ביום שני האחרון, אחרי שנים ארוכות על אזרחי, התגייס אל"ם (מיל') פרופ' סלמאן זרקא (60), מנהל בית החולים הצפוני זיו, למילואים. זה קרה באופן חד-פעמי, לפחות בינתיים, על מנת לאפשר לו לעבור את הגבול ולבקר בבית החולים הצבאי שהקים צה"ל בדרום סוריה, שם מטפלים צוותים ישראלים של חיל הרפואה בפצועי המלחמה ובחולים המקומיים.
"מאוד התרגשתי", מתאר זרקא את המעמד המיוחד הזה. "יום לפני כן גיהצתי את המדים שלי ולבשתי אותם בגאווה גדולה, יחד עם התג של זיו. צה"ל הקים שם מרפאות ילדים, נשים, טראומה. פגשתי את הצוות בצד השני, אנשי מילואים שיש להם ניסיון גדול, ותיאמנו ציפיות לגבי שיתוף הפעולה עם בית החולים. אין לי ספק שהם עושים עבודה מצוינת".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
מתקן השדה הזה, שנחנך לפני קצת יותר משבוע, משמש כחדר מיון קדמי לטיפול בתושבי סוריה, שסובלים מהזנחה רפואית קשה אחרי שנים של סכסוך פנימי מדמם. תחילה מול כוחות המשטר של בשאר אסד, והיום מול השלטון החדש. לכאן מגיעים מדי יום פצועים וחולים, מבוגרים וילדים, שאין מזור למצבם בבית, כולם דרוזים, "אבל לא קיבלתי הנחיה שהסיוע ההומניטרי מוגבל להם", מצהיר זרקא. כ-50 מהם טופלו בשבועיים האחרונים בזיו, בהם נפגעי הטבח המחריד שביצעו אנשיו של אל-ג'ולאני וכן נשים הרות וילדים חולים במחלות קשות.
זרם הפצועים הנוכחי נפתח בתאריך סמלי: יום העצמאות ה-77 של מדינת ישראל. "קיבלתי הודעה מפיקוד צפון על הגעת ארבעה פצועים מסוריה", מספר זרקא. "הם נפצעו בקרבות באזור דמשק, וסבלו מפציעות ירי ורסיסים בחזה ובגפיים".
אחרי הארבעה הראשונים הגיעו פצועים וחולים נוספים. "הגיעו חולים שהמילה 'מוזנחים' עדינה מדי לתאר את מצבם", הוא מספר. "למשל ילד ואישה שסובלים ממחלה אונקולוגית, ותוך כדי המהומות הגיעה גם ילדה שכדור פגע בגולגולת שלה והסיר חלק מהרקמה. המטופלים האלה מגיעים בלי מידע רפואי ובלי חומרים רפואיים, עם אבחנה שלא תמיד אפשר להתבסס עליה, ולכן צריך לעשות את הליך הבירור מחדש ולקבל החלטות בהתאם.
"בין השאר, קיבלנו ארבע יולדות, שלא יכלו לנסוע מהכפרים צמודי הגדר שנמצאים בשליטת צה"ל בהם הן מתגוררות אל תוך דמשק, בגלל צירים חסומים. מתוך מחשבה על מומים או סיבוכי היריון, הוחלט להעביר אותן אלינו, ושר הפנים נתן אישור מיוחד לבעלים להתלוות אליהן. תינוק ותינוקת כבר נולדו בזיו, וכרגע יש שתי נשים נוספות שמחכות ללדת".
תאר לי את החוויה האישית שלך כרופא דרוזי, שרואה עכשיו את הסכנה הגדולה שנשקפת לדרוזים בסוריה, ומטפל באוכלוסייה שמגיעה משם.
"למרות שאין לי קרובים בצד השני, אני חש חמלה עצומה במפגש עם מי שמגיעים מהתופת בסוריה, שעולמם חרב עליהם. הם גרים רק כמה מאות מטרים ממדינת ישראל, אבל חיים בעולם מאוד ישן מבחינת היכולות והמענה לצרכים שלהם. הלב נשבר מהסיפורים שלהם.
"רק אתמול פגשתי אם שנשלחה אלינו עם בתה בת העשר, שסובלת מדלקת ריאות קשה. האמא הזו סיפרה לי ששלושה ימים קודם בעלה והבן שלה, בן ה-15, ניסו לעקוף את הצירים המאוימים על טרקטור, והתהפכו. שניהם נהרגו, והיא, בזמן השבעה, ראתה שגם הבת שלה עומדת למות, עזבה שני ילדים, בני 10 ו-12, והגיעה למרפאה של צה"ל, שם הוחלט לפנות אותה לזיו. אתמול מצבה של הילדה הידרדר והיא הועברה לטיפול נמרץ, רגע לפני הנשמה.
