציה מאתגרת שמעולם לא הייתה", מודה וויינשטיין. "בנו כאן איזשהו מתווה, נגיד בעדינות, קצת מוזר, שיש בו בעלים ויש מוציא לפועל, ולא נשכח גם את הממשלה. היא הריבון והכסף מגיע ממנה. אין ספק שמדובר באירוע מאוד מורכב, אבל אני בונה על זה שבסוף תהיה כאן שותפות טובה. אחד התפקידים שלי הוא לייצר בין כולם מערכת של יחסי אמון. אנחנו נעשה הכל כדי לעבוד טוב ביחד. שיתוף הפעולה הזה יועיל לכולם - גם באשפוז, גם בכוח האדם וגם בתחרות בין הקופות. אני מאמינה שנצליח".
פרופ' וויינשטיין (58), מומחית לרפואת עיניים, קיבלה על עצמה את האתגר של שיבא נגב אחרי שנחלה מפלה בתחרות על תפקיד אחר שבו חשקה: מנהלת איכילוב. אף שהייתה המועמדת המועדפת על מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב, שאמר עליה לא פעם שהיא אחת המנהלות הטובות במערכת והעניק לה רוח גבית עזה, לתפקיד נבחר פרופ' אלי שפרכר, מועמדם של המנהל היוצא רוני גמזו ושל ראש העירייה רון חולדאי.
בצל האכזבה הזו היא זכתה לסגור מעגל ולחזור כמנצחת לעיר שבה נולדה. "גדלתי בשכונה ד' המפורסמת", היא מספרת, "אבל המשפחה שלי הייתה די אמידה, וכשהייתי בת שש עברנו לבניין הכי יוקרתי והיחיד בעיר שהיו לו 14 קומות וכל הרופאים גרו בו".
כבת לאחות מומחית בסוכרת בסורוקה, השורשים שלה ניטעו עמוק בבית החולים עוד כילדה. "החיבור שלי לסורוקה מאוד חזק. בגיל 17 עבדתי בקיץ בתור כוח עזר בפנימית ג', חילקתי אוכל לחולים, ובקיץ הבא עבדתי באספקה סטרילית. מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות רופאה".
בסיום התיכון התקבלה לעתודה אקדמית בהדסה ועברה לירושלים, שם הכירה את בעלה לשעבר והביאה לעולם שלוש בנות. אחרי ארבע שנים בצבא התחילה התמחות ברפואת עיניים בסורוקה, במסלול משולב עם תפקידים ברפואה הצבאית. כשסיימה את ההתמחות התכוונה לעזוב את הצבא, ואז הגיע טלפון ממפקד הרפואה של פיקוד הדרום פרופ' יצחק קרייס, לימים קצין רפואה ראשי והיום מנכ"ל שיבא. "איציק היה המפקד שלי חודשיים והיה הראשון שזיהה את הפוטנציאל בי", היא מספרת. "הוא הציע לי לקבל דרגת סגן אלוף ולפקד על מרפ"א דרום. חתמתי עוד ארבע שנים, ובסוף התקופה הזאת התחלתי תואר שני במערכות בריאות".
היא עשתה הסבה למינהל וחזרה לעבוד בסורוקה, הפעם כסגנית המנהל. בהמשך הייתה מתמחה של פרופ' גמזו, כשכיהן כמנכ"ל משרד הבריאות, ושימשה כראש חטיבת המרכזים הרפואיים הממשלתיים במשרד הבריאות. במשך כל אותה תקופה המשיכה לגור בדרום, ביישוב להבים. "כל יום בעשרה לשש כבר הייתי באוטו. זו הייתה תקופה מדהימה. הכרתי שם את האוצר, את אגף התקציבים, את החשב הכללי, הממונה על השכר. כל העולם נפתח בפניי".
שם גם הכירה את בר סימן טוב, המנכ"ל הנוכחי של משרד הבריאות, וסייעה לרכוש מכשירי נשימה בתחילת מגפת הקורונה. משם חזרה לסורוקה כאחראית על האיכות והבטיחות, על חדרי הניתוח ועל חדר המיון.
כשוועדת האיתור לתפקיד מנהלת שיבא נגב פנתה אליה והציעה לה לגשת למכרז, היא השיבה בחיוב אף שהקמת בית חולים חדש לא הייתה התחנה הטבעית הבאה במסלול שלה, אלא ניהול בית חולים. "אני לא יכולה להישאר הרבה זמן באותו תפקיד", היא מעידה על עצמה. "יש לי תוכנית, וכשאני מממשת אותה אני צריכה משהו חדש בשביל הנשמה. התלבטתי אם התפקיד הזה נכון בשבילי. אבל הוא ידרוש ממני ללמוד עולמות שלמים שלא מוכרים לי היום - אני אעבוד עם רשויות מקומיות, עם משרדי ממשלה שאני לא מכירה. יש כאן אתגר מטורף".