"מנגד, הלכתי לבקר את הילדה שכדור פילח את הגולגולת שלה, שנמצאת אצלנו עם סבתא שלה. היא בדיוק שוחחה עם אבא שלה בשיחת וידיאו, ואני הצטרפתי לשיחה. הוא היה מלא תודה והערכה. ידיעת השפה מייצרת מגע יותר רך, יותר מכבד, יותר מרגש".
איך מתמודדים עם טרגדיות כאלה, שהיכולת לסייע בהן חלקית?
"מנחם אותי לדעת, שיש לי ולצוות הרב-תרבותי הנהדר שלי את היכולת לטפל בהם, להקל על סבלם ולהציל חיים. מרגש לראות הלכה למעשה את הערכים שלנו כמדינה, את הושטת היד להצלת חיים. השבוע שיחררנו לסוריה את התינוק הראשון שנולד אצלנו לזוג הורים מאושרים. יש כאן אחווה, שיח לבבי וחיבור אנושי מיוחד. תחושת השליחות עצומה.
"החברה הדרוזית הישראלית מחבקת את הפצועים, אולי אפילו יותר מדי", מחייך זרקא. "השייח' טריף, המנהיג הרוחני של העדה, ביקר אצלנו בתחילת השבוע והקליט מסר שבו הוא מבקש לצמצם את הביקורים אצל הפצועים האלה. יש אצלנו ילדה שחצי מהחדר שלה מלא בממתקים, שתייה ומתנות. אני לא מכיר חברת הובלה שתעזור לה לסחוב את כל הציוד הזה הביתה, לסוריה, וגם לא בטוח שהיא צריכה אותו שם. האהבה וההתגייסות מחממים את הלב, אבל הם זקוקים למנוחה ולפרטיות".
הטיפול הרפואי המתקדם שנמצא קרוב כל כך, מהעבר הישראלי של הגבול, הוא מוצר חיוני ומציל חיים שיש לו ביקוש גבוה בסוריה, ולא בפעם הראשונה. בין 2013 ל-2018 טופלו בזיו 1,500 חולים ופצועים סורים, שנפגעו במהלך הקרבות עם אנשיו של בשאר אסד.
"הדרישה לסיוע רפואי מישראל קיימת מאז ומתמיד", אומר זרקא, ששימש מפקד בית החולים הצבאי ברמת הגולן באותן שנים. "עוד ב-2013 הדבר הראשון שהמורדים ביקשו מאיתנו הוא טיפול רפואי. הם ראו את הפציעות הקשות, את החולי, את חוסר האונים של המשפחות שלהם, וביקשו עזרה.
"באותה תקופה היו לנו הרבה שאלות סביב הטיפול בהם. היה מאוד לא מובן מאליו שצה"ל, חיל הרפואה ומדינת ישראל ייתנו מענה למי שראו בנו אויב, אבל האתיקה והערכים שלנו, השבועה להציל חולים ופצועים, גברו על המשקעים. היום, בזכות הקשר החם עם הקהילה הדרוזית בישראל, שלחלקה יש קשרי משפחה עם הפצועים האלה, יש לנו לפעמים הרגשה שאנחנו מטפלים בישראלים".
הטיפול במי שהגיעו ממדינה שמוגדרת עדיין כמדינת אויב, מוליד אינספור דילמות אתיות ורפואיות. "למרות שמדובר באזרחים סורים, אנחנו נוהגים כמובן בהתאם לחוק הישראלי ולכללים של משרד הבריאות. במקרה של ניתוח דחוף שנדרש במי שאינו יכול להחליט על עצמו, מאשרים שלושה רופאים את ההחלטה, כמקובל בחוק זכויות החולה. כבר קרה בעבר ששלחנו את הצבא להביא בני משפחה של ילדים שהגיעו אלינו לבד".
בעלות הטיפול הרפואי בפצועים ובחולים הסורים נושא משרד הביטחון. "בדרך כלל הטיפול הזה יקר יותר מהטיפול בחולה ישראלי", אומר זרקא, "משום שמצבם מורכב יותר ואין שותפות עם קופות החולים. אזרח ישראלי יכול להתאשפז יומיים ולאחר מכן להשלים את הטיפול במסגרת הקהילה; לסורים אין אפשרות כזו".
אחת הדילמות הקשות שעימן נאלצים המטפלים להתמודד היא, את מי להכניס לישראל לצורך טיפול בבית החולים, ומי ייאלץ להסתפק בטיפול בחדר המיון הקדמי שהקים צה"ל. "הצרכים בצד הסורי ענקיים. גם אם נקים בית חולים גדול בדמשק, הוא לא ייתן מענה לכל מי שזקוק לטיפול רפואי", אומר זרקא. "במרפאה הצבאית מעבר לגבול פגשתי השבוע אישה עם סוכרת קשה, אישה עם פצע שלא נרפא ברגל ואדם שסובל משיתוק בשתי הרגליים. מול כל הצרכים האלה, הסיוע שאנחנו יכולים לתת הוא מוגבל, על בסיס המשאבים הקיימים, ובלי לפגוע בטיפול בתושבי הצפון. ולכן קרוב לוודאי שדי מהר תתעורר הדילמה לגבי כמות המטופלים שנוכל לקלוט.
"נצטרך לדון ולקבל החלטות, מי יקבל טיפול בבית החולים ולמי נצטרך לומר 'בדקנו אותך במרפאה'. מאוד קשה למטפל לעמוד מול חולה ולומר לו 'אתה לא'. זו החלטה שצריך לקבל אותה ברמת המדיניות. אסור להציב את הרופא המטפל, לא במרפאה הצבאית מעבר לגבול ולא בחדר המיון, בדילמה כזו".
לפעמים זו החלטה חורצת גורלות.
"אסור לשכוח שמדובר במבצע הומניטרי, שבהגדרה מטרתו היא לעזור ככל הניתן. תמיד אפשר להסתכל על חצי כוס הריקה, אבל אני מאוד גאה בחצי המלא, באנשים שהצלחנו להציל ושלחנו אותם הביתה להמשיך בחייהם, בריאים ושלמים".
"אי אפשר לומר לרופא 'לחולה ישראלי תעשה הכל כדי להציל את הרגל, ולחולה זר - מצטער, תכרות'. זה מדרון חלקלק. חשוב שהסטנדרט יישמר לא רק בשביל הסורים, אלא גם בשבילנו"
דילמה אחרת, שעלתה בעבר וכנראה תצוץ שוב בקרוב, נוגעת לסטנדרט הטיפולי שיינתן לפצועים ולחולים הסורים. "אני זוכר מקרה של ילדה שהגיעה עם קטיעה חלקית של הרגל, ואתה שואל את עצמך מה לעשות איתה", מספר זרקא. "בסטנדרט ההומניטרי המטרה היא הצלת חיים. אתה כורת לה את הרגל ומחזיר אותה חזרה לסוריה. בזה הצלת את חייה, אין על זה שום ויכוח. ככה עשו משלחות חיל הרפואה במקסיקו ובהאיטי.
"אבל בסטנדרט הישראלי, אם מגיעה לחדר מיון ילדה עם רגל חצי קטועה, נעשה כל מה שאפשר כדי להציל את הרגל שלה. במצב כזה נשאלת השאלה מה קורה כשהיא חוזרת לסוריה. כשאנחנו משחררים פצוע או חולה כזה אנחנו נותנים לו תרופות שיספיקו לטפל בו בשלב החריף של המחלה. מה יעלה בגורלו אם לא יקבל את התרופות שנחוצות לו בהמשך? יש הרבה דברים שמשפיעים על הבריאות, מחיסונים עד מי שתייה. מדינת ישראל לא יכולה לקחת אחריות על הכל".
מה החלטתם לעשות במקרה של הילדה שנפצעה?
"טיפלנו בילדה הזו והצלנו את הרגל שלה. היא חזרה לסוריה אחרי ארבעה חודשים כשהיא דורכת על שתי רגליה. מה עלה בגורלה מאז, אינני יודע".
הסוגיה הזו, אומר זרקא, היא מעבר לאחריותו המיידית של הרופא או המנהל הרפואי, והדיון בה צריך להתנהל מחוץ למערכת הבריאות. "יש כאן בעיה אתית מאוד קשה. אי-אפשר לומר לרופא 'אם מדובר בחולה ישראלי תתאבד על הרגל, ואם בחולה זר - מצטער, תכרות'. זה מדרון חלקלק מאוד.
"הדילמה הזו עלתה ב-2013, ודי מהר התקבלה החלטה בשיתוף חיל הרפואה ופורום האתיקה הצבאי לטפל בחולים הללו בסטנדרנט הישראלי, למרות שהסטנדרט הנמוך חוקי. מאז לא דנו בשאלה ואנחנו ממשיכים באותה דרך. מי שמגיע לחדרי המיון שלנו מטופל על פי סטנדרט אחד. הרופא לעולם לא ישאל מאיפה באת ומי משלם עליך. חשוב שהסטנדרט יישמר לא רק בשביל הסורים, אלא גם בשבילנו".
יש לך מושג מה עלה בגורלם של המטופלים הסורים שטופלו אצלכם לאורך השנים, אם הם שרדו?
"פה ושם יצא לי לסגור מעגלים קטנים. מישהי סיפרה לי שהיא מכירה משפחה סורית שגרה בגרמניה וטופלה פעם בישראל. הייתי מאוד רוצה לפגוש את 4,600 המטופלים, ילדים, נשים ומבוגרים, שטיפלנו בהם לא רק בזיו, גם בבית החולים הצבאי. לראות שכולם בסדר, שהם חיים. אני בטוח שבתוך-תוכם הם מאוד מעריכים את מי שחשבו עליהם פעם כאויבים".
אחרי יותר משנה וחצי של מלחמה, בשבועות האחרונים זכה בית החולים הקטן להפוגה. במשך חודשים ארוכים מאז 7 באוקטובר תיפקד זיו מתחת לקרקע, באזורים מוגנים יחסית מפגיעות טילים. משימה לא פשוטה, שמחייבת את הצוות לטיפול בתנאים מורכבים. ההיערכות הממושכת עלתה לצוותים, בין השאר, גם בתחושת שחיקה מתמשכת.
"בסוף תקופת הקורונה, שבה שימשתי כפרויקטור הלאומי, דיברתי עם ראש הממשלה דאז בנט על זה שעכשיו יחזרו השנים השקטות, נחזור לצמוח, ויהיה לי הרבה זמן להמשיך ולקדם את בית החולים'", נזכר זרקא. "אבל די מהר הגיעה המלחמה, והיד עוד נטויה".
3 צפייה בגלריה
פרופ' זרקא בפתח בית החולים זיו. "הבניין הזה זקן ועייף ואינו עומד בסטנדרט לא רק במלחמה, גם ביום-יום"
(צילום: נחום סגל)
המלחמה פגעה באופן קשה בפעילות השגרתית של בית החולים, שרק חלקים מעטים בו ממוגנים. "אם בשגרה יש בזיו 400 מיטות, בזמן חירום אתה מגיע ל-200 מיטות בלבד, ומתחת לקרקע מתבצעת רק 25 אחוז מהפעילות, שזה אומר שיש חולים שאתה אומר להם 'מצטער, סגור'", הוא אומר. "החוויה העיקרית שלי מהמלחמה הייתה המאבק הבלתי פוסק כמה צריך להיות באזור הממוגן, מתי צריך לרדת, מתי אפשר לחזור.
"המלחמה בגזרת הצפון הייתה דומה לגלי הקורונה. בעליית הגל, למשל במתקפה האיראנית, ירדנו לבונקר, אבל כשעובר שבוע ואתה רואה שהאוכלוסייה חזרה לבתי הקפה ורק אתה עדיין במקלט, מתחיל השיח עם פיקוד העורף ומשרד הבריאות ועם אלוף פיקוד הצפון, אולי בכל זאת אפשר לצאת. יש חולים שצריך לטפל בהם. גם הצוות שלא עושה כלום מרגיש מתוסכל".
"הדבר הראשון שהייתי מבקש מהפרויקטור זה שהבניין הפסיכיאטרי מ-1926, שסגרתי אותו במלחמה, ייבנה מחדש בתוך הקמפוס הראשי ויחבר בעצם בין נפש לבין גוף"
במערכה הבאה, אומר זרקא, מדינת ישראל חייבת לשנות את תפיסת המגננה שלה. "שינוי תפיסת המוכנות מחייב מתחמי מיגון יותר גדולים, יותר רחבים וגם בסטנדרטים מתאימים. יש אצלנו אודיטוריום ממוגן שבזמן חירום אני שם בו מיטות אשפוז. אין שם פרטיות ומניעת הזיהומים לא מספיק טובה. אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להתאשפז שם".
אחרי שנה וחצי של מלחמה בעוצמה כזו, אתה עדיין צריך לריב עם המדינה על מיגון?
"הזיכרון הישראלי קצר, וסדר העדיפות משתנה די מהר. אני מאוד מודה לשר הבריאות ולמנכ"ל משרד הבריאות, שבזמן המלחמה הייתה להם חניה קבועה אצלנו, ולא היססו לקבל החלטות לא פופולריות, כמו להכריז על זיו כמרכז-על לטראומה, תחום שנשמר עד היום רק לבתי החולים הגדולים. ההחלטה הזו לא מצאה חן בעיני חלק ממנהלי בתי החולים, שגם התנגדו לה באופן פעיל.
"פתחנו כבר מחלקה נוירוכירורגית ובקרוב תיפתח גם כירורגיית חזה, ויש הבנה שאני צריך בית חולים או בניין נוסף על מנת לתת מענה גם לצורכי השגרה שהלכו וגדלו. השבוע ביקרה כאן פרויקטורית הצפון עינב פרץ, ובעוד חודש אמור להגיע השר אלקין. אני מאוד מקווה שהדברים יתקדמו".
מה הכי נחוץ לך כרגע?
"הדבר הראשון שהייתי מבקש זה שהבניין הפסיכיאטרי מ-1926, שסגרתי אותו במלחמה כי הוא לא עמיד בכלום, ייבנה מחדש בתוך הקמפוס הראשי ויחבר הלכה למעשה בין נפש לבין גוף. בזמן המלחמה פתחתי בצורה פרוביזורית מחלקה פסיכיאטרית חדשה לילדים, על מנת לתת מענה ל-20 נערות עם הפרעות אכילה וניסיונות אובדניים - ולא הייתה לי מיטה עבורן.
"הדבר השני הוא למגן את אותם אזורים חיוניים, ברורים, קריטיים, שמיפינו אותם, כמו חדרי הניתוח או רחבת האמבולנסים בכניסה לבית החולים. במהלך המלחמה נפל שם טיל, למזלנו הוא לא התפוצץ. אנחנו כבר עובדים על זה יחד עם משרדי הבריאות והביטחון.
"זה משאיר אותי עם בניין האשפוז, שנפתח ב-1973, יומיים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. הבניין הזה זקן ועייף, הוא לא עמיד ברעידות אדמה, ואינו עומד בסטנדרט המקובל גם לצורכי היום-יום, לא רק במלחמה. יש לנו הסכמה עם משרד הבריאות לבנות בניין חדש שייתן מענה לצרכים האלה".
בצד אתגרי המלחמה נאלץ זיו להתמודד עם הקשיים הרגילים, שמלווים אותו כל ימות השנה: בראש ובראשונה, הצורך לקדם את בית החולים ולשפר את השירות הרפואי שהוא מעניק לתושבי הצפון. החודש קיבל בית החולים שני תאי לחץ חדשים, המשמשים לטיפול במגוון מחלות ופגיעות, וחנך את תוכנית הרחפנים הלאומית של מערכת הבריאות, במסגרתה ישולבו רחפנים תפעוליים (כטמ"מים) באבטחה ובלוגיסטיקה הרפואית. הרחפנים האלה ישנעו ציוד רפואי ומוצרי דם למוקדי חירום שהנגישות אליהם מוגבלת, ויבצעו דיגום סביבתי של מים ומפגעים שונים מרחוק באמצעות מערכות חכמות.
לתפקידו כמנהל זיו מונה זרקא בדצמבר 2014, אחרי כהונה של כארבע שנים כפרויקטור לשדרוג בתי החולים הצפוניים, נהריה, זיו ופוריה. "אם אני מסתכל מה קרה בצפון מ-2010, אני רואה כמה הרבה כבר עשינו", הוא אומר. "העבודה לעולם לא תיגמר, אבל הרבה ממה שכונה 'עוול' בהקשר של אי-השוויון במערכת הבריאות הולך ונמחק".
עכשיו, בשקט הזמני והשביר, נושא זרקא את עיניו לאתגר חדש: ניהול בית החולים רמב"ם, שהמרוץ עליו יוכרע בקרוב. "אני לא מעוניין ברמב"ם בשביל הטייטל", הוא אומר. "אני מאמין בפוטנציאל שלו להשפיע בממדים אזוריים ולאומיים ולחזק את הרפואה הציבורית בישראל. אני מביא איתי ניסיון מוכח גם ברמה המקומית, עם השינוי הגדול שקרה בצפון, וגם ברמה הארצית כפרויקטור הקורונה, ומאמין שאוכל להוביל את האתגרים האלה בהצלחה".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
